החברים של ג'ורג'

כשהוצאנו למועצת יש”ע את הע’: 7 נקודות על ההתנתקות

העיתונים מציינים 15 שנה להתנתקות, וכדאי להזכיר מה בעצם הלך שם

עיתוני סוף השבוע, במיוחד ידיעות אחרונות, מציינים את ההתנתקות – שאירעה לפני כ-15 שנה – תוך שהם מוחקים את ההתנתקות ההיסטורית ומתארים אותה כפי שמועצת יש”ע ועוזריה היו רוצים. מאחר וזה היה אירוע טראומטי למועצת יש”ע – הוצאנו לה את הע’ והסרנו את הגוש הממאיר – ובהתאם היא רוצה להפוך אותו לטראומטי לנו, רצוי לחזור ולהזכיר מה קרה שם בפועל. נעשה את זה בנקודות.

1. הגוש הממאיר. הכיבוש הישראלי ברצועת עזה היה משהו שפשוט אי אפשר היה להסביר, לא בארץ ולא בחו”ל. 8,000 ישראלים ננעצו כקוץ בבשר הרצועה, מול כמיליון וחצי איש שגרו בה ב-2005. 8,000 האנשים הללו – שרובם היו עובדי ציבור, לא חקלאים, בניגוד למיתוס – תפסו רבע מהאדמה החקלאית הראויה ברצועה, ושתו שליש מהמים שלה. אין יותר קולוניאליזם מזה. על מי ששירת ברצועה, ואני הייתי שם שנתיים (1989-1991, ה”שנים הרעות” כפי שאמר לי איש פת”ח), אי אפשר היה לעבוד בקשקושים על “היחסים הטובים” בין המתנחלים והפלסטינים. המתנחלים היו שנואים שנאת מוות על ידי העזתים, ובצדק מוחלט. כל מי שהיה עובר, בעשר דקות נסיעה, ממחנה הפליטים דיר אל בלאח אל כפר דרום היה רואה את ההפרדה המובהקת בין אדונים ומשרתים: שם אחד ממחנות הפליטים המזעזעים בעולם, ולצידו כפר שכאילו נתלש מאירופה, כפר שישב על אדמה חקלאית שמאות אלפים נזקקו לה ושתה כמויות עצומות מהמים שלהם.

אגב, מאחר ובניין המנהל האזרחי בדיר אל בלאח שכן במצודה הבריטית הישנה בעיר, קיבלנו מים מתוקים יחד עם תושבי העיר: בסוף 1991. רק אז, אחרי 24 שנות כיבוש, נזכר המשטר הישראלי שגם עזתים צריכים מים מתוקים לשתיה. המים היו מלוחים ובלתי ניתנים לשתיה. עד אז, היינו קונים שתיה בשק”ם שניהל השאוויש המסתורי של המושל (המקום היה הזוי משהו) או שהיו מביאים לנו בקבוקי שתיה מעזה.

בכפר דרום דווקא היו מים מתוקים לשתיה.

2. צה”ל הובס. הנקודה שמי שכותב על ההתנתקות לא מתעכב עליה היא שחמאס הביס את צה”ל. בשורה של מארבים וקרבות נואשים, ותוך מחיר מטורף בחיי האוכלוסיה כתוצאה מהתגובה של צה”ל, גרם החמאס לאוכלוסיה היהודית להחליט שהמחיר בחיי חיילים לא שווה את זה. לא מדברים היום הרבה על ציר פילדלפי, ובהחלט יכול להיות שהסיפור של החיילים במלחמה הארורה בעזה מחכה לחיים הר-זהב משלו, אבל מי שהיה שם לא ישכח אותו.

התמונות האיקוניות מהתקופה היו של חיילים מסננים את החול בציר פילדלפי, בחיפוש אחרי חלקי גופות ממטענים של החמאס – ונהרגים תוך כדי חיפוש, גופה שמתווספת לגופות אחרות. היתה ההתקפה על מגורי החיילות בנצרים, שהבהירה שאפילו הנקודה המבוצרת ביותר ברצועה איננה חסינה.

נצרים, בכלל, היתה סיפור מטורף, קפקאי, משהו הזוי שכאילו יצא מוויאטנם: התנחלות חסרת כל יכולת קיום שהוקמה כמה קילומטרים מעזה, כדי למנוע מהעזתים להקים אי פעם נפל. קשה להסביר עד כמה חוסר הגיון טקטי היה במקום הזה, עד שלא לוקחים אותך לשם: עמדה והתנחלות שיושבים מוקפים ב-360 מעלות של שטח שהדבר היחיד שלא היה כבוש בו היה השנאה לכובש.

מתוך השטח הזה יצאו מאות התקפות ארטילריות, במרגמות ורקטות פרימטיביות, על ההתנחלות ועל החיילים שהיו בה. החיילים יכלו להשיב אש, אבל לא יכלו להגן על עצמם מירי ארטילרי שבא משום מקום. צה”ל ערך שורה של גיחות פראיות לשטחים המיושבים בצפיפות, הרג המון אנשים חפים מפשע (וכרגיל במצב כזה, שימש כסוכן הגיוס העיקרי של ארגוני ההתנגדות), אבל לא הצליח, עד היום האחרון ברצועת עזה, להפסיק את הירי.

כששרון הכריז על ההתנתקות, בסוף 2003, הוא כבר ידע שלציבור הישראלי נמאס לשמוע על רצועת עזה. החמאס ניצח: הוא הפך את השהות ברצועה לכזו שנושאת מחיר גבוה מדי.

3. ההתנתקות היתה פופולרית. התקשורת ייחסה המון תשומת לב למחאות של המתנחלים ולמהומות הפנימיות בליכוד, אבל רוב מוחלט של הציבור, פעם אחר פעם, אמר לסוקרים שהוא תומך בה – בשיעור של כ-70%.

הסיפור של הישראלים עם הרצועה לא ברור. שורה של מפא”יניקים (שרון אחד מהם) התאהבו מסיבות בלתי ברורות ברצועה, אלוהים יודעת למה. רוב הציבור מעולם לא גילה עניין. ניסו לדבר איתנו על בית הכנסת העתיק בעזה, ועל הקהילה הוותיקה שם, אבל מיש היה אכפת לו מנושאים כאלה גם זכר שבהיסטוריה היהודית עזה היא ארץ פלישתים מובהקת, והיהודי המפורסם ביותר שהגיע ממנה היה נתן העזתי, נביא השקר של שבתאי צבי. היום, אחרי שחירבנו את הכל, רבים בישראל אומרים שהם התנגדו להתנתקות. זה קצת כמו האמירה של הצרפתים אחרי המלחמה שכולם היו ברזיסטנס. בזמן אמת, רוב מוחלט של הישראלים תמכו בה.

4. המחאה של המתנחלים היתה רצחנית באלימותה. שני רוצחים, נתן עדן-זאדה ואשר ויזגן, ביצעו שני פיגועים (עדן-זאדה כלפי פלסטינים ישראלים, ויזגן כנגד פלסטינים בגדה) במטרה מפורשת למנוע את ההתנתקות על ידי יצירת תגובת נגד פלסטינית. על נבלתו של עדן-זאדה (הראשון שכונה “מחבל יהודי”, ואני זוכר איזה מאבק נדרש כדי להכניס את הביטוי הזה לתקשורת עד ששרון השתמש בו בעצמו) נמצא פתק עם הכתובת “יהודי לא מגרש יהודי.” שני מתנחלים, ילנה בוסינובה וברוך מנחם, הציתו את עצמם במחאה על ההתנתקות.

המחאה של המתנחלים היתה רוויית אלימות. הם שפכו שמן על כבישים, בנסיון לגרום לתאונות. קבוצה של טרוריסטים, ביניהם החשוד בצלאל סמוטריץ’, תכננה לפוצץ מכונית תופת בלב כביש סואן; לשם כך נדרשו 700 ליטר הדלק המפורסמים ההם. קבוצה אחרת של מתנחלים ניסתה להצית צובר גז ברחובות, יומיים לפני ההתנתקות. אם הם היו מצליחים, יש להניח שמספר קורבנות ההתנתקות היה גדול בהרבה.

מועצת יש”ע ניסתה להוביל מרד. השיא היה כפר מימון, כאשר התכנית של מועצת יש”ע היתה להחדיר המוני מתנחלים לרצועה, שיתפזרו בה. כאן היה ככל הנראה סוג מחושב מאד של מרטיריום, מהסוג שבוסינובה ומנחם השתמשו בו באיחור. צה”ל בלם את הנסיון הזה בכל הכוח. אני זוכר שיחה עם בכיר במועצת יש”ע כמה חודשים אחרי ההתנתקות. מבחינתו, מה ששבר את ההתנגדות שלהם היו מסוקי הקרב. “מה אנחנו יכולים לעשות נגד מסוקי קרב?”, הוא שאל.

המרד של מועצת יש”ע עשה שימוש בראש ובראשונה בקטינים. הם היו נשלחים להרביץ לשוטרים או להתפרע בהפגנות, ולהיעצר. הקטינים – קטינות, למעשה, ברוב המקרים – סירבו להזדהות (”יהודי מארץ ישראל”, הם קראו לעצמם), החריבו את תאי הכלא שלהם, והכניסו את מערכת המשפט שלנו להיסטריה. ההורים של הקטינות האלה סירבו להגיע לכלא, לזהות את הקטינות ולשחרר אותן. לא המשטרה ולא השופטים ידעו איך לאכול את זה. לדידי, התשובה הנכונה אז והיום היא להוציא את הקטינות מהמשפחה המפקירה והמתעללת שלהן ולהעביר אותן למסגרת שתתאים להן יותר. ספק, עם זאת, אם מערכת הרווחה שלנו – שבנימין נתניהו, אז שר אוצר תומך התנתקות – הרעיב עד העצם ודיבר אז על הפרטתה, היתה בכלל מסוגלת להתמודד עם זה.

כל זה נמחק מהזכרון הציבורי, ואף על פי כן כל זה קרה בימי חיינו, ממש לא מזמן, ותועד לעייפה בתקשורת של התקופה. מה שמעיד על ההצלחה של סוכני הזכרון של מועצת יש”ע בטשטוש הציבור.

5. “השמאלנים אמרו שעזה תהיה סינגפור.” עוד שקר נפוץ של הימין. אני לא מכיר איש שמאל שחשב כך. השמאל, בכלל, היה חצוי בשאלת ההתנתקות. היו שזיהו את התרגיל של שרון – להעמיד פנים שעזה עצמאית, לא לתת לה אמצעי קיום, ולומר אחר כך ש”עם האנשים האלה אתם רוצים לדבר?” – והיו מי שחשבו שכן, זה כנראה תרגיל מסריח, אבל התקדים של פינוי ההתנחלויות שווה את זה.

העמדה האחרונה היתה העמדה שלי אז, והיום ברור שצדקו מתנגדי ההתנתקות משמאל. אבל אף אחד לא חשב על עזה כסינגפור. כדי להגיע לפנטזיה כזו, צריך לא להכיר את עזה, אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם, שהוזנחה על ידי כל שלטון מימי הטורקים והלאה, והופקרה לשירותי הצדקה והרווחה של האחים המוסלמים, שהפכו לחמאס.

יכול להיות ששמעון פרס הזה משהו מסוג זה, אבל ספק אם מישהו ראה בו אז שמאלני. כמה חודשים אחר כך הוא ערק לקדימה, אחרי שהובס בפעם המי יודע מה בבחירות פנימיות של מפלגת העבודה. על כל פנים, הוא היה אז בשלב הבזוי ביותר של קיומו הפוליטי, זוחל לממשלת שרון כדי לקבל את התפקיד הריק מתוכן – עוד אחד – שהומצא עבורו, המשנה לראש הממשלה. כדי שיתנו לו ללחך כסא, פרס היה מסוגל לשקרים הפנטסטיים ביותר לחברי מפלגתו.

6. “נתנו נסיגה, קיבלנו רקטות.” בולשיט. כזכור, מרגמות ורקטות היו גם קודם לכן. הדבר היחיד שהשתנה הוא שבמקום להפקיר את העובדים התאילנדיים של גוש קטיף – החוות שם היו לטיפונדיות, לא היו שם עובדים ישראלים – לאש הארטילרית, הפקרנו את שדרות ועוטף עזה.

הדרישה של העזתים היתה ברורה: לחיות. ישראל לא התכוונה לאפשר להם את זה. היא מנעה את יצוא יבול התותים של סוף 2005, שמפקחים בינלאומיים תלו בו כל כך הרבה תקוות. המהלך הזה הוביל להתרוששות של לא מעט אנשים, והבהיר לכל עזתי שחשב שעכשיו אפשר יהיה לנשום איכשהו שישכח מזה. כמה חודשים אחר כך, בפברואר 2006, חמאס ניצח.

וברור שהוא ניצח. הוא הביס את צה”ל וגירש אותו מהרצועה. הוא הוכיח שהמאבק המזוין עובד, במיוחד מול הפת"ח של אבו מאזן שבחר בדרך המשא ומתן. הרצועה, עוד מימי השלטון הבריטי, היתה שטח שנאמן לאחים המוסלמים – היחידים שאשכרה היה אכפת להם מהתושבים. אם ישראל רצתה שיהיה אחרת, היא היתה צריכה לאפשר לעזתים נמל ודרך יצוא. במקום זה היא התחילה ליישם את מדיניות הבידול, שהמטרה שלה היא הפרדה בין הרצועה והגדה כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית – או, במילים אחרות, לשרת את המטרות של המורדים ממועצת יש”ע.

7. פליטים תוצרת בית. המתנחלים הפכו את היהודים שפונו מרצועת עזה לפליאים בכוונת מכוון. המדינה שפכה כמויות בלתי נתפסות על המפונים הללו, ועדיין הם מסרבים לקבל בתים ואדמות, אלא אם יקימו להם ישובים חדשים. מאז חלפו 15 שנים, והיום מייבבים הילדים שלהם שהם חיים בטראומה. ובכן, זו טראומה שהונחלה להם במכוון. במועצת יש”ע, ששלחה את הילדים קדימה בהתנתקות, ממשיכים לעשות שימוש ציני, הפעם בילדי המפונים.

האנשים האלה נוהגים לטעון שהם מאמינים באלוהים. לטובתם, אני מקווה שאין כזה, כי על הפשעים שלהם כלפי הילדים אין ולא תהיה כפרה. הקללה התנ”כית “ארור האיש אשר ישוב ויבנה את העיר הזו: בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה” עולה בדמיון, אבל הדמון יהוה תמיד אהב להתעלל בילדים; והראויים לעונש היו ונשארו ההורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אז מי פה חסר נאמנות?

מנהיג המתנחלים הוותיק, בני קצובר, נתפס כשהוא אומר לעלון "בית משיח" של חב"ד (מוטו: אנחנו שונאים כל לא יהודי) ש"הייתי אומר שכיום לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות. היום כל האירועים מנתבים להכרה שאין דרך אחרת, אלא להעמיד במרכז את העניין היהודי על פני כל עניין אחר, וזו התשובה לכל המצב והאיומים." ההדגשה שלי. בהתייחסו למאבק נגד הדרת נשים, הפליג קצובר למחוזות הקונספירציה ואמר: "פעילי השמאל מבשלים קמפיינים מתוזמנים נגד כל מה שמריח קדושה, כשיש להם שתי כוונות: האחת פוליטית – לערער את הממשלה ולקטוף מניות בדעת הקהל, והשנייה לפעול נגד כל היסודות של האמונה היהודית." מבשלים קמפיינים נגד כל מה שמריח קדושה: מצד אחד, הדרת נשים היא קדושה; מצד שני, השמאלנים הם ערב רב שחותרים תחת "כל מה שמריח קדושה." קצובר, כשנשאל על כך ידי "הארץ., לא הכחיש את הדברים"

מה שיפה הוא שקצובר לא מנסה יותר להעמיד פנים, כפי שעדיין עושים רוב מנהיגי המתנחלים, שהוא מעריך את הדמוקרטיה. הציונות הדתית, כחזיר הפושט את טלפיו כדי להעמיד פני כשר, תמיד טענה שהיא תומכת בדמוקרטיה "יהודית." כפי שיודע כל מי שלמד בישיבה תיכונית, מוסדות הדגל של הציונות הדתית, הדמוקרטיה מתוארת שם שוב ושוב כמשהו יווני, זר ליהדות. כשמדברים שם על דמוקרטיה, מרבים להזכיר את "לא תהיה אחרי רבים להטות." מעניין לדעת כמה ממנהיגי המתנחלים חושבים כמו קצובר, אבל לא מעזים עדיין לומר את זה.

זו לא הפעם היחידה שבה היה קצובר בכותרות בימים האחרונים. כתבה ב-"7 ימים" של שחר גינוסר, שהולך ומסתמן כאחד הכתבים האמיצים ביותר בישראל, מצאה שקצובר, יחד עם גרשון מסיקה, הם המארגנים של פעולות "תג מחיר." הם ניהלו את הדיון על הנושא במספר פרסומים של המתנחלים, כשהטענה שלהם היא שללא פעילות תג מחיר כנגד הצבא, אי אפשר למנוע את הסרתם של מאחזים. מועצת שומרון, שבעבר עמד קצובר בראשה וכעת עומד בראשה מסיקה, העבירה סכומים למימון של מה שנראה בעליל כמו פעילות תג מחיר. מסיקה וקצובר גם התחמקו בעקביות מגינוי הפעולות הללו. לא היה צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין שפעילי "תג מחיר", שהתקשורת מיהרה לתאר כאנרכיסטים שלממסד המתנחלים אין עליהם שליטה הם בעצם חיילי הפעולות המיוחדות של מועצת יש"ע; אחרי הכל, כלי הנשק שבו איימה המועצה על הישראלים בשלושים השנים האחרונות היה "הקיצונים", שעליהם כביכול "אין לה שליטה." ובכן, מסתבר שלפחות לכמה חברים שלה יש גם יש שליטה.

האם מועצת י"ש תשליך מקרבה את קצובר ומסיקה? אל תהיו מצחיקים. ההתנערות שלה מפוגרומי "תג מחיר" בסך הכל מיועדת לאפשר לה להחזיק בתפקיד בו החזיקה תמיד – הזרוע הפוליטית של הטרוריסטים היהודים. כאן המקום להזכיר, שוב, שהמזכ"ל המיתולוגי של זרוע ההתיישבות של מועצת י"ש, זאב "זמביש" חבר, הוא טרוריסט מורשע, שבתחילת שנות השמונים הטמין מטען חבלה תחת מכוניתו של פעיל פלסטיני, ד"ר אחמד נתשה. המטען לא התפוצץ ובשל "שיקולי בריאות" חבר – הוא נקרא אז פרידמן – קיבל בעסקת טיעון רק 11 חודשי מאסר. העבר החבלני של חבר לא הפריע לו, בלשון המעטה. גם אז דיברה הנהגת "גוש אמונים " על "הקיצונים", תוך שהיא מנסה להסתיר – בפרפרזה על דברי רפול כשפגש את חבר אחרי אחד הפיגועים – את הפתיל הרועם שמשתלשל לה מהכיס. התמיכה השקטה של מועצת יש"ע בטרור לא מוגבלת לטרור נגד פלסטינים: בינואר 1996, חודשיים אחרי רצח רבין, ניסה צעיר חובש כיפה, אוהד ברט, לדרדר לתהום את מכוניתו של השר יוסי שריד. הוא היה אז מדריך בבני עקיבא. התפקיד לא נשלל ממנו – אילו היה נתפס אוכל במסעדה נטולת תעודת כשרות, ספק אם יכול היה להחזיק בו – וכעבור עשור, ב-2006, הוא שימש בתפקיד נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת י"ש, והיה מועמד ברשימת "האיחוד הלאומי" לכנסת.

אבל רגע, לא סיימנו. קצובר ומסיקה, והמועצה של מסיקה, אולי ארגנו ומימנו את פוגרומי "תג מחיר", אבל היום (א') התברר שלפוגרומצ'יקים היה משת"פ בכיר מאד: ח"כ זאב אלקין, יו"ר הקואליציה. הוא העביר, והוא לא מכחיש זאת, מידע לאנשי "תג מחיר" שאמר להם לאן לא פונים כוחות צה"ל, מה שאפשר לפוגרומצ'יקים להפעיל את כוחותיהם בצורה מדויקת יותר.

עכשיו, אלקין הוא בעליל לא מרגל, בדיוק כפי שאנשי "תג מחיר" שאספו מידע על תנועות צה"ל אינם מרגלים. מצד שני, השאלה אם הוא לא בוגד – במובן המוסרי, לא החוקי, חשוב להדגיש - מסובכת יותר. אלקין נשבע "לשמור אמונים למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי בכנסת." כשהוא מסר מידע לאנשי "תג מחיר", שהיה מיועד לשבש פעילות צבאית שעליה הורתה ממשלת ישראל, האם הוא בגד או לא? בואו נאמר שמזלו של זאב אלקין שהוא יהודי ולא ערבי. אחרת הכנסת כבר היתה דנה בהסרת חסינותו. במקרה שלו, ספק אם אפילו ועדת האתיקה תתכנס.

אז אחרי שבכיר במועצת יש"ע נתפס אומר שצריך למוטט או להמית את הדמוקרטיה הישראלית, כשבכיר אחר נתפס כשהוא מעורב בארגון "תג מחיר" וראש הקואליציה של הימין נתפס כשהוא מעביר מידע לפעילי תג מחיר – האם לא הגיע הזמן לדון בשאלת חוסר הנאמנות של הימין, במיוחד הימין הדתי, לדמוקרטיה הישראלית?

(יוסי גורביץ)

סגן שר החוץ נגד ישראל

דני "כסא נמוך" איילון, שמפגין נוכחות מרשימה בתקשורת החדשה, מופיע בימים האחרונים בסרטון חדש ביוטיוב, שבו הוא מנסה להסביר מדוע לישראל יש זכות על הגדה המערבית, או, למצער, מדוע לא קיים שם כיבוש. הסרטון לא מקורי במיוחד: הוא מבוסס על סרטון תעמולה של מועצת יש"ע. כל זה יצר פארסה קטנה: מוקדם יותר היום, הפיצה שדולת המתנחלים – שאגב, ממש לא מקפידה על השקיפות שהיא דורשת מאחרים באשר להכנסות שלה – מייל שמציין בגאווה שהסרטון של איילון מתבסס על זה שלהם, ואם לא די בכך, הרי שהוא קיבל את הסכמתם לכך. במשך כמה שעות, יכלו המתנחלים להרגיש שהם לא מצורעים. האופוריה נגמרה מהר מאד: כמה שעות לאחר מכן, כשהתחילו השאלות להגיע, נאלצו במועצת יש"ע להכחיש בשפל רוח שיש קשר ביניהם ובין הסרטון.

אבל בעיות הדימוי של המתנחלים הם לא הנושא. מה שמדהים ומדאיג כאן הוא שסגן שר החוץ של מדינת ישראל מבצע דה-לגיטימציה לעצם קיומה.

צפו-נא בסרטון. בדקה 3:43 אומר הקריין ש"החלטה 181, החלטה לא מחייבת מלכתחילה, נשארה ללא כל מעמד חוקי". כפי שציין הבוקר ניתאי פרץ, ההחלטה הזו מוכרת לציבור הישראלי בתור החלטת הכ"ט בנובמבר. סגן שר החוץ הישראלי כבר לא מכיר בה.

איילון חוזר מילה במילה על השקרים של המתנחלים שכבר פירקתי בפוסט קודם. המשמעות היא שמשרד החוץ הישראלי – ואיילון מייצג אותו עת יעלה מרכב, עת יעלה משכב – עומד מאחורי השקרים האלה, שלא מסובך להפריך.

יש הנחת יסוד סמויה בכל מסכת השקרים החדשה של המתנחלים – היא בת כמה חודשים בלבד, נזכיר – שמאמץ עכשיו איילון. ההנחה הזו היא שריבונות ולגיטימיות מגיעה מבחוץ, ולא מהסכמת הנשלטים. לא שזה מפתיע, שלילת הרעיון של הסכמת הנשלטים, במדינה שמאבדת במהירות את שאריות צביונה הדמוקרטי. אבל צריך לשים לכך לב.

המתנחלים, ואיילון בעקבותיהם, טוענים שיש להם זכות על השטחים מכוח הצהרת בלפור. פחות מחצי דקה אחר כך, איילון מבכה את אובדן עבר הירדן המזרחי, כתוצאה מהחלטה של שר בריטי אחר, ווינסטון צ'רצ'יל. כלומר, איילון והמתנחלים מוכנים לקבל הצהרה של כוח קולוניאליסטי שלא טרח בכלל להתייעץ בתושבי האזור, אם היא לטובתם – אבל שוללים את זכותו לקבל החלטה כזו כשהיא לא מוצאת חן בעיניהם. בלשון כותבי התלמוד, התנהגות כזו היא שלי שלי, שלך שלי. במועצת יש"ע ודאי יוכלו לומר לאיילון איך מוגדרים אנשים שמחזיקים בתפיסה הזו.

בפועל, כמובן, שתי ההחלטות חסרות כל לגיטימיות. לא לבלפור ולא לצ'רציל היתה כל זכות לקבל החלטות באשר למזרח התיכון. אם ינסה איילון לנמק את קיומה של מדינת ישראל לקהל זר – וזה, נזכיר, חלק מרכזי משהו מתפקידו – בהתבסס על החלטת סן רמו, שומעיו, במיוחד הצעירים, יבהו בו כאילו ניסה להסביר להם שהם צריכים לממש את החלטות שלום ווסטפליה. עידן הקולוניאליזם חלף בכל העולם, חוץ מאשר בישראל – מה שלא מפתיע, שכן היא מחזיקה בקולוניות, ומטרת השטיק של איילון, באמצעות פלפול משפטי שהיה גורם לסחרור גם לישועי, היא לשכנע אותם שלישראל יש זכות גם על הגדה המערבית.

יש רק בעיה אחת: ההתעלמות מהסכמת הנשלטים יוצרת עולם הזוי, שבו אין כלל פלסטינים, אין להם דרישות, והם לא נכבשים. איילון מסביר שישראל כבשה את השטח מירדן, ומתעלם מהעובדה שירדן הודיעה רשמית ב-1989 שאת ניהול הגדה היא מעבירה לאש"ף. למעשה, המילה "פלסטינים" עצמה כלל לא מופיעה בטקסט של איילון. אחרי הכל, היא תחדיר קצת מציאות לפנטזיה הוורודה שבה הוא רוצה שנחיה. ישראל, לגישתו, לא כובשת תושבים; היא כובשת שטח. ארץ ללא עם לעם ללא ארץ, שבנו אליך שנית.

אבל הפלסטינים, לצערם של המתנחלים ושל איילון, קיימים, והם לא הולכים לשום מקום. יתר על כן, החלטת סן רמו שאליה עורג איילון קובעת – נזכיר שוב – ש"מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה." אם נתעלם לרגע מהשם המפורש הזה, "פלסטינה", שאומר שגם ישנם פלסטינים – ולו במובן של יושבי הארץ – המשמעות היא שאם איילון והמתנחלים רוצים לשלוט על הגדה, הם יצטרכו לתת לכל תושביה זכויות אזרחיות ודתיות מלאות. על פי הסקרים האחרונים, יותר ויותר פלסטינים חושבים שזה רעיון טוב.

השאלה היא אם זו גם עמדת ממשלת ישראל. אם לא, אז ראש הממשלה צריך למצוא קצת אומץ ולפטר את הדה-לגיטימיזטור המסוכן שמשמש כסגן שר החוץ, ששומט את עמוד התווך העיקרי של זכות קיומה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל הודיע היום בגאווה שמפקד חיל הים פיקד אישית על ההשתלטות על הדיגניטה, הספינה הצרפתית שניסתה לפרוץ את המצור הימי על עזה. אוי לאותה גאווה: השתלטות על ספינה קטנה, לא חמושה, שאנשיה לא גילו התנגדות, הצריכה את נוכחותו של מפקד החיל. החוליים של 18 השנים בלבנון, שבהם משימות ברמת המחלקה היו מצריכות פיקוח של תת אלוף, בעליל עוד לא החלימו.

(יוסי גורביץ)

ארגון קש

בחודשים האחרונים שומעים הרבה על ארגון "ישראל שלי", שמנוהל על ידי איילת שקד. "ישראל שלי" הוא ארגון שמגדיר את עצמו כ"תנועה הלאומית-ציונית הגדולה בישראל", ומתמקד בעיקר בפעילות מקוונת. בעמוד הפייסבוק של הארגון חברים למעלה מ-52 אלף איש, 52 אלף איש שבהוראת הארגון יוצאים למגוון משימות ציוניות, כפי שבארגון מבינים את המושג, מהפצת סרטוני הסברה ועד להפעלת לחץ מקוון על בנק מזרחי, ששכר את שירותיו של דביר בנדק כפרזנטור, כך שהלה נאלץ לחזור בו מתמיכתו בחרם האמנים על אריאל.

הפעולה האחרונה של "ישראל שלי" מכוונת נגד אייל ניר, פעיל שמאל ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, שקרא לשבור את המפרקות של פעילי הימין שצעדו ביום ירושלים. בשיחה עמה, ציינה שקד שכאשר מרצה אחר בבן-גוריון, ד"ר ירוחם לויט, הביע הסתייגות מהורות חד מינית, האוניברסיטה מיהרה להדיח אותו. יצוין, עם זאת, שלדברי שקד היא לא מבקשת את הדחתו של ניר, רק את הענשתו.

ב"ישראל שלי" עושים רבות כדי להיתפס כארגון מרכז. במסגרת ההיסטריה הישראלית הכללית להסברה, אתר הארגון מציג את אטלס ההסברה, ומייצר סרטוני הסברה שונים. אבל האתר גם קורא לחזק את גדעון סער; מאפשר לפעול למען שחרור גלעד שליט ("אך בדרך הנכונה"); מודיע שגל"צ הוא "לא הבית שלו"; ובאופן צורם יחסית, מקדם את קמפיין השקרים החדש של מועצת יש"ע, שמנסה להחזיר את הגלגל אחורה לימי החלטת סאן רמו. הצרימה הזו חריגה יחסית לפעולה החלקה של "ישראל שלי" בדרך כלל, פעולה שמסתירה את העובדה ש"ישראל שלי" היא לכל דבר ועניין ארגון חזית של מועצת יש"ע.

בבדיקת הדומיין של אתר "ישראל שלי" מגלים דבר מעניין: מספר הפקס של מועצת יש"ע ושל "ישראל שלי" זהים, והכתובת הפיזית שמשויכת לאתר היא זו של מועצת יש"ע. למעשה, האתר נרשם על ידי לא אחר מישי הולנדר, בשעתו דובר מועצת יש"ע ולאחר מכן מנהל מערך התקשורת, הדוברות והאסטרטגיה של EDK, חברת הפרסום של משה קלוגהאפט. כן, אותה חברה שתחת כנפיה חסו "אם תרצו", וחוסים כיום גם מועצת יש"ע וגם "ישראל שלי".

רישום הדומיין של "ישראל שלי". הבעלים: דובר מועצת יש"ע ישי הולנדר

[]

אבל הקשרים בין מועצת יש"ע לבין "ישראל שלי" מתחילים מוקדם יותר, עוד בלשכת נתניהו. כאשר נתניהו היה ראש האופוזיציה, ראש הלשכה שלו היה נפתלי בנט, כיום מנכ"ל מועצת יש"ע. מנהלת הלשכה היתה אחת, איילת שקד. בראיון בתחילת השנה אומרת שקד על פעולתה עם בנט שהם החליטו להקים מיזם משותף, שירתום לצרכי הימין את הציבור, במינימום משאבים ובלי בלגאן לוגיסטי. שותף שלישי במיזם הוא רפאל טרבלסי, שהיום הוא אחד מעובדי משרד ראש הממשלה ו"יועץ אישי ופוליטי" לשר יוסי פלד.

כאשר בנט התפוטר מלשכת נתניהו, איילת שקד חיכתה כמה ימים ועזבה אף היא את הלשכה. ברוב הדיווחים על חילופי האישים תוכלו לקרוא שהאשמה מוטלת על שרה נתניהו, אבל בכתבה ב-Ynet מתואר סיפור קצת אחר. ציטוט:

בנט היה אחראי או שותף בלשכה למגוון נושאים. בין היתר, היה שותף ליצירת כמה אסטרטגיות שליוו את יו"ר הליכוד בהתנהלותו הציבורית, בהם ההסתמכות על המחאה הציבורית שתביא להפלת הממשלה. גורמים בליכוד, המעורים בנעשה בלשכתו של נתניהו, אומרים כי "בנט לא התפטר אלא התפוטר. האסטרטגיות שלו לא הצליחו להביא לתוצאה המקווה, וההסתמכות על המילואימניקים אחרי הדו"חות של וינוגרד היתה כישלון".

במלים אחרות, בנט הוא אחד האחראים העיקריים לכמה מהמגמות המעניינות ביותר בימין הישראלי בתקופה האחרונה. ב-Ynet קושרים אותו ישירות למאבק המילואימניקים, זה שהתגלגל מאוחר יותר ל"אם תרצו", ונוהל תקשורתית על ידי EDK. גורמים בליכוד מודים, הלכה למעשה, שהיה מדובר במאבק מכוון מלמעלה, שנועד לייצר מראית עין של מאבק עממי. בנט ושקד יצאו מלשכת נתניהו, אבל לקחו את האסטרטגיה ההיא הלאה, לתפקיד הבא.

בשיחה איתה, אומרת שקד שבין ארגונה ובין מועצת יש"ע יש "שיתוף פעולה", בעיקר בתחום ההסברה; דברים דומים אומר דובר מועצת יש"ע, רוני ארזי. לדברי ארזי, מועצת יש"ע לא תומכת כלכלית ב"ישראל שלי", משום שאין צורך בכך – אם כי, הוא מבהיר, במידה ויהיה צורך כזה, סביר מאד שמועצת יש"ע תתמוך ב"ישראל שלי".

פרטי מועצת יש"ע. שימו לב לכתובת.

חשוב להדגיש: לא מועצת יש"ע ולא "ישראל שלי" מכחישים את הקשר ביניהם. בנט עצמו ציין בראיון למעייני הישועה את הקשר הזה. אחרי הכל, קשה להכחיש את הקשר כשיש לשני הארגונים כתובת משותפת והאתר של האחד נרשם על ידי הדובר של השני. "הארץ" מצא שבתחילת דרכה של "ישראל שלי", היא אף יוצגה על ידי דובר מועצת יש"ע, ומגדיר את ההפרדה בין שני הארגונים כהפרדה למראית עין.

אז הכחשה אין, כי אי אפשר, אבל הסתרה יש. מועצת יש"ע ו"ישראל שלי" לא מודיעים על הקשר ביניהם. למה? כי, כמו הסיינטולוגים, במועצת יש"ע יודעים שהמותג שלהם שרוף; שחלק ניכר מהציבור יאטום אוטומטית את אוזניו למה שיש להם לומר, ברגע ששמם יוזכר; כי הם רוצים להגיע לאנשים בלי הצורך להסביר שזה נכון שהם מתנחלים והם משוחדים, אבל בכל זאת כדאי להקשיב להם. הרבה יותר קל להם להעביר את המסרים שלהם, אותם המסרים עצמם, כשהם לא מגיעים לבושים בדובון ונעולים בסנדליים. וזה לא מסובך: צריך רק לרכך אותם קמעא, להעמיד פני ישראלים מן השורה, להציג את המסרים כ"הסברה", והשאר, חושבים שם, כבר יקרה מעצמו.

מסלול דומה מאוד, אחרי הכל, עשתה בהצלחה גדולה "אם תרצו": היא טוענת שהיא "תנועת מרכז" שאין לה מה לומר על השטחים, תוך שהיא מסתירה את העובדה שכל המייסדים שלה הם מתנחלים ושהיו"ר שלה, רונן שובל, היה יו"ר "תא כתום" ומועמד לכנסת מטעם "הבית היהודי". והרי יצחק שמיר כבר אמר שבעד ארץ ישראל מותר לשקר; אז מה כבר יכול להיות רע באיזה שקר לבן? בקצת מלחמה פסיכולוגית?

במיוחד כשזה עובד כל כך טוב.

(יוסי גורביץ ואיתמר שאלתיאל)

כל המידע בפוסט הזה נאסף כחלק מפרויקט "החטטן" של אקטיביסמוס, שניתן להגדיר אותו כתחקיר בקוד פתוח. אנחנו רוצים להודות לאיתמר ברק ונעם רותם, שחלק ניכר מהמידע נאסף על ידם.

ועוד דבר אחד: דיווחתי כאן לפני כמה ימים על התעללותה של משטרת כ"ך בצעיר אמריקני יהודי. מסתבר שהקצין שעצר אותו טען שהנער נשך אותו, לא פחות. "הארץ" מפרסם הבוקר ששני בתי משפט דחו את בקשת הארכת המעצר של המשטרה, תוך שהם דוחים גם את טענת המשטרה על הנשיכה. במסגרת הנוהל המקובל בישראל, על פיו שוטרים רשאים לשקר לבתי המשפט ולעצור אנשים בתואנות שווא, המשיך הקצין בתפקידו וכמובן שלא יועמד לדין באשמת עדות שקר. לעומר כביר יש שתי שאלות למשטרה העוינת.

(יוסי גורביץ)

משחקים בהתנתקות

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

למה לבנת עדיין בתפקידה, הצבעה משונה בשווייץ, הפתרונות החריגים להפגנות החרדים מוכיחים עצמם, ומועצת יש"ע ממרידה כהרגלה: ארבע הערות על המצב

למה לבנת עדיין פה? במהלך הסופ"ש, עשתה לימור לבנת שורה של מאמצים נואשים וכושלים להרחיק את עצמה מ"פליטת קינסלי", שבה אמרה ש"נפלנו על ממשל נורא". פליטת קינסלי (Kinsley Gaffe, במקור) היא תקלה, שבמהלכה אומר פוליטיקאי את האמת. כלומר, אומר מה הוא חושב באמת מבלי להתייחס לאפשרות שדבריו ידווחו.

במקרה של לבנת, שיש לה עבר ארוך בהתחנפות לאנשי מרכז הליכוד, ראוי לתהות אם אכן מדובר בפליטה או בתרגיל מחושב, שהביא בחשבון את הנזק המזערי שייגרם לה (עם אופציה לנזק רציני למשהו שולי יותר, כמו יחסי ישראל- ארה"ב) ואת הרווח הפוליטי הניכר שתגרוף בקרב האינדיאנים (לא ביטוי שלי) של מרכז הליכוד.

כך או כך, לא ברור מדוע היא עדיין משמשת כשרת התרבות. ראש ממשלתנו המנוזל, בנימין נתניהו, מיהר להתחמק. הוא הודיע שדבריה של לבנת אינם מייצגים אותו. שזה נחמד, אבל לא מדויק.

נתניהו יכול לומר שאחיו, אשתו, ילדיו, אביו והביוגרף שלו לא מייצגים אותו, וכנראה יצדק. הוא לא יכול לומר את זה על שרה בממשלתו. לממשלה יש אחריות קולקטיבית. כל השרים חייבים בה. לכל השרים יש אחריות כלפי הממשלה וכלפי יחסי החוץ של מדינת ישראל. במדינה נורמלית, שיש לה מסורת אמיתית של אחריות קולקטיבית, לבנת היתה מתפטרת כבר במוצאי שבת.

אבל אנחנו חיים בישראל. וכשפירומן סדרתי משמש כשר החוץ, כשהוא חושב בטעות שתפקידו הוא להביא לסיומם של הקשרים הללו, קצת קשה להתלונן על לימון חומצת.

מה, לעזאזל… הבורגנים הטובים של שווייץ הלכו אתמול לקלפיות, והסבו תבוסה נדירה לממשלת הקואליציה שלהם: 57.5% מהם תמכו בתיקון לחוקה הפדרלית שאוסר על בניית צריחים למסגדים. הממשלה היתה משוכנעת שהתיקון לא יעבור. היא טעתה.

כל הסיפור הזה משונה: האיסור הוא לא על בניית מסגדים, אלא על בניית צריחים; בכל שווייץ יש ארבעה צריחי מסגדים בדיוק; ובניגוד למה שמתרחש בישראל – באוזני שמעתי את המואזין מחריש את התפילות בכנסיית הקבר – הם גם לא מרעישים. בשווייץ יש חוקים נוקשים בכל מה שקשור לרעש, ולמסגדים אין פטור. להצבעה אין, למעשה, שום משמעות פרקטית. הייתי יכול להבין חוקים שאוסרים על כניסת מטיפים מוסלמים שלא עומדים בפיקוח ממשלתי – חוקים כאלה, אחרי הכל, קיימים בכל מדינות האיסלם, ואין סיבה שהמערב לא יאמץ דווקא את המנהג המוסלמי הזה – או חוקים שאוסרים על הגירה מוסלמית בכלל. אפילו חוקים שאוסרים על בניית מסגדים היו נראים הגיוניים יותר. אבל תקנות ארכיטקטוניות?

אז מה העניין? ככל הנראה, מדובר בקריאת המואזין להשכמה של אירופה. המפלגות הפופוליסטיות בדנמרק והולנד מיהרו גם הן להודיע שהן רוצות משאל עם דומה. הסבירות שהן תקבלנה את מבוקשן נמוכה, אבל המסר הוא ברור מאד: אתם יכולים להתפלל חמש פעמים ביום, ובכיוון מכה אם זה ממש מה שעושה לכם את זה, אבל אל תנסו להכניס לכאן את המנהגים הפוליטיים שלכם, כי סבלנותנו פוקעת. אתם יכולים להתפלל – אבל לא לכפות בורקה, אפילו לא על הבנות שלכם; אתם יכולים להתפלל, אבל תשכחו ממילת נשים; אתם יכולים להתפלל, אבל רצח על כבוד המשפחה לא יהיה פה; אתם יכולים להתפלל, אבל לא נסבול נסיונות לשנות את התרבות שלנו. אתם רוצים להגר? השאירו את התרבות שלכם מאחור וקבלו את זו שלנו. בקצרה, היו מוסלמים בביתכם ובני אדם בצאתכם.

האמת? רעיון לא רע בכלל. ואם כבר פתרונות יצירתיים לבעיית הפונדמנטליזם…

לדרוך על יהוה: לפני כשבוע המלצתי על כמה דרכים לרמיסת רגשותיהם העדינים של החרדים, מתוך תקווה שהם יבינו את הרמז – שאפשר לשבש, בקלות, גם את חייהם – ומתקבל הרושם שזה בדיוק מה שקרה.

מפגיני-נגד פיזרו תמונות פורנו בקרב הקהל הקדוש, הציגו גרפיטי ענק וככל הנראה לא מחמיא המתייחס למנהיג העדה החרדית, טוביה ווייס, והדובדבן שבקצפת – מרחו כתובת "יהוה" ענקית על הכביש, במטרה לאלץ את המפגינים לדרוך עליה. הרבנים נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיון למצוא פתרון לבעיה האחרונה – את שם הדמון אסור, מצד אחד, לבזות אבל מצד שני אסור למחוק – והצליחו למצוא פתרון יצירתי מרשים, פריצת דרך של ממש בתחום ההתמחות האורתודוקסי של הונאת האל (פרטים בקישור למעלה). אם רק היו מפנים את היצירתיות הזו להתמודדות עם הצורך לחיות בעולם המודרני, הרבה אומללות היתה נמנעת.

והתוצאה היתה שבשבת האחרונה, היו רק עשרות מפגינים מול אינטל, במקום מאות. המסר עבר. כך צריך.

ובינתיים, במדינת יהודה… הממשלה החליטה החלטת-דמיקולו על הקפאת הבניה בהתנחלויות – אותה החלטה שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון – ושר בטחוננו היקר הכניס את הקריצה המקובלת, ואמר שהבניה שכבר החלה תמשך, והוא גם אישר הקמת 28 מבני ציבור, כי כידוע לא יעלה על הדעת ש"הגידול הטבעי" ייפסק. גידול טבעי, כזכור, הוא זכות השמורה ליהודים החיים בגדה המערבית בלבד.

הקריצה הזו לא מספיקה למועצת י"ש, והיא שוב בודקת את גבולות ההמרדה. ביום חמישי היא הודיעה שהחלטת הממשלה "איננה לגיטימית" ושהיא "תמשיך בבניין הארץ עם הממשלה או בלעדיה". היום היא הודיעה שהיא אוסרת על הכנסת "פקחי הבניין של ביבי" לתחום ההתנחלויות.

לפני יותר מעשור, בזמן מהומות "זו ארצנו" של פייגלין, איים היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, להכריז על מועצת יש"ע כעל גוף ממריד. היא נסוגה, כמו תמיד כשמופעל נגדה כוח נחוש. הגיע הזמן להפסיק את גלגולי העיניים של הבריונים האלה, שמצד אחד מעוררים מהומות ופוגרומים ומצד שני מיתממים ואומרים ש"אין לנו שליטה על הקנאים".

זה, כמובן, לא יקרה. הממשלה, הרי, שותפה לקריצות. היא בסך הכל רוצה לסחוב ארבע שנים, עד שהפריץ הנוכחי ימות – או עד שישראל תמות. ריקוד המעגל המשולב בין הממשלה למתנחלים כל כך שקוף, שבמו ידיה שומטת הממשלה את בסיס הלגיטימציה שלה, שנשען על התפיסה שהיא מדווחת אמת לאזרחיה. ממשלה שלא מפסיקה לשקר, ושקרים גסים כל כך, מזמינה את פריחתן של תיאוריות קונספירציה ואת אובדן האמון בה. אכן, השתלבות במרחב.

(יוסי גורביץ)

תודה, אמילי

אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע, התראיינה לנרג יהדות, והצליחה – שוב – לדחוף את רגלה לפיה.

על תכנית ההתנתקות אמרה זו שהוכתרה כ"מלכת המגזר" ש"או שמדובר בגנים יהודיים עם מנגנון להשמדה עצמית, או שיש כאן הרבה הרבה ערב רב". וזה מעניין מצד אחד ומעודד מצד שני.

מעניין, כי עמרוסי – נציגת המתנחלים פר אקסלנס – מבהירה שמה שמבדיל בין המתנחלים ובין מתנגדיהם אינה דעה: אין כאן מחלוקת על אסטרטגיה, מוסר, ועתידה של מדינת ישראל. כלל וכלל לא: ההבדל הוא גנטי, ואולי אף יותר מכך.

"ערב רב" הפך, בספרות הקבלית-משיחית, למושג המתאר שדים ורוחות רעות שנשמותיהם התגלגלו באנשים שנראים יהודים, אך אינם כאלה. הם המעכבים את הגאולה, הם שליחיו הישירים של השטן, ועל כן אין כלל על מה לדון איתם. אינך נכנס למשא ומתן עם שד. עכשיו קיבל הביטוי הקבלי הזה גושפנקא מאת מועצת יש"ע.

לפני כעשור, כשציבור חובשי הכיפות געש בשל הסכמי אוסלו, נאלץ הרב אבינר להוציא פסק הלכה האומר שאנשי שמאל בכלל, וראש הממשלה יצחק רבין בפרט, אינם "ערב רב". כידוע, סירב אבינר להעניק למרגלית הר-שפי, שלוחתו של יגאל עמיר, פסק הלכה הקובע כי על רבין חל דין רודף. עמיר השיג את פסק ההלכה שלו מרב אחר.

העובדה שתוך עשור הצליח הרב אבינר, בשל מתינותו כביכול, להפוך למוקצה מחמת מיאוס בקרב המחנה שהקים; העובדה שהכינוי "ערב רב" מוצמד כעת לכל מי שאינו תומך במתנחלים על ידי דוברתם הראשית – אלה צריכים להדליק עוד כמה נורות אזהרה מפני הציבור חובש הכיפה הסרוגה.

וזה מעודד מאד, מצד שני, כי תמיד טוב לדעת יש הבדל גנטי של ממש בין הלווינגרים, העמרוסים, הזמבישים, החנן פורתים ושאר המרעין בישין, ובינך.

(יוסי גורביץ)