החברים של ג'ורג'

אמא’לה, שוויון

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)