החברים של ג'ורג'

כשהמורסה פוקעת

פרשת יגאל לוינשטיין מאפשרת לנו לקבל מבט טוב יותר על מה מלמד המגזר הערכי בעיני עצמו את תלמידיו

אפשר להתחיל במה שמוסכם על הכל: יגאל לוינשטיין ממכינת עלי הוא חלאת המין האנושי. השבוע שוב פתחה האתון הזו את פיה, והפעם היא תקפה לא את “הסוטים” – ספק אם לוינשטיין היה מעז לקרוא כך, נניח, לעבריין המין מרדכי אלון – אלא את הנשים המתגייסות לצה”ל. ספציפית, את הנשים הדתיות המתגייסות לצה”ל.

אני לא תומך בהתגייסות לצה”ל בשום צורה, ויש לי ספקות רציניים ביחס ליכולת של הגל הפמיניסטי החדש בקרב הציבור הדתי לגלות הומניזם מעבר לו עצמו; וכל ז’אנר המשוררות המתנחלות הרגישות מעלה בי קבס. אבל ביחס לדברים של לוינשטיין, צריך קודם כל לומר שהזעקה שלו ש”הם מגייסים לנו את הבנות” היא אולי אחד השקרים המצחינים ביותר שנאמרו פה לאחרונה.

בניגוד לגברים חילונים ונשים חילוניות, שאנוסות להתגייס אלא אם הן עושות שקר בנפשן, לנשים דתיות יש פטור מובנה מגיוס: הן רק צריכות להצהיר על דתיותן, והופ, הביתה. הזכות הבסיסית הזו לחופש מצפון לא מוענקת לנשים חילוניות, ושלוש מהן – תמר אלון, עתליה בן-אבא ותמר זאבי – מרצות בימים אלה מאסר בכלא צבאי בשל סירובן לשרת בצבא. הן ביקשו להמיר את השירות הצבאי בשירות לאומי – צעירות דתיות, נזכיר, לא חייבות אפילו בכך – אבל צה”ל העדיף לכלוא אותן. נשים דתיות שמגיעות לצה”ל עושות זאת מרצונן. לא בטוח, כאמור, שהרצון הזה חיובי במיוחד, אבל הן לא אנוסות מכוח חוק – והסיבה שהן מתגייסות היא לא מעט פעמים מתוך התרסה כלפי טיפוסים כמו לוינשטיין.

הנקודה השניה שראויה לציון היא שלוינשטיין אומר את הדברים, כפי שרבנים רגילים לומר דברים כאלה, בפני קהל של “אנשי שלומנו”, ולמרות שהוא מזהה את המצלמות, ומעיר שבגללן הוא לא יאמר כל מה שהוא רוצה לומר, הוא בכל זאת פוער את לועו. למרות העובדה שהוא כבר הסתבך, לא כל כך מזמן, בהתבטאויות שצולמו. אם זה מה שהוא אומר על נשות המחנה שלו כשהוא מודע לקיומן של מצלמות, נסו לחשוב מה הוא אומר על סתם חילונים או, חלילה, לא-יהודים כשהוא חושב שאין מצלמות בסביבה ושהוא יכול לשחרר כל רסן. זוכרים את “פורים שמח, יהודים” של חנן פורת? זה ייראה בערך כך, רק רע יותר.

המכינה של עלי מקבלת מימון בעשרות מיליונים ממשרד החינוך, והיא נחשבת לספינת דגל של החינוך הדתי. המבוכה, על כן, היתה רבה. בתגובה, ניסה המייסד האחר של המכינה, אלי סדן, להגן על המוסד שלו. ראוי להתייחס לדברים שלו.

אם לפרק את דבריו של סדן, אפשר לראות בהם שתי מגמות. קודם כל, ריכוך הטון של לוינשטיין תוך עמידה על הדברים עצמם. לוינשטיין אמר ששירות צבאי של נשים הוא לא טבעי (אולי חשב על דבריו של בוגר ישיבה אחר, העלוב במיל’ גרשון הכהן, ש”מקדמת דנא היו הגברים לוחמים והנשים זונות”); סדן אומר ש”לאשה יש תפקיד מיוחד, עם העדינות שלה, עם האמפתיה שלה, לא להילחם. אני סבור שלכתחילה זה לא מקום שאשה צריכה למצוא את עצמה לא בגלל שהיא לא יכולה, היא יכולה. השאלה אם זו החברה שאנחנו רוצים לבנות. אנחנו רוצים שנשים יישארו עם רצון להביא חיים ולא לגמור חיים." ואת התפקיד המיוחד הזה אפשר לתמצת במילים “כל כבודה בת מלך פנימה”, או בביטוי הגרמני הישיר יותר “Kinder, Kirche, Kuche” – מקומה של האשה הוא ב(טיפול) ב(ילדים), בכנסיה ובמטבח.

להוציא, כמובן, העובדה שסדן היה מזדעזע מעצם הרעיון שלאשה יהיה תפקיד בבית הכנסת.

מבחינת סדן ושותפו לוינשטיין, לנשים יש תפקידים מוגדרים, שהוגדרו על ידי הטבע, וכל נסיון לחריגה מהם הוא סטיה מן הטבע. כמובן, מי שהגדיר את התפקידים האלה היו גברים. אנחנו יודעים שהם שונאים הומוסקסואלים (”סוטים,” בלשון האתון; “בעלי נטיה הפוכה” בלשונו של סדן), ואם למישהו היה ספק, יש להם בעיה גם עם נשים. וכמובן, עם לא יהודים. ויהודים חוטאים. או, במילים אחרות, עם 99.97% מהמין האנושי.

הרובד המעניין האחר בדבריו של סדן הוא התפיסה הקונספירטיבית. לדעתו, וכפי שציין ישראל הראל זו תפיסה רווחת בחוגי “המגזר”, כל הרעיון של קידום נשים בצה”ל הוא מזימה של “הקרן לישראל חדשה” (כלשונו) כדי לערער את הצבא. כלומר, לא נסיון של נשים לצאת מהארון שאליו הוא ולוינשטיין (ופחות או יותר כל רב אורתודוקסי) תוחמים אותן, אלא נסיון של גופים מרושעים ועלומים למוטט את הצבא תוך שימוש בזכויות נשים ככלי.

כפי שציינתי, אני סקפטי ביחס לתפיסה של פמיניזם שמוצא את ביטויו בהריגת ילדים עזתים, אבל אני לגמרי מבין את התפיסה שאם נשים רוצות להתקדם בחברה הישראלית, הן חייבות לצאת מהמסגרות שאליהן הן נדחקו על ידי גברים; ומאחר וכוח בחברה הישראלית מגיע, בין השאר, מדרגות על הכתפיים, ומאחר והשאלה (הלא חוקית) “מה עשית בצבא” עדיין רווחת בקרב מעסיקים, לגיטימי שנשים ינסו להגשים את עצמן דרך המוסד המרכזי ביותר במדינה.

סדן לא רואה זאת כך; נשים שרוצות כוח צבאי מאיימות עליו כגבר, זה עוד מוסד שעומד להפסיק להיות נחלה גברית. מה עושים? אומרים שזה מנוגד לטבע שלהן. רק גברים צריכים להרוג ולהיהרג, רק גברים צריכים לחוות את הטראומה של קרב, רק גברים צריכים לחזור מצולקים ולשתוק על מה שראו ועשו במשך שנים. כאן, כמובן, משתלבת העמדה של סדן עם העמדה של קהלני – ומאחר ויש לי אפס אמון בתום הלב של רבנים כמו סדן, אני חושד שבכוונה הוא מעביר את השיח לשם, מקום נוח לו יותר, כך שלא יצטרך לדבר על כך שמבחינתו נשים פסולות לא רק ללחימה, אלא גם לשפיטה ואפילו לעדות.

ונקודה שלישית, וחשובה לא פחות: סדן מדבר אל התלמידים שלו. הוא מדבר איתם פוליטיקה נקיה. הוא מתעמת עם החלטה של הפיקוד הצבאי והוא מגדיר אותה כתוצאה של קנוניה של כוחות אפלים. זו לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת. הדברים שהוא כותב לתלמידיו ערב ההתנתקות מאלפים מאד (וכרגיל, הוא כנראה לא חשב שאיזה חילוני ימצא אותם): הוא עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס, הוא מכריז שהוא מתנגד לסרבנות ואז קורא ברמיזה לתלמידים שלו לסרב (”איש לא יוכל לשלול את האמיתיות והכנות של חייל הטוען שזה למעלה מכוחותיו, ‘לא אוכל לבצע זאת אלא אם כן תשתילו לי לב אחר’”). לאורך כל ה”מכתב” שלו לתלמידיו הוא תוקף את צה”ל ואת הממשלה הנבחרת (על הצביעות הרגילה של הטענה שסרבנות משמאל פסולה בעוד שסרבנות מימין לגיטימית אדלג הפעם; בכל זאת, מדובר ברב אורתודוקסי, לדרוש ממנו יושר אינטלקטואלי זו גזירה שאין הציבור עומד בה).

מנהל בית ספר שהיה כותב כך כלפי הצבא או הממשלה היה עף מתפקידו לפני שנפתלי בנט היה מספיק לכתוב “מטפל **”; קצין בדרגת אלוף משנה שהיה תוקף כך את הממשלה או את הפיקוד, היה במקרה הטוב עף מהצבא ובמקרה הרע יושב קצת זמן בכלא. לקצינים ולמורים אסור להטיף פוליטית. סדן הוא גם מורה וגם קצין. הוא מכשיר תלמידים ששנה אחר כך יהיו חיילים. ועל התכנים שלו אף אחד לא מפקח. הוא נמצא בעמדה שבה אף אחד אחר לא נמצא: גם מטיף לסירוב פקודה (אבל רק “בגלל חוסר יכולת”, כמובן), גם מקבל על כך בתמורה את כספי משרד הבטחון, וגם מקבל את הזכות להרעיל את המחזור הבא של מתגייסים.

העובדה שישיבות ההסדר והמכינות הדתיות הן סוס טרויאני שמטרתו, מצד אחד, לספק שירות נוח לבני “המגזר” הנעלה מכולם ושנית לקדם את העמדות הפוליטיות של המגזר בתוך הצבא היא לא בדיוק סוד צבאי. המדינה מממנת את ה”לימודים” האלה, שהליבה שלהם היא הטפת שנאה כנגד רוב האוכלוסיה (כן, רוב!) בעשרות מיליונים מדי שנה. אם ה”מכינה” של סדן ולוינשטיין היתה מדרסה, והיו נאמרים בה רבע מהדברים שהשניים משפריצים על הציבור הישראלי, היא כבר היתה נסגרת, וגלעד ארדן היה מכריז שהוא מצא שם עיתון ושלכן מדובר בזרוע של דאע”ש.

הגיע הזמן לסגור את ישיבות ההסדר והמכינות. לא ירצו להתגייס? סבבה. רווח ציבורי נקי. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא אנשים שאולפו לתפיסות אנטי-דמוקרטיות במקום שבו הם יכולים להפעיל נשק.

הסיכוי שזה יקרה לא משהו, כי לחטיבה האנטי-דמוקרטית בישראל יש כוח פוליטי ניכר. בנט כבר הספיק להודיע שהוא ידון בסגירת המכינה בעלי אחרי שליברמן יחסל את הניה. אבל בינתיים, אפשר לעשות צעדי מנע. בתור התחלה, לנהל את הדיון. ראשת מרצ, זהבה גלאון, הגישה הצעת חוק (גילוי נאות: היה לי הכבוד לסייע בהכנתה) שקוראת לשלול את המימון ממכינות שרבנים בהן קוראים לסירוב פקודה או מפיצים שנאה כלפי אוכלוסיות שלמות; הקטגוריה הזו מעיפה גם את סדן וגם את לוינשטיין, ובדיוק בשל כך היא תעמיד את המגזר העליון בעיני עצמו על הטלפיים האחוריות. כתבו לחברי הכנסת מהמפלגה שבה תמכתם ובקשו מהם לתמוך בהצעת החוק המינימליסטית הזו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הציונות הדתית נוערת

נחשפתי, באדיבותו של דרור פויר, לטקסט הזה (זהירות, מסמך ארוך ומייגע) של אלי סדן, רב המכינה הצבאית בעלי. סדן מנסה נואשות להתמודד עם גל ההקצנה הדתית בקרב הנוער שלו, ומהטקסט עולה שההצלחה צפויה להיות מוגבלת מאד. ניחא; הבעיה שבטקסט היא ההדגמה עד כמה רחוק אפילו המחנה המכונה "ממלכתי" ממגע עם המציאות המודרנית, ועד כמה היא לא מסוגלת להתמודד עם אתגרים דמוקרטיים.

נתחיל מבעיית הבסיס: סדן רואה במדינת ישראל משהו שבקדושה: "כל פעילות שמחזקת את קיומה ואת חוסנה של מדינת ישראל היא קיום מצוות עשה של תורה […] וממילא יש בה קדושה." (עמ' 5). המצווה הזו, כך סדן, חלה על כל האזרחים היהודים של המדינה. על צה"ל הוא אומר (עמ' 17) שהוא "גוף פלאי." סדן מתנגד לאלימות "קשה" נגד שוטרים, אבל "בוודאי כאשר מדובר על הצבא – איננו יכולים להרשות לעצמנו לפגוע בו." (עמ' 25) תפיסה שמאצילה על המדינה – שאמורה להיות מכשיר להשגת צרכיהם של תושביה – גם קדושה, מתקרבת באופן מסוכן לתפיסה פאשיסטית.

סדן מנסה למצוא צידוק הלכתי לדמוקרטיה הישראלית, ולא כל כך מצליח. הוא נאלץ להודות (עמ' 9-12) בשפל רוח שאין שום אזכור הלכתי לדמוקרטיה, וששיטת המשטר ההלכתית היא תיאוקרטיה מלוכנית. הוא מתפלפל מעט בשאלת מי הגוף שאמור לבחור את המלך, ומגיע בסך הכל לתובנה שאי אפשר למנות מלך ללא הסכמת העם, שאם לא כן יש סכנה של מלחמת אזרחים (נו שיט, שרלוק). אבל סדן רוצה את הדמוקרטיה הישראלית, גם אם אין לה צידוק הלכתי, משום שהוא חושב שהיא הכרחית לקיומה של מדינה יהודית, ובסופו של דבר הוא נאלץ לומר ש"מי שאינו אוהב את המילה דמוקרטיה, רשאי להשתתף במילה שותפות" (עמ' 11). השותפות הזו, כמובן, מיועדת רק ליהודים אחרים: "יש לנו שותפות היסטורית, שהסכמנו וקיבלנו על עצמנו, יחד עם מיליוני יהודים נוספים, להיות אחראים לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל."

אבל, כשחושבים על זה טיפה יותר לעומק, סדן לא מעריך במיוחד את השותפים הלא-דתיים לפרויקט. עליהם הוא אומר (עמ' 45) שהם נמצאים תחת "קליפת דעות נוכריות, ש[תחתן] יש נפש יהודי ההומה לציון, המחפשת את הטוב והישר, את הצודק והמוסרי, הוא יודע שבאמת מצד עומק הנפש – אנחנו רוצים אותו דבר, כי מה שהם מבקשים בעומק נפשם זו האמת של התורה, האמת של קדושת ארץ ישראל, האמת של גאון האומה ושליחותה האוניברסלית להפיץ אור אמונה בעולם." כלומר, תפיסת התינוקות שנשבו הישנה והרעה – שהפעם היא מנוסחת בלשון הקליפות הקבלית. החילונים אולי לא יודעים את זה, אבל הם בעצם עובדים את סמאל, אבל זה בסדר: סדן משוכנע שאם רק יקחו אותם לעשות איזו שבת באיזו התנחלות, הם יראו את האור, כי בסופו של דבר גם הם רוצים להיות באמת כמוהו: אנשים שמאמינים ב"אמת של גאון האומה" (שום תיאולוג פשיסטי לא היה כותב את זה טוב יותר". הם רוצים להיות כאלה, הם רק לא יודעים שהם רוצים. קצת שכנוע, קצת "אהבת חינם", והקליפות ששם עליהם השטן יתמוססו, והם ישובו להיות יהודים טהורים.

מאדם עם תפיסת עולם כזו קשה לצפות לפתיחות או הבנה, ואכן סדן – שיש יותר מדי אנשים שמהללים אותו כסוג של דתי שאיתו חילונים יכולים לגנוב סוסים – מסתמן לא רק כשמרן שלא הצליח לצאת מהחשיבה של שנות השמונים, אלא בתחומים מסוימים כרדיקל אמוני.

הנקודה הבולטת היא ביחסו של סדן לרבנות הצבאית. זו, אולי הסרח המדולדל ביותר של הרבנות הרשמית בישראל – זו שעליה נאמר שהיא הרבנות של החילונים, כי לדתיים, לחרד"לים ולחרדים יש רבנים משלהם – הופכת אצל סדן (עמ' 12) למרא דאתרא, כלומר הסמכות הדתית המקומית, של צה"ל. בזה יש הגיון: אם הרבנות הצבאית היא המרא דאתרא, נפתרת הבעיה של חיילים שמחפשים לעצמם סמכות רבנית עצמאית. לא לגמרי: סדן סותר את עצמו כמעט מיד, כשהוא מודה שהרב הצבאי הראשי מתייעץ עם רבנים אחרים, ביניהם רבותיהם של תלמידי ישיבות ההסדר. נו.

אבל הבעיה האמיתית בתפיסה של סדן של הרבצ"ר כמרא דאתרא היא שהוא רואה ברבצ"ר סמכות שהיא מעל לזו של מפקד הצבא: "כך שלצבא יש רק סמכות אחת והיא המפקד, אלא שמפקד זה, כמו הכנסת, אחראי לכך שפקודותיו יהיו תואמות לדעת התורה, על פי המרא דאתרא, כלומר על פי הרבנות הצבאית." (עמ' 12) הופה! פתאום, מפקד הצבא חייב להקפיד על ציות להלכה, לפחות זו שנקבעת על ידי הרבנות הראשית. אני מניח שהתפיסה הזו תהיה חדשה לרוב החיילים, ושחלק ניכר מהם גם יוטרדו ממנה.

סדן, כמובן, ממהר לטעון שלא יכולה להיות מחלוקת בין ההלכה ובין הדמוקרטיה, ובהתאם גם בין ההלכה ובין שירות צבאי, כי במדינה דמוקרטית אסור לכפות על אדם לעשות דברים מנוגדים לדתו. זו טענה משונה: לצבא מותר, כמסתבר, לכפות על אנשים להפוך לעבדי המדינה למשך שלוש שנים, לשלם להם שכר רעב, לכלוא אותם למעשה בניגוד לרצונם במחנות צבא, לשלוט בכל פרט מחייהם, לשלול מהם כל יכולת של התבטאות אישית – אבל אסור לו לפגוע כמלוא הנימה ברגשותיהם של חיילים דתיים.

דא עקא, שהתנגשות כזו דווקא קיימת, ואף נמצאת הרבה בכותרות: פרשת הדרת הנשים בצה"ל. פה מוצא הרב את עצמו בין סקילה וכריבדיס (לא הייתם סולחים לי אם הייתי כותב "בין הפטיש לסדן", אני מניח): מצד אחד, הוא צריך להרגיע את הפסיכים של המחנה שלו, אז הוא דורש מהם שיעשו מה שעשו הדורות הקודמים של הרבנים: שיסתכלו הצידה. הוא מפציר בהם לא לכפות את מידת החסידות שלהם על הציבור. זו השחתת מילים לריק: כבר ראינו שהמטרה של הדרת נשים איננה מניעת שירתן, אלא מניעת נוכחותן. לשם כך צריך סדן לטעון (עמ' 32) שאין הדרת נשים, יש רק הדרת דתיים. ועל זה כבר אמרו רבותינו: פחחחחחחח.

מצד שני, סדן, עם כל הרצון שלו להרגיע את הבחורים חמומי המוח של המגזר שלו – הוא נכנס באנשי תג מחיר בלי שום מעצורים – לא יכול להכיר בנשים כשוות לו בדיוק כפי שהוא לא יכול להכיר בחילונים ככאלה. הוא רב אורתודוקסי, אחרי הכל. הוא רוצה ש"נשאל את עצמנו שאלות אמיתיות: האם הבעיה האמיתית של החברה בישראל היא הדרתן של הנשים במרחב הציבורי והפרעה לשירתן, או שהבעיה היותר גדולה היא החולשה של התא המשפחתי […] כן, אנחנו מאד מכבדים את האשה, ויודעים שיש לנשים הרבה דברים טובים להעניק לחברה, אבל אסור שזה יפגע בצניעות, בטהרה ובקדושה של חיי המשפחה […] אדרבה, לחזקן [את הנשים – יצ"ג] ולעודדן שימלאו את תפקידם המיוחד, כפי שחננן הבורא, והכל מתוך רצון חופשי ובחירה אישית!" (עמ' 35)

כלומר, מתוך "רצון חופשי ובחירה אישית", דורש סדן מהנשים שיוותרו על רצונן החופשי ובחירתן החופשית, וישובו להיות אחד מעמודי התווך – כמובן, זה החיוור, השותק והפסיבי, זה שבשל חולשת דעתו נאסר עליו להעיד – של המשפחה. תפקידן של הנשים צריך להצטמצם, בפרפרזה על האמרה השמרנית הגרמנית, למטבח, לגידול הילדים, ולעזרת הנשים. שני עמודים מוקדם יותר (עמ' 33), מדבר סדן על כך שיחסה של היהדות לנשים הוא "יחס נפלא, של כבוד, אמון ושמירה על תכונותיהן העדינות והחשובות כל כך לחברה שלנו." הוא ממהר לומר שכמובן, כאשר יש התנגשות בין רצונה של האשה ובין ערכי ה"צניעות" – קרי: פטריארכליות – היא צריכה לוותר, שכן (עמ' 34) "זהו כבודה ותפארתה, להזהר בכל מה שפוגע בצניעות!" וכדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות, הוא מצטט את צבי יהודה קוק, שנהג לצטט את הגמרא שאמרה ש"אין שולחים דרישת שלום לאשה אפילו על ידי בעלה."

וואלה. לגזור ולשמור, בפעם הבאה שיגידו לכם שיש רבנים אורתודוקסים אחרים. אין אורתודוקסיה עם פני אדם; לכל היותר, יש רבנים נוסח סדן ורבני צהר, שפושטים את טלפיהם ואומרים ראו, כשר אני, כשר אני. ואם סדן חושב שגלגול העיניים שלו יועיל לו יותר מדי בקרב רדיקלים צעירים, ובכן – לזכותם ייאמר שהם מזהים במהירות זיוף כשלו ובזים לו.

ועוד דבר אחד: הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל פנה היום (זהירות, מסמך) ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לחקור את דורון זהבי, כדי לנסות ולהבין מה הוא יודע על מנהגי העינויים של כוחותינו המזוינים. בין השאר נאמר בפניה "אין אנו מתעלמים מההקשר שבו ניתן הראיון, ומרצונו של "קפטן ג'ורג'" לנקום במערכת שהענישה אותו. ואולם דווקא במקרים כאלו, כאשר מופר קשר השתיקה שלאדם אין יותר עניין בו, נוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר מעשים חמורים ביותר שבדרך כלל מושתקים ומוסתרים תוך שיתוף פעולה של כל המעורבים בדבר. הזדמנות מסוג זה מחייבת את רשויות החקירה למלא את תפקידן כדין." נקווה שייצא מזה משהו, אבל אני לא עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)