החברים של ג'ורג'

הגנה מן המנדלבליט

היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נבעטנו מבורות המים, מהשוק והכיכר

משטרת ישראל מותחת פסק דין של בג”ץ, בעייתי כשלעצמו, אל מעבר לגבולות הסביר. תגידו שלום לחופש המחאה שלכם

שלשום (ג’) עמד אורן סימון בכיכר גורן בפתח תקווה, עם שלט שמצטט את ישעיהו א’: איכה היתה לשונה קריה נאמנה וכו’. אתם יודעים, הפרק היחיד מישעיהו שכולם מכירים. זמן קצר לאחר מכן הוא עוכב על ידי משטרת פתח תקווה, תושאל, נעצר, והובא לפני שופט. האחרון דרש ממנו ערבות בסך 1,000 ש”ח, כמו גם 5,000 ש”ח בערבות עצמית ו-5,000 ש”ח בערבות צד ג’, ולקינוח גם הרחיק אותו מפתח תקווה ל-15 יום.

על פניו, רוב אוכלוסיית המדינה היתה שמחה לקבל הרחקה מפתח תקווה, ולהרבה יותר מ-15 יום. עבדכם הנאמן, שלאחרונה נאלץ לגרור את עצמו חזרה לעיר מולדתו, מזדהה למדי. על עצם קיומה של כיכר גורן נודע לו מהחדשות, ובהתחלה היה סבור שמדובר בשם חדש לכיכר המיואשים המפורסמת. ואחרי שצחקנו, זה לא מצחיק, בעצם.

אורן מימון הוא חלק מהקבוצה של מני נפתלי, שעל האלימות המשטרתית נגדה כתבתי כאן. המשטרה נתלתה בכמה תלונות של שכנים כדי למנוע הפגנות מול ביתו של היועץ המשפחתי מנדלבליט, ואילצה את המפגינים להתייצב מאות מטרים מהמקום. הם עתרו לבג”ץ נגד ההחלטה הזו, ובג”ץ דחה את העתירה.

הפסיקה הזו מעניינת כשלעצמה. השופט העליון, מני מזוז, כתב את חוות הדעת שהתקבלה. הוא מציין (סעיף 17) שהפסיקה הישראלית ביחס לשאלה האם מותר להפגין מול ביתו של עובד ציבור איננה חד משמעית, וכותב (סעיף 16) שהוא עצמו נוטה לראות בהפגנה מול ביתו של עובד ציבור נסיון להשפעה לא לגיטימית על עובד הציבור. הוא מצטט שורה של תקדימים, בארץ ובחו”ל, שתומכים בעמדה הזו.

עד כאן, סבבה. אפשר לחלוק על העמדה הזו – אני סבור שהיא מסרסת במידה ניכרת את היכולת להפגין, כי כפי שאמר האדמו”ר יאיר לפיד, בתוך משרדי הממשלה לא שומעים את המגפון החזק ביותר, והמפגינים נשארים כשנאצורים רטובים בגשם – אבל זו עמדה שאנשים הגונים וסבירים יכולים להתווכח עליה.

ואז מזוז מבצע סטיה מעיקר הדיון, ובסעיף 23 מדגיש כי יש בעייתיות ניכרת בהפגנה מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, משום שלזה יש סמכות מעין שיפוטית, וזו צריכה להתבצע “ללא השפעות חיצוניות אחרות”; לדברי מזוז, החלטות היועץ המשפטי לממשלה “אינן אמורות להיות מושפעות מדעת קהל או מלחץ ציבורי, אלא לשקף את החוק ואת האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק.”

אבל כל השאלה מהו “האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק” היא, במהותה, שאלה ציבורית ובמידה ניכרת פוליטית. כשמנדלבליט מחליט שלא לחקור את ראש הממשלה אלא רק לבצע “הליך בדיקה”; כשהפרקליטות מחליטה שלמרות העובדה שאשת ראש הממשלה גרמה להעסקה פוגענית, ולמרות שהמדינה תאלץ לפצות את קורבנותיה בכסף רב, אין עילה ציבורית לתבוע ממנה את הנזק שגרמה למדינה; כשהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מחליט שלא להעמיד לדין את משה קצב בעילת אונס ואת אריאל שרון בתיק האי היווני, אלה… אה, פאק.

אבל הנושא שלנו הוא לא הסאבטקסט של מזוז אלא הטקסט שלו, והוא, כאמור, משהו שאנשים הגונים יכולים לא להסכים עליו. לרוע המזל, אנחנו צריכים לעסוק במשהו קוטבי לאנשים הגונים, קרי משטרת ישראל. זו, כזכור, עצרה את סימון לא בעת הפגנה מול ביתו של מנדלבליט, ואפילו לא על הפגנה שמתייחסת למנדלבליט. היא עצרה אותו על כך שעמד בכיכר עם שלט שמצטט את ישעיהו א’. טכנית, הוא נעצר לא על הפגנה אלא על “הפרעה לשוטר” כשסירב להתפנות מהמקום.

קרן נויבך ראיינה אתמול (הקטע הרלוונטי מתחיל בשעה ו-11 דקות) קצין בדוברות המשטרה, סנ”צ עמי בן דוד, שהבהיר שלטענת המשטרה, מעצרו של סימון הוא חלק מיישום םסיקת בג”ץ ביחס להפגנה מול בתי פקידי ציבור. סביר להניח שהשופט מזוז ייחרד לשמוע שהפסיקה המנומקת שכתב ביחס להפגנות מול בתים שימשה כאמתלה למעצרו של אדם שהחזיק שלט מחאה סתמי למדי מאות מטרים מביתו של מנדלבליט, כמו גם לתשאולו (וכנראה גם למעקב ראשוני אחריו); אבל הוא יוכל להאשים רק את עצמו. אתה אוכף את החוק עם המשטרה שיש לך, ואם מזוז לא יודע מה שווה המשטרה שלו, ואיך היא מפרשת את פסיקות בתי המשפט, צריך לתהות אם הוא כשיר לתפקידו.

עורכת הדין של האגודה לזכויות האזרח, רוני פלי (היה לי הכבוד והעונג להכיר אותה כששימשה כעורכת דין של יש דין), שלחה אתמול (ד’) מכתב בהול לסנ”צ עליזה ארבל, היועצת המשפטית של מחוז מרכז במשטרת ישראל. פלי ציינה במכתבה שמעבר לכל מה שכבר צוין פה, מפגינים קיבלו שיחות טלפון משוטרים שהבהירו להם שהם לא יוכלו להפגין יותר נגד מנדלביט בכל פתח תקווה כולה. פלי כתבה ש”לשיטת משטרת פתח תקווה, אסור להפגין נגד היועץ המשפטי לממשלה לא בכיכר גורן בפתח תקווה, לא בכיכר רבין בתל אביב, לא בכיכר ציון בירושלים אלא אך ורק מול אחת משתי לשכותיו של היועץ המשפטי לממשלה. זוהי פרשנות מרחיקת לכת, לא חוקית ולא חוקתית, שאין בינה ובין פסיקת בג”ץ ולא כלום.” פלי קראה למשטרה להפסיק להתנכל למפגינים נגד מנדלבליט, כל זמן שהם לא מול ביתו.

עכשיו תורה של המשטרה להוכיח שמעצרו של סימון היה תקלה, ולא בלון ניסוי לקראת מדיניות כוללת לדיכוי הפגנות בשירות אלשיך ושקד. הכדור במגרש שלה. נעדכן.

ונסיים, אלא מה, בישעיהו א’ (כולי תקווה שמשטרת פתח תקווה מרשה לי לכתוב את זה בתחום שיפוטה): הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני; חדלו הרע; למדו היטב; דרשו משפט; אשרו חמוץ; שפטו יתום, ריבו אלמנה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ענישה ללא הרשעה

לשכת עורכי הדין מצטרפת לרדיפה השלטונית את ברק כהן

לשכת עוכרי הדין הודיעה היום (ב’) על השעיית רשיונו של עו”ד ברק כהן לשנה וחצי, זאת בשל כתב האישום שהוגש נגדו על ידי הפרקליטות בשל איום והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית, ציון “הלא מטריד” קינן (בנק הפועלים) ורקפת “הגנבת” רוסק-עמינח (בנק לאומי). חשוב לציין שהמשפט נגד עו”ד כהן עדיין מתנהל, והוא לא הורשע בדבר. אף על פי כן, בית הדין של הלשכה החליט לכרות את מטה לחמו.

זו החלטה תמוהה למדי, במיוחד לאור ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתחילת חודש אפריל בפרשה. למרות הקשקשת של הפרקליטות של שי ניצן, שטענה בכתב האישום שהמחאה שהניע כהן לא היתה אותנטית אלא אמתלה, השופט קבע שמדובר היה במאבק ציבורי מובהק וש”כאשר באה המדינה לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שמוחים מחאה חברתית, נפגעת הזכות לחופש ביטוי פגיעה קשה במיוחד, נפגעת ליבתו של כבוד האדם.”

ההחלטה הזו היתה סטירת לחי לשי ניצן, משרתם של כל האדונים, שכמה שבועות קודם לכן הזדרז להורות על פתיחת חקירה כנגד כהן בחשד ל”תקיפה”; זאת, לאחר שכהן אמר למירי רגב אמירות לא נעימות ברחוב וחשף את העובדה ששומרת המסורת הידועה, בעלת ה”בצאת שני כוכבים”, אוכלת במסעדה לא כשרה בפומבי.

קשה שלא לראות את הפעולה של בית הדין של הלשכה אלא כהמשך ההתנכלות הממסדית לפעולה של כהן. הוא היחיד שמפחיד טיפוסים מסוגה של רוסק-עמינח. זאת, משום שזו החלטה שפשוט לא ננקטה במקרים אחרים. אחד מעורכי הדין היותר ידועים לשמצה במדינה, אביגדור קלגסבלד, הצליח לרמוס עם הג’יפ שלו את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השמונה; שניהם מתו. למרבה הנוחות, קלגסבלד טען בחקירתו ש”איננו זוכר דבר”, ועל הריגה של אם ובנה הוא ישב שמונה חודשים. מיד עם שחרורו מהכלא פתח משרד חדש. את הרשיון שלו לא שללו.

בשנת 2015, הגיש עורך הדין עודד דוגמא (גילוי נאות: המדובר בידיד אישי) תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד עו”ד איתמר בן גביר. דוגמא הביא כראיה צילום וידאו שבו נראה בן גביר כשהוא הופך דוכן של פלסטיני בשוק. אף שבניגוד לפעולות של כהן, זו פעולה אלימה מובהקת, הלשכה החליטה בסופט של דבר – אמנם לא בלי לבטים – שלא לנקוט בסנקציות כנגד בן גביר. הפיכת דוכן, סבבה; הצקה לבנקאים כחלק ממחאה חברתית, עד כאן. פה אנחנו נחסל את יכולת הפרנסה שלך בדיוק כשאתה באמצע משפט פלילי.

מדינת ישראל לא אוהבת את ברק כהן. הוא רואה במשטר הציוני משטר עוול ופועל לפירוקו. המדינה נלחמת בחזרה בכל הכלים שיש לה. המשפט הצבאי הגס אומר שאם אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. מדינת ישראל, על שלל זרועותיה, מנסה להטביע את ברק כהן, כי הוא איש שמאל מזרחי שלא מהסס להתמודד עם מירי רגב בטריטוריה שלה וכי הוא עושה רעש בין שתיים לארבע ומזכיר מי בעלי הבית האמיתיים במדינה: אוליגרכים לא נבחרים.

אה, כן, בלי שום קשר: אתמול (א’) החליט משרד החינוך להפריט את החינוך הפיננסי ולהעביר אותו… לידי הבנקים. בנק לאומי, שההנהלה שלו אישרה מה שהוא בפועל שוחד ואז פטרה את עצמה מאחריות, יסביר לילדים שלכם על אחריות כלכלית. בנק הפועלים, שמנסה כמיטב יכולתו לדחוף הלוואות למי שלא יכול לקחת אותן, יסביר להם על צרכנות נבונה.

“Cאים לבנקאים” יערכו משמרת מחאה ביום רביעי, בשעות 10:00-11:00, מול לשכת עורכי הדין בתל אביב. פרטים כאן. אם אתם יכולים להגיע, אנא הגיעו.

ועוד דבר אחד: חמושי חיל הים האמיצים שלנו ירו היום (ב’) למוות בדייג העזתי מוחמד באקר, לאחר שלטענת דובר צה”ל הוא חרג מתחום הדיג המותר. ספרו לי עוד על כמה ישראל לא שולטת ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שחקי, שחקי

עמוד השחר על יומנו אור יהל. לא לפחד כלל

(לזיו ואמילי)

ההיסטוריון היווני פוליביוס זיקק את התפיסה היוונית הקלאסית על ההיסטוריה. בניגוד לתפיסה היהודית-נוצרית – שלאחר מכן עברה גם עיבוד ליברלי ומרקסיסטי – פוליביוס לא האמין שלהיסטוריה יש נקודת סוף שאליה היא שואפת ומכוונת. התפיסה של ליברלים כמו פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה” שבו מנצחת התפיסה הליברלית היתה נראית לו משונה כמו התפיסה שקץ ההיסטוריה יבקע איכשהו מתוך דיקטטורה של הפרולטריון.

ההיסטוריה, אמר פוליביוס, היא מעגל. היא נעה בקווים קבועים אך משתנים. עריצות מזדקקת למלוכה, כלומר משטר יחיד הכפוף לחוק; זה בתורו מאבד את כוחו לאריסטוקרטיה; האריסטוקרטיה מושחתת והופכת לאוליגרכיה, כלומר מאבדת את היסוד שבה שדואג לכלל ודואג רק לעצמו; שחיתותה של האוליגרכיה מובילה למהפכה דמוקרטית; הרצון להתחנף לבוחרים בכדי לזכות בחן בעיניהם מדרדר את הדמוקרטיה לאוכלוסקרטיה, שלטון האספסוף; הרסן המותר של האוכלוסוקרטיה מוביל לכמיהה לאיש חזק, וכך בוקעת לה מחדש העריצות, שסופה להזדקק למלוכה, והגלגל ממשיך להסתובב.

זו נחמה קטנה מאד לאלו שנמחצים תחת הגלגל בזמן שהוא מסתובב, אבל הידיעה שסופו של הגלגל להסתובב חשובה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים בעולם המערבי שמעידים על עליה חדה של מה שאני מכנה האינטרנציונל הפוטיניסטי: ארגונים שנעים בין הלאומניים לניאו נאצים פורחים בכל מקום, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הדוגמא הבולטת האחרונה היא הברית שהוכרזה לאחרונה של מפלגת החירות האוסטרית של הניאו נאצי היינץ כריסטיאן “מועל יד הוא אמירת שלום” שטראכה עם המפלגה השלטת ברוסיה, כששטראכה מדווח בעליצות על מפגשים עם היועץ לבטחון המיועד של טראמפ, הגנרל פלין. בישראל, יש לציין, קודם שטראכה במרץ על ידי השרלטן משה טל חירותי, שתחת הזהות המזויפת של “וילהלם רוט” פמפם אותו כמיטב יכולתו באתר מידה – האתר שעורכו רן ברץ הפך למשהו לא ברור במערך ה-hasbara של ראש הממשלה שלנו.

מה משותף לאינטרנציונל הפוטיניסטי? ישנם מספר אלמנטים שמופיעים בכל ראש של ההידרה הזו: שנאת נשים ונסיון לדחוק לאחור את ההישגים של הפמיניזם; שנאת זרים, בדגש על זרים “לא לבנים”; יסודות חזקים של הומופוביה; ושאיפה ל”גדולה לאומית.” בקיצור, הרצון לחזור לימים הישנים והרעים של שנות ה-50, כשגברים היו גברים, נשים היו כנועות, שחורים לא נראו על המסך וכבשים היו מבועתות. כתופעה תרבותית, את ניצני מה שמכונה עכשיו ה-Alt-Right (הניאו נאצים היו צריכים מיתוג מחדש, ו”תנועת מרכז ציונית” היה תפוס) אפשר לראות בתנועת Gamergate וה-Sad Puppies, התקוממות של גיקים לבנים מתוסכלים נגד החדירה של נשים לתחומי המדע הבדיוני והגיימינג, שנתפסו כשמורה גברית נקיה.

במקביל יש לציין את הברית הדיאלקטית של האינטרציונל הפוטיניסטי עם כוחות כמו דאע”ש. הפיגוע שבוצע אמש (ב’) בברלין נראה כמו נסיון בוטה להשפיע על הבחירות הקרובות שם – בדיוק כמו שהפיגועים בספרד ב-2004 ובבריטניה ב-2005 קידמו את עלייתן של ממשלות ימין (תופעה שאנחנו מכירים היטב) – בספרד ישירות, בבריטניה באמצעות חיסול שאריות מעמדו של בלייר. יש לציין שלא רק דאע”ש או ארגונים דומים מנסה לדחוף את הימין בגרמניה לשלטון: גם פוטין, על פי שורה של דיווחים בגרמניה, מתכוון לחבל בבחירות שם באמצעות מערכה משולבת של דיסאינפורמציה ולוחמת סייבר. לשני הצדדים, אחרי הכל, יש מטרות דומות מאד ואויב משותף אחד: הדמוקרטיה הליברלית. לרוסיה כבר יש היסטוריה של שיתוך פעולה עם הנאציזם – כולם זוכרים איך סטאלין והיטלר התקוטטו, אבל שוכחים שהם היו יופי של בעלי ברית בשנים 1939-1941.

יש נקודה אחת מטרידה, שבה הרגע הזה בהיסטוריה שונה מכל קודמיו: עלייתה של מדינת המעקב והיכולת לנטר ולהרוג על סמך “ביג דאטה.” הקושרים האריסטוקרטיים, הדמוקרטיים או תומכי הטיראניה של פוליביוס יכלו להפגש בסתר, אם הקפידו על מידור מינימלי, ולתכנן את הפלת המשטר. היום, אם כמה טיפוסים שנחשבים כחשודים – או אפילו טיפוס חשוד אחד ייפגש עם כמה אחרים – סביר להניח שתוך זמן קצר תוכנת מעקב תעדכן את קצין האיסוף שלה על המפגש. ואם הם יכבו את הסלולרים סביר להניח שתוכנת המעקב תעלה גם על זה. על סמך תוכנות כאלה ומידע קלוש כזה, תוכנית המל”טים של ארה”ב כבר הרגה לא מעט אנשים.

במסגרת תרומתה היחודית של ישראל לאנושות, חלק ניכר מהתוכנות הללו – שכבר משמשות לא מעט דיקטטורות – נכתבו על ידי מתכנתים ישראלים, יוצאי מערכת הבטחון ברובם, שלא היו צריכים לכבות את המצפון כי ספק אם היה להם כזה מלכתחילה. זה הצד האפל של “סיליקון ואדי”, פיתוח ישראלי חשוב משמעותית מהטפטפות המפורסמות של שירותי ה-hasbara, והוא מציב מכשלה שדורות קודמים של מתקוממים נגד עריצות לא הכירו: היכולת של העריץ לדעת לא רק מה חושבים נתיניו (באמצעות ניטור של המסרונים שלהם) אלא גם מתי אנשים לא מרוצים מתכנסים.

בשילוב עם העובדה שארגוני מודיעין ומשטרה הם דבר גמיש להפליא מבחינה מצפונית, ושהנטיה הבסיסית שלהם היא הגנה על הסדר (יהא אשר יהא), ישנה לגמרי אפשרות שההתקוממיות העתידיות יהיו בעיקרן כאלה שיבואו מתוך שירותי המודיעין עצמם, או מתוך ארגונים שהמודיעין יעדיף לא לראות. שאר ההתארגנויות עשויות להבלם בשלב החוליה – ולו משום אפקט הצינון שבעצם קיומה של מדינת המעקב.

אבל החיים הדיגיטליים הם חיים של נוחות, ואפשר ללמוד, במאמץ, לוותר על חלקים מהם. יהיה לנו רע; אין דבר, זה לא נורא. יש דברים חשובים יותר וסביר להניח שהתנגדות תצמח שוב. בינתיים, מומלץ לכולם להוריד את סיגנל ולהתרגל להשתמש בה. והגלגל אולי יתעכב, אבל בסופו של דבר יסתובב.

והוא יסתובב כנראה מהר יותר משחושבים. האינטרנציונל הפוטיניסטי חלול. הפרכה הפנימית הראשונית שלו היא כמובן הברית המשתמעת עם כוחות דאע”ש. זו תהיה הברית הראשונה שתפקע. אחר כך יגלו רוסים ואמריקאים ש”הגדולה הלאומית” שלהם מתנגשת בעצם, ובריטים וצרפתים – גם ימנים – יגלו שבסופו של דבר הם לא רוצים לחיות כמו רוסים. כל הצדדים יגלו שכל ההוצאות האלה על בטחון מחסלות את מה שנשאר ממדינת הרווחה שגם הם משתמשים בה.

וליותר מדי אנשים שרואים עצמם ימנים יש יותר מדי קשרים עם נשים, הומואים, וזרים. הבעיה שעליה התלונן הימלר בנאום פוזן – שלכל גרמני יש את היהודי הטוב שלו, שעליו צריך לשמור – תצוץ בקנה מידה עצום. ואם את הזוועות של אז אפשר היה לדחוק לארצות הדמים במזרח ולהעמיד פנים שהן לא קורות, בעידן שבו כל ילדה יכולה לצייץ מחאלב, יהיה צורך ברמות הדחקה של ותיק מק”י כדי לא לראות מה קורה. ובסופו של דבר, יש גבול למה שאנשים מוכנים שייעשה בשמם. כי בסופו של דבר, לימין אין מה להציע פרט למגף דורך על פני אדם לנצח, פרט למלחמת נצח שבה רן ברן משכנע אותנו שתמיד נלחמנו נגד אירואסיה.

אז יש להם מגף כבד יותר הפעם. אבל הם מנהלים את מלחמת המאסף של מעמד – גברי ברובו – שהופך במהירות למיעוט ואובדן ההגמוניה מחריד אותו. מיעוט ששולט על רוב (טראמפ, נזכיר, הפסיד את הקול העממי) תמיד נזקק להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשאר במקום; הפעלת כוח גוררת התנגדות ויוצרת קואליציות בין נפגעים; והגלגל ישוב ויסתובב.

עד אז יהיה רע לתפארת, כן, אבל כך היה פחות או יותר תמיד. בסופו של דבר, יש לחזור למושכלות ראשונות:

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ועץ הערמונים, ווינסטון וג’וליה המוכרים זה את זה? זה בידינו, עדיין.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניאו-פיאודליזם

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החיים עצמם

המדיניות הכלכלית שסמלה הוא ראש הממשלה נתניהו מסוכנת לתושבי ישראל הרבה, הרבה יותר מאיראן

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בהיסטריה. הבוקר (א’) הוא עשה תרגיל יח”צ והודיע שהוא שולל את רשיון העסק של בז”ן ושאר קונספירציות נגד בריאות הציבור, והורה לחסום את הכניסה למפעלים הללו במשאיות של העיריה. המשטרה גררה אותן זמן קצר לאחר מכן, ובכל מקרה התנועה במפעלים לא פסקה לרגע – מה גם שחלק ניכר מהחומרים מגיעים אל המפעלים בצינורות.

למה יהב בהיסטריה? כי לפני כמה ימים, דו”ח של משרד הבריאות מצא שיש שיעורי סרטן עודפים בחיפה, והאשים את זיהום האוויר בכך שהוביל ישירות למותם של כ-30 ילדים לפחות. במשך עשר שנים, מצא הדו”ח, היו 780 מקרי סרטן בחיפה שניתן לייחס לזיהום האוויר החריג בה.

התגובה הראשונית של עיריית חיפה היתה התנפלות על הנתונים: “בכירים בעיריית חיפה” אמרו שאנשי משרד הבריאות הציגו “פרשנות בלבד של אנשים שלא זזו יום אחד מהמשרד,” כמו גם את ההודעה המדהימה הבאה: “משרד הבריאות, שבעצם לא קיים במחוזות רבים כמו בחזית הזו, ביחד עם שר הבריאות הבלתי נראה, החליטו להפוך לכתבי עיתונות ולהוציא סטטיסטיקות ופרשנויות במקום להזיז את ישבנם מהפלורסנטים במשרד לשטח ולעבוד.” ניתאי פרץ ציין בפייסבוק שלפני חודשיים, התגובה של העיריה של יהב היתה ש”מחקר מקיף שנערך בקרב צעירים עד גיל 20 בנושא, מעלה כי שיעור הילדים ובני הנוער החולים בחיפה הוא מהנמוכים בארץ.”

אז אם עד לפני שלושה-ארבעה ימים, התגובה של יהב והלוזרים שסביבו היתה שאין שום בעיה והכל טוב, ואם יש בעיה הרי שזו המצאה של אנשים במשרד הבריאות, הבוקר העיריה עברה לקוטב השני: הפגנת שרירים מול מרעילי התושבים שלהם. איך עושים שינוי כזה תוך זמן כל כך קצר? פשיטא, יהב חושש בצדק שגם אם התושבים הרגועים מדי של חיפה לא יעשו בו לינץ’, ועל הדרך ישרפו את בז”ן, הרי שכל מי שיוכל יברח משם. אנשים מוכנים לגור מעל לוע הר געש, אבל לא מעל בתי הזיקוק, שמרעילים את הילדים שלהם. התוצאה צפויה להיות אסונית מבחינת היכולת של חיפה לגבות ארנונה.

אבל הבעיה היא לא בראש העיריה של חיפה, שבמשך שנים ניסה להסתיר מהתושבים שלו את העובדה שהוא משתף פעולה עם המרעילים שלהם. הבעיה, במידה מסוימת, היא אפילו לא בברונים השודדים שמנהלים את בז”ן: המדינה נותנת להם, אז הם לוקחים. זה טיבו של הקפיטליזם: אם אתה לא מרסן אותו בשלשלאות פלדה, הוא ימכור את בשרך בשוק.

הבעיה היא המדינה, זו שהיתה אמורה להגן עלינו מפני ניר גלעד ועידן עופר. אבל המדינה, על כל זרועותיה, מתחמקת מכל אחריות. התפיסה הממשלתית שנחתה עלינו החל משנות התשעים, והגיעה לשיאה מאז שנתניהו היה שר האוצר, היא שצריך להסיר כל רגולציה אפשרית, כלומר לתת לברונים השודדים לעשות את שלהם. כל נסיון לרסן אותם נתפס כנסיון “להרוס את הכלכלה.” בדרך מתו לפחות 30 ילדים מסרטן, אבל ההורים שלהם יוכלו להתנחם בכך שהקורבן שלהם למולך העלה את מפלס המזומנים בכספות של גלעד ועופר.

אם יונה יהב יכול היה לומר בלי להתפוצץ מצחוק שאין שום בעיה עם הזיהום של חיפה, הרי זה משום שהדחקנו את פרשת הצלילה בקישון. כ-120 אמודאים של הקומנדו הימי התאמנו בצלילה בנחל, שמרכז אליו את הפליטות של המפעלים של חיפה, ו-93 מהם חלו בסרטן. כשליש מהחולים מתו מהסרטן. הוקמה ועדת חקירה, בראשות נשיא בית המשפט בדימוס שמגר, והיא מצאה ש”אין קשר סטטיסטי מובהק” בין הצלילה בקישון ובין הסרטן, אבל מתחה ביקורת קשה על צה”ל. שמגר, בדעת מיעוט, קבע ש”ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון ובין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים.” זה לא הפריע לבג”צ, כמה שנים אחר כך, לדחות את צירוף דו”ח שמגר כראיה בתביעה שהגישו הקורבנות, כשהוא מציין שזה מנוגד לחוק השיפוט הצבאי. התביעה של החיילים שדרשו פיצויים, אגב, נדחתה.

תושבי חיפה, שימו לב בבקשה: 120 לוחמים של צה”ל, מיחידת עילית, נכנסו בהוראת מפקדיהם לקישון. יותר מ-90 מהם לקו בסרטן. אף על פי כן, הם פשוט נזרקו לכלבים. הם לא קיבלו פיצויים וצה”ל לא העמיד לדין את המפקדים שלהם. הפקודות כנראה שונו, כי פאדיחה, אבל רבאק – אם המדינה התנהלה כך כלפי הלוחמים שלה, מישהו ממכם באמת חושב שלמדינה אכפת ממנו, או מהילדים שלו, שאפילו לא לובשים מדים?

בישראל אוהבים לומר שלעם אכפת מהצבא. כנראה שאכפת לו כל זמן שהחייל מת, ובתנאי שהחייל מת בקרב. אם הוא חי בחרפת רעב, זבש”ו. אם הוא מת כתוצאה מהרעלה בעצימת עין של הצבא, אף אחד לא ישים לב. אם הוא היה יוצא בנגמ”ש מקרטע לעזה, היו הפגנות. אם הוא קיבל פקודה להוריד את הראש לאמבטיה של חומצה ופסולת אחרת, שתיקה כללית.

שתיקה כללית, שמאפשרת לעיריית חיפה להתעלם ממה שמתרחש אצלה גם עשר שנים אחר כך – עד שמגיע דו”ח קטלני. למה? כי אנחנו לא עושים חיים קשים לאנשי עסקים. מבחינה תודעתית, אנחנו ב-1890. אנחנו לפני המהפכה הפרוגרסיבית בארה”ב, שקבעה שיש לבעלי מפעלים ועסקים אחריות על הנזקים שהם גורמים. אנחנו עוד לא ריסנו את הברונים השודדים שלנו. כשמיקי רוזנטל הוציא לפני כמה שנים סרט על מה שהאחים עופר עושים לנו, הוא נרדף, והתקשורת סיקרה באהדה את הפחד שלו – אבל היא לא הלכה וסיקרה את מה שהאחים עופר עושים לאנשים שהם לא עיתונאי בעל מעמד.

לאחרונה נמלט עידן עופר ללונדון, ולאחרונה הודיע ראש הממשלה נתניהו שהוא לא ישתמש במניית הזהב של המדינה כדי לחנוע את הפיטורים המתוכננים בכי”ל – למרות שהוא שיקר בגסות במהלך מערכת הבחירות ואמר שהוא יעשה את זה. הפראיירים הרי כבר הצביעו לו. עכשיו, מבחינתו, הם גם יכולים למות. ובלי קשר לכלום, ראש הממשלה מתכנן כעת לבטל את מה שנשאר מהרגולציה בארץ. החוק מכונה “חוק אנטי דיוויד גילה,” אבל אפשר לקרוא לו באותה המידה “חוק העברת נכסי המדינה לחבריו של ראש הממשלה,” כי זה בדיוק מה שהוא. וכמובן, לא יהיה שום פיקוח על הנכסים הללו.

ראש הממשלה אוהב לומר שהוא מתעסק ב”חיים עצמם,” האיום האיראני לכאורה על מדינת ישראל. הוא מדבר על האיום הזה כבר עשור, מלטף אותו, ממרק אותו, מרעיף עליו אהבה, מוציא עליו הון עתק. וכשהוא שהוא מדבר על האיום, אנחנו שוכחים שבעצם, האיראנים הרגו פחות ישראלים מהמדיניות הרגולטורית שלו; אנחנו שוכחים שעשרות ישראלים מתו ממחלות קשות בשם תאוות בצע. אנחנו שוכחים, למעשה, את החיים עצמם: היכולת לחיות בלי שאיזה אוליגרך תאב בצע ירעיל אותך בזמן שהעיריה תסתכל הצידה, בזמן שמשרד הבריאות ימרח את החקירה, בזמן שהממשלה בכללה לא תעשה כלום, כי היא “בעד עסקים”; הזכות שלך לחיות בלי שמשרד האוצר ינסה לחסל את מכבי האש, כדי להפריט אותם ולהפוך גם אותם למשהו מניב לאיזו חלאה.

הגיע הזמן שנבין שלהיות “בעד עסקים” משמעו להיות בעד זכותו של בעל העסק לעשות לך מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא רוצח אותך באור יום. הגיע הזמן שנבין ש”שוק חופשי” הוא שם קוד לכך שאפשר למכור אותך בשוק. אין למה לצפות מהמערכת הפוליטית, על אחת כמה וכמה שלא מהמערכת המשפטית. נשארנו רק אנחנו, המורעלים והמרעילים. הגיע הזמן לשבש את יכולת הזרמת הרעל שלהם, ולשם כך אנחנו צריכים, במידת הצורך, להגיע לשביתה כללית. רק היא תכאיב להם מספיק כדי לשנות משהו, ואסור לנו לשכוח שוב את לקחי הקישון לעוד עשר שנים. יותר מדי ילדים לא יהיו איתנו.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: העין השביעית הוא אתר ביקורת התקשורת החשוב בישראל, והאנשים שלו עושים עבודת קודש במעקב אחרי הספינים התקשורתיים ואחרי הסיפורים שהתקשורת לא מספרת לנו. הם שמים דברים בהקשרם, והם לא חוסכים את שבט לשונם מהאנשים שאמורים לצייד את הסיפור בידע אבל משום מה מעדיפים להחסיר מסך הידע האנושי. לאחרונה הם יצאו לדרך חדשה, עצמאית, לאחר שבמשך שנים היו חלק מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר באחד הפרוייקטים החשובים ביותר לדמוקרטיה ועיתונות חופשית בישראל, ועל כן הצבתי באנר שמוביל לאתר התרומות שלהם. אנא סייעו להם ככל יכולכתם.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו להם תירוצים

לשמאל אסור לסייע לימין בהקמת ממשלה. הגיע הזמן שמפלגות הפנטזיה יתייצבו מול הציבור בלי שעיר לעזאזל

שבוע טרם חלף מהבחירות, וכבר אפשר לשמוע את חרחורי הפאניקה של נתניהו. אומרים עכשיו שהוא מבין שהוא צריך ממשלת אחדות. הבית הלבן לא נותן לו להתחמק משקריו הבוטים בשאלת פתרון שתי המדינות, והפצת השנאה הבוטה שלו כנגד הפלסטינים הישראלים – שלגמרי לא היתה מוגבלת ליום הבחירות, הוא ושלוחיו רכבו על הסוס הזה שבועות קודם לכן – מכה עכשיו גלים בארה"ב.

אז, כרגיל, נתניהו צריך שכפ"צ. הוא צריך איזה שמעון פרס או ציפי לבני או אהוד ברק, שיאפשרו לו להעלות בפני העולם מצג שווא, כביכול הוא ממתן את הימין הפרוע שלו. אבל, כפי שראינו בשבועות האחרונים, שבהם נתניהו האמין שהוא על סף תבוסה, נתניהו הוא-הוא הימין הפרוע; אין שום הבדל בינו ובין בנצי גופשטיין. כמובן, מי שזוכר את 1996 ואת "נתניהו טוב ליהודים" (עם הלחישה הכבדה הנלווית של "פרס טוב לערבים") לא יופתע; אבל תזכורת אף פעם לא מזיקה, וב-2015 נתניהו התעלה על עצמו.

אבל מעבר לכך שאסור לשתף פעולה עם הונאה של העולם באשר לכוונותיו של נתניהו, יש כמה סיבות טובות לסרב לשרת בממשלתו.

קודם כל, שירות בממשלה כזו יאפשר החייאה נוספת של חזון שתי המדינות הגוסס – החייאה לא של החזון עצמו, אלא של האשליה של קיומו. תחת האשליה הזו, קידמו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין השניה מדיניות של סיפוח זוחל. מי שהעקרון שלו גורס שכל בני האדם שווים, ושהפלסטינים ראויים לממשל עצמי לא פחות מהיהודים, לא יכול מוסרית להמשיך את ההונאה הזו.

בהתאם, שנית, סירוב לשתף פעולה עם אשליית שתי המדינות ייאלץ את השמאל והמרכז בישראל לחשב מחדש את כוונותיהם במסלול הפלסטיני. ניעור כזה הכרחי אם השמאל רוצה אי פעם לשכנע את הבוחרים שהוא יצא סוף סוף משנות התשעים.

ושלישית וחשוב מכל: בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אוסלו, פיתח לעצמו הימין שיטה של ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא מנהל את המדינה, אבל הוא מטפח שוב ושוב את הטענה שהוא בעצם אופוזיציה, את הטענה שהשמאל מנהל מאחורי הקלעים את המדינה ולא מאפשר לו לשלוט.

אז הנה, שלטו. יש לכם רוב של 67 חברי כנסת. תעבירו מה שאתם רוצים. אנחנו נעשה הרבה רעש, וכל תרגיל אפשרי, אבל הכוח העצום של ראש ממשלה ישראלי שמגובה ברוב פרלמנטרי יכול לדרוס, בלי מאמץ, כל התנגדות. אז הנה, אתם בשלטון. האופוזיציה חסרת כוח. עשו מה שאתם רוצים. פעם אחת בהיסטוריה שלכם, קחו אחריות. שלטו.

והתוצאה הסבירה של האתגר הזה היא שמפלגות הפנטזיה של הימין היהודי לא יעמדו בנטל. הן לא באמת מסוגלות לשלוט כפי שהן רוצות. הן צריכות איזו מפלגת מרכז-שמאל – העבודה היא המועמד הקבוע לתפקיד הזה – שתאפשר להן להעמיד פנים בפני הבוחרים שלהן שהם רצו, אבל השמאל המרושע לא אפשר. לעזאזל, נתניהו ודני דנון עשו את זה כשבממשלה היתה מפלגת "עצמאות" חסרת המשמעות של אהוד ברק.

אז די. קיבלתם כוח; השתמשו בו. בואו נראה מה ישאר ממכם אחר כך, בואו נראה איך תהיו מסוגלים להסביר את עצמכם לציבור אחרי קדנציה של שלטון ימני שלא יכול להסתתר מאחורי מישהו אחר. זה יעשה טוב לנו, לכם ולציבור כולו. מקלחת של צוננים ואולי, אולי, התעוררות מתרעלת התפיסה של "עם לבדד ישכון."

צריך לזכור: אחרי הקדנציה הראשונה של הימין, זו של בגין, הוא היה קרוב לתבוסה ב-1981. ב-1984, כבר היה תיקו. אלא שאז הוקמה ממשלת האחדות, שאפשרה לימין – בהנהגת שמיר – לשרוף ארבע שנים על כלום. העבודה נענשה על השתתפותה בבחירות של 1988. אחרי פרישתה ב-1990, ושנתיים של אופוזיציה שבה שמיר נאלץ לעמוד מול העולם ומול התחלה עדינה של סנקציות – הסירוב האמריקני לתת ערבויות – היא שבה לשלטון, זאת למרות "התרגיל המסריח" של פרס ב-1990. נתניהו ניצח, בקושי, ב-1996 – אבל העבודה קיבלה יותר מנדטים (34 לעומת 32) מהליכוד. נתניהו נפל ב-1999, כשלא היה שום שיתוף פעולה של מפלגת העבודה איתו (למרות נסיונות נואשים של פרס לזחול לממשלה.)

אחרי נפילת ממשלת ברק, ב-2001, העבודה זחלה לממשלת ימין אחרי ממשלת ימין: 2001, 2005 (התירוץ היה ההתנתקות), 2009. ב-2013, מילא לפיד את תפקיד העבודה: מגן של משטר הימין מול העולם ומול הציבור.

ובכל פעם שמפלגות שמאל או מרכז שיחקו במשחק הזה, הן הפסידו. הן קורבן נוח מדי לתלות בו את האשם. די ברור שהליכוד של נתניהו ינסה לעשות את זה בכל מקרה – לעזאזל, ביומיים האחרונים ישראל כץ ומירי רגב טענו שהפרופסור מאריאל חצרוני הוא איש שמאל – אבל, קודם כל, אין סיבה לעזור לו ושנית, בעבר זה לא כל כך עבד.

67 חברי כנסת המליצו בימים האחרונים על נתניהו כראש ממשלה. עכשיו כל מי שרוצה בהצלתה של ישראל מעצמה צריך לתת להם לשלוט – בכוחות עצמם. נראה איך תתמודד הפנטזיה של הימין היהודי עם המציאות ואיך יגיבו הישראלים למה שיקרה אז. הגיע הזמן, סוף סוף, לבחון מה הימין מסוגל.

ועוד דבר אחד: כל זה, כמובן, אלא אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו על הסתה לגזענות. הרשימה המשותפת הודיעה שהיא מתכוונת להגיש נגדו תלונה למשטרה בנושא בשל התנהלותו ביום הבחירות. לכולנו ברור שהבובה החלולה שממלאת את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא תעז לעשות את תפקידה, אבל גם זה יהיה שיעור חשוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: תובנות מהימים שאחרי

1. זו מלחמת תרבות. יאיר גרבוז הגדיר זאת בצורה בוטה ולא חכמה (בוודאי לא לפני בחירות), אך דבריו לא היו רחוקים מן האמת. כל השסעים בתוך החברה היהודית הצברית – עשירים/עניים, דתיים/חילונים, פריפריה/מרכז – התנקזו אל תוך השסע העמוק מכולם, האשכנזים מול המזרחיים. קולות השמחה והצהלה שנשמעו היטב מגני התערוכה בתל אביב ועד לעריות הפתוח בנגב ובגליל הבהירו כי מבחינתו של הציבור המזרחי בחירות 2015 היו מלחמה נגד "השבט הלבן" השנוא. ולטובת תושבי תל אביב שלא שמעו את הקולות הללו באו נתוני ההצבעה במקומות השונים בארץ והראו בדיוק מי האוכלוסיות שהביאו לנתניהו את השלטון בפעם הרביעית.
הבחירות הללו לימדו יותר מכל כי ההצבעה לפרלמנט הישראלי אינה החלטה רציונלית ומושכלת הנעשית לאחר הליך מחשבה. זה נכון לגבי גוש המרכז (כמו הבריחה המבישה של המצביעים ממפלגת העבודה של עמיר פרץ לטובת קדימה ובריחתם שוב כשנבחר שאול מופז), אך נכון ביתר שאת לגבי גוש הימין. הליכוד הוא קבוצת הכדורגל שאוהדיה אינם עוזבים אותה. הוא נקודת ההזדהות שממנה חורצים המזרחים לשון כלפי הערבים האנטישמים ועוזריהם. הוא הקמע אותו מנשקים ההמונים המזרחיים בתקווה לישועה ומתוך שנאה לאשכנזים.
אני הראשון שמודע לעוולות האשכנזים כלפי המזרחיים (והערבים) בבואם לארץ. אין ספק שיש על מה להתנצל ויש מה לתקן. ובכל זאת, המזרחיים כיום אינם יכולים להאשים את פנחס ספיר או את גולדה מאיר. פעם הם היו קורבנות של מפא"י. היום? היום רבים מהם הם בעיקר קורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כל כמה שנים.
כעת הם מספרים שהצביעו ליכוד כי נעלבו מאיזה גרבוז אחד שעלה לדבר על הבמה. מענישים אותו. לגרבוז, אני מאמין, יש דירה, והוא אינו עתיד להיות מפוטר מאיזה מפעל בדרום. מצאו את מי להעניש. השמאל חושב כי ניתן יהיה לשנות את דפוס ההצבעה של רבים מהפריפריה באמצעות עוד מצגת גרפים שתסביר למצביעי הפריפריה שהליכוד דופק אותם. הם לא טיפשים עד כדי כך. הם יודעים שהליכוד דופק אותם כשם שמעשן יודע בדיוק איזה רעל הוא מכניס לריאות. יודעים ובוחרים שוב.

2. גם הדת שבה אלינו בבחירות הללו בעוצמות חזקות מבעבר. השר לשעבר עוזי ברעם דייק בנתחו את הסלידה המזרחית מהשמאל כשקבע כי הימין תופס את השמאל כאתאיסטי וליברלי וכי הציבור המאמין – לאו דווקא שומר המצוות – לא יכול לקבל את הערכים הליברליים ולהיפך. ערכים אוניברסאליים לא יתקיימו בקרבם של המברכים "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים". גרשום שלום ניבא למרחוק כשכתב עוד בשנת 1926 ש"אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". והוא חזר, בדמותו של אתאיסט אוכל שקצים ואב של בועל ארמית.

3. בסופו של יום נחשפו פניו של הציבור היהודי בישראל. מדובר בציבור תאב שטחים והתנחלויות, דתי ולאומני לא פחות מרבים אחרים במרחב הזה. הדמוגרפיה וריבוי הילודה בקרב הלאומנים והדתיים הכריעה, והציבור שהעלה את רבין לשלטון ב-'92 כבר לא יהיה מסוגל לעשות זאת יותר. ואולי היה זה אך המשך טבעי לציונות עצמה, שיהודים חכמים הזהירו מפניה כבר מראשית ימיה. כך למשל הלורד רוטשילד כתב להרצל "אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים… ושתפעל על פי העיקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב כבר בתחילת המאה הקודמת שמדינה יהודית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

4. כעת, לאחר שנחשף כי הציבור הישראלי התמכר לכיבוש, על תומכי סיום הרודנות הצבאית בשטחים לסחוט את הלימון החמוץ הזה עד תומו ולעשות ממנו לימונדה. ההיסטוריה מלמדת כי עמים שנקלעו למערבולת של לאומנות דתית וטירוף מדיני לא יצאו ממנה, אלא לאחר שהתרסקו על קרקע המציאות הקשה. כדי לקרב את הדמוקרטיה יש להחיש את אותה התרסקות, ונקווה שתהיה זו התרסקות כלכלית בלבד ולא שפיכות דמים כללית. המאבק על דעת הקהל העולמית כעת הינו קל יותר. הפתרון המסתמן הוא של מדינה אחת. נתניהו עצמו התנער מפתרון שתי המדינות. הוא אומנם חזר בו, בבהלה או במרמה, לאחר שהבין את ההשלכות של דבריו, אך צריך להאמין שבבירות העולם יושבים שוטים גמורים אם חושבים שמישהו מהם קונה עוד תכסיס משומש מהקוסם מוכר הרהיטים והאשליות. השקרים שלו עובדים רק על הציבור הישראלי. זה הזמן להגביר את הלחץ ולהחריף את החיכוך עם הרודנות. זו העת לקרוא להחרמה ולסנקציות. יש לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית, שיותר משהיא מועילה לפלסטינים היא משרתת את הרודנות הצבאית. איש השמאל הישראלי צריך להודות ביושר כי אין לו את הכוח. רק העולם יגאל את הפלסטינים מישראל, ואולי גם את ישראל מעצמה. זוהי משימתו של הדמוקרט כעת.

(צ'ארלס ארתור ג'יימס)

ואחרי הרעש הגדול: שש הערות אחרי הבחירות

א. היה רע לתפארת. כשפנדורה פתחה את השק שלה, שהכיל את כל הרעות בעולם, התקווה נשארה מאחור. הפרשנים היוונים נחלקו בדעתם האם המשמעות היא שהתקווה מיועדת לנחם אותנו על האסונות, או שהיא סוג ערמומי במיוחד של רוע, שנשאר שם רק כדי לדפוק אותנו עוד קצת.

היתה תקווה בבחירות האלה, ולכן התבוסה היתה קשה כל כך. בסופו של דבר, לא השתנה הרבה: הגוש של העבודה + התנועה המגונה + מרצ + הרשימות הפלסטיניות הגיע אחרי בחירות 2013 ל-38 (15 + 6 + 6 + 11) מנדטים. אם נוסיף את קדימה של שאול מופז, שנוטים בצדק לשכוח אותה, הוא עמד על 40. כעת הוא עומד על 42 (24 + 5 + 13). הגוש של הימין המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, האחים היהודים) עמד ב-2013 על 43 מנדטטים (31 לליכוד וישראל ביתנו, 12 לאחים היהודים); עכשיו הוא עומד על 44 (30 לליכוד, 6 לישראל ביתנו, 8 לאחים היהודים.) כלומר, גוש השמאל העלה את כוחו בשניים עד ארבעה מנדטים וגוש הימין – במנדט אחד.

אבל זה ניתוח שכלתני קר, שמתעלם מהעובדה שהמטרה – החלפת השלטון – לא הושגה, ובעת שהיא נראתה קרובה עד כדי תעתוע. אז כן, זו לא שואת זומבים, אבל בהחלט היה רע לתפארת. במיוחד ביממה שבה לא היה ברור אם מרצ עוברת את אחוז החסימה או לא – בהחלט היה סיכוי שקולות החיילים יורידו אותה למטה.

ב. לשקול את ביטול פרסום הסקרים. בכלל. הם לא מדויקים, אף פעם. לא הם ולא המדגמים. הם משמשים למניפולציית בחירות: בעיקר הם מיועדים לשכנע אנשים שעדיף להם שלא להצביע למפלגה מסוימת כי על פי הסקרים לא בטוח שהוא תשרוד. מאחר וסקרים טועים בעקביות בתשעה עד עשרה מנדטים – לעתים יותר – צריך לשקול ברצינות לאסור על הפרסום שלהם. המפלגות יכולות להשתמש בהן, אבל הם פוגעים פגיעה של ממש בדמוקרטיה. שמינה צמח תמצא לעצמה עבודה אמיתית.

ג. הבועות האישיות שלנו. בשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת של אנשים מתבצע באמצעות המדיה החברתית. בשונה מהמדיה הישנה, את המדיה החדשה אפשר להתאים בקלות למה שאנחנו רוצים לשמוע. מחקר שנעשה לאחר הטבח בעזה בקיץ, הצביע על כך שקוראי טוויטר מקבלים לא רק דעות אחרות, אלא גם עובדות אחרות: יש חלוקה מובהקת בין המידע שמופץ בין תומכי זכויות אדם ובין תומכי ישראל.

כמובן, כפי שציין גם המחקר ההוא, המדיה המסורתית יוצרת סוג של בועה משלה סביב אזרחי ישראל: היא כמעט לא מאפשרת למידע שמבקר את המוסד הישראלי המרכזי – הצבא – לחדור את הבועה. אם יש משהו שהבחירות האחרונות צריך ללמד אותנו הוא להיות ספקני מאד באשר לכך שהמידע שהגיע אלינו הגיע גם אל מי שנמצא מחוץ לבועה שלנו. לעתים קרובות, הספין של מערכות תעמולה הגיע אליהם קודם. וישראל, צריך לציין, מגיעה לשיאים בתחום שספק אם נראו מאז קריסת הגוש הקומוניסטי, ובניגוד לגוש ההוא בשנותיו האחרונות, האזרחים הישראלים עדיין מאמינים למערכת התעמולה הרשמית שלהם.

מה זה אומר? שמי שחושב שקמפיין בפייסבוק או טוויטר אומר משהו, משלה את עצמו. אתה מקבל היזון חוזר מאנשים שחושבים כמוך. האנשים שלא חושבים כמוך בדרך כלל לא שם.

ד. הכהניסט מרחוב בלפור. ביומיים שקדמו לבחירות, וביום הבחירות עצמו, השיל נתניהו כל שריד של ממלכתיות. האיש הזה הוא ראש הממשלה, ועדיין ביום הבחירות הוא הוציא סרטונים היסטריים על כך שאזרחים פלסטינים מובלים לקלפיות באוטובוסים על ידי "עמותות זרות." מאוחר יותר, הוא הוציא סרטון ביזארי עוד יותר שהאשים את ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט ג'ובראן – האם תוכלו, ילדים, לומר לאיזו קבוצה אתנית הוא משתייך? – בכך שהוא מנסה לסתום לו את הפה, לאחר שזה פסל נסיון של נתניהו לעקוף את חוקי התעמולה על ידי כינוס "מסיבת עיתונאים" ביום הבחירות. נתניהו, נזכיר, נמנע במשך יותר משנתיים ממסיבת עיתונאים מול עיתונאים ישראלים. פתאום היה דחוף לו.

ג'פרי גולדברג כתב שנתניהו משתמש ב"אסטרטגיה הדרומית," הטקטיקה של הרפובליקנים – מפלגת האם של נתניהו – למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. הוא הזכיר את לי אטווטר, האסטרטג של ג'ורג' בוש האב. אטווטר, שעל ערש דווי ביקש מחילה, לא התקרב בכלל לטריטוריה של נתניהו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה לעשות תרגיל כמו זה של נתניהו, שהכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עולה על טיל, לא נבחר לראשות הממשלה.

התרגיל הזה היה צריך לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. אופוזיציה רצינית היתה מכריזה על מצב חירום, ומודיעה שהיא עושה הכל כדי למנוע מנתניהו ממשלה – גוש חוסם עד בחירות חוזרות. היא היתה מודיעה למפלגות החרדיות ולמתנדנדי המרכז שאת האיש הזה חייבים להעיף, ושמה שהוא מציע להן – הן תצענה פי שתיים. כן, זה היה יוצר משבר חוקתי; מצוין. הצהרות כמו אלו של נתניהו מצריכות משבר חוקתי. בלי יותר מדי מאמץ, לדעתי, היה אפשר להפעיל לחץ על הנשיא, שהוא דמוקרט של ממש, להטיל את הרכבת הממשלה על מי שלא יפסול חלק מרכזי של האוכלוסיה.

וזה לא קרה, כמובן. יום אחרי הבחירות, אחרי שהרשימה המשותפת הפכה למפלגה השלישית בגודלה, חזרו להתעלם ממנה. מרצ הסתחררה – אני חושב שהיא עדיין מסתחררת – ולבקש מהרצוג או לבני להיות אופוזיציה לוחמת זה באמת קצת מוגזם. הם לא יודעים איך. הם ודאי לא מזהים זמן שבירת כלים.

אגב, בתוך כל רעש הבחירות, נתניהו הודיע שהוא נסוג מהסכמתו לשתי מדינות. אוקיי, יקירי, מה עכשיו? אין שתי מדינות. או שתכיר במדינה אחת, או שהרגע הודית שישראל היא מדינת אפרטהייד דה פאקטו. וזו נקודה שהאופוזיציה צריכה ללחוץ עליה שוב ושוב, וכן, תוך גיוס סיוע זר. וכמה שיותר ממנו.

כי, אחרי הכל, מדינת אפרטהייד היא לא עניינם של היהודים בישראל. היא עניינם, קודם כל, של האנשים שנשלטים על ידה. ומדינות אפרטהייד חייבות לעבור מן העולם.

ה. קדימה לדיסידנטיות: נהוג עכשיו לומר שעל השמאל להבין שהרוב היהודי בישראל לא תומך בו, להכיר בכך ולבטל את עצמו.

שיילך הרוב היהודי לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס.

כן, עברנו בחירות. בחירות משמען שהמנצח מקבל סמכויות פורמליות לנהל את המדינה. אין משמען שהמנוצח מבטל את האידיאולוגיה שלו ונעלם, או מקבל בהכנעה את תפיסות היסוד של המנצח. הרעיון הארסי הזה משמעו קול אחד, איש אחד, פעם אחת.

ומאחר ובבחירות 2015 ראש הממשלה הופיע בכנס אחד עם ברוך מרזל, ואחר כך הודיע שלא תהיה מדינה פלסטינית, ואחר כך הודיע שעצם הצבעתם של אזרחים פלסטינים היא סכנה, ובסוף כל זה גם צפוי להיות ראש ממשלה – אז הכוחות הדמוקרטיים בישראל צריכים להתאחד. והם צריכים להבהיר שהם לא ישחקו יפה. שהם יילכו על הקצה. שהם ינצלו כל זכות שיש להם, עד קו גבול השבירה.

וזה אומר שאף אחד מהכוחות הדמוקרטיים לא חובר לממשלה הזו. אין יותר עלי תאנה. לא יודע איך אפשר יהיה לגמול את ציפי לבני, אבל נצטרך להתאמץ. זה אומר שמבהירים לכולם שמי שמשתתף בממשלת נתניהו הוא לא לגיטימי, מוקצה, ושהוא יקבל יחס כזה. וכן, שאנחנו לגמרי לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. מי שיצטרף לממשלת נתניהו, יצטרך תוך כמה זמן סיוע משפטי כדי לצאת לחו"ל.

כי המשמעות של משחק כאילו שום דבר לא השתנה היא קבלה של משטר האפרטהייד, הפנמה שלו, התרגלות אליו. וזה משהו שאסור להתרגל אליו. וכן, זה אומר שהפסיכים הבלתי מרוסנים של הימין היהודי ינסו תוך זמן מה להוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, כי אם יש משהו שהם לא מסוגלים לשאת הוא התנגדות. וזה יהיה, שוב, רע לתפארת, ועדיין יהיה טוב על המצב הנוכחי, של אפרטהייד בלתי מוצהר וטיהור אתני זוחל.

נתניהו הסיר השבוע כמה מסיכות מעל המשטר שבו אנחנו חיים. אסור לאפשר להשיב אותן למקומן.

ו. אין רע בלי טוב. השרלטן הפוליטי רונן שובל, שעשה יותר פליק-פלאקים פוליטיים בזמן קצר מציפי לבני – הוא היה אמור להיות בלשכת רה"מ, אחר כך היה בישראל ביתנו, אחר כך קפץ לבית היהודי – נשאר מחוץ לכנסת. 150,000 ₪ מהכסף שלו ושל פאפא שובל התאדו. מצוין.

אביחי בוארון יצטרך לרייר על מחנות השמדה מחוץ לכנסת, ואם אני מכיר את המפד"ל, תוך כמה זמן נפתלי בנט יצטרך להיאבק על המנהיגות שם. הם עורפים מנהיגים בדיוק כמו העבודה.

אלי ישי יצא מחיינו, ולא ברור איך יחזור; למרות החיבוק של נתניהו, המרזלים לא נכנסו לכנסת. התערבתי שהם יעברו הפעם. שמחתי להתבדות.

רות "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" קלדרון חלפה מחיינו הפוליטיים. "יש עתיד" איבדה 40% מכוחה. הצדקן הידוע אלעזר "שומר הפרטיות" שטרן יצטרך לצחצח את קורות החיים.

יוסי יונה בכנסת, וזה כבר טוב.

ומרצ, שעברה טלטלה חדה, תצטרך להחליט מה היא עושה כדי לא לחזור אליו. רע לא יצא מזה.

ועוד דבר אחד: זוכרים איך העלון של נתניהו יילל, על פי פקודתו, שהשמאל מעז להשתמש ביועצים אסטרטגיים זרים? אז תראו, הפתעה. עוד מישהו משתמש בהם. (תודה לטל שניידר על ההפניה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)