החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: לא קונים עם זה במכולת

אני נגד כפיה דתית. אני רוצה תחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים ו… בעצם זהו פחות או יותר. את שאר הדברים: אוכל לא כשר, זכויות להט"ב ומקומות בילוי ביום שישי בערב כבר יש מזמן. הטכנולוגיה גם התקדמה מאז ימי ילדותי. אם פעם היה ערוץ אחד בשחור לבן ששובת ביום כיפור הרי שמזמן עם ישראל מבלה את יום הכיפורים מול מסך הטלוויזיה/מחשב. בהתחלה הגיע הוידאו והיום יש נטפליקס. אז מה באמת חסר לנו חוץ מאוטובוסים בשבת ונישואים אזרחיים?

פה אני מצפה משוחרי זכויות האדם להקים קול זעקה: "ברית המילה! איך שכחת את ברית המילה חתיכת בורגני מדושן שכמוך?? אתה מתעסק לך באוטובוסים ובחיי הזוגיות בזמן שתינוקות רכים עוברים תקיפה פלילית, ייסורי תופת והשחתה של הגוף הזעיר שלהם???"

גילוי נאות: עשיתי ברית לשני הילדים שלי, בהרדמה מקומית עם רופא מוסמך ובבית לבד בלי אורחים אבל עשיתי את זה. אימא שלהם שכנעה אותי שכילדים בישראל הנזק שייגרם להם אם יעברו את ההליך הזה יהיה קטן מאשר אם לא יעברו אותו. לכל מי שמתכוון לתקוף אותי בתגובות אודיע כבר שאני לא מתכוון להיכנס לנושא הזה של ברית מילה בעד ונגד (בעד? אפשר בכלל להיות בעד דבר כזה? חתיכת פרימיטיבי! אולי נעשה דיון בעד ונגד כיבוי סיגריות על ילדים?) רק להציב כאן טענה: אם תקום היום תנועה נגד כפיה דתית שיהיה בתקנון שלה הסעיף ההגיוני והמוסרי שדורש ענישה לכל הורה שעושה ברית לילדים שלו, יהיו לתנועה הזאת אולי מאה תומכים לכל היותר. עובדה, ירון ידען, מייסד הארגון 'דעת אמת' ניסה לרוץ לפוליטיקה וקיבל פחות מאלף קולות והוא בסך הכול הציע לבטל את הרבנות הראשית.

יותר מזה, תנועה שתפעל להוצאת ברית המילה אל מחוץ לחוק היא בדיוק מה שחובשי הכיפות מייחלים לו. אם נציב בפני הורים יהודים את הברירה הם יעדיפו להצטרף לציבור הדתי ולא להצהיר בגלוי שעשו דבר נורא וברברי לילדים שלהם.

רוצה לומר: האם אני רוצה להשיג הישגים במלחמה בכפיה הדתית או שמא אני רוצה להיות נורא צודק, מוסרי ונאור? האם אני רוצה לקדם את המלחמה בכפיה הדתית או לספק תחמושת לצד השני?

יצא לי לא פעם להתווכח עם אנשי ימין שטענו שלפי החוק הבינלאומי השטחים שייכים לישראל (הם טועים). התשובה הקבועה שלי היא שלפי החוק הבינלאומי הגולן הוא שטח סורי ולפלסטינים מגיעה זכות השיבה. בשביל להביך אנשי ימין זה יופי של טיעון. אבל אם איש שמאל יצהיר שמטרתו היא להשיג את שני הדברים הצודקים האלה הוא יצליח לעורר כלפיו הרבה זעם בקרב הציבור היהודי בישראל. הנקודה היא שהוא לא ישיג שום דבר מעבר לזה. איש שמאל כזה יהיה נורא צודק, נורא מוסרי ועם עקביות מרשימה בהשקפות שלו אבל לא ישפר את המצב בכלום ולא יקרב במילימטר את החזרת הגולן לסורים או את זכות השיבה.

יצחק רבין היה שנוא נפשו של השמאל בימיו כשר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה. למעשה הוא היה הרבה יותר אכזר מארנס, החירותניק שבא אחריו. אחר כך הוא הלך וחתם על הסכמי אוסלו. את סיני מסר למצרים מנחם בגין, אותו בגין שאחר כך פתח במלחמת לבנון הארורה. מכל האנשים דווקא אריאל שרון, ההוא מוועדת כהן (ומהמיתלה ומפעולת קיביה) הוציא את ישראל מגוש קטיף. אני מסכים עם כל מילה במאמר של יוסי שבו הוא קטל (שוב) את יאיר לפיד. אבל אז אני רואה את מופע האימים התורן של חבר הכנסת בן גביר שמאיים באקדח על מאבטח בחניון. אם נתניהו היה עדיין ראש הממשלה בן גביר היה אולי שר ובטוח שחלק מהקואליציה היום. נתניהו לא ראש ממשלה בזכות יאיר לפיד, עובדה.

הזכרתי את הסכם אוסלו. אם תשאלו אותי, הסכם אוסלו היה בדיוק מין שגיאה שכזאת שנבעה מרצון לא לעצבן אף אחד יותר מדי. מין חצי קפה וחצי תה והתוצאה הסופית? גם לא יצאנו באמת מהשטחים וגם סיפקנו תחמושת לימין שמשרתת אותו עד היום. אז לכאורה זו הוכחה לכך שמי שמתפשר ומפחד מהימין – הפשרה מתפוצצת לו בפרצוף. עדיין תמכתי בהסכם אוסלו כשם שתמכתי בהתנתקות. אני מעדיף לשחק עם היד שקיבלתי ולא לחכות שמישהו יחלק לי קלפים מנצחים. זה היה גם ההיגיון של אלו שהקימו את המדינה במקום לשבת בגולה ולחכות למשיח שלא יבוא.

ההתנתקות היא לא התנתקות אמיתית כל עוד אנחנו מטילים מצור על הים של עזה. ישראל לא באמת דמוקרטיה כל עוד יש כיבוש בשטחים. גם בתוך הקו הירוק אין שוויון אמיתי בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים (תשאלו את משפחתו של יעקב אבו אלקיעאן). הסכמי אוסלו נועדו להמשיך את השליטה הישראלית בשטחים עם ערפאת כקבלן המשנה שלנו. אפשר להמשיך ולחבוט עוד ועוד בכל המהלכים האלו ולהיות מאוד צודק בכל מילה ואפשר לשאול מה עדיף, המשך המצב הקודם או הצעד הלא מושלם שנעשה בפועל?

יותר חשוב, האם כאשר יוסי מצהיר שהגולן שייך לסוריה, הוא משיג משהו חוץ מאשר לגרום לרוב הציבור להיסגר בפניו? הצהרה כזאת היא משהו שיביא בוחרים לשמאל או שמא לימין?

אחד הדברים שמאפיינים את הימין הוא היכולת לפסול אחרים במום של עצמם. כך למשל הכינוי 'יפה נפש' נשמע בזלזול מפי ימניים כשהם באים לתאר אנשי שמאל. זה די מוזר אם זוכרים שהיה זה שמיר שאמר 'אולי בעתיד יהיה מי שיוותר על שטחים, אני לא מסוגל.' יצחק שמיר ידע שאולי השמאל צודק, שאולי עדיף לטובת המדינה לצאת מהשטחים, אבל הוא, שמיר? ידו לא תחתום! הוא לא ימסור רגבי מולדת יקרים לידיהם של ערבושים משופמים וצמאי דם. יצחק שמיר היה יפה נפש בדיוק במובן הבזוי שהימין אוהב לייחס לשמאל.

גם מי שמצהיר שהגולן שייך לסוריה הוא 'בסדר'. הנה הוא נקט בעמדה הצודקת והעקבית. אני אישית לא רואה תרחיש שבו בזמן הקרוב ירידה מהגולן מסתיימת בצורה חיובית לישראל. אבל בעיקר אני לא רואה תרחיש שבו הצהרה של מרצ או העבודה על נכונות לירידה מהגולן לא תיגמר בנטישת בוחרים המונית לימין ואפס קידום של המהלך עצמו. כך שגם אם אני טועה, גם אם המהלך הכי טוב לישראל הוא לרדת מהגולן מחר בבוקר, זה פשוט לא מעשי.

אני מציע שלא ניקח דוגמה מהימין לשום צד. שלא נהפוך לעדר שתומך בממשלת בנט-לפיד רק כי היא הממשלה 'שלנו' אבל מצד שני שלא נהיה יפי נפש. שלא נאמץ לעצמנו עמדות והצהרות שנשמעות אולי יפות לאוזן השמאלנית (כשם שהקלישאה 'אף שעל' ערבה לאוזני הקהל הימני) אבל בפועל לא מקדמות שום דבר ורק מרחיקות מאתנו את מה שכן אפשר להשיג. לא מסכימים איתי? תתחילו בהוצאת ברית המילה מחוץ לחוק כמו שראוי וצודק, בהצלחה עם זה.

(עדו סוקולובסקי)

פרויקט 300: רפורמת חפץ

מה שחשף ניר חפץ על חקירתו צריך להוביל לרפורמה מסיבית בתנאי החקירה והמעצר

ניר חפץ, אליבא דכמעט כל מי שפגש אותו, הוא חרא של בנאדם. מעבר לכך שהוא חרא של בנאדם, הוא שיתף פעולה – לעדותו-שלו – עם מניפולציות-ענק כנגד הציבור הישראלי; בין השאר, עם תרגיל ה”ערבים נוהרים” של נתניהו שנדחף בפוש לכ-700,000 איש ביום הבחירות של 2015, והוצמד בראשית של וואלה כמחצית היום ההוא כחלק מקניית השלטון בכסף של נתניהו – בזק תמורת שלטון. הוא לא חשף את כל הידוע – אם אכן חשף את כל הידוע לו – אלא כשהובא במצוקה קיצונית. חפץ היה שותף לקנוניה נגד המשטר הדמוקרטי, לא פחות מכך

אבל משזה נאמר, צריך לזכור: חפץ הוא חרא של בנאדם, אבל הוא קודם כל בנאדם. אנחנו לא יכולים להפנות את עינינו מהפרת זכויות האדם שלו בגלל ההתנהלות שלו והעבירות שביצע. לרוצחים יש זכויות אדם, על אחת כמה וכמה לעבריינים פחותים יותר. האופן שבו הרשו חוקרי המשטרה לעצמם להתעלל בו – מניעת שינה, עינוי של ממש; מניעת תרופות וטיפול רפואי; כליאת שווא; מניפולציות ואיומים לפרק את משפחתו, עינויים מנטליים לכל דבר – צריכים לזעזע כל אדם.

אני מבין את טענת-הנגד: לא עשו לחפץ שום דבר יוצא דופן. הוא לא נקשר בתנוחת לחץ (מה שבזמנים שבהם השפה היתה סטרילית פחות כונו פשוט “צליבה” או “סד עינויים”). הוא לא הוכה. לא טולטל. לא נמנעה ממנו גישה לעורך דינו. לא איימו עליו באונס אשתו. כל אלה טקטיקות חקירה מקובלות בשטחים הכבושים וכלפי “חשודים בעבירות בטחון.” הוא קיבל אוכל גרוע, נכלא שלא לצורך כטקטיקת חקירה (כולל השיטה המקובלת של החזקת אדם במעצר במשך ימים מבלי לחקור אותו), סבל מתת-תנאים, מחוסר שינה מכוון וממניפולציות רגשיות. כל אלה כלים שגרתיים בארסנל הכלים של חוקרי משטרת ישראל. וזו בדיוק הבעיה: זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, אם ניפול על הצד הלא נכון של משטרת ישראל.

חוקרי משטרת ישראל מאולפים להוציא הודאות. והם אכן הצליחו להוציא מחפץ הודאה. אבל מה שווה ההודאה הזו? כן, כן, אני יודע – פושעים מתוחכמים לא מדברים בחקירות. הם יודעים לשתוק. ואנחנו בכל זאת צריכים להוציא מידע מנחקרים, אחרת התוצאה תהיה שפושעים חכמים הולכים הביתה ופושעים טיפשים ישבו במאסר.

לשיטתי, אף אדם לא צריך להיות מזומן לחקירה, ודאי לא כחשוד, לפני שלמשטרה יש ראיות מוצקות נגדו – ראיות של ממש, לא “תחושות בטן”. חקירה לא אמורה להיות נעימה, אבל היא גם לא אמורה להיות עינויים. החוקר יציג לנחקר את הראיות מולו, יבהיר לו את משמעותן החוקית, יפעיל עליו כמה תרגילי חקירה (כמו טענה שחשודים אחרים הפלילו אותו), וישכנע אותו לשתף פעולה. לא ישבור אותו. המטרה של החוקר היא להגיע אל האמת, לא לחלץ הודאות שווא.

על כן, ותאמינו לי שקשה לי לכתוב את המילים האלה, אני תומך ביוזמה של גדעון “פלוגות” סער להחלת דוקטרינת הפרי הרעיל גם על חקירות בישראל. הבאת ראיות בדרכים פסולות? עינית מישהו? הראיות ייפסלו והאיש ישוחרר. אבל אין די בכך. כל מערך המעצר צריך להשתנות לחלוטין. מעצר הוא שלילת חירות, הסנקציה החזקה ביותר שיש ברשות המדינה. הוא צריך להיות כלי נדיר, לא הכלי הראשון.

עילות המעצר הרשמיות הן:

א. מסוכנות.

ב. חשש בריחה.

ג. חשש לשיבוש חקירה.

זהו. בשום מקום לא ניתנה המשטרה הסמכות להשתמש במעצר כדי לשבור עצורים. חפץ לא היווה כל סכנה; את החשש מבריחה ניתן היה לנטרל בצורה הרבה פחות פולשנית (לקיחת הדרכון, מעצר בית, איזוק אלקטרוני); את החשש משיבוש חקירה, בהבהרה שהוא נמצא תחת מעקב – ושאם יהיו ראיות לשיבוש, הוא אכן ייעצר. מה גם שהעבירות שבהן חפץ נחשד היו לא אלימות במובהק: שוחד ועבירות הונאה דומות.

אבל, כמו כל דבר כשזה מגיע למשטרת ישראל, ברגע שיש חריג החריג הופך לכלל. המשטרה לא אמורה להציג את החשודים אזוקים בבית המשפט, אלא אם הם מסוכנים; אבל ה”אלא אם” הזה הפך מחריג לכלל, וכך, אלא אם השופט קפדן או עורך הדין של החשוד עירני, חשודים מגיעים לבית המשפט אזוקים. המטרה – כמו בקשירת עיניהם של פלסטינים בפלנלית – היא בראש ובראשונה השפלה.

אבל גם השפלה איננה כלי חקירה מותר. העציר הוא רק חשוד. הוא לא הורשע בדבר, והחוק מצווה לשמור גם על כבודם של אסירים מורשעים. אדם איננו מאבד את זכותו לכבוד רק כי המשטרה חושדת בו. אבל, שוב, הכלל הזה נשחק משום שהמשטרה שוחקת אותו בעקביות, ובתי הדין למעצרים עובדים בשיטת הסרט הנע. כל עציר מקבל כמה דקות.

והגיע הזמן לרפורמה. נקרא לה רפורמת חפץ. אדם לא ייעצר ליותר מ-24 שעות אלא אם המשטרה תוכיח, ובפני שלושה שופטים ולא אחד, שיש בו מסוכנות, חשש לבריחה, או חשש לשיבוש מעצר. אנשים שייעצרו לשווא וישוחררו מבלי שיוגש נגדם כתב אישום, ובמיוחד אם אכן לא נחקרו בימי המעצר, יוכלו לתבוע אישית את החוקרים, ובסכומים שיגרמו למשכורת שלהם להיראות יותר בדיחה ממה שהיא. חוקר שיימצא אחראי לכליאת שווא של שלושה עצורים, יודח אוטומטית. הוא בעליל לא יודע איך להשתמש בכוח שמסרנו בידיו.

ניר חפץ גרם נזק עצום לחיים הציבוריים שלנו. אם הדוגמא שלו תוביל לרפורמה – גם אם המשמעות היא פסילת העדות שלו, גם אם המשמעות היא פסילת התיק נגד נתניהו כולו – אז אפשר יהיה לומר שהוא הועיל לנו במשהו. הגיע הזמן שהוא יעבוד עבורנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: הציבו נא פסלים לסאלי המינגס

ליברלים רוגשים בשל הסרתו של פסל של תומאס ג’פרסון. יירגעו נא. כל דור שופט את קודמיו, וזה נמצא אשם במשפט דורנו

“אף חברה איננה יכולה ליצור חוקה נצחית, או אף חוק נצחי. הארץ שייכת תמיד לדור החי.” תומאס ג’פרסון, מכתב לג’יימס מדיסון, 6.9.1789

מועצת עיריית ניו יורק החליטה, פה אחד, להסיר את פסלו של תומאס ג’פרסון, ממנסחי מגילת העצמאות של ארה”ב והנשיא השלישי שלה (*), מבניין העיריה; הפסל יושאל לאגודה ההיסטורית של ניו יורק. ההחלטה הזו גררה קריעת בגדים ותלישת שערות מצד לא מעט ליברלים טובים, שחוששים שבכך שפסלו הוסר, גואה גל של פרוגרסיביות שבסופו של דבר יפיל גם את פסליהם של דמויות אחרות – הדוגמאות המקובלות הן ווינסטון צ’רצ’יל וג’ורג’ וושינגטון – ובכך יוריד אותנו לעידן של בורות ותעמולה וימחק את ההיסטוריה של המערב.

אז זהו, שלא.

הנושא מורכב ועל כן אגש עליו בנקודות.

הנצחה איננה היסטוריה. פסלו של ג’פרסון הועבר לאגודה ההיסטורית של ניו יורק, כאמור, כך שהטענות שמדובר במחיקת היסטוריה מופרכות על פניהן. אם לקחת דוגמא אחרת, אחרי נפילת המשטרים הקומוניסטיים הופלו גם אלפי פסלים של לנין, סטאלין והדיקטטורים המקומיים של מדינות החסות של ברה”מ. אף על פי כן, הידע ההיסטורי שלנו על המשטרים האלה גדול לאין שיעור ממה שהיה לפני הפלת הפסלים. היסטוריה איננה נשענת על אנדרטאות; היא נשענת על עדויות וטקסטים. ג’פרסון לא הולך להמחק מספרי ההיסטוריה בעתיד הנראה לעין; עם זאת, סביר שהתיאור ההיסטורי שלו יהיה הרבה מאוזן ממה שהורגלנו בו.

כל דור שופט את קודמיו. וכך ראוי שיהיה; אחרת נחיה כולנו בכת של הערצת אבות שמזכירה את צפון קוריאה. כל היסטוריה היא מבט של דור מסוים על קודמיו, המבט הזה משתנה ככל שהדעת והאמפתיה שלנו מתרחבות. לגמרי יתכן שבעוד שני דורות – אם יהיה מין אנושי שמסוגל לכתיבת היסטוריה בעוד שני דורות, דבר שאיננו מובן מאליו לאור השואה האקלימית המתרגשת עלינו – הדור שלנו יוקע כדור של רוצחי המונים, שחיו על טבח של בעלי חיים לקיומם. אנחנו אולי לא נאהב את גזר הדין הזה, אבל שוב – כל דור כותב את ההיסטוריה מחדש. עצם ההחלטה לבחור על מה אנחנו כותבים כבר יש בה הטיה: החלטנו שא’ חשוב מב’. זה לא בהכרח נכון; זו ההטיה שלנו; ואף על פי כן, אי אפשר לדרוש מאדם לכתוב על מה שלא מעניין אותו או דוחה אותו. היסטוריונים צריכים להט, לאהוב את מה שהם כותבים עליו – או, לפחות, להתרגש ממנו.

אין כאן ונדליזם או “ונדליזם תרבותי.” מדובר בהחלטה חוקית, של גוף בעל סמכות כדין, על כך שהוא לא מעוניין יותר להנציח את ג’פרסון. הפסל לא נמצא שם משום שהוא היה יצירת אמנות בעלת חשיבות; הוא היה שם כי דורות קודמים החליטו שג’פרסון ראוי להנצחה. המשקל היחיד לקיומו היה הנצחה. זו אפילו לא החלטה תקדימית: ביולי 2020 החליטה עיריית ג’קסון, מיסיסיפי, להסיר את פסלו של הנשיא אנדרו ג’קסון מבית העיריה. ג’קסון היה בעל עבדים ופושע מלחמה ידוע לשמצה (אלה דבריהם של בני דורו, לא רק שלי), שסירב להגן על זכויותיהם של ילידים אמריקאים והיה אחראי לטיהור האתני הידוע כ-Trail of Tears. ראש עיריית ג’קסון – כן, היא נקראת על שמו של אנדרו ג’קסון – אמר ש”אף שהסרת פסל עושה, בפני עצמה, מעט לשנות את מעמדנו כאוכלוסיה מדוכאת, לא ראוי שנצטרך להתקל שוב ושוב בדמותם של אלו שגרפו רווחים מהדם, הזיעה והיאוש של אבותינו; או שנראה אותם מונצחים כאנשים בעלי כבוד.” (לעניין ג’קסון, אני ממליץ מאד על הספר Jacksonland).

הנכחת המושתקים. הסרת הנצחתם של בעלי עבדים היא חלק מתהליך של תיקון, שבמסגרתו הקורבנות של ארה”ב – ילידים אמריקאים ומשועבדים שחורים – מוחזרים אל חיק ההיסטוריה. יותר מדי זמן הם נתפסו כ”אחרים”, ככאלה ש”נדרסו על ידי מכבש הקדמה”; הסרת הפסלים של המדכאים מחזירה להם כבוד והערכה. הם לא היו “מכשול בפני הקדמה” או “רכוש”; הם היו בני אדם לכל דבר, בני אדם שחזקים מהם חטפו, עינו, רצחו. יותר מדי זמן היתה תפיסה שהעבדות והשמדת הילידים הם משהו מביך מאד, אבל לא כזה שצריך לייחס לו יותר מדי חשיבות. התפיסה הזו, לבנה במהותה, מבוססת בבסיסה על התפיסה שלא-לבנים פשוט לא חשובים מספיק.

אבל לא-לבנים הינם, ותמיד היו, חלק מההיסטוריה של ארה”ב. פשוט הורגלנו בהיסטוריה לבנה, היסטוריה אפולוגטית, שניסתה לטאטא את חטאי האבות. אנחנו נוהגים לדבר, כשאנחנו באים לדון במלחמת האזרחים למשל, על “הדרום”; וכשאנחנו משתמשים במושג הזה, אנחנו שוכחים שחלק ניכר מתושבי הדרום לא היו לבנים, ושהיה להם מושג אחר לגמרי על מהו “הדרום.”

יתר על כן, אנחנו יודעים היום שהעבדות לא נגמרה ב-1865, עם תום מלחמת האזרחים. סוגים שלה המשיכו מאה שנים אחר כך; הקונגרס – שנשלט על ידי הדרום, שבתורו זכה לשליטה הזו על ידי דיכוי המצביעים השחורים – הפיל שוב ושוב הצעות חוק נגד לינצ’ים; הממשלה הפדרלית הפלתה נגד שחורים באמצעות red-zoning, קרי הכרזה על אזורים שבהם יש רוב שחור כלא ראויים להלוואות, וה-GI Bill של ממשל רוזוולט, שנחשב לאחד מקטרי הצמיחה הגדולים שלאחר מלחמת העולם השניה, העניק הטבות לחיילים לבנים – אבל לא לשחורים. הנטיה של שוטרים להרוג שחורים ידועה ומתועדת. או, במילותיו של הסופר הדרומי מאד וויליאם פוקנר, “העבר לא מת; הוא אפילו לא עבר.”

עד כאן ביחס לטענה הכללית באשר להסרת הנצחה של משעבדים; מכאן והלאה, המקרה של תומאס ג’פרסון.

כל בני האדם נולדו שווים. חוץ מ. אם יש סיבה ששמו של ג’פרסון לא יישכח, היא השורה בת האלמוות בפסקה השניה של הכרזת העצמאות של ארה”ב, “אנו רואים באמיתות אלה מוכחות מאליהן: שכל בני האדם נוצרו שווים, ושבוראם העניק להם כמה זכויות בלתי ניתנות לשלילה, ביניהן הזכות לחיים, חירות ולחיפוש אחרי האושר; שכדי להבטיח זכויות אלה, מקימים בני אדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנשלטים.” הדברים נכתבו ב-1776, הם היו מהפכניים אז והם מהפכניים עד היום. בקרב ציונים אלה דברי כפירה, גם היום.

אבל כשג’פרסון כתב את הדברים הללו, הוא היה בעל עבדים. הוא היה בעל עבדים לפני שכתב אותם, והוא יישאר בעל עבדים עד יום מותו, 50 שנים לאחר מכן (בדיוק 50 שנים – הרביעי ביולי 1826). במהלך חייו, ג’פרסון החזיק מספר עצום של עבדים – 600 מהם. כלומר, יום-יום, שעה-שעה, לצרכי מחייתו, ג’פרסון שלל את הזכות לחיים, חירות וחיפוש אחר האושר מ-600 בני אדם. העבדים שבבעלותו היו צפויים, על פי שיקול דעתו ומצב רוחו, לכליאה בצינוק; הלקאה; עינויים אחרים; מכירה; הפרדה בין בני זוג; בין הורים וילדיהם.

600 איש. יום-יום. שעה-שעה.

במונחי ימינו, ג’פרסון הוא פושע נגד האנושות. האם אנחנו רוצים הנצחה של פושעים נגד האנושות במקום פומבי, במקום שבו צאצאי קורבנותיהם יצטרכו להזכר שוב ושוב שהם אזרחיה של מולדת שניהלה נגדם מלחמה במשך רוב שנות קיומה?

אבל כך עשו כולם. טענת-נגד מקובלת היא שעבדות היתה מקובלת אז כמעט בכל מקום, ועל כן ג’פרסון פשוט נהג כמנהג דורו, ואיננו יכול להיות אשם יותר מדורו. הטענה הזו שגויה. ב-1772, בית הדין המלכותי של אנגליה – ארבע שנים לפני הכרזת העצמאות, זו מולדתו של ג’פרסון – קבע שעבדות היא דבר כה חריג, עד שאין לקיים אותה אלא בחוק חקוק; העבדות “כה שנואה, עד שדבר לא יוכל לתמוך בה פרט לחוק חקוק”; ומשאין חוק בבריטניה המתיר עבדות, הרי שהיא אסורה. הפסיקה האנגלית קבעה כבר ב-1569 (!) ש”אווירה של אנגליה טהור מכדי שיישאף על ידי עבד.”

עבדות היתה איתנו מהרגע שכמה בני אדם הצליחו לאגור לעצמם נשק טוב משל שכניהם. היא איתנו גם כיום: אנחנו קוראים לה סחר בבני אדם. אבל התנגדות לעבדות התחילה כבר במאה ה-16, ובמאה ה-18 – המאה שראתה בעצמה המאה של הנאורות – ההתנגדות פשתה. רוב תושבי (מה שיהיה) ארה”ב ב-1776 לא היו בעלי עבדים, ורבים מהם החזיקו בדעות נחרצות נגדה. במהלך ועידת החוקה, כמה וכמה צירים – בנג’מין פרנקלין וגוברנור מוריס הם הידועים שבהם – הביעו התנגדות לעבדות. אבל בלי הכרה עקיפה בעבדות, המדינות הדרומיות היו פורשות; אז גברים לבנים מהצפון ביצעו את הפשרה הראשונה מני רבות על גוום של ילדים, נשים וגברים שחורים.

אבל למה לנו ללכת ל-1569 ולוועידת החוקה? ג’פרסון עצמו הכיר בעוול שבעבדות. הוא מכיר בו בכמה ממכתביו, ובספר היחיד שכתב (”הערות על מדינת ווירג’יניה”) הוא מתייחס לעבדות באומרו ש”אכן, אני רועד למען ארצי, בזכרי שהאל אל צדק; שצדקתו לא תנום לעד.” מצפונו הוביל אותו להתנגדות לסחר בעבדים, שבו הוא ראה חטיפה לכל דבר – אבל, בסופו של דבר, הוא התקיים על העבדות. הוא לא יכול היה לשחרר את עבדיו, כי בלעדיהם לא היה לו קיום (מתוך כ-600, הוא שחרר שניים מהם בחייו ושבעה בצוואתו; נגיע אליהם מיד.)

אבל ג’פרסון, כמובן, היה אשם יותר מרוב בני דורו.

סאלי המינגס. במשך שנים ארוכות, ג’פרסון קיים יחסי מין עם אחת משפחותיו, סאלי המינגס. נולדו לו ממנה שבעה ילדים, ששישה מהם שרדו (ושוחררו אם ב”בריחה” בקריצה, אם בצוואתו). היחסים בינו ובינה, שהחלו ככל הנראה כשהיתה בת 14 והוא בן 44, היו לכל דבר ועניין אונס. לסאלי לא היתה יכולת לסרב לו. היא היתה רכושו. הוא יכול היה לענות אותה. הוא יכול היה להוציא אותה להורג או למכור אותה. ומשנולדו ילדי האונס שלה, הוא יכול היה, אם רצה, לפגוע בהם.

נסו רגע לדמיין את חייה של סאלי. נסו רגע לדמיין את חיי ילדיה. נסו לחשוב על הג’נטלמן המלומד להפליא, שאין מדע זר לו, יושב בחדר הכתיבה שלו ומנפיק עוד פנינה יוצאת דופן (ג’פרסון הוא כותב מחונן, חריג בכל קנה מידה), ואז הולך וכופה את עצמו על אשה שצריכה להעמיד פנים שהיא נהנית מהאונס; שיודעת שאיש לא יקשיב לה; שאין לה כל אפשרות לזכות לצדק; שאם תברח, תתפס, תוחזר, תעונה; שאיננה יכולה אפילו לבכות.

פעם אחר פעם. יום אחרי יום. בווירג'יניה, וושינגטון ופאריס.

אנחנו יודעים על סאלי; השמועות התרוצצו כבר אז. בדיקות DNA הוכיחו מעל לכל ספק שילדיה הם ילדיו. אנסים נוטים להיות סדרתיים. כמה עוד שפחות נאלצו להכנע לו? כמה נשים חיו באימה מפני ביקוריו בבית השפחות? כנראה שלא נדע.

כי לעבדים אין קול. נאסר עליהם לקרוא ולכתוב. כל זמן שלא הצליחו לברוח – ורק מעטים הצליחו – הם לא יכלו לספר מה עבר עליהם על ידי אדוניהם. הקול שלהם בהיסטוריה הושתק בברוטליות יוצאת דופן. ועכשיו אנחנו צריכים לשמוע את הטענה שדווקא את האנס והמשעבד ג’פרסון אנחנו צריכים להנציח.

הקימו פסלים לסאלי. לכאורה, הדרישה הזו נשמעת מוזרה: מה כבר עשו סאלי וילדיה, שהם ראויים להנצחה? אבל אנחנו מנציחים לא רק אנשי מעשה, אלא גם קורבנות. אנה פראנק “רק” כתבה יומן ונרצחה, ואף על פי כן אנחנו מנציחים אותה. בערים גרמניות, ניתן להתקל מדי פעם בריבוע מוזהב בכניסה לבית, שבו מצויין שפה חיו פעם יהודים, שמותיהם ותאריך הגירוש שלהם.

הגיע הזמן להנצחתם של הקורבנות. שבכל מטעה יונצחו המשועבדים, הנאנסות, המעונים הרבה יותר מאשר האדונים שחיו על זיעתם, דמם, אימתם של הקורבנות. ג’פרסון יחיה באמצעות הטקסטים שלו – אבל חייו ומעשיו חשובים לא פחות מהם, ואנחנו צריכים תמיד לזכור את הסתירה בין המילים הנשגבות ובין השעבוד והאונס. אין סיבה טובה להנציח אדם כזה, ששילב את שני הפשעים של שעבוד ואונס. המילים שלו יצילו אותו; אין כל סיבה להעמיד לו פסלים. העידן שבו שעבוד ואונס – של לא-לבנים, למותר לציין – היה משהו שעוברים עליו לסדר היום, או במלמול נבוך, חלפו; טוב שכך, ואוי לנו אם יחזור.

(*) בניגוד למה שרבים חושבים, ג’פרסון לא היה מעורב בכתיבת החוקה.

הערה: הפסקה הנוגעת לסאלי המינגס עודכנה כדי לציין את גילה המשוער, 14, בעת תחילת “מערכת היחסים” שלה עם ג’פרסון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: אל תייללו, תתארגנו

קהלת הוא ארגון דוחה. השמאל צריך ללמוד מהפרקטיקות שלו

זעזוע נרשם אתמול (ה’) לאחר שהסתבר שארגון קהלת מתדרך את חברי הוועדה לבחירת שופטים ומוסר לנציגי הימין בוועדה פרטים על שופטים בלתי ראויים, לדעת הארגון. למשל, אם אתה מתנגד להתנחלויות באיזשהו אופן, אתה מופיע ברשימה השחורה של קהלת. יותר מדי אנשים תלשו שערות במקום לעשות את הדבר הנכון ולשאול “איך אנחנו עושים משהו דומה.”

קהלת הוא ארגון זר, ממומן על ידי זרים, חלקם דוחים מאד, שמטרתו להנכיח בציבוריות הישראלית מנטרות ותפיסות של הימין האמריקאי הקשה. הוא מתחפש לארגון ליברטריאני, כשבפועל מטרתו היא קידום מדינה יהודית והסגה לאחור של הישגים פרוגרסיביים. למשל, לפני כשבוע נציג של קהלת התראיין אצל קלמן ליבסקינד והתבכיין על “התבוללות.” אם חשבתם שליברטריאניות משמעה שכל אחד יכול לעשות כרצונו, לא טרחתם לקלף את הקליפה הדקה של הליברטריאניות הישראלית: ברוב גדול של המקרים, תגלו מתחתיה דתי לאומי.

וזה סבבה. זכותם של אנשים להפיץ את המסרים שלהם ולפעול לשינוי החברה. קוראים לזה פעולה פוליטית. ראוי היה שהיא תעשה בגלוי, אבל הימין הקשה יודע שהמסרים שלו – במיוחד המסרים הכלכליים – לא יתקבלו בברכה בציבור, והוא מעדיף לפעול מאחורי הקלעים.

יותר מדי אנשים הזדעזעו מהפגיעה בקדושתה לכאורה של הוועדה לבחירת שופטים. חברים, איך להגיד לכם את זה? שום דבר לא קדוש, והכל פוליטי. כן, זה נדוש. זה עדיין נכון. קהלת פועלת בעקבות המקבילים האמריקאים שלה, שבמשך 40 שנה הקפידו לנעוץ שופטים פוליטיים להפליא במערכת, כבלם נגד המגמה הדמוקרטית והפרוגרסיבית בארה”ב. מה שהשמאל צריך הוא להפסיק ליילל ולהתחיל להתארגן. אנחנו צריכים קבוצות שמאליות, ממומנות מארה”ב במידת הצורך, שיעשו בדיוק את אותו הדבר. אם היתה לנו קבוצה מאורגנת כזאת, סביר להניח שהמינויים המסריחים של איילת שקד ואפי נווה היו נתקלים בהרבה יותר התנגדות. אדם כמו אלכס שטיין, שהעביר את רוב חייו הפעילים בארה”ב ושהסיבה היחידה שמונה היא השמרנות שלו, היה מגלה שהמינוי הרבה יותר קשה. אולי אפילו היינו מצליחים לטרפד את מינויו של יוסף אלרון.

ממומנות מחו”ל? כן. הימין שופך מחו”ל לישראל כמויות דמיוניות של כסף, וכסף משנה את הפוליטיקה. הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יתחיל להתמקצע, ויתחיל להלחם על כל תפקיד. ואם צריך, להלחם מלוכלך. אם יש לכלוך להוציא, להוציא אותו. למי שבוחל באמצעים בזמן שהצד השני מפברק את המציאות על בסיס יומי יש שם: לוזר.

זו זירת אגרוף. הכנסו אליה כמו שצריך. השאירו את בגדי הבלט בבית. אז אל תייללו על הפעולות של קהלת, ותתחילו לחקות אותן. אחרת יש רק שחקן אחד בזירה, והוא ינצח אוטומטית.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הטיעון המוסרי והתועלתני כנגד הקואליציה

במחנה שאני חלק ממנו – גוש השינוי, גוש האחדות, המרכז-שמאל הישראלי (ועוד ועוד כינויים לבחירתו של הדובר) – אחזה בשבועות האחרונים קדחת של עליצות שהגיעה לשיאה ביום השבעת הממשלה. רבים מחבריי למחנה חוגגים בכיכר העיר הפיזית והדיגיטלית, ובכל אשר אני מביט אני רואה ושומע תמימות דעים כמעט מקיר אל קיר, ולפיה הקמת הממשלה הזאת – הגם "שאינה מושלמת" – היא התפתחות חיובית ומשמחת.

אולם לצערי אני חולק על נקודת מבט זאת, וזאת משני טעמים – האחד מוסרי, והשני תועלתני.

הטיעון המוסרי נגד הקואליציה – בגנות האפרטהייד

יש אירוניה לא מעטה בכך שהכינוי שניתן לממשלה אשר הושבעה זה מכבר הוא "ממשלת השינוי", בהתחשב בכך שתנאי הבסיס להקמתה היה הסכמה דווקא על שימורו של סטטוס-קוו בחקיקה ופעולות ממשל, ויישום קפדני ומפורט של מנגנון וטו אשר נועד להבטיח קיפאון בתחומים הנתונים למחלוקת בין מרכיביה.

זאת ועוד – גם ברמת משרדי הממשלה עצמם אין צפי לשינוי מהותי.

מפלגות הימין בקואליציה חולשות על כמעט כל משרד הנוגע במחלוקות האידיאולוגיות המשמעותיות שבין הימין והשמאל בישראל. משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרדים השונים האחראים להתיישבות – כל אלו יישארו בשליטה ימנית (ומי שטרם שכח שליברמן הוא איש ימין יכול להוסיף לרשימה גם את משרד האוצר). אנו צפויים, לדוגמה, להמשך התעללות רשות האוכלוסין במבקשי מקלט ומי שאינם יהודים, למערכת חינוך שתמשיך בקו לאומני, ולהמשך הזרמתו של כסף ממשלתי להתנחלויות.

נפתלי "ראש מועצת יש"ע" בנט, איילת "בושם פשיזם" שקד, וגדעון "מחנות כליאה לפליטים" סער לא שינו את עורם. הם עדיין אוחזים באותה האידיאולוגיה (הקיצונית מזאת של נתניהו – אף אחד מהם לא היה מעלה על דעתו לשאת את נאום בר-אילן, או לסכם על עסקת פליטים עם האו"ם, למשל), ותחת קנטור מצד האופוזיציה הימנית יהיו בלחץ מתמיד להקשיח עמדות ככל שיוכלו על מנת להציג עצמם כמי שמובילים מדיניות ימין.

מפלגות המרכז-שמאל לעומתן – חרף היותן רוב גדול בקואליציה – זכו במשרדים נחשקים פחות, רק אלו אשר נוכחותו של שר מהשמאל בהם הוגדרה כנסבלת מבחינת המרכיב הימני של הממשלה. ואפילו במשרדים אלו נראה שיתקשו לחולל שינוי אידיאולוגי – העבודה, לדוגמה, קיבלה את משרד התחבורה אך נדרשה להימנע מקיצוץ בתקציב הכבישים ביו"ש ושלא לקדם תחבורה ציבורית בשבת. הישגים אידיאולוגיים, אם יהיו, צפויים בשולי הדברים אם בכלל.

אנו צפויים אם כך לקיפול דגלים אידיאולוגיים לאורך הקדנציה כולה בשם שימורה של ממשלה, שעיקר הישגה הוא בכך שאינה כוללת את בנימין נתניהו – האיש אשר הפך בשנים האחרונות למוקד המאבק בין הגושים הפוליטיים בישראל. במישור הזה, ורק במישור הזה, נחל המרכז-שמאל הצלחה בבחירות הללו. היעד שסומן הושג, ולפחות כרגע בנימין נתניהו אינו עוד ראש ממשלת ישראל.

הגם שנראה שעבור רבים במחננו די בכך על מנת לצאת בחגיגות, בסופו של יום כולנו הרי מעוניינים בהחלפת נתניהו גם על מנת להביא לשינוי המדיניות שהנהיג והכיוון אליו ניווט את המדינה.

הקוראים "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" חלוקים בנוגע לערכים רבים ומגוונים פרט לזהות העומד בראש הממשלה, וטוב שכך. רידוד השיח כולו לסוגיה האישית הוא פריבילגיה שאין לרבים מאד, אשר לא ימצאו ישועה בעצם החלפתו של נתניהו אם מדיניות הממשלה תיוותר כשהיתה.

קבלת הסטטוס-קוו מגיעה לשיא שהופך לכשל מוסרי של ממש בכל הקשור למתרחש בשטחים. מנהיג שמאל שמוכן לקבל את המשך המצב הקיים בגדה המערבית ועזה למשך 4 עד 5 שנים – אם אכן תמלא הממשלה את ימיה – מבצע ויתור שאין לו זכות מוסרית לבצע. איך יכול מי שמכיר בכך שישראל מקיימת משטר אפרטהייד דכאני ואכזרי בשטחים להסכים להשהות את המאבק לסיומו שעה שהמיליונים שסובלים תחתיו לא זכו להשתתף בבחירות?

כאשר מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ או תמר זנדברג – שלישיית ישראלים – מדברים על הויתור שהם עושים בכך שהם מסכימים להשהות את "העיסוק בנושא המדיני", אני לא יכול שלא לתהות איך הם יכולים לדבר על הסכמה להמשך השלטון הצבאי בשטחים כויתור שלהם בלי להסית מבטם מבושה? הרי את המחיר לויתור הזה ישלמו מיליוני אנשים שימשיכו להיאנק תחת מגף צבאי ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות במרחק עשרות ק"מ בודדים מבית הקפה התל-אביבי השכונתי של חברי הכנסת האמורים.

הסכמה להנצחת המצב הנוכחי למשך שנים ארוכות תמורת (לדוגמה) משרדי התחבורה, הבריאות ואיכות הסביבה – עם כל הכבוד למשרדים אלו – היא ליקוי מאורות מוסרי וקו אדום שאסור היה לחצות. אם כי, לצערי הרב איני מופתע שהוא נחצה.

במערכת פוליטית רגילה, שבה אנשים מתווכחים על סוגיות דוגמת מיסוי, תחבורה ציבורית, תקנות בניה או חינוך, סביר והגיוני שגם ברי פלוגתא פוליטיים יקיימו יחסי חברות. יתלוצצו תוך כדי דיונים בועדות, יחליפו צ'פחות במסדרון, ויאכלו ביחד בורקסים במזנון הכנסת.

אבל השמאל הישראלי, מזה שנים ארוכות, הרחיב את ההתנהגות הקולגיאלית הזאת גם כלפי מי שתומכים ומקיימים אפרטהייד. מה שהיה אמור להיות קו אדום, הפך להיות לעוד סוגיה פוליטית, אחת מיני רבות. כזאת שאפשר לא להסכים לגביה, ואז לשבת לכוס קפה ולדבר על חוויות מהחופשה האחרונה עם המשפחה.

ולפיכך ליקוי המאורות הנוכחי אינו מפתיע. אם השמאל הישראלי מדבר גבוהה אבל בסופו של יום מתייחס מזה שנים לאפרטהייד כסוגיה פוליטית גרידא, מה הפלא שגם בו הוא מוכן לסחור כחלק מהסחר-מכר הקואליציוני?

הטיעון התועלתני נגד הקואליציה – שגיאה פוליטית

כנגד הטיעון המוסרי, יש מי (לרבות רבים מחבריי) שיטענו טיעון שבסיסו תועלתני-פוליטי. תמצית טענתם היא שהזזת נתניהו מכסאו והקמת ממשלת השינוי תשבור את אחיזתו של הימין במצביעיו, ובכך תאפשר לשמאל להעביר אליו מצביעי ימין, לנצח בבחירות הבאות, ואז להגשים את מדיניותו. במילים אחרות – אנחנו מוותרים עכשיו, אבל עושים זאת בשביל לנצח בהמשך.

הלוואי והייתי חולק את האופטימיות שבבסיסו של טיעון זה, אך לטעמי סביר לא פחות – ואולי אף יותר – שהממשלה הזאת היא מקח טעות פוליטית עבורנו.

ראשית, כלל לא ברור מדוע נכון להניח שנתניהו הוא נכס אלקטורלי לימין, ועזיבתו את הזירה (אם וכאשר תקרה) תועיל דווקא למרכז-שמאל.

לטעמי ניתן לטעון בקלות את ההיפך הגמור – מזה מספר מערכות בחירות אנו רואים מצביעי ימין אשר סולדים מנתניהו בוחרים למחות באמצעות הצבעה למפלגות "רק לא ביבי" (או באי הגעה לקלפי כלל). אם בבחירות הבאות יוביל את הליכוד מועמד אחר, אך טבעי שרבים מהם ישקלו לשוב ולהצביע לליכוד. בנוסף, אין סיבה להניח שמי ממצביעי הימין כיום יעברו להצביע דווקא למרכז-שמאל אם יוחלף נתניהו במועמד אחר.

שנית, הכנסת הנוכחית (אותה אנו משמרים עם הקמת הממשלה) טומנת בחובה פצצת זמן מתקתקת. בניגוד לכנסת ה-21, ה-22 וה-23, בכנסת ה-24 נתנו אנשי מרכז-שמאל את קולותיהם גם למפלגות ימין (מיעוטם לימינה, רובם לתקווה חדשה) כי חשבו שבכך יקדמו את הדחתו של נתניהו.

בעשותם כן יצרו כנסת ובה ניתן להקים קואליציית ימין של 65 מנדטים ללא כל בלם מתון – מצב חסר תקדים גם בהשוואה לכנסות מוקדמות יותר (בהן נדרשו ממשלות הימין לתמיכת סיעות ימין מתונות יותר דוגמת כולנו). כל עוד מוביל נתניהו את הליכוד גדעון סער מסרב להקימה, אך אם אכן יפרוש נתניהו בשלב כלשהו והליכוד יבחר לו מחליף, רבים הסיכויים שקואליציה זאת – אשר גם ימינה וגם תקווה חדשה אומרות במפורש שהיא האפשרות המועדפת עליהם – תקום ותממש מדיניות ימין קשה בישראל ובשטחים בתקופת הכנסת ה-24.

כלומר, אם נשיג את משאת נפשנו ונתניהו יפרוש במהלך הכנסת הנוכחית,זה עלול להיות ניצחון פירוס. נקבל ממשלת ימין "על מלא" המונה 65 ח"כים – עם כל הנזק שהיא יכולה לגרום – בחסותם של אותם אנשי מרכז-שמאל שנתנו את קולותיהם לבנט וסער כדי "להחליף את נתניהו".

זאת ועוד – אף אם תשרוד הממשלה הנוכחית עד לבחירות הבאות, הרי שהקמתה מאפשרת לימינה ותקווה חדשה (מפלגות ימין קשה שהיו על סף אחוז החסימה בסקרים האחרונים לפני הקמת הממשלה הזאת) לבנות עצמן מחדש. בנט ימתג עצמו כחומר ממנו עשויים ראשי ממשלה, יגלח עוד אי אלו מנדטים ממחנה המרכז-שמאל, ובכנסת הבאה יוכל לקחת אותם לממשלת ימין.

אולי יהיה זה ללא נתניהו (ואולי איתו – שכן יתכן והוא עדיין יוביל את הליכוד בבחירות הבאות), אבל כך או כך אנו מאפשרים לימין להיבנות בדרך אליהן, ומבזבזים את זמננו על גלגל השלטון עד אז בממשלה בה אנו מסונדלים ולא יכולים לממש את סדרי העדיפויות האידיאולוגיים של המחנה שלנו.

לשיטתי לאיש מרכז-שמאל שאינו מייחס ערך מיתי כמעט להוצאתו של נתניהו מבלפור, קשה שלא להסתכל על הקואליציה הזאת בחשש.

אז מה היה צריך לעשות במקום, בעצם?

איני טהרן. ברור לי שההחלטה על הקמת הממשלה אינה נמדדת בוואקום, אלא כנגד האלטרנטיבה. במקרה שלפנינו האלטרנטיבה הייתה להתעקש על קווים אידיאולוגיים (לכל הפחות בנוגע לסוגיה הפלסטינית) גם במחיר בחירות נוספות, בהן – בסבירות גבוהה – ימינה לדוגמה הייתה נבלעת בליכוד או נופלת מתחת לאחוז החסימה.

אין לי כדור בדולח, כמובן. יתכן והיינו מנצחים בבחירות כאלה ויתכן שהיינו מפסידים בהן. אך לתחושתי לאור האמור לעיל יתכן ובחירות היו עדיפות על פני הממשלה שקמה.

ובשולי הדברים…

אינני מתרגש מדברי הביקורת הצבועים של מפלגות הימין כנגד בנט וימינה. טרם מצאתי בינם ולו דובר אחד שחשבתי שראוי לתגובה פרט לגיחוך.

סמוטריץ לדוגמה סיפר בראיון רק לפני ימים ספורים שערב הפיצול מימינה כל שביקש מבנט בפגישה בארבע עיניים הוא הבטחה שלא ישבו עם המפלגות הערביות, גם אם יגיד אחרת לציבור בשביל לקושש קולות במחנה השני. מי שלא הייתה לו בעיה עם שקרים למצביעי המרכז-שמאל, עדיף שימנע מלקונן על שקרים למצביעי ימין.

אבל רק בגלל שהם צבועים, אין משמעות הדבר שגם אנו צריכים להיות כאלה.

בנט אכן רימה את בוחריו, במעשה ציני אשר אינו נופל מזה של גנץ לאחר הבחירות הקודמות. הוא בחר להפר את שתי ההבטחות היחידות שניתנו לבוחריו כאלו שלא תופרנה בשום תנאי – לא רוטציה עם לפיד, ולא קואליציה עם רע"מ. על כך הוא הוסיף את סחיטת תפקיד ראש הממשלה בזמן שהוא עומד בראש סיעה בת 6 מנדטים בלבד, דבר שהוא עצמו אמר בזמן מערכת הבחירות שיהיה לא לגיטימי.

מדובר בהתנהלות ראויה לגנאי, המערערת את אמון האזרחים בתהליך הבחירות ועלולה להסב נזק ארוך טווח לדרך בה מתנהל מו"מ קואליציוני.

לסיכום – מעשה באורפאוס

המתעניינים במיתולוגיה היוונית יזכרו את סיפורו של אורפאוס. כלתו מתה ביום חתונתם, ושליט השאול האדס נתן לו הזדמנות להחזירה אל ארץ החיים ובתנאי שיילך לפניה במנהרה המובילה אל פני הקרקע מן השאול, ולא יסב ראשו אליה עד שיצאו מן המנהרה. אורפאוס החזיק מעמד עד שיצא מן המנהרה אל פני הקרקע, אך אז הסב מבטו לאחור והביט בכלתו טרם הספיקה לצאת מן המנהרה. ובכך איבד אותה לתמיד.

אין לי ספק שאלו החוגגים את לכתו של נתניהו – וביניהם רבים ממכריי – מאמינים באמת ובתמים שהקמת הממשלה הזאת הייתה הבחירה הנכונה. מי יתן והם צודקים. הלכנו במנהרה זמן רב. כולי תקווה שלא נגלה שהסתכלנו לאחור רגע אחד – או מערכת בחירות אחת – מוקדם מדי.

(אסף הרשקו)

הצביעו למשותפת

ביום שלישי, אמצו את המידה הטובה האזרחית ולכו להצביע – עבור אלו שהאזרחות שלהם תמיד נתונה בסימן שאלה

קראתי בשבוע האחרון את Twilight of Democracy של אן אפלבאום, ספר מדוכא מהרגיל שלה, שמסתכל על תמונת המצב הדמוקרטית העגומה בעולם (הוא יצא לפני בחירות 2020 בארה”ב), ומזכיר לנו את התפיסה ההיסטורית הבסיסית של היוונים: שהעולם הוא גלגל. בניגוד לתפיסה הקווית של ההיסטוריה, שמשותפת במידת מה גם להיסטוריה הפופולרית האמריקאית ולמרקסיזם, שאומרת שאנחנו בהתקדמות בלתי פוסקת, אולי עם כמה נסיגות בדרך, התפיסה היוונית פסימית משמעותית יותר.

מונארכיה מושחתת עם השנים לכדי עריצות; האליטות מתקוממות נגד העריץ; מתוך האליטה המתקוממת נוצרת אריסטוקרטיה, שמושחתת לאוליגרכיה; עוולות האוליגרכיה מולידות את הדמוקרטיה; זו הופכת כעבור זמן לאוכלוסוקרטיה, לא שלטון העם התבוני אלא שלטון האספסוף; שלטון האספסוף מוליד עריצות; וחוזר חלילה. זו תפיסה פסימית, שמרנית במהותה, ובכלל לא בטוח שהיא שגויה. והשאלה הבוערת, במשטר דמוקרטי, היא תמיד: האם אנחנו בשלב שבו הדמוקרטיה קורסת לתוך אוכלוסוקרטיה? אתה מסתכל על מירי רגב, מיקי זוהר, יאיר לפיד ואסנת מארק, ואתה מתפתה מאד להשיב בחיוב. הבעיה היא שטיבה של ההיסטוריה הוא שהתשובה תמיד ניתנת לאחר מעשה. מה שמספק נחמה קטנה מאד לאנשים שנמצאים בתוך הגלגל כשהוא מתהפך. (עוד על היסטוריוגרפיה יוונית, כאן.)

לא מעט אנשים אומרים לנו שאין טעם ללכת להצביע, שהמשחק גמור, שנתניהו כבר ניצח ושגם אם לא ינצח – ירמה; הוא כבר דיבר בגלוי על עריקים שיעברו אליו אחרי הבחירות. ופרשני מרוץ הסוסים שלנו דנים בשאלה האם אכן יש כאלה, או שמא מדובר בתרגיל הונאה – ואיש לא מזכיר שמעשה כזה הוא מעילה באמון הציבור, חתירה תחת אושיות המשטר הדמוקרטי, שאדם כזה ראוי שיגולגל בזפת ונוצות, שיזכה למנה כזו של שנאה ציבורית שלא יעז להראות עוד את פניו. כבר התרגלנו שמפלגת השלטון מעלה מדי בחירות איל ניגוח חדש ומקרקרת את יסודות המשטר.

אבל, ככל שאתם עדיין אזרחים ולא צרכנים, אין לכם מנוס אלא לבוא ולהצביע. זו חובתכם. אזרחות איננה רק זכות; היא גם חובה. קל מאד לשכוח באילו מאמצים נקנתה זכות ההצבעה, ועד כמה קשה, משאבדה, להשיב אותה; עד כמה קשה להדיח רודנות משעלתה, ואילו מחירים תשלם המולדת לאורך דורות. משכך, השאלה היא: עבור מי?

בבחירות הללו יש לאנשי שמאל שלוש אפשרויות, כולן בעייתיות. מפלגת העבודה, מרצ והמשותפת. בעבודה, מרב מיכאלי מבטיחה שחר של יום חדש, ואני מעריך מאד את הפמיניזם הנחוש שלה – אני חושב שאנחנו צריכים יותר ממנו, לא פחות (אם כי נראה שלמרבה הצער, הוא לא מורחב לקהילה הטראנסית). אבל בשאלה המרכזית של דורנו, שאלת הדיקטטורה הצבאית הישראלית, קשה להבדיל בין מפלגת העבודה ובין הימין. ומעבר לכך, ישנה שאלת הגנטיקה של המפלגה: מאז 1995, היא זחלה לכל ממשלת ימין. ומאחורי מיכאלי יש דמויות אחרות ומוסדות, שלגמרי יתכן שינסו לחטוף מידיה את ההגה אחרי הבחירות. אם את לא רוצה שהקול שלך ישמש להקמת ממשלת ימין, העבודה היא הימור מאד לא בטוח עבורך.

מרצ. לא אנסה להעמיד פנים שאני מגיע לדיון בשאלת מרצ נטול פניות. הייתי חבר במפלגה כעשור. הייתי חבר בתנועת הנוער של רצ. הייתי פעיל בחירות, מעת לעת, במשך 30 שנים כמעט. אינני יכול עוד להמליץ על מרצ. היא שבויה בידי פלג מתמרכז, של אנשים שנואשו מדיון בשאלה הפלסטינית ורוצים – כמו יחימוביץ’ בשעתו – בסוג של סוציאליזם לאומי. מנכ”ל המפלגה אמר בחודשים האחרונים שאין שאלה של ערבים ויהודים בישראל, יש רק שאלה מעמדית. זה מרקסיזם כל כך גס, שאתה תוהה האם אתה צופה בסוג של סרט פורנו.

וכן, אומרים לנו במרצ, אם לא תצביעו לנו יתכן שלא נעבור את אחוז החסימה. יכול להיות, אבל כמה פעמים אתם יכולים להשתמש בתירוץ הזה? כמה פעמים תבקשו מאיתנו לאטום את האף ולהצביע עבורכם, ואחר כך לא תעשו שום שינוי, תשארו עם אותם המסרים העבשים והקמפיין הדלוח? עד מתי תבקשו את קולותינו, ולא תתנו לנו קול?

וכמובן, ישנו יאיר גולן. אני מצטער, תיבש ידי לפני שאצביע לפושעי מלחמה.

נותרה, על כן, המשותפת. אסביר את הנחות היסוד שמביאות אותי להחלטה הזו:

א. המדינה הציונית היא מדינת עוול. היא מדינת עוול בהכרח, משום שהמטרה שלה היא משטר של עליונות יהודית בשטחי פלסטינה המנדטורית. חוק הלאום הוא לא תקלה: הוא המטרה הסופית. המדינה היהודית תמיד היתה דמוקרטיה ליהודיה ויהודית ללא-יהודים שבה.

ב. במהלך שנות קיומה, רק במשך חצי שנה הצליחה המדינה הציונית לא להיות דיקטטורה צבאית. חצי השנה הזו היא בין דצמבר 1966 ויוני 1967.

ג. הקורבן העיקרי של המדינה הציונית הם הפלסטינים, שאותם היא חילקה למספר קבוצות: הפלסטינים החיים בישראל גופא, שלהם יש זכויות פרו פורמה אבל לעולם לא בפועל; הפלסטינים החיים במזרח ירושלים, שמחזיקים בתושבות אבל לא באזרחות; הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, שנמצאים תחת דיקטטורה צבאית פרופר; והפלסטינים שחיים ברצועת עזה, שחיים בגטו גדול, ששומריו יורים מדי פעם באסירים.

הנכבה לא נגמרה ב-1948. היא נמשכת גם היום. היא נמשכת באל ערקיב. היא נמשכת באום אל חיראן. היא נמשכת בכל מקום שבו פלסטינים נדחקים על ידי יהודים, בכוונת מכוון. בכל מקום שבו פלסטינים לא מוצאים דיור, או נאלצים להסתפק בשכר נמוך יותר, כי הם אינם יהודים.

(אין במילים “הקורבן העיקרי” להשכיח את העובדה שהציונות פשעה כנגד כמעט כל קבוצה בשטחים שעליהם היא שולטת; שהיא ניסתה קודם כל להשמיד את התרבות היהודית של מזרח אירופה, וניהלה מלחמת חורמה נגד היידיש; שהתייחסותה ליהודי ארצות האיסלם היתה נפשעת ומחפירה, ושהאפליה שלהם היתה רשמית וממוסדת; את האפליה המתמשכת של “חסרי מעמד” מקרב יוצאי ברה”מ; את היחס האיסנטרומנטלי שלה לניצולי השואה; או להשכיח את המלחמה שמנהלת המדינה הציונית כלפי מבקשי מקלט. כל מטרתן של המילים היא למקד את הסוגיה.)

ד. כאזרחים ישראלים ממוצא יהודי, יש לנו שורה של פריבילגיות שלפלסטינים לעולם לא יהיו. כאזרחים מצפוניים, חובה עלינו לזכור שהן מגיעות מעצם טיבו הרודפני של המשטר, ולהפנות אותן נגדו: להשתמש בהן כדי לסייע לפלסטינים במידת האפשר ולערער את המשטר הציוני, עד רדתו.

המטרה הפרקטית, על כן, היא לתת למיעוט הפלסטיני בישראל את הכוח הפוליטי החזק ביותר שאפשר לתת לו – בתקווה, חזק מספיק עד כדי כך שהוא ייאלץ את המרכז היהודי (שהוא ימין לכל דבר, רק חושש מהתווית) להכיר בו ולתת לו חלק בשלטון. אם זה יקרה, אם יהיו פה שרים פלסטינים של מפלגה פלסטינית, התפיסה הציונית תתערער מעצמה. השאלה האם המרכז הציוני שונא יותר פלסטינים או את נתניהו היא שאלה מעניינת, ואם אנחנו רוצים לראות תשובה עליה, המשותפת צריכה להיות גדולה מספיק כדי להפוך את השאלה מתיאורטית לפרקטית.

כפי שציינתי, אין בחירות קלות. המשותפת הקלה עלי את הבחירה הפעם, משום שהיא נפרדה מרעמ, המקבילה הפלסטינית של ש”ס. אבל היו בה כמה וכמה התבטאויות הומופוביות, ביניהן מצד אחמד טיבי. לשאלה הזו יש, מבחינתי, שתי תשובות.

הראשונה, שמעמדם של הפלסטינים כמיעוט נרדף, שאזרחותו תמיד בסימן שאלה, מאלצת את הציבור הזה קודם כל להתמקד בשאלת זכויות הלאום שלו. כתוצאה מכך, שאלות אחרות של זהות – מעמד הנשים, מעמד הגאים – נדחקות אחורה. קל למי שאינו שייך לקבוצות הנפגעות לדחוק אותן אחורה כי יש בעיות דוחקות יותר – קיום כמיעוט לאומי. משהבעיה הזו תוסר, הוויכוח הפנימי בציבור הפלסטיני בשאלות של שמרנות מול מודרנה יתפרץ בכל כוחו – כשהפעם יהיה קשה יותר להאשים את המודרניסטים בכך שהם סוכנים של כוח כובש. כמו המודרניסטים באוכלוסיה היהודית, גם הם צריכים להתמודד עם הטענה שהם יבוא זר. וכן, שנינו צמחים זרים. ומול הטענה הזו צריך לדעת לחייך בשלווה: כן, צמח זר. אבל מה הולידה אדמת המולדת בלעדיו?

שנית, שהוויכוח בין שמרנים ומודרניסטים בציבור הערבי הוא ויכוח שהנוכחות שלנו, כיהודים, צריכה להיות בו מינימלית. הם ינהלו את הוויכוח; אנחנו נתמוך בשתיקה בארגוני נשים פלסטיניות, בארגוני גאים פלסטינים; נגיע להפגנות, אבל לא ננסה להשתלט עליהן. אנחנו לא הסיפור, ואנחנו צריכים ללמוד מתי לשתוק. כפי שאנחנו לא צריכים לומר לנשים או לגאים איך לנהל את מאבקם, אם אנחנו לא גאים או נשים, אנחנו לא פלסטינים, על אחת כמה וכמה לא נשים או גאים פלסטינים; רבאק, כמה מאיתנו בכלל קוראים את השפה? נלמד צניעות, נלמד שאנחנו לא מרכז העולם, ונלמד לסמוך על השותפים שלנו – שאת אומץ ליבם אנחנו כלל לא קרובים להבין.

וזכרו: הקרב כלל לא אבוד. מדי יום, המדינה הציונית מאבדת מהלגיטימציה שלה, משום שאנשים ברחבי העולם לומדים להכיר את טיבה. חשפו אותה לאור היום: היא לא עומדת בו.

כשאתם הולכים לקלפי, לכו אליו לא ביאוש אלא בשמחה. אתם מצביעים עבור העתיד של מולדת מעונה – עתיד שבו ילד יהודי ילמד לצד ילדים פלסטינים, עתיד שבו צאצאי כובשי כנען בסופה וצאצאיהם של המגורשים יוכלו להסב יחדיו לשולחן האחווה; עתיד שבו אנשים יישפטו על פי מעשיהם ואופיים ולא על פי הרישומים הסודיים של משרד הפנים עליהם. גלגל ההיסטוריה מתהפך: כיוונו לא ידוע כלל. הטו שכם כדי להפנות אותו בכיוון הזה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

די ליברמן

הפרשנים מפמפמים שוב את הליליפוטין. מה קרה לזכרון שלנו?

אנחנו מתקרבים במהירות אל הבחירות הרביעיות בשנתיים, ומחנה המרכז לא מצליח להתאפס על עצמו – ואני אפילו לא מדבר על מה שנשאר ממחנה השמאל. הפרשנים הפוליטיים שלנו מתחילים לפמפם משיח-פח חדש-ישן: אביגדור ליברמן.

ב”הארץ”, הפרשן הפוליטי יוסי ורטר מתאר את ליברמן כ”מבוגר האחראי”, וזה עוד כלום ביחס לנחמיה שטרסלר. הוא מפליג לחלומות על מהפכה חילונית שתובל על ידי ליברמן, והוא מקווה שהוא “יצליח להלהיט את הרוחות.” אורי משגב כתב לפני כעשרה ימים על “אינתיפאדה חילונית.”

מובן מאליו שיש צורך בדין וחשבון עם הציבור החרדי. הוא קודח את הסירה שלנו בעודנו בלב ים. באמצע מגפה קטלנית, הציבור הזה מקפיד שלא להשמע להנחיות, והמנהיגים שלו מתחרים זה בזה במי יקרא יותר להתעלם מההנחיות. זו תופעה מוכרת לעייפה בציבור החרדי: כמה קנאים נוקטים עמדה מופרכת, והחשש של מנהיגי הציבור והציבור עצמו שמא ייראו כלא יראי אלוהים מספיק גורמת להם להתיישר עם הקנאים. במקרה הזה, הם מביאים סכנה של ממש על שאר הציבור החי במולדת. המדיה החברתית מביאה את התופעה הזו לקיצוניות: ההנהגה החרדית רואה את הקולות, והיא איננה הנהגה אלא מריונטה.

כשהמגפה הזו תגמר, יקרה משהו שמפחיד אותי פחד מוות: נצטרך לפרק את חברת הלומדים החרדית. אנחנו לא יכולים להתקיים איתה יותר. החרדים מרבים לדבר על “הסכם יששכר וזבולון”: זבולון עובד, מפרנס את יששכר שלומד תורה, ומקבל בהתאם את חלקו בעולם הבא. אבל אני עוד לא שמעתי על יששכר שמקפיד להשתין על זבולון עונתית. נצטרך לפרק את חברת הלומדים – אבל אני יודע איך זה ייראה. אני יודע מה היכולות של ממשלת ישראל בניסוי חברתי. אנחנו נקבל בכיה לדורות, שבר עצום, ודור של ילדים שיצאו קרחים מכאן ומכאן. הבעיה האמיתית של החברה הישראלית (אם נשים לרגע בצד את הדיקטטורה הצבאית שלנו) היא האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ששלטת במשרד האוצר ובמוח של רוב אנשי המרכז: זו שאומרת שהציבור צריך להסתדר בעצמו ושתפקידה של הממשלה הוא להביא סדר ותו לא. האידיאולוגיה שסוגדת לעגל הזהב של השוק, ומביטה בעיניים נוצצות איך הוא רומס את האזרחים.

מה שאנחנו רואים פה הוא האבחנה של אורוול: שכשהליברל הטוב פוגש את המעמדות הנמוכים, הוא נס בבעתה אל זרועותיו של הפאשיזם. ליברמן, נזכיר, הוא בדיוק זה: פאשיסט. והחרדים הם, קודם כל, עניים. הם עניים וחסרי השכלה. וזו לא אשמתם, על כל פנים לא רק אשמתם, של הרבנים שלהם. אחרי הכל, הרבנים הם הראיסים: הם מקבלים ממון וכבוד מעצם כך שהם משמשים כאחראים על מאות אלפי אנשים שאין להם שום דרך לצאת מהמלכודת שאליה נקלעו. אין להם השכלה, כי זה הדיל של המנהיגות החילונית מאז ימי בן גוריון ועד ימינו עם הראיסים שלהם. הם לא יכולים לעבוד אלא בשחור, משום שעל פי חוק הם מנועים לעבוד. הם לא יכולים לצאת, משום שהמדינה מסרבת לתת להם לצאת: כשקבוצה של חרדים לשעבר תבעו את המדינה על כך שהם לא קיבלו חינוך כנדרש בחוק, המדינה הגישה תביעת צד ג’ כנגד ההורים שלהם.

כאילו לא המדינה היא זו שכלאה אותם במוסדות שמיועדים להשאיר אותם במאה ה-19. כאילו לא המדינה היא שבחרה – פעם אחר פעם, תחת כל מנהיגות, מבן גוריון דרך אולמרט ונתניהו – להשאיר את המצב על כנו, כי הדיל עם הראיסים החרדים היה חשוב לה יותר. כל האנשים שמדברים על שוק חופשי ועל בחירות אישיות ואחריות אישית התעלמו בנוחות מבעיית הליבה הזו. הרבה יותר קל להפיץ שנאה על אי הגיוס – כאילו שמישהו באמת צריך את החרדים כחיילים. צה”ל עושה כל מה שהוא יכול כדי להתחמק מכך: מחרתיים, על פי חוק, ייאלץ צה”ל לגייס את החרדים – אבל שר הבטחון גנץ הודיע שהוא “מקים ועדה” ומגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לשנה הבאה. גנץ ייעלם, והבעיה תהיה של מישהו אחר. ספק אם יש מישהו באסופת האפסים שמהווה את ההנהגה הפוליטית שלנו שיודע בכלל איך להתבונן על הבעיה הזו, שלא לדבר על איך לפתור אותה. אחרי הכל, זו בעיה שמצריכה התבוננות של עשרות שנים קדימה, לא צפיה להוטה לפושים מאתרי התקשורת עוד שלושה חודשים.

בינתיים, החרדים משמשים כמושא שנאה לכל הליברלים הטובים. הם האחר-הקרוב, ה-unheimlich, של הציונים: היהודים הישנים שמסרבים להפוך ליהודים חדשים. הם מזכירים את מה שהיה פעם, והציונות צריכה את חותם הכשרות שלהם. אחרת, מה משמעותה של מדינה יהודית? החרדים משמשים את הליברלים הציונים כמו ששימשו היהודים את הכנסיה אליבא דאוגוסטינוס: צריך לשמור עליהם, כדי שיזכירו שאנחנו יהודים ושיעגנו את “זכותנו על הארץ”, אבל בו זמנית צריך לשמור עליהם מושפלים. כי אחרת הם יעוררו שאלות מעיקות של זהות שמזמן בן גוריון והלאה עשינו כמיטב יכולתנו לא לפתור.

ושוב: חברת הלומדים היא בעיה. הפתרון שלה יצריך הרבה, הרבה כסף. אנחנו נצטרך לקחת דור שלם ולגרור אותו למאה ה-21. נזדקק לגדודים שלמים של עובדים סוציאליים, אוגדות של מורים, וכמה שפחות שוטרים; לדעת, להבין ולספוג אלימות. כן, לספוג: כי אין אפשרות לבצע שינוי חברתי כזה בלי שתהיה התקוממות של dead-enders, ותגובת-נגד אלימה – הדבר היחיד שהמשטרה שלנו, שיצאה לפוגרום בבני ברק לפני שבוע, מסוגלת לו – רק תסייע לשמרנים במחנה החרדי, שהוא מחנה שמרני ממילא. אנחנו נאכיל את הקנאים שלהם מה שלא נעשה: אם נדרוש חינוך, הם יצרחו “שמד.” הם נדרוש יציאה לעבודה (ואיזו עבודה? במה הם יעבדו?) הם ידברו על עשרת הרוגי מלכות. אלימות רק תסייע להם.

והניאו-ליברלים שלנו יוודאו שכסף לא יהיה. הרעיון של הוצאה ציבורית גורם להם לחלושעס. במיוחד הוצאה על ציבור “לא משלנו.” אז מה שיקרה הוא אסון לדורות.

והאדם האחרון שאנחנו צריכים פה הוא ליברמן. רבאק ערס, ליברמן? הליליפוטין הזה? הוא בפוליטיקה מזה 30 שנים ואין לו שום הישגים שהוא יכול להצביע עליהם. מדי מערכת בחירות, הוא מוציא אצבע, בוחן את כיוון הרוח ובהתאם מחליט באיזה משני הציבורים השנואים על המרכז היהודי, החרדים והפלסטינים, להכנס הפעם. הוא שימש בשורה של תפקידים בכירים, כמו שר החוץ ושר הבטחון, ובאף אחד מהם הוא לא השאיר חותם.

הוא מצטיין ברטוריקה, אבל לעולם אינו עושה משהו. רשימת ההבטחות שהוא נתן לציבור שלו, המהגרים מרוסיה, הופרה כל פעם מחדש. יותר משני עשורים הוא מדבר על “ברית זוגיות” לאלה מהם שהרבנות מתעמרת בהם, ושום דבר מזה לא קרה. ליברמן הוא הציניקן שבפוליטיקאים הישראלים, ציני מנתניהו (שבסופו של דבר, יש לו אידיאולוגיה של ממש). כל מה שהוא מעוניין בו הוא שמירה על מקומו במשחק. הוא ישב עם החרדים בדיוק כמו נתניהו. לו ולדרעי היתה חלוקת עבודה: הם היו תוקפים זה את הציבור של זה בתקשורת, ואחר כך יושבים בחדר אחורי עמוס עשן ומחלקים את השלל.

רק שדרעי אשכרה הביא שלל לציבור שלו, או על כל פנים חילק חרוזים ליושבים בערי המסכנות שלו. ליברמן לא הביא שום דבר לאף אחד פרט לעצמו. אלימות היא כל מה שהוא מכיר: זוכרים את ההתרברבות בחוק עונש מוות? לא? וואלה, גם הפרשנים הפוליטיים שמביטים בו בעיניים מצועפות לא זוכרים כלום. הם אסוננו. יש להם זכרון של דג זהב והם הופכים את כולנו לכאלה. עכשיו הם לוקחים פאשיסט עם קבלות, האיש שטען שפוטין ניצח בבחירות חופשיות ברוסיה ושאין אף עד נגדו כי כולם מצאו מיתה משונה, האיש שמעולם לא הצליח להסביר איך קיבל מיליונים… רגע, שניה, מה אני אומר? “מעולם לא הצליח”? מעולם לא טרח אפילו לנסות, כי תמיד ידע שיש פרשנים פוליטיים שיאכלו מכף ידו. כי השוטים מעריצים את הכוח, או, במקרה של ליברמן, את מה שמתחזה לכוח.

החברה הישראלית חולה. כולה. לגמרי לא רק החברה החרדית. היא חולה כתוצאה מהחלטות ארוכות טווח של פוליטיקאים קצרי חשיבה. אנחנו בבור עמוק, וכדי לצאת ממנו נצטרך טיפוס עקשני, סיזיפי, בידיעה פיכחת ונחושה שיהיו נפילות, ושאף על פי כן. בחירה בליברמן היא בחירה בהעמקת הבור.

אנחנו הולכים לבחירות. שוב. בבואכם אל הקלפי, זכרו: אף אחד לא יודע מה יהיה. ההכרעה תהיה על חוד של ארבעה עד חמישה אחוזים, שאין שום אפשרות לחשב לאיפה הם ינטו. התעלמו מהפרשנים. הם לא יודעים יותר מכם: בדרך כלל, פחות. לכו עם צו מצפונכם, וקוו לטוב. חשלו את עצמכם לקראת כשלון אפשרי, וזכרו שהדרך ארוכה. החיים רוויי סבל: כל מי שאומר לכם משהו אחר מנסה למכור משהו.

ואף על פי כן. זו גזירת דורנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פופוליזם נוסטרה אסט

אם השמאל רוצה לחיות, הוא צריך להשתלט מחדש על הפופוליזם

בשבוע האחרון השליכה ארה”ב את דונלד טראמפ לפח האשפה של ההיסטוריה; נקווה שעוד נראה אותו גם בכלא. אבל טראמפ, להפתעת רבים – כולל עבדכם הנאמן – אמנם הפסיד, הפעם לא רק בהצבעה העממית, אבל הגדיל באופו ניכר את מספר המצביעים שלו. מה שאומר שגם אם טראמפ לא יקושש איזו הפיכה כושלת, נפטר מטראמפ אבל לא מהטראמפים.

במשך ארבע השנים האחרונות שמענו הרבה מאד את המילה “פופוליזם” כשם גנאי למדיניות של טראמפ. בפוסט הזה אני אטען שאם השמאל לא יחזיר לעצמו שליטה על הפופוליזם, הוא ימשיך להפסיד.

מקור המילה “פופוליזם” בתנועה הפופוליסטית בארה”ב של סוף המאה ה-19. חקלאים ובעלי עסקים קטנים נחנקו על ידי השיטה הכלכלית הרווחת, שהתבססה על הצמדה של ערך הכסף למחיר הזהב. בקצרה, המשמעות היתה שמאחר וזהב הוא מתכת נדירה שערכה עלה כל העת, החקלאים ובעלי העסקים – שנזקקו תמידית להלוואות כדי לשרוד את השנה – נאלצו לשלם שוב ושוב סכומים גדולים יותר מההלוואות שלקחו, משום שאם לווית אלף דולרים ב-1890, ב-1891 היית צריך להחזיר שווה ערך של כ-1,100 דולרים – לא כולל ריבית. ערך הכסף עלה. התנועה הפופוליסטית (שהתקציר הזה בהכרח עושה עוול למורכבות שלה, ואני ממליץ לכולם לקרוא את The People, No של Thomas Frank שעוסק בתנועה האנטי-פופוליסטית) דרשה לבטל את ההצמדות לזהב ולעבור או למטבע מבוסס כסף (silver) או מטבע מבוסס נייר.

כל הממסד של אותו הזמן, הפוליטי, הכלכלי והתקשורתי, יצא כנגד הפופוליסטים בדם ואש, לעתים כך ממש. התנועה היוותה סכנה מרכזית הן למפלגה הרפובליקנית הן לשלטון של המפלגה הדמוקרטית בדרום המשועבד-מחדש: היא הצביעה בפני העובדים על כך שיש להם אינטרסים משותפים, ששני המפלגות פועלות נגדם. בדרום, היא ציינה בפני הרוב הלבן העני שהרוב השחור הוא עני גם הוא, והחקלאי השחור משועבד על ידי אותו הממסד שמשעבד את החקלאי הלבן. כאן המקום להזכיר שבאותה העת, חקלאים הם רוב האוכלוסיה.

הדרישה הפופוליסטית היתה פשוטה: לעבור מכלכלה ופוליטיקה מבוססים אליטה לכאלה שמבוססים על הרוב, העם. התנועה נשברה כאשר הדמוקרטים בדרום והרפובליקנים איחדו כוחות, אבל היא זעזעה את ארה”ב לשנים ארוכות. כלכלנים טענו בתוקף שהפופוליסטים לא יודעים על מה הם מדברים, אבל “המדע האומלל” משרת בעקביות את האליטות. כעבור כמה עשרות שנים, ארה”ב אימצה את הדרישה העיקרית של הפופוליסטים והפסיקה להצמיד את ערך הדולר לזהב: היא קיבלה את דרישת הכלכלנים הפופוליסטים לעבור לכסף נייר, מבוסס על אמון הציבור. המעבר בוצע בשתיקה יחסית. זה היה מביך לכל המעורבים.

פופוליזם הוא הדרישה שהכלכלה והפוליטיקה, ואי אפשר להפריד ביניהם, ישרתו את העם ולא את האליטה. ההיסטוריה של המאה ה-20 (שוב, הפשטה גדולה כאן) דחפה את השמאל לדחות את הפופוליזם. נאציזם מצד אחד, דיקטטורות קומוניסטיות מצד שני, ומק’ארתיזם מצד שלישי הובילו את האליטות הליברליות לאמונה שפופוליזם הוא סכנה מהותית.

הבעיה היא, שאם אתה לא פופוליסט, אתה אוליגרכיסט. לא במקרה אנחנו לא שומעים את השם הזה. אף אחד לא מוכן להזדהות איתו. אבל כשאנחנו דוחים את הפופוליזם, זה מה שאנחנו מאמצים.

יש, כמובן, פופוליזם ימני. אנחנו חווים אותו מכל עבר. אבל הוא לא יכול היה להתקיים אלמלא השיטה היתה מעוותת כל כך. בארה”ב, אפלצ’יה והמעמד שכונה בבוז Hillibillies חווים דעיכה מזעזעת. אין מקומות עבודה, וכמו לרוב האוכלוסיה לאנשים האלה אין את היכולת להצטרף לעשרת האחוזים שמהווים את סקטור ההייטק והפיננסים. התעשיה גוועת, וחיים בתעשיית השירותים מבטיחים עוני שאין לצאת ממנו. (ראו, לצורך זה, את HillyBilly Elegy של J.D. Vance ואת Nickeled and Dimed הוותיק ועדיין מדויק של ברברה אהרנרייך). עשרות מיליוני אנשים יודעים שהשיטה זרקה אותם מאחור; הם יודעים שהם הקורבן של מגפת האופיאטים; הם יודעים שסמים וגל נורא של התאבדויות עושים שמות בקהילות שלהם. הם יודעים גם שהם מושא ללעג ושנאה מצד הממסד הליברלי.

וכאן המלכוד. אילו המפלגה הדמוקרטית היתה משכילה לאמץ מדיניות פופוליסטית, היא יכלה לזכות בקולותיהם של האנשים האלה. אבל מאז ימי ביל קלינטון, מהדוחים שבנשיאי ארה”ב, המפלגה הדמוקרטית יישרה קו עם הרפובליקנים ועשתה שמות במדינת הרווחה, במקביל לגלובליזציה שמחסלת מקומות עבודה מקומיים והאיום הגדול, שאנחנו רואים בינתיים רק את קצה הקרחון שלו – אוטומציה. הכלכלה העולמית עומדת לאבד מספר עצום, בלתי ניתן לשיעור, של מקומות עבודה, משום שלכמה אוליגרכים (הם מעדיפים לקרוא לעצמם “יזמי הייטק”) נוח מאד לא לשלם שכר לעובדים. האנשים במערב וירג’יניה, אוהיו ומזרח פנסילבניה אולי משכילים פחות מאיתנו, אבל הם כלל לא טיפשים. הם יודעים שהקרחון שם, והם כבר חווים אותו.

אז הם מצביעים למי שמבטיח להם שהוא ידאג להם – גם כאשר הם יודעים, ואין ספק שחלק גדול מהם יודע (שוב, הם לא טיפשים) שההבטחות האלה ריקות. הם מצביעים לו משום שטראמפ הצליח, בגאונות נדירה, לקחת את הטינה כלפי האליטות של החופים והליברלים ולהפוך אותה לנשק פוליטי חסר תקדים. האנשים שיודעים שהמערכת פועלת נגדם למדו לשנוא את אלה שהמערכת פועלת למען האליטה שלהם. ומעל הכל, עדיין יש את הפחד של הלבנים העניים שכאשר לבנים יהפכו למיעוט בארה”ב, הם יירדפו. הרודף מהעבר משליך את עצמו אוטומטית על אחרים.

אבל, שוב: לא מדובר בטיפשים. כשהם האמינו שברק אובמה יסייע להם, הם הצביעו לו, למרות ההערה ב-2008 על אנשים “ממורמרים, שנצמדים לדת ולרובים”, למרות שהוא היה גבר שחור. אובמה לא הצליח לקיים את הבטחותיו, והילארי קלינטון – שעמדה לצד בעלה כשזה חיסל את מעמד הרווחה, שהיתה שם כשחתמו על NAFTA, שהיתה חברה טובה של מיליארדים ובנקאים – חטפה את מכת התסכול. היא זכתה ברוב העממי (נוטים לשכוח את זה) אבל היא איבדה את “החומה הכחולה” של המערב התיכון, שהחיסול של הכלכלה המסורתית עושה שמות גם בו, ובעקבות כך הפסידה. אז גזענות לבנה משחקת תפקיד, וכנראה לא קטן, אבל הסיפור הוא לא רק גזענות לבנה. הוא השילוב הנפיץ בין טינה לאליטות, בין הפחד שמעמד חדש עומד לתפוס את מקומך, והמעבר לכלכלה אחרת, כלכלה שמשרתת את מי שנולד נכון יותר – הרבה יותר – משהיא שירתה במחצית השניה של המאה ה-20.

ואת הפסיפס המורכב הזה אפשר למשוך חזרה, אם השמאל – בישראל ובארה”ב – יחזיר לעצמו את הפופוליזם: להיות המפלגה שדואגת להמונים במקום למעטים. מרכיב מרכזי במדיניות הזו יהיה נטישת תפיסת “הקטר של ההייטק.” שיעור האנשים שיכולים לעבוד בהייטק קבוע למדי בעשורים האחרונים: כ-10%. אלה אנשים שנולדו נכון. כן, יש את הסיפורים שהתעשיה אוהבת להפיץ, על חנון המחשבים מיריחו שהתקבל לעבוד בגוגל. אבל הנתונים מראים בעקביות תעשיית ההייטק היא הכל חוץ מ”מריטוקרטיה”, כפי שהיא אוהבת לקרוא לעצמה.

אם אתה רוצה לעבוד בהייטק, כדאי שתיוולד להורים הנכונים, בעיר הנכונה, עם מערכת החינוך הנכונה, ואחר כך תלך ליחידות הנכונות בצבא – יחידות שבוחרות את המועמדים אליהן בדיוק על פי כל הקריטריונים של לידה, מגורים, חינוך. התוצאה היא שבזמן שמישהו שלא נולד נכון ישרוף שלוש שנים מהחיים כעובד כפיה בצה”ל, עם בונוס אפשרי של פוסט טראומה בשל שירות בשטחים, מי שנולד נכון ייצא מהצבא עם כישורים שיזניקו אותו בחיים.

אבל הבעיה עם מיתוס “קטר ההייטק” היא לא רק הבחירה מראש של אליטה כלכלית: הבעיה היא התפיסה שכל השאר אמורים לשרת אותם. הרי הקטר, מסבירים לנו, עובד כך: יש איש הייטק. הוא מקבל משכורת אגדית. מהמשכורת האגדית שלו, הוא משלם למוסכניק שיטפל ברכב שלו, למסעדן שיביא לו ארוחות, למישהו שינקה את המשרדים שלו. זוכרים שלפני כמה שנים נפתלי בנט עורר סערה כשהוא קרא לאנשים ללמוד מסגרות ולא משפטים? זה היה חצוף במיוחד מצידו של איש הייטק לשעבר. אבל מה המשמעות של תפיסת ה”קטר” אם לא “אנחנו נעשה את המיליונים, ואתם תהיו שואבי המים וחוטבי העצים שלנו”?

אז, שוב: רוב האוכלוסיה לא מקבלת, ולא תקבל, את ההכשרה והחינוך שיאפשרו לה לעבוד בהייטק. שולחים אותה להיות מסגר – והיא יודעת שהתעשיה הזו גוועת. היא גם יודעת כמה מרוויח מסגר. לכו, בקצרה, ותהיו עניים, אתם וצאצאיכם.

ואז מגיע בנימין נתניהו – כמו דונלד טראמפ – ואומר לרוב המתוסכל שכן, מה לעשות, רווחה כלכלית לא תהיה פה (הוא דאג לכך אישית), אבל היי, לפחות אתם יהודים. וכיהודים תמיד תהיו טובים יותר מערבים. הממשלה מפלה אתכם בהשוואה לסקטור ההייטק, בטח, אבל היא תמיד תדאג שאת הערבים היא תפלה יותר. רק תנהרו בבקשה לקלפי, כן?

תומר רזניק, בעוונותינו מזכ”ל מרצ, אמר דבר מטומטם מהמקובל בישיבת הנהלת מרצ בשבוע שעבר. לדבריו, התייחסות לנושא היהודי-ערבי היא “עיוורון מעמדי” לאור המשבר הכלכלי שנובע ממגפת הקורונה. רזניק ממשיך פה את הקו של מורו ורבו, אילן גילאון, שטען בשעתו שאין מה לדבר על הנושא הפלסטיני כי “הכל כלכלה.”

אם היה מרקסיזם יותר זול, הוא היה מופץ מהר יותר מההדפס ההוא של צ’ה גווארה. אפשר לטעון שהתפיסה האתנו-לאומית, ובארה”ב התפיסה הגזעית, היא תודעה כוזבת. יכול להיות. זה לא משנה. היא קיימת. היא נוכחת. היא בכל מילה שאנחנו אומרים. זה שבעולם אידיאות כלשהו אין לזה שום משמעות, היא התחמקות מהעובדה שבחיים הממשיים מאד שלנו, זה גורם מרכזי מאד.

רזניק טועה לא רק בהתעלמות מהנוכחות הממשית של האתניות בסכסוך המורכב מאד שאנחנו חיים פה: הוא טועה גם בכך שככל שאדם שייך לאתנוס הלא נכון, הסיכוי שלו להיות עני גבוה יותר. פלסטינים ישראלים עושים כמיטב יכולתם להתפרנס. הממשלה היהודית מקשה עליהם באלף דרכים. אחת הבולטות שבהן, כמובן, היא הקצאת קרקעות, ולו לשם אזורי תעשיה בישובים פלסטיניים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מסרבת לבנות ישובים פלסטיניים חדשים. היא מקשה עליהם בכך שהיא מקבלת כמה שפחות פלסטינים ישראלים לעבודה בשירותי הממשלה, המעסיק הגדול במשק.

עשרות מליוני אמריקאים לא-לבנים הבינו השבוע שמבחינת עשרות מיליוני אמריקאים לבנים, הם לעולם לא יהיו אמריקאים אמיתיים. פלסטינים ישראלים יודעים את זה מזמן. מי שרוצה שלא נדבר עליהם ולא נעמוד לצידם לא צריך להיות בשום תפקיד במפלגה שרואה בעצמה מפלגת שמאל.

כפי שהשסע הגזעי, תוצאה של אחד הפשעים האיומים בתולדות האנושות, עדיין קיים ונוכח בארה”ב, כך השסע האתני בישראל – תוצאת לידתה בחטא של ישראל מתוך הנאכבה – לא הולך לשום מקום. שני המוקשים, הכלכלי והאתני, תלויים אלה באלה. העשור האחרון הוכיח ששמאל שנוטש את הנושא הפלסטיני רק מתרסק.

אם השמאל חפץ חיים, הוא יצטרך להניף את שני הדגלים, ולהיות הרבה יותר רדיקלי בהנפתם. התחום הכלכלי הוא קל יחסית לבליעה מצד רוב האוכלוסיה. הצעדים הבאים:

· החזרת מס הכנסה ומס חברות למה שהיו לפני כניסתו של בנימין נתניהו לתפקיד שר האוצר

· קיצוץ דרמטי בתקציב הבטחון

· אימוץ הקריאה של ברני סנדרס לביטולם של מיליארדרים, תוך מערכת חינוך שתסביר את הנזק שעצם קיומם גורם לכולנו

· הפסקת התמיכה הממשלתית בסקטור ההייטק

· הפסקת הדיבורים על “קטר” והבטחה ממשלתית לכך שכל עבודה תאפשר לבעליה להתקדם, במידת הצורך על ידי מס הכנסה שלילי גבוה

· השקעה מטורפת בתשתיות וחינוך, משהו מעין מה שהבטיח ביידן עם ה-Green New Deal

יזכו לתמיכה של רוב גדול מהאוכלוסיה. כן, הכלכלנים יהיו נגד. הם תמיד נגד. הם חיים בתפיסה שיש יצור על אנושי שנקרא “הכלכלה” או “המשק.” הם מסרבים להבין שאם המשק או הכלכלה לא מסייעים לתושבים, הם צריכים שינוי. דחוף.

אבל השינוי הכלכלי לא יקרה בלי שינוי גם בחזית האתנית. צריך להיות מסוגלים לומר ביושר: אנחנו רוצים מדינת כל אזרחיה, כי מדינה שאיננה מדינת כל אזרחיה היא מדינת אפרטהייד. אין לי אח מתנחל, אבל יש לי אח פלסטיני. אנחנו חיים כאן, ואף אחד לא הולך לשום מקום. לא נרים את עצמנו אלא אם נרים את עצמנו ביחד, את כולנו.

כי אם לא נרים בעצמנו את הנושא האתני, נתניהו ויורשיו תמיד יוכלו להשתמש בו נגדנו. צריך להכיר בו, ולומר באופן חד משמעי שעוני בקרב יהודים ישראלים הוא אותו העוני בקרב פלסטינים ישראלים, ושניהם צריכים לעבור מן העולם; שמי שמנסה לרכב על הפיצולים בינינו – והם קיימים, אסור להכחיש אותם – רוצה לשמור על שיטת הקטר. אני והחברים (והבני דודים) שלי נעשה כסף; אתם תהיו חוטבי עצים ושואבי מים, אבל נעביר לכם חוק לאום.

אחד מרגעי השיא של התנועה הפופוליסטית בארה”ב הגיע כאשר אחד מחברי התנועה, חקלאי שחור, נכלא בתואנת שווא כלשהי באחת ממדינות הדרום, והיה ברור שהוא צפוי ללינץ’. 400 חקלאים לבנים עלו על סוסים, חמושים, ודהרו לשחרר אותו. הרגע הזה לא החזיק הרבה זמן; השיסוי הגזעי הקבוע, מתודלק בהרבה כסף של בעלי ההון, שבר את התנועה. אבל זה לפיד, והגיע הזמן שנדליק אותו שוב. אין לנו הרבה מהם, אחרי הכל.

האם זה אפשרי בעוד שנה? לא. שנתיים? לא. עשור? כנראה שכן. ועל כל פנים, אסור לנו להמשיך לדשדש במקום. קראו לעצמכם פופוליסטים, ועשו זאת בגאווה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: הבעיה עם נחל האסי

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ

כאשר אביגדור ליברמן התמנה לשר הביטחון יצאתי להפגין נגד המהלך. חשבתי שזה מינוי מופקר וחסר אחריות. קיוויתי שיש גם מספיק אנשי ימין שיבינו שמי שממנה אדם כמו ליברמן לתפקיד שר הביטחון לא באמת דואג לביטחון המדינה. אז אפילו לא ידעתי על כל עניין הצוללות, זה התגלה אחר כך.

בהפגנה הונפו לחמש דקות דגלי פלסטין והורדו מהר מאוד בעקבות דרישה של מוסי רז. עדיין מישהו צילם, התמונה הופצה ברבים וחבר שלי התקשר אלי בכעס: "תודה רבה אידיוטים, נתתם שוב לנתניהו את השלטון." אמר.

"שאני אבין." עניתי לו. "נניח שלא בסדר להניף את דגל פלסטין בהפגנה. אביגדור ליברמן שר הביטחון ואנשים מתעסקים באיזה דגל?"

"כן." ענה לי החבר "ככה זה עובד. מתי תבינו כבר?"

" אבל בעצם מה הבעיה בדגל פלסטין?" שאלתי " הרי נתניהו בעצמו הסכים למדינה פלסטינית באופן רשמי לא?"

"תבין," הוא השיב לי. "בשביל שיהיה לשמאל סיכוי קטן לנצח צריך בין היתר שאנשי ימין יישארו בבית ביום הבחירות. לכאורה זה היה אמור לקרות באופן טבעי, הרי הליכוד דופק אותם כל הזמן. הם לא יצביעו מרצ אבל יש כמה מנדטים טובים שהיו יכולים להישאר בבית ביום הבחירות. אבל בגלל ההסתה הימנית הם יוצאים להצביע כל פעם נגד השמאל – לא בעד המדינה, נגד השמאל."

[מי שלא מבין איזו האשמה גלומה בטענה הזאת שיקרא את המשפט האחרון שוב. מי שכן מבין וכועס עכשיו, מצטער להודיע אבל נתקלתי במספיק אנשי ימין בפייסבוק שהודיעו לי בדיוק את זה, שהם יצביעו רק כדי לדפוק את השמאל ולא משום סיבה אחרת.]

"אז לפחות אל תעזרו להם." סיכם החבר שלי "לפחות אל תתנו להסתה של הימין תחמושת. נכון שנתניהו הסכים למדינה פלסטינית אבל זה לא טיעון מבחינתם. הם רואים דגל פלסטין בתל אביב ומבינים דבר אחד, שתל אביב מזדהה עם האויב. הטיעונים היפים שלך עוברים להם מעל הראש."

אני זוכר שחיפשתי את הנאום של יאיר גרבוז ברשת. קראתי אותו לאט וביסודיות וגיליתי שאין בו שום מילה שאני לא מסכים איתה. מה לעזאזל הבעיה בנאום הזה? שאלתי. התשובה שקיבלתי היא שאין שום בעיה בנאום עצמו, אבל אם אתה מזכיר 'קמעות' באופן שלילי אתה לוחץ על הכפתורים של הימין והם קמים מהכורסא והולכים להצביע. בערך כמו שמנחם בגין הזכיר 'בריכות שחיה' כדי ללעוג לקיבוצים וגרם לזעם במחנה השמאל.

אז מה עושים? עד לא מזמן אמרתי לעצמי שהימניים יכולים לקפוץ לי. אני לא מתכוון לצנזר כל התבטאות קיצונית במחנה שלי (למה? בימין מצנזרים את הקיצונים שלהם? ) אני לא מתכוון להצטדק ולהתפתל על כל דגל וכל כרזה. ממילא אם אהיה עסוק למצוא חן בעיני הימין אז כבר לא אהיה שמאל, אז שיקפצו.

ואז הגיעה פרשת נחל האסי והכול התמוטט ברעש גדול.

שיהיה ברור, העלאת הסיפור של הנחל הזה על ידי הימין היא ספין ותו לא. המאבק הזה לא חדש ועד היום לא זכור לי שיאיר נתניהו חשב שהוא ראוי להתייחסות בכלל. אבל המחאה ברחוב בלפור לא נעלמת, משפטו של נתניהו קרב והולך, מחדל הטיפול בקורונה מנפץ את האגדה על כישורי הניהול של נתניהו והסיסמה 'חזק מול החמאס' נקברה מזמן מתחת למזוודות הכסף הקטארי. אז מוצאים איזה סטטוס מגעיל של איש שמאל מלפני שנה וחצי, מנסים לעניין את הימין בתמונות של כמה בלונים בצורת איבר מין זכרי שהונפו בהפגנה, וכשזה לא עוזר מביאים את סיפור הנחל הזה בתקווה להסיט את הדיון מהבעיות הבוערות באמת של המדינה.

והשמאל, אוי השמאל, נופל כמו טיפש ישר למלכודת. נופל? קופץ ראש ישר פנימה.

נכון, לא כולם. יש עוד מספיק אנשי שמאל שלא שכחו את העקרונות שלהם (כמוני למשל ) אבל יש הרבה יותר מדי שהגישו לימין שוב את הקוקטייל הקטלני של התנשאות, צביעות וגזענות. בדיוק מה שנתניהו צריך כדי לתדלק מחדש את להבות השנאה למפא"י. וזה בא בזמן הכי טוב לימין כי הרי בבחירות הבאות מה שנשאר ממפא"י עומד להימחק מהמפה הפוליטית. ימניים שעשו קריירה מהסתה נגד מפא"י מצאו את עצמם פתאום בלי הצדקה לקיומם. כמה טוב שיש מספיק טיפשים בשמאל כדי להחיות את הפגר הזה דקה לפני שהוא נפח את נשמתו.

פתאום השמאל ה'שוויוני' שנאבק בלהט על משאבי הטבע כאשר יצחק תשובה או האחים עופר משתלטים עליהם עובר צד, כי מדובר בקיבוץ. פתאום חוזרים הדיבורים הגזעניים על הערסים מבית שאן שמלכלכים ומרעישים, חומר בעירה משובח לתעמולת השנאה של הימין ואם לומר את האמת – בצדק הפעם. ומסתבר שיש פסיקת בית משפט, ואם הבנתי נכון אז מי שמפר אותה הוא דווקא הקיבוץ (מי שיודע אחרת שיתקן אותי. בינתיים התשובה שקיבלתי היא שהעניין תקוע בוועדות, אני מניח שזה המקבילה של הכלב שאכל את שיעורי הבית אצל המבוגרים). ותודות לכם צץ שוב העניין הזה של הסדר החוב של הקיבוצים שכבר שכחנו ממנו. עכשיו מסתבר שקיבוץ ניר דויד קיבל מאה מיליון ₪ בהסדר ההוא. כלומר שבחובות הם דווקא יודעים להתחלק יופי עם הציבור.

בזכותכם גם עולה מחדש כל האנומליה הזאת שלפיה קיבוץ הוא 'שטח פרטי' ששייך לעמותה ולכן אפשר למנוע מהציבור כניסה אליו אבל הוא יישוב לכל דבר שמקבל תקציבים מהמדינה. מוזר, גם העיר שלי – מודיעין – היא יישוב והיא מקבלת תקציבים מהמדינה אבל איכשהו אני לא רשאי לסגור את הרחוב שלי בפני אף אחד. למעשה היו תושבים שזעמו מאוד על החרדים ממודיעין עילית, שבאים לבלות בפארק ענבה היפה שיש לנו בעיר, וחשבו לסגור את הפארק בפני מי שאיננו תושב מודיעין. הם גילו שזה בלתי חוקי.

אבל אני נסחף כאן לדיונים צדדיים. מה שמרתיח אותי הוא לגלות כמה מאנשי המחנה שאמור להיות המחנה שלי מדברים מתוך פוזיציה ולא באמת מאמינים בעקרונות השמאל. בזה, רבותי, אתם דומים לימין הרבה יותר ממה שאתם חושבים. אגב, אם להיות ישר, אני באמת לא יודע אם אני לא כועס יותר על הטיפשות מאשר על הרשעות. איפה השכל? איך אתם נותנים ככה את הניצחון הבא לימין על מגש של כסף?

אל דאגה, אני אמשיך להצביע לשמאל. אני לא מצביע מתוך נאמנות לשבט ולא כדי לעשות דווקא לאף אחד אלא כי אני בעד יציאה מהשטחים, הפרדת הדת מהמדינה ומדינת כל אזרחיה שוויונית ונאורה. אם הייתי מצביע לפי רגש הייתי נשאר בבית בבחירות הקרובות. אחרי הכול, בשביל טיפשים, גזענים וצבועים אני יכול להצביע לימין לא?

(עידו סוקולובסקי)

דם מתי הקורונה על ידי נתניהו ונערי האוצר

מה שאנחנו רואים בימי המגפה הוא לא מקרה, לא טעות: הוא פרי מדיניות מכוונת רבת שנים שמטרתה לנוון את המדינה למען רווחתם של מעטים

דם מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. זה משפט חריף ומעורר התנגדות, אז אחזור עליו: דם מתי הקורונה על ידיהם של נערי האוצר ובנימין נתניהו.

משרד הבריאות לא עומד בעומס. זה לא במקרה. במשך 20 שנים ויותר, בנימין נתניהו ונערי האוצר הרעיבו אותו, כפי שהרעיבו כל שירות ציבורי פרט לשירותי הבטחון. השב”כ הכריז על מספר עצום של אזרחים כנגועים במגפה, בהסתמך על “הכלי הסטטיסטי” המהולל, שבהסתמך עליו אנחנו רוצחים עזתים מהאוויר; אזרחים ידעו שהם לא נגועים, כי בשעה שהכלי הסטטיסטי אמר שהם נחשפו למישהו, הם היו ספונים בביתם; הם התקשרו למשרד הבריאות כדי לערער, וגילו שאין עם מי לדבר: השירות קרס. למשרד הבריאות פשוט אין די עובדים או תקציב כדי להתמודד עם הבעיה.

זוכרים את השריפה בכרמל, זו שבניומין היה הראשון לזהות? ובכן, הוא היה כל כך הראשון לזהות, שהוא הרעיב במשך שנים קודם לכן, באמצעות שלוחיו באוצר, את שירותי הכבאות. כשאנשים אמיצים ונואשים עמדו מול שריפת ענק עם ציוד דפוק וכלי רכב לא מתפקדים, זה היה בנימין נתניהו שחיבל בציוד שלהם והרס את כלי הרכב.

זוכרים שפעם היה פה שירות דואר מתפקד, רק לפני שני עשורים בערך, והיום כל אדם שפוי נמנע משימוש בו? קלטתם את העליה של “נקודות דואר” ברחבי הארץ, שם אפשר לקבל חבילות בלי לעבור דרך שירותי חברת הדואר? זו לא טעות, זו מדיניות. נערי האוצר ובנימין נתניהו החליטו להחריב את שירות הדואר. שירותים כאלה הם סממן מובהק של ריבונות: האימפריה הפרסית ואחריה האימפריה הרומאית בנו שירותי דואר ענפים ויעילים. המדינה המודרנית האירופית השתבחה בשירות הדואר שלה. לא יהיה מוגזם לומר שהתרבות האירופית של המאה ה-19 נשענה על התפקוד היעיל של הדואר. כשהחלה מלחמת האזרחים האמריקאית, שירות הדואר הפדרלי המשיך לתפקד כמה חודשים גם בצד הדרומי של הגבול – היתה הבנה כללית שאין לו תחליף ושקטיעת שירותי דואר היא פגיעה קשה באוכלוסיה. רק אחרי בול ראן הראשון, שפיכות הדם הגדולה הראשונה, השירות הופסק. בימים אלה מנסה דונלד טראמפ להפריט את שירות הדואר הפדרלי. לא מקרה, לא טעות: שיטה.

התחבורה הציבורית בישראל היא חרפה. ברגע חריג מהמקובל של אטימות מטומטמת, הכריזה הממשלה בתחילת השבוע על איסור הפעלת מזגנים בתחבורה הציבורית ודרשה נהיגה עם חלונות פתוחים. מאחר ואף שר לא ראה אוטובוס מקרוב בעשור האחרון, השרים לא ידעו שכבר אין כמעט אוטובוסים בישראל עם חלונות שניתנים לפתיחה. הממשלה הכריזה באותה ההזדמנות על קיצוץ מספר האנשים שיכולים לנסוע באוטובוס למחצית; היא לא טרחה לדרוש את הכפלת מספר קווי האוטובוס והנהגים, כי זה לא אפשרי – אבל גם כי לא אכפת לה.

בנימין נתניהו ונערי האוצר מחסלים את שירותי הממשלה בשיטתיות. הם מאמינים בכלכלת הוודו של מילטון פרידמן, שגורסת ששירותי הממשלה הם הדבר הגרוע ביותר שבאפשר. שירותי ממשלה, לשיטת הפרידמניסטים, הם בהכרח בזבזניים ולא יעילים ויש להעביר אותם לחסדי השוק החופשי. בהתאם, יש לקצץ את המסים.

יש פה כמה נקודות עוורון בולטות. ראשית, יש דברים שהממשלה יודעת לעשות והשוק לא. תחבורה ציבורית, למשל. בריאות, למשל. שירותי כבאות, למשל. השוק החופשי פועל על פי עקרון רווח, והמניע של המנהל הוא לא טובת הציבור אלא השורה התחתונה של בעלי המניות. בהתאם, חברות מספקות לציבור את השירות המינימלי שלא יגרום לו לערוק – ומשקיעות את הרווחים, בין השאר, במניעת תחרות. שימו לב למילה “התייעלות”: זו לא התייעלות עבור הציבור או הצרכן. זו התייעלות עבור בעל המניות. כשהממשלה (שוב אנחנו חוזרים לשר האוצר בנימין נתניהו) הפריטה את בנק הפועלים, רמת השירות לצרכן צנחה, העמלות זינקו, התספורות לטייקונים רווחו – אבל הרווחים לבעלי המניות בהחלט התייעלו. הפרידמניסטים פועלים על פי התפיסה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, יפעלו איכשהו לטובת הציבור. על תפיסות כגון אלה טבע טרטולאינוס את הביטוי "אני מאמין משום שזה אבסורדי."

במקביל, נערי האוצר ובנימין נתניהו שונאים ועדי עובדים. את הדואר הם מנסים לשבור, בין השאר, משום שיש לו ועד עובדים מתפקד. הרעיון שעובדים שאינם מנכ”לים יקבלו שכר ראוי וטוב שנוא עליהם. ראו את ההתפרצות השנתית סביב שכרם של עובדים מאוגדים: כמה נורא, מפעיל עגורן מקבל כמה עשרות אלפי שקלים. איפה נשמע כדבר הזה, שעובד מן השורה יקבל שכר גבוה. איך יכול לקרות שלא שוברים את הוועד ומכריחים אותו לעבוד בחוזה אישי. איך קורה שההכנסות של חברות ציבוריות הולכות גם לעובדים ולא רק למנהלים. אגב, אני מוכן לאבד אצבע אם מנכ"ל הנמל מועיל לו יותר מאשר מפעיל עגורן מנוסה.

את ועד העובדים של חברת החשמל השווה בנימין נתניהו בתחילת שנות האלפיים (שוב, כשר אוצר) לספינת המלחמה הנאצית ביסמארק, ואמר שיש לצוד אותו כפי שצדו אותה. הוא קשקש לנו על האיש השמן, המערכת הציבורית, והאיש הרזה, המערכת הפרטית.

והנה, אנחנו נמצאים בפני קריסה כוללת של המגזר הפרטי. מה עושה הממשלה? כלום. לכו תמותו. היא מעבירה כסף לטייקונים, אבל לא לבעלי העסקים הקטנים ועל אחת כמה וכמה לא לעובדים. נתניהו ונערי האוצר לא מוכנים – לא מסוגלים – להבין שעל המדינה לממן את הנמצאים בחל”ת ואת המובטלים, עד שהמשבר יעבור. הרעיון של הוצאה ציבורית מחריד אותם. הוא מנוגד לכל מהותם.

אבל ממשברים כלכליים יוצאים רק באמצעות השקעה ציבורית ענקית. תפקידה של הממשלה הוא לשרת את הציבור, לא את הטייקונים והבנקים. יש מיליוני אנשים בארץ שלא יודעים כרגע איך הם ישלמו שכר דירה או ממה יתקיימו בחודש הבא. בעולם מצאו פתרונות: בגרמניה קיצצו את המע”מ, ובספרד העניקו לאזרחים הכנסה בסיסית על חשבון הממשלה; בבריטניה שוקלים כעת חלוקת שוברי קניה לאזרחים, כדי שהם יוכלו, מחד, לקנות מוצרים בסיסיים, ומאידך יסייעו לשרידתם של עסקים קטנים.

על חשבון הממשלה אמרתי? זו הטעיה נפוצה. ספרד העניקה לציבור הכנסה בסיסית על חשבון הציבור. הציבור הוא זה שמשלם את המסים, ועל כן הם צריכים לצאת על שירותים שישאירו אותו בחיים. תפקידו של אוצר המדינה הוא לסייע לציבור, לא לבעלי ההון.

החסכון על חשבון הציבור מורגש ברגעי משבר. לרופאים אין ציוד, ולמעשה אין די מהם. במהך המשבר, גילו רוב האזרחים את מה שקרובי משפחה של רופאים מכירים מזמן: החרפה של משמרות של 26 שעות. האוצר, שמנהל מלחמת חורמה נגד ההוצאה הציבורית על בריאות, לא מוכן לאפשר יותר רופאים. המצב הזה לא חדש: הוא קיים עשורים. הוא רק נחשף עכשיו, כשפתאום הרבה אנשים זקוקים לרופאים. אין די אחיות, אין די ציוד רפואי, אין מלאי חירום שאפשר לקחת ברצינות.

העובדות הסוציאליות יצאו לשביתה שלשום. בנימין נתניהו ונערי האוצר שונאים את העניים, אז הם עושים כמיטב יכולתם לקצץ בסיוע שלהם. עובדת סוציאלית ממונה בממוצע על 300 בני אדם, וב-75% מהמקרים היא עצמה נזקקת לסיוע כדי לשרוד. המשכורת שלה נמוכה מדי. עובדת סוציאלית עובדת קשה יותר מראש הממשלה, אבל מקבלת פחות משישית מהמשכורת שלו (בממוצע).

הנחת היסוד של הפרידמניסטים היא צמיחה אינסופית. זה קשקוש במבט ראשון – המשאבים של כדור הארץ מוגבלים, בסופו של דבר – והמערכת הזו מגיעה למשבר כל עשור. כל פעם שזה קורה, מיליוני בני אדם מאבדים משכורת, דיור, בריאות – והפרידמניסטים קוראים לקצץ במערכת הציבורית עוד יותר, להפריט עוד יותר.

השבוע הלאימה הממשלה את אל על, אלוהים יודעת למה. היא הוציאה כמות עצומה של כספי ציבור לשם כך – והודיעה שבהזדמנות הראשונה, היא תמכור את החברה שוב. מכירות כאלה, מעידה ההיסטוריה, תמיד דופקות את הציבור. תמיד יוצא שהוא קנה ביוקר ומכר בזול. מי שירוויח יהיו גוזרי הקופונים הרגילים: אלה שיכולים לגייס סכום גדול מהבנקים, שבמידה והעסקה תכשל יגלגלו את העלות על משקי הבית.

לא מעט פרידמניסטים מאמינים במוטו של אחד הקיצונים שבהם, גרובר נורקוויסט: הוא אמר שהוא רוצה שהממשלה תהיה חלשה כל כך, עד שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה. ומי שזקוקים לשירותי הממשלה? שייחנקו. את מה שאפשר נפריט, ואז תשלמו יותר ותקבלו פחות (שוב: בעל העסק לא מחויב לכם, הוא מחויב לבעלי המניות, הוא חייב לדפוק אתכם), ואת מה שאי אפשר בינתיים להפריט, כי הציבור לא יסכים, נרעיב. נרעיב, השירות בהכרח יהפוך לגרוע יותר, ואז נציע את פתרון הקסם של העברת נכסי הציבור לידיים של בעלי הון. זה השם המדויק של הפרטה, רק שמסיבות מובנות לא מתייחסים אליה כך.

ואז יש משבר. ואז מגלים מה שווה ממשלה שרוקנה מעליה את שירותיה: ממשלת כפרי פוטיומקין, שלא מסוגלת לעשות כלום אבל מדברת גבוהה-גבוהה על “משילות.” וכשמגיע המשבר, נזכרים שרגע, יש פה בעצם שתי מדינות. המדינה השניה היא מדינת מערכת הבטחון. לה יש רופאים, עובדים, ציוד. במשך שנים פיטמנו אותה לקראת משברים שלא התרחשו (מלחמה עם איראן היא דוגמא קלאסית), העברנו אליה המון כוח וכסף – ואז, בזמן משבר, אין אל מי לפנות אלא אל הצבא.

למה בעצם לא חילקנו את התקציב אחרת? למה לא הודענו לצבא שאין לנו יותר שאיפות להגמוניה אזורית, ושהוא יכול לשכוח מטייסת F-35 כי אנחנו צריכים בתי חולים, בתי ספר, מורים, אחיות, רופאים – ואין לנו כל כך מה לעשות עם סגני אלופים?

במשבר שעומד לאכול אותנו יש בעצם שתי מפלצות. האחת הוא המגפה, כוח עליון שאיתו אנחנו יכולים להתמודד רק באמצעות לכידות חברתית ונכונות לשאת בעול. אבל הרגילו אותנו שאנחנו לא אזרחים, לא ציבור; אנחנו אטומים משוטטים בשוק חופשי. כשמגיע משבר אמיתי, והממשלה פתאום רוצה שנתנהג כמו ציבור, היא נתקלת בבעיה: היא שכנעה אותנו שנים שאנחנו לא ציבור. “אין דבר כזה, קהילה,” אמרה תאצ’ר, “לכל היותר יש משפחה.”

המפלצת השניה היא הניאו-ליברליזם. לא מסובך לראות שמדינות ניאו ליברליות תפקדו במשבר הקורונה הרבה, הרבה יותר גרוע ממדינות שאינן ניאו-ליברליות. המגפה היתה הרבה יותר גרועה בהן. לא במקרה, נתניהו מיהר להפסיק את הסגר: הוא היה חייב לוודא שיש פעילות כלכלית, אבל לא היה מוכן להוציא כסף על האזרחים והעובדים. זה מנוגד לאמונתו. אז הוא הפסיק את הסגר, והמגפה חזרה במשנה כוח.

דם מתי הקורונה על ידי בנימין נתניהו ונערי האוצר. אמרנו את זה כבר?

אנחנו נשרוד את המגפה. מספר הנפגעים לא ידוע עדיין, אבל חברות אנושיות שורדות מגפות. בכלל לא בטומ שנשרוד את נערי האוצר ובנימין נתניהו. כשכל זה ייגמר, ונוכל לחשןב, וחיים פוליטיים יחזרו לצורה מתפקדת כלשהי, צריך לזכור מה קרה פה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ. האנשים שהרעיבו את השירות הציבורי עד כדי חוסר תפקוד חייבים לעוף לחסדי השוק החופשי ולא להחזיק בשום תפקיד ציבורי אי פעם. אחרי הכל, אויבי השירות הציבורי הם אויבי הציבור. אי אפשר לצפות ממי שמאמין שממשלה היא מקור כל רע לנהל ממשלה באופן ראוי.

והחלק הקשה ביותר יהיה לזכור. הורגלנו לשכוח את המשברים כשהם חולפים. אז נזכיר שוב, בפעם האחרונה: דמם של מתי הקורונה על ידיהם של בנימין נתניהו ונערי האוצר. כשכל זה יחלוף, נדרוש אותו מידם.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם,

קונם אם לבוקר אחזור לסורי,

ומאום לא אלמד גם הפעם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)