החברים של ג'ורג'

ענישה ללא הרשעה

לשכת עורכי הדין מצטרפת לרדיפה השלטונית את ברק כהן

לשכת עוכרי הדין הודיעה היום (ב’) על השעיית רשיונו של עו”ד ברק כהן לשנה וחצי, זאת בשל כתב האישום שהוגש נגדו על ידי הפרקליטות בשל איום והטרדה של ראשי המערכת הבנקאית, ציון “הלא מטריד” קינן (בנק הפועלים) ורקפת “הגנבת” רוסק-עמינח (בנק לאומי). חשוב לציין שהמשפט נגד עו”ד כהן עדיין מתנהל, והוא לא הורשע בדבר. אף על פי כן, בית הדין של הלשכה החליט לכרות את מטה לחמו.

זו החלטה תמוהה למדי, במיוחד לאור ההחלטה של בית המשפט המחוזי בתחילת חודש אפריל בפרשה. למרות הקשקשת של הפרקליטות של שי ניצן, שטענה בכתב האישום שהמחאה שהניע כהן לא היתה אותנטית אלא אמתלה, השופט קבע שמדובר היה במאבק ציבורי מובהק וש”כאשר באה המדינה לנקוט בהליכים פליליים כנגד מי שמוחים מחאה חברתית, נפגעת הזכות לחופש ביטוי פגיעה קשה במיוחד, נפגעת ליבתו של כבוד האדם.”

ההחלטה הזו היתה סטירת לחי לשי ניצן, משרתם של כל האדונים, שכמה שבועות קודם לכן הזדרז להורות על פתיחת חקירה כנגד כהן בחשד ל”תקיפה”; זאת, לאחר שכהן אמר למירי רגב אמירות לא נעימות ברחוב וחשף את העובדה ששומרת המסורת הידועה, בעלת ה”בצאת שני כוכבים”, אוכלת במסעדה לא כשרה בפומבי.

קשה שלא לראות את הפעולה של בית הדין של הלשכה אלא כהמשך ההתנכלות הממסדית לפעולה של כהן. הוא היחיד שמפחיד טיפוסים מסוגה של רוסק-עמינח. זאת, משום שזו החלטה שפשוט לא ננקטה במקרים אחרים. אחד מעורכי הדין היותר ידועים לשמצה במדינה, אביגדור קלגסבלד, הצליח לרמוס עם הג’יפ שלו את יבגניה וקסלר ובנה ארתור בן השמונה; שניהם מתו. למרבה הנוחות, קלגסבלד טען בחקירתו ש”איננו זוכר דבר”, ועל הריגה של אם ובנה הוא ישב שמונה חודשים. מיד עם שחרורו מהכלא פתח משרד חדש. את הרשיון שלו לא שללו.

בשנת 2015, הגיש עורך הדין עודד דוגמא (גילוי נאות: המדובר בידיד אישי) תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין כנגד עו”ד איתמר בן גביר. דוגמא הביא כראיה צילום וידאו שבו נראה בן גביר כשהוא הופך דוכן של פלסטיני בשוק. אף שבניגוד לפעולות של כהן, זו פעולה אלימה מובהקת, הלשכה החליטה בסופט של דבר – אמנם לא בלי לבטים – שלא לנקוט בסנקציות כנגד בן גביר. הפיכת דוכן, סבבה; הצקה לבנקאים כחלק ממחאה חברתית, עד כאן. פה אנחנו נחסל את יכולת הפרנסה שלך בדיוק כשאתה באמצע משפט פלילי.

מדינת ישראל לא אוהבת את ברק כהן. הוא רואה במשטר הציוני משטר עוול ופועל לפירוקו. המדינה נלחמת בחזרה בכל הכלים שיש לה. המשפט הצבאי הגס אומר שאם אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב; אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. מדינת ישראל, על שלל זרועותיה, מנסה להטביע את ברק כהן, כי הוא איש שמאל מזרחי שלא מהסס להתמודד עם מירי רגב בטריטוריה שלה וכי הוא עושה רעש בין שתיים לארבע ומזכיר מי בעלי הבית האמיתיים במדינה: אוליגרכים לא נבחרים.

אה, כן, בלי שום קשר: אתמול (א’) החליט משרד החינוך להפריט את החינוך הפיננסי ולהעביר אותו… לידי הבנקים. בנק לאומי, שההנהלה שלו אישרה מה שהוא בפועל שוחד ואז פטרה את עצמה מאחריות, יסביר לילדים שלכם על אחריות כלכלית. בנק הפועלים, שמנסה כמיטב יכולתו לדחוף הלוואות למי שלא יכול לקחת אותן, יסביר להם על צרכנות נבונה.

“Cאים לבנקאים” יערכו משמרת מחאה ביום רביעי, בשעות 10:00-11:00, מול לשכת עורכי הדין בתל אביב. פרטים כאן. אם אתם יכולים להגיע, אנא הגיעו.

ועוד דבר אחד: חמושי חיל הים האמיצים שלנו ירו היום (ב’) למוות בדייג העזתי מוחמד באקר, לאחר שלטענת דובר צה”ל הוא חרג מתחום הדיג המותר. ספרו לי עוד על כמה ישראל לא שולטת ברצועת עזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

שחקי, שחקי

עמוד השחר על יומנו אור יהל. לא לפחד כלל

(לזיו ואמילי)

ההיסטוריון היווני פוליביוס זיקק את התפיסה היוונית הקלאסית על ההיסטוריה. בניגוד לתפיסה היהודית-נוצרית – שלאחר מכן עברה גם עיבוד ליברלי ומרקסיסטי – פוליביוס לא האמין שלהיסטוריה יש נקודת סוף שאליה היא שואפת ומכוונת. התפיסה של ליברלים כמו פוקויאמה על “קץ ההיסטוריה” שבו מנצחת התפיסה הליברלית היתה נראית לו משונה כמו התפיסה שקץ ההיסטוריה יבקע איכשהו מתוך דיקטטורה של הפרולטריון.

ההיסטוריה, אמר פוליביוס, היא מעגל. היא נעה בקווים קבועים אך משתנים. עריצות מזדקקת למלוכה, כלומר משטר יחיד הכפוף לחוק; זה בתורו מאבד את כוחו לאריסטוקרטיה; האריסטוקרטיה מושחתת והופכת לאוליגרכיה, כלומר מאבדת את היסוד שבה שדואג לכלל ודואג רק לעצמו; שחיתותה של האוליגרכיה מובילה למהפכה דמוקרטית; הרצון להתחנף לבוחרים בכדי לזכות בחן בעיניהם מדרדר את הדמוקרטיה לאוכלוסקרטיה, שלטון האספסוף; הרסן המותר של האוכלוסוקרטיה מוביל לכמיהה לאיש חזק, וכך בוקעת לה מחדש העריצות, שסופה להזדקק למלוכה, והגלגל ממשיך להסתובב.

זו נחמה קטנה מאד לאלו שנמחצים תחת הגלגל בזמן שהוא מסתובב, אבל הידיעה שסופו של הגלגל להסתובב חשובה. בשנה האחרונה אנחנו רואים שינויים בעולם המערבי שמעידים על עליה חדה של מה שאני מכנה האינטרנציונל הפוטיניסטי: ארגונים שנעים בין הלאומניים לניאו נאצים פורחים בכל מקום, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. הדוגמא הבולטת האחרונה היא הברית שהוכרזה לאחרונה של מפלגת החירות האוסטרית של הניאו נאצי היינץ כריסטיאן “מועל יד הוא אמירת שלום” שטראכה עם המפלגה השלטת ברוסיה, כששטראכה מדווח בעליצות על מפגשים עם היועץ לבטחון המיועד של טראמפ, הגנרל פלין. בישראל, יש לציין, קודם שטראכה במרץ על ידי השרלטן משה טל חירותי, שתחת הזהות המזויפת של “וילהלם רוט” פמפם אותו כמיטב יכולתו באתר מידה – האתר שעורכו רן ברץ הפך למשהו לא ברור במערך ה-hasbara של ראש הממשלה שלנו.

מה משותף לאינטרנציונל הפוטיניסטי? ישנם מספר אלמנטים שמופיעים בכל ראש של ההידרה הזו: שנאת נשים ונסיון לדחוק לאחור את ההישגים של הפמיניזם; שנאת זרים, בדגש על זרים “לא לבנים”; יסודות חזקים של הומופוביה; ושאיפה ל”גדולה לאומית.” בקיצור, הרצון לחזור לימים הישנים והרעים של שנות ה-50, כשגברים היו גברים, נשים היו כנועות, שחורים לא נראו על המסך וכבשים היו מבועתות. כתופעה תרבותית, את ניצני מה שמכונה עכשיו ה-Alt-Right (הניאו נאצים היו צריכים מיתוג מחדש, ו”תנועת מרכז ציונית” היה תפוס) אפשר לראות בתנועת Gamergate וה-Sad Puppies, התקוממות של גיקים לבנים מתוסכלים נגד החדירה של נשים לתחומי המדע הבדיוני והגיימינג, שנתפסו כשמורה גברית נקיה.

במקביל יש לציין את הברית הדיאלקטית של האינטרציונל הפוטיניסטי עם כוחות כמו דאע”ש. הפיגוע שבוצע אמש (ב’) בברלין נראה כמו נסיון בוטה להשפיע על הבחירות הקרובות שם – בדיוק כמו שהפיגועים בספרד ב-2004 ובבריטניה ב-2005 קידמו את עלייתן של ממשלות ימין (תופעה שאנחנו מכירים היטב) – בספרד ישירות, בבריטניה באמצעות חיסול שאריות מעמדו של בלייר. יש לציין שלא רק דאע”ש או ארגונים דומים מנסה לדחוף את הימין בגרמניה לשלטון: גם פוטין, על פי שורה של דיווחים בגרמניה, מתכוון לחבל בבחירות שם באמצעות מערכה משולבת של דיסאינפורמציה ולוחמת סייבר. לשני הצדדים, אחרי הכל, יש מטרות דומות מאד ואויב משותף אחד: הדמוקרטיה הליברלית. לרוסיה כבר יש היסטוריה של שיתוך פעולה עם הנאציזם – כולם זוכרים איך סטאלין והיטלר התקוטטו, אבל שוכחים שהם היו יופי של בעלי ברית בשנים 1939-1941.

יש נקודה אחת מטרידה, שבה הרגע הזה בהיסטוריה שונה מכל קודמיו: עלייתה של מדינת המעקב והיכולת לנטר ולהרוג על סמך “ביג דאטה.” הקושרים האריסטוקרטיים, הדמוקרטיים או תומכי הטיראניה של פוליביוס יכלו להפגש בסתר, אם הקפידו על מידור מינימלי, ולתכנן את הפלת המשטר. היום, אם כמה טיפוסים שנחשבים כחשודים – או אפילו טיפוס חשוד אחד ייפגש עם כמה אחרים – סביר להניח שתוך זמן קצר תוכנת מעקב תעדכן את קצין האיסוף שלה על המפגש. ואם הם יכבו את הסלולרים סביר להניח שתוכנת המעקב תעלה גם על זה. על סמך תוכנות כאלה ומידע קלוש כזה, תוכנית המל”טים של ארה”ב כבר הרגה לא מעט אנשים.

במסגרת תרומתה היחודית של ישראל לאנושות, חלק ניכר מהתוכנות הללו – שכבר משמשות לא מעט דיקטטורות – נכתבו על ידי מתכנתים ישראלים, יוצאי מערכת הבטחון ברובם, שלא היו צריכים לכבות את המצפון כי ספק אם היה להם כזה מלכתחילה. זה הצד האפל של “סיליקון ואדי”, פיתוח ישראלי חשוב משמעותית מהטפטפות המפורסמות של שירותי ה-hasbara, והוא מציב מכשלה שדורות קודמים של מתקוממים נגד עריצות לא הכירו: היכולת של העריץ לדעת לא רק מה חושבים נתיניו (באמצעות ניטור של המסרונים שלהם) אלא גם מתי אנשים לא מרוצים מתכנסים.

בשילוב עם העובדה שארגוני מודיעין ומשטרה הם דבר גמיש להפליא מבחינה מצפונית, ושהנטיה הבסיסית שלהם היא הגנה על הסדר (יהא אשר יהא), ישנה לגמרי אפשרות שההתקוממיות העתידיות יהיו בעיקרן כאלה שיבואו מתוך שירותי המודיעין עצמם, או מתוך ארגונים שהמודיעין יעדיף לא לראות. שאר ההתארגנויות עשויות להבלם בשלב החוליה – ולו משום אפקט הצינון שבעצם קיומה של מדינת המעקב.

אבל החיים הדיגיטליים הם חיים של נוחות, ואפשר ללמוד, במאמץ, לוותר על חלקים מהם. יהיה לנו רע; אין דבר, זה לא נורא. יש דברים חשובים יותר וסביר להניח שהתנגדות תצמח שוב. בינתיים, מומלץ לכולם להוריד את סיגנל ולהתרגל להשתמש בה. והגלגל אולי יתעכב, אבל בסופו של דבר יסתובב.

והוא יסתובב כנראה מהר יותר משחושבים. האינטרנציונל הפוטיניסטי חלול. הפרכה הפנימית הראשונית שלו היא כמובן הברית המשתמעת עם כוחות דאע”ש. זו תהיה הברית הראשונה שתפקע. אחר כך יגלו רוסים ואמריקאים ש”הגדולה הלאומית” שלהם מתנגשת בעצם, ובריטים וצרפתים – גם ימנים – יגלו שבסופו של דבר הם לא רוצים לחיות כמו רוסים. כל הצדדים יגלו שכל ההוצאות האלה על בטחון מחסלות את מה שנשאר ממדינת הרווחה שגם הם משתמשים בה.

וליותר מדי אנשים שרואים עצמם ימנים יש יותר מדי קשרים עם נשים, הומואים, וזרים. הבעיה שעליה התלונן הימלר בנאום פוזן – שלכל גרמני יש את היהודי הטוב שלו, שעליו צריך לשמור – תצוץ בקנה מידה עצום. ואם את הזוועות של אז אפשר היה לדחוק לארצות הדמים במזרח ולהעמיד פנים שהן לא קורות, בעידן שבו כל ילדה יכולה לצייץ מחאלב, יהיה צורך ברמות הדחקה של ותיק מק”י כדי לא לראות מה קורה. ובסופו של דבר, יש גבול למה שאנשים מוכנים שייעשה בשמם. כי בסופו של דבר, לימין אין מה להציע פרט למגף דורך על פני אדם לנצח, פרט למלחמת נצח שבה רן ברן משכנע אותנו שתמיד נלחמנו נגד אירואסיה.

אז יש להם מגף כבד יותר הפעם. אבל הם מנהלים את מלחמת המאסף של מעמד – גברי ברובו – שהופך במהירות למיעוט ואובדן ההגמוניה מחריד אותו. מיעוט ששולט על רוב (טראמפ, נזכיר, הפסיד את הקול העממי) תמיד נזקק להפעיל יותר ויותר כוח כדי להשאר במקום; הפעלת כוח גוררת התנגדות ויוצרת קואליציות בין נפגעים; והגלגל ישוב ויסתובב.

עד אז יהיה רע לתפארת, כן, אבל כך היה פחות או יותר תמיד. בסופו של דבר, יש לחזור למושכלות ראשונות:

שחקי, שחקי על החלומות,

זו אני החולם שח,

שחקי כי באדם אאמין,

כי עודני מאמין בך.

ועץ הערמונים, ווינסטון וג’וליה המוכרים זה את זה? זה בידינו, עדיין.

לא לפחד כלל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניאו-פיאודליזם

העובדה שהממשלה מרמה את הציבור ומסתירה ממנו את המתרחש בתחום הגז היא לא באג, היא פיצ’ר בשיטה הניאו-ליברלית

ממשלת נתניהו נחושה להעביר כמה שיותר מאוצרות הגז שישראל טוענת לבעלות עליהם לידי האוליגרך יצחק תשובה ובעלי בריתו מחו”ל. פרשיה רודפת פרשיה, הממשלה מסרבת להסביר מדוע היא לחוצה כל כך להעביר את הגז לאוליגרכים, ומסרבת למסור פרטים לציבור. ד

הדברים הגיעו לשיא השבוע, אחרי שקומיסר ההפרטה של נתניהו, יוג’ין קנדל – התואר הרשמי שלו הוא יו”ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה – הורה להפסיק את השידור החי של השימוע בוושא הגז. הפסקת השידור הגיעה לאחר שפעיל מטה המאבק בגז, יוסי דורפמן, הבהיר שפקידי ממשלה שהיו מעורבים בדיונים הסודיים עם ברוני הגז (דיונים שמבקר המדינה מצא שקנדל לא טרח לארגן פרוטוקולים שלהם) ואיכשהו ימצאו לעצמם ג’וב אחר כך אצל האוליגרכים, צריכים לדעת שתוגש נגדם תלונה פלילית. כשהגיע תורה של אורלי ברלב לדבר, הורה קנדל לנתק את המיקרופון שלה ואחר כך הורה לכל פקידי הממשלה לעזוב את החדר. בין לבין, כשכובו המצלמות, ניסה סגן יו”ר רשות הגז במשרד האנרגיה, אחד קונסטנטין בלוז, לתקוף את דורפמן; מאבטח בלם אותו.

מעניין מה גרם לעובד ציבור להתנהל בצורה כזו. יש לקוות שבלוז לא היה נסער משום שהבין מדבריו של דורפמן שאם הוא ייכנס לג’וב הבא שכבר הובטח לו, הוא ימצא את עצמו בחקירה.

אבל האירועים ב”שימוע הציבורי” היו רק הדגמה קיצונית לאידיאולוגיה שהשתלטה על ישראל בעשורים האחרונים. היא מכונה בדרך כלל ניאו-ליברליזם אבל כינוי מדויק יותר יהיה ניאו-פיאודליזם. בלב התיאוריה עומד ערעור על עקרון היסוד של הדמוקרטיה: שבני אדם מסוגלים לשלוט בעצמם.

קנדל עצמו אמר לפני מספר חודשים, בעודו מנהל שיחות חשאיות ובלתי מתועדות עם נציגי האוליגרכים – יש לקוות שאלה לא מעסיקיו הבאים, אבל אף אחד לא באמת יופתע – שאם יש משהו שמסוכן לדמוקרטיה, הרי זה הדיון הציבורי בכלכלה. הדיון הציבורי לא מספיק אחראי לקנדל, כמסתבר, אז הוא דואג שלא יהיה דיון ציבורי.

ופה המפתח: שוב, הסודיות הזו היא לא באג, היא פיצ’ר. היא גם לא מוגבלת למשטר ההפרטה של נתניהו. סגן הנשיא האמריקאי לשעבר דיק צ’ייני, למשל, ניהל מאבק עקשני וארוך כדי לא לחשוף דיונים דומים שניהל עם בכירי חברות האנרגיה. כדי לעגן את הסירוב, השתמש צ’ייני בטיעון שהופך את הדמוקרטיה על ראשה: אם תיחשף זהותם של הבכירים, טען, יהיה בכך כדי לפגוע בזכותם לפנות לממשלה בבקשה לתיקון עוול מבלי שזהותם תיחשף.

התפיסה הניאו-ליברלית פשוטה למדי. היא אומרת שיש יצור מיסטי שנקרא השוק החופשי. השוק, המתבטא בחברות ובמנהלים שלהם, הוא מנהל רציונלי יותר מאשר ממשלות. האחרונות, טוענים הניאו-ליברלים, לא יודעות לנהל. כל דבר שהן עושות הוא לא יעיל. חברות, מצד שני, הן מתת האל. עובדים ממשלתיים מקבלים משכורת קבועה ואין להם עניין להיות יעילים; לעובד בחברה שמקבל בונוס דווקא יש. על כן, יש להעביר כמה שיותר פונקציות שמבצעות ממשלות לידי חברות. כך נשיג יעילות.

יש בתיאוריה הזו חורים למכביר. בתור התחלה, אין דבר כזה “שוק חופשי”, וגם לא יכול להיות. כדי ששוק יהיה חופשי, כל השחקנים צריכים להחזיק באותו המידע. אחרת, אם יש לשחקן אחד מידע שאין לאחרים, אין שוק חופשי: יש שוק שמתומרן על ידי שחקן אחד, שיודע יותר מאחרים. אם אני, למשל, יודע שמחר חברה א’ תוציא דו”ח שאומר שהיא הפסידה רבע מיליארד ברבעון האחרון, אני יכול לפעול על סמך המידע הזה ולאפשר לי ולחברי לעשות הרבה מאד כסף על חשבון המשקיעים. המצב שבו לכל השחקנים בשוק יש את אותו המידע לא קיים אפילו תיאורטית, על אחת כמה וכמה שלא במציאות.

הפער הוא לא רק במידע, הוא גם בגישה. אם אני מקבל שכר מינימום או שכר ממוצע, הסיכוי שלי להפגש עם מנכ”ל בכיר במשרד ממשלתי כדי שזה יקדם את ענייני קרוב לסיכוי שיאיר לפיד ישמיע הצהרה שאיננה שקר או שטות. אם, מצד שני, אני יועץ בכיר לאוליגרך, הסיכוי שלי להגיע אל יועצי השר גבוה משמעותית. רוצים דוגמא? ראו את ה”שימוע” שערך קנדל לציבור והשוו אותו לכמות הזמן שהוא הציע לנציגי האוליגרכיה.

ממשלות לא יכולות לעשות כלום? טוב, נו. זה באמת מצריך בורות היסטורית. ממשלות, בתור התחלה, בונות את הבסיס שבלעדיו חברות לא יכולות לפעול – החל מבטחון בסיסי ועבור בתשתיות הכרחיות כמו כבישים, חשמל, ובתי משפט. הדוגמא הקלאסית שמביאים הניאו-פיאודלים הן הממשלות הקומוניסטיות נוסח ברה”מ. הצורך לציין שזה איש קש יעליב את האינטליגנציה של הקוראים, אבל בכל זאת. הבעיה של ברה”מ לא היתה שעובדי הממשלה שלה קיבלו משכורת קבועה ועבדו משמונה עד חמש. הבעיה שלה היתה שכל הממשלה היתה הונאה רקובה מלמעלה עד למטה. איך אמר הפתגם הסובייטי? “הם מעמידים פנים שהם משלמים לנו ואנחנו מעמידים פנים שאנחנו עובדים.”

אומרים לנו שאם נפריט משהו, הוא יהיה יעיל יותר. הניאו-פיאודלים לא אומרים, עם זאת, יעיל למי. עבדכם הנאמן היה לקוח של בנק הפועלים קודם להפרטתו ולאחר הפרטתו. אני חושב שכל אחי לצרה יוכלו להעיד שהשירות התדרדר משמעותית מאז ההפרטה. אתה יכול להמתין בתור לפעולה פשוטה יותר משעה, ושוחטים אותך בעמלות. כשעקרון הרווח הופך לעקרון היחיד, תוך כמה זמן מתחילים המנהלים להבין שמאחר והבונוס שלהם תלוי בתוצאות הרבעון, עדיף להם להרע את השירות ולקצץ במספר העובדים, כי לזה הם יוכלו לקרוא “התייעלות” וההוצאות ירדו. זה עובד טוב במיוחד בתחומים שבהם אין באמת תחרות – כמו שירותים ממשלתיים.

הסתכלו, למשל, על חברת הדואר. פעם היא היתה שירות הדואר. היא אף פעם לא היתה שירות יעיל במיוחד, אבל מה שקרה לה מאז שהיא הופרטה למחצה הוא חיסול של שירות ממשלתי. דואר ישראל הוא לא אופציה יותר. משרד האוצר מייבש אותו, מאלץ אותו לפטר עובדים, וכבר מתכנן את המכירה שלו לגופים פרטיים. התוצאה היא ששירות ממשלתי בסיסי, משהו שמדינות התחילו לספק ברצינות במאה ה-18, לא קיים יותר. אם אתה רוצה לוודא שדואר ששלחת יגיע – וכעצמאי, כבר קרה לי שלא קיבלתי בזמן הודעות על חובות, וחשבוניות ששלחתי לא הגיעו – אתה צריך לפנות לחברה פרטית.

למי זה יעיל? לא לאזרח: לבעלי ההון שקנדל ונתניהו משרתים. אבל זה לא רק הדואר. חשבו בבקשה על מה שעשה משרד האוצר לשירותי הכבאות. קיבלנו מבט חטוף על כך אחרי השריפה בכרמל. האוצר ייבש את הכבאים, מנע מהם כסף לציוד וכסף לשכירת עובדים חדשים והתנה את הכל ב”רפורמות,” קרי שבירת העבודה המאורגנת שם – ועל הדרך, הרג כמה עשרות ישראלים.

כשיפריטו לכם את הדואר, וכשתצטרכו פתאום לשלם יותר על כבאים, השירות לא יהיה טוב יותר. לבעל ההון אין עניין שיהיה שירות טוב: כל מה שמעניין אותו הוא השורה התחתונה. הוא רוצה לספק את השירות המינימלי שלא יגרום לך לברוח לשירות אחר. השיטה האופטימלית, כמובן, היא לוודא שלא יהיה שירות אחר.

הרעיון הניאו-ליברלי הוא אוליגרכי במהותו, כלומר ניצב בקצה השני בוויכוח הגדול עם הדמוקרטיה. ההמונים לא יודעים לנהל את עצמם. אם אנחנו רוצים ניהול יעיל, אנחנו צריכים מומחים. המומחים האלה הם אנשי עסקים. בואו ניתן להם לנהל כמה שיותר.

הרעיון הדמוקרטי הוא הפוך. הוא אומר שבסופו של דבר, העם יודע מה טוב לו. הוא לא תמיד מגיע לשם בקו ישר, הוא יכול לעשות הרבה טעויות בדרך, אבל הוא יודע מה טוב לו והוא צריך לקבל את היכולת לנהל את עצמו. וניהול כלכלי הוא חלק בסיסי מהניהול הזה. יתר על כן, אין לאדם מן השורה שום יכולת להשפיע על התנהלותה של חברה עסקית. היא מחויבת חוקית רק לבעלי המניות שלה – ובישראל יש את המושג של בעל שליטה, כלומר שעיקר המניות נתונות לאדם אחד. הוא בדרך כלל מסווה את עצמו מאחורי שורה של חברות פירמידה, אבל כולם יודעים שבסוף זה תשובה, לבייב, אריסון והאחרים. החברות הן פשוט הדרך שהם מצאו לא לסכן את עצמם ולהעביר את הסיכון לציבור.

בדמוקרטיה יש עדיין לאדם הקטן יכולת – לא טובה מספיק, בלי ספק – להשמיע את קולו. כשאנחנו מוכרים את הדמוקרטיה לאוליגרכים בשם היעילות, אנחנו מוותרים על היכולת להשפיע על גורלנו – אומרים לנו שכלכלה זה “מסובך מדי” בשבילנו, שהשיח הכלכלי מסוכן לדמוקרטיה. תנו למומחים לטפל בזה, ובבקשה אל תשימו לעובדה שהמומחים עוברים תוך זמן קצר מהממשלה אל האוליגרך שאת ענייניו הם קידמו. הניאו-ליברלים אמרו לנו שממשלה היא יצור מושחת – ואין ספק שממשלה של ניאו-ליברלים היא אחד הדברים המושחתים ביותר שבנמצא.

כן, ממשלות עשויות להיות בזבזניות. במערכות גדולות, בזבוז הוא כנראה בלתי נמנע. כן, ביורוקרטיה יכולה ליצור חסמים, אבל אם אתם חושבים שהשוק הפרטי יעיל יותר, יש לי מבוך מענה קולי שנועד בדיוק עבורכם.

אז הבה נשוב וניקח את גורלנו בידינו, ונשלח את יוג’ין קנדל אל חסדי השוק הפרטי. בואו נראה מה הוא שווה בלי הקשרים הממשלתיים שלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

החיים עצמם

המדיניות הכלכלית שסמלה הוא ראש הממשלה נתניהו מסוכנת לתושבי ישראל הרבה, הרבה יותר מאיראן

ראש עיריית חיפה, יונה יהב, בהיסטריה. הבוקר (א’) הוא עשה תרגיל יח”צ והודיע שהוא שולל את רשיון העסק של בז”ן ושאר קונספירציות נגד בריאות הציבור, והורה לחסום את הכניסה למפעלים הללו במשאיות של העיריה. המשטרה גררה אותן זמן קצר לאחר מכן, ובכל מקרה התנועה במפעלים לא פסקה לרגע – מה גם שחלק ניכר מהחומרים מגיעים אל המפעלים בצינורות.

למה יהב בהיסטריה? כי לפני כמה ימים, דו”ח של משרד הבריאות מצא שיש שיעורי סרטן עודפים בחיפה, והאשים את זיהום האוויר בכך שהוביל ישירות למותם של כ-30 ילדים לפחות. במשך עשר שנים, מצא הדו”ח, היו 780 מקרי סרטן בחיפה שניתן לייחס לזיהום האוויר החריג בה.

התגובה הראשונית של עיריית חיפה היתה התנפלות על הנתונים: “בכירים בעיריית חיפה” אמרו שאנשי משרד הבריאות הציגו “פרשנות בלבד של אנשים שלא זזו יום אחד מהמשרד,” כמו גם את ההודעה המדהימה הבאה: “משרד הבריאות, שבעצם לא קיים במחוזות רבים כמו בחזית הזו, ביחד עם שר הבריאות הבלתי נראה, החליטו להפוך לכתבי עיתונות ולהוציא סטטיסטיקות ופרשנויות במקום להזיז את ישבנם מהפלורסנטים במשרד לשטח ולעבוד.” ניתאי פרץ ציין בפייסבוק שלפני חודשיים, התגובה של העיריה של יהב היתה ש”מחקר מקיף שנערך בקרב צעירים עד גיל 20 בנושא, מעלה כי שיעור הילדים ובני הנוער החולים בחיפה הוא מהנמוכים בארץ.”

אז אם עד לפני שלושה-ארבעה ימים, התגובה של יהב והלוזרים שסביבו היתה שאין שום בעיה והכל טוב, ואם יש בעיה הרי שזו המצאה של אנשים במשרד הבריאות, הבוקר העיריה עברה לקוטב השני: הפגנת שרירים מול מרעילי התושבים שלהם. איך עושים שינוי כזה תוך זמן כל כך קצר? פשיטא, יהב חושש בצדק שגם אם התושבים הרגועים מדי של חיפה לא יעשו בו לינץ’, ועל הדרך ישרפו את בז”ן, הרי שכל מי שיוכל יברח משם. אנשים מוכנים לגור מעל לוע הר געש, אבל לא מעל בתי הזיקוק, שמרעילים את הילדים שלהם. התוצאה צפויה להיות אסונית מבחינת היכולת של חיפה לגבות ארנונה.

אבל הבעיה היא לא בראש העיריה של חיפה, שבמשך שנים ניסה להסתיר מהתושבים שלו את העובדה שהוא משתף פעולה עם המרעילים שלהם. הבעיה, במידה מסוימת, היא אפילו לא בברונים השודדים שמנהלים את בז”ן: המדינה נותנת להם, אז הם לוקחים. זה טיבו של הקפיטליזם: אם אתה לא מרסן אותו בשלשלאות פלדה, הוא ימכור את בשרך בשוק.

הבעיה היא המדינה, זו שהיתה אמורה להגן עלינו מפני ניר גלעד ועידן עופר. אבל המדינה, על כל זרועותיה, מתחמקת מכל אחריות. התפיסה הממשלתית שנחתה עלינו החל משנות התשעים, והגיעה לשיאה מאז שנתניהו היה שר האוצר, היא שצריך להסיר כל רגולציה אפשרית, כלומר לתת לברונים השודדים לעשות את שלהם. כל נסיון לרסן אותם נתפס כנסיון “להרוס את הכלכלה.” בדרך מתו לפחות 30 ילדים מסרטן, אבל ההורים שלהם יוכלו להתנחם בכך שהקורבן שלהם למולך העלה את מפלס המזומנים בכספות של גלעד ועופר.

אם יונה יהב יכול היה לומר בלי להתפוצץ מצחוק שאין שום בעיה עם הזיהום של חיפה, הרי זה משום שהדחקנו את פרשת הצלילה בקישון. כ-120 אמודאים של הקומנדו הימי התאמנו בצלילה בנחל, שמרכז אליו את הפליטות של המפעלים של חיפה, ו-93 מהם חלו בסרטן. כשליש מהחולים מתו מהסרטן. הוקמה ועדת חקירה, בראשות נשיא בית המשפט בדימוס שמגר, והיא מצאה ש”אין קשר סטטיסטי מובהק” בין הצלילה בקישון ובין הסרטן, אבל מתחה ביקורת קשה על צה”ל. שמגר, בדעת מיעוט, קבע ש”ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון ובין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים.” זה לא הפריע לבג”צ, כמה שנים אחר כך, לדחות את צירוף דו”ח שמגר כראיה בתביעה שהגישו הקורבנות, כשהוא מציין שזה מנוגד לחוק השיפוט הצבאי. התביעה של החיילים שדרשו פיצויים, אגב, נדחתה.

תושבי חיפה, שימו לב בבקשה: 120 לוחמים של צה”ל, מיחידת עילית, נכנסו בהוראת מפקדיהם לקישון. יותר מ-90 מהם לקו בסרטן. אף על פי כן, הם פשוט נזרקו לכלבים. הם לא קיבלו פיצויים וצה”ל לא העמיד לדין את המפקדים שלהם. הפקודות כנראה שונו, כי פאדיחה, אבל רבאק – אם המדינה התנהלה כך כלפי הלוחמים שלה, מישהו ממכם באמת חושב שלמדינה אכפת ממנו, או מהילדים שלו, שאפילו לא לובשים מדים?

בישראל אוהבים לומר שלעם אכפת מהצבא. כנראה שאכפת לו כל זמן שהחייל מת, ובתנאי שהחייל מת בקרב. אם הוא חי בחרפת רעב, זבש”ו. אם הוא מת כתוצאה מהרעלה בעצימת עין של הצבא, אף אחד לא ישים לב. אם הוא היה יוצא בנגמ”ש מקרטע לעזה, היו הפגנות. אם הוא קיבל פקודה להוריד את הראש לאמבטיה של חומצה ופסולת אחרת, שתיקה כללית.

שתיקה כללית, שמאפשרת לעיריית חיפה להתעלם ממה שמתרחש אצלה גם עשר שנים אחר כך – עד שמגיע דו”ח קטלני. למה? כי אנחנו לא עושים חיים קשים לאנשי עסקים. מבחינה תודעתית, אנחנו ב-1890. אנחנו לפני המהפכה הפרוגרסיבית בארה”ב, שקבעה שיש לבעלי מפעלים ועסקים אחריות על הנזקים שהם גורמים. אנחנו עוד לא ריסנו את הברונים השודדים שלנו. כשמיקי רוזנטל הוציא לפני כמה שנים סרט על מה שהאחים עופר עושים לנו, הוא נרדף, והתקשורת סיקרה באהדה את הפחד שלו – אבל היא לא הלכה וסיקרה את מה שהאחים עופר עושים לאנשים שהם לא עיתונאי בעל מעמד.

לאחרונה נמלט עידן עופר ללונדון, ולאחרונה הודיע ראש הממשלה נתניהו שהוא לא ישתמש במניית הזהב של המדינה כדי לחנוע את הפיטורים המתוכננים בכי”ל – למרות שהוא שיקר בגסות במהלך מערכת הבחירות ואמר שהוא יעשה את זה. הפראיירים הרי כבר הצביעו לו. עכשיו, מבחינתו, הם גם יכולים למות. ובלי קשר לכלום, ראש הממשלה מתכנן כעת לבטל את מה שנשאר מהרגולציה בארץ. החוק מכונה “חוק אנטי דיוויד גילה,” אבל אפשר לקרוא לו באותה המידה “חוק העברת נכסי המדינה לחבריו של ראש הממשלה,” כי זה בדיוק מה שהוא. וכמובן, לא יהיה שום פיקוח על הנכסים הללו.

ראש הממשלה אוהב לומר שהוא מתעסק ב”חיים עצמם,” האיום האיראני לכאורה על מדינת ישראל. הוא מדבר על האיום הזה כבר עשור, מלטף אותו, ממרק אותו, מרעיף עליו אהבה, מוציא עליו הון עתק. וכשהוא שהוא מדבר על האיום, אנחנו שוכחים שבעצם, האיראנים הרגו פחות ישראלים מהמדיניות הרגולטורית שלו; אנחנו שוכחים שעשרות ישראלים מתו ממחלות קשות בשם תאוות בצע. אנחנו שוכחים, למעשה, את החיים עצמם: היכולת לחיות בלי שאיזה אוליגרך תאב בצע ירעיל אותך בזמן שהעיריה תסתכל הצידה, בזמן שמשרד הבריאות ימרח את החקירה, בזמן שהממשלה בכללה לא תעשה כלום, כי היא “בעד עסקים”; הזכות שלך לחיות בלי שמשרד האוצר ינסה לחסל את מכבי האש, כדי להפריט אותם ולהפוך גם אותם למשהו מניב לאיזו חלאה.

הגיע הזמן שנבין שלהיות “בעד עסקים” משמעו להיות בעד זכותו של בעל העסק לעשות לך מה שהוא רוצה כל זמן שהוא לא רוצח אותך באור יום. הגיע הזמן שנבין ש”שוק חופשי” הוא שם קוד לכך שאפשר למכור אותך בשוק. אין למה לצפות מהמערכת הפוליטית, על אחת כמה וכמה שלא מהמערכת המשפטית. נשארנו רק אנחנו, המורעלים והמרעילים. הגיע הזמן לשבש את יכולת הזרמת הרעל שלהם, ולשם כך אנחנו צריכים, במידת הצורך, להגיע לשביתה כללית. רק היא תכאיב להם מספיק כדי לשנות משהו, ואסור לנו לשכוח שוב את לקחי הקישון לעוד עשר שנים. יותר מדי ילדים לא יהיו איתנו.

הערה מנהלתית א’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב’: העין השביעית הוא אתר ביקורת התקשורת החשוב בישראל, והאנשים שלו עושים עבודת קודש במעקב אחרי הספינים התקשורתיים ואחרי הסיפורים שהתקשורת לא מספרת לנו. הם שמים דברים בהקשרם, והם לא חוסכים את שבט לשונם מהאנשים שאמורים לצייד את הסיפור בידע אבל משום מה מעדיפים להחסיר מסך הידע האנושי. לאחרונה הם יצאו לדרך חדשה, עצמאית, לאחר שבמשך שנים היו חלק מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. מדובר באחד הפרוייקטים החשובים ביותר לדמוקרטיה ועיתונות חופשית בישראל, ועל כן הצבתי באנר שמוביל לאתר התרומות שלהם. אנא סייעו להם ככל יכולכתם.

(יוסי גורביץ)

אל תתנו להם תירוצים

לשמאל אסור לסייע לימין בהקמת ממשלה. הגיע הזמן שמפלגות הפנטזיה יתייצבו מול הציבור בלי שעיר לעזאזל

שבוע טרם חלף מהבחירות, וכבר אפשר לשמוע את חרחורי הפאניקה של נתניהו. אומרים עכשיו שהוא מבין שהוא צריך ממשלת אחדות. הבית הלבן לא נותן לו להתחמק משקריו הבוטים בשאלת פתרון שתי המדינות, והפצת השנאה הבוטה שלו כנגד הפלסטינים הישראלים – שלגמרי לא היתה מוגבלת ליום הבחירות, הוא ושלוחיו רכבו על הסוס הזה שבועות קודם לכן – מכה עכשיו גלים בארה"ב.

אז, כרגיל, נתניהו צריך שכפ"צ. הוא צריך איזה שמעון פרס או ציפי לבני או אהוד ברק, שיאפשרו לו להעלות בפני העולם מצג שווא, כביכול הוא ממתן את הימין הפרוע שלו. אבל, כפי שראינו בשבועות האחרונים, שבהם נתניהו האמין שהוא על סף תבוסה, נתניהו הוא-הוא הימין הפרוע; אין שום הבדל בינו ובין בנצי גופשטיין. כמובן, מי שזוכר את 1996 ואת "נתניהו טוב ליהודים" (עם הלחישה הכבדה הנלווית של "פרס טוב לערבים") לא יופתע; אבל תזכורת אף פעם לא מזיקה, וב-2015 נתניהו התעלה על עצמו.

אבל מעבר לכך שאסור לשתף פעולה עם הונאה של העולם באשר לכוונותיו של נתניהו, יש כמה סיבות טובות לסרב לשרת בממשלתו.

קודם כל, שירות בממשלה כזו יאפשר החייאה נוספת של חזון שתי המדינות הגוסס – החייאה לא של החזון עצמו, אלא של האשליה של קיומו. תחת האשליה הזו, קידמו כל ממשלות ישראל מאז ממשלת רבין השניה מדיניות של סיפוח זוחל. מי שהעקרון שלו גורס שכל בני האדם שווים, ושהפלסטינים ראויים לממשל עצמי לא פחות מהיהודים, לא יכול מוסרית להמשיך את ההונאה הזו.

בהתאם, שנית, סירוב לשתף פעולה עם אשליית שתי המדינות ייאלץ את השמאל והמרכז בישראל לחשב מחדש את כוונותיהם במסלול הפלסטיני. ניעור כזה הכרחי אם השמאל רוצה אי פעם לשכנע את הבוחרים שהוא יצא סוף סוף משנות התשעים.

ושלישית וחשוב מכל: בשני העשורים האחרונים, מאז ימי אוסלו, פיתח לעצמו הימין שיטה של ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא מנהל את המדינה, אבל הוא מטפח שוב ושוב את הטענה שהוא בעצם אופוזיציה, את הטענה שהשמאל מנהל מאחורי הקלעים את המדינה ולא מאפשר לו לשלוט.

אז הנה, שלטו. יש לכם רוב של 67 חברי כנסת. תעבירו מה שאתם רוצים. אנחנו נעשה הרבה רעש, וכל תרגיל אפשרי, אבל הכוח העצום של ראש ממשלה ישראלי שמגובה ברוב פרלמנטרי יכול לדרוס, בלי מאמץ, כל התנגדות. אז הנה, אתם בשלטון. האופוזיציה חסרת כוח. עשו מה שאתם רוצים. פעם אחת בהיסטוריה שלכם, קחו אחריות. שלטו.

והתוצאה הסבירה של האתגר הזה היא שמפלגות הפנטזיה של הימין היהודי לא יעמדו בנטל. הן לא באמת מסוגלות לשלוט כפי שהן רוצות. הן צריכות איזו מפלגת מרכז-שמאל – העבודה היא המועמד הקבוע לתפקיד הזה – שתאפשר להן להעמיד פנים בפני הבוחרים שלהן שהם רצו, אבל השמאל המרושע לא אפשר. לעזאזל, נתניהו ודני דנון עשו את זה כשבממשלה היתה מפלגת "עצמאות" חסרת המשמעות של אהוד ברק.

אז די. קיבלתם כוח; השתמשו בו. בואו נראה מה ישאר ממכם אחר כך, בואו נראה איך תהיו מסוגלים להסביר את עצמכם לציבור אחרי קדנציה של שלטון ימני שלא יכול להסתתר מאחורי מישהו אחר. זה יעשה טוב לנו, לכם ולציבור כולו. מקלחת של צוננים ואולי, אולי, התעוררות מתרעלת התפיסה של "עם לבדד ישכון."

צריך לזכור: אחרי הקדנציה הראשונה של הימין, זו של בגין, הוא היה קרוב לתבוסה ב-1981. ב-1984, כבר היה תיקו. אלא שאז הוקמה ממשלת האחדות, שאפשרה לימין – בהנהגת שמיר – לשרוף ארבע שנים על כלום. העבודה נענשה על השתתפותה בבחירות של 1988. אחרי פרישתה ב-1990, ושנתיים של אופוזיציה שבה שמיר נאלץ לעמוד מול העולם ומול התחלה עדינה של סנקציות – הסירוב האמריקני לתת ערבויות – היא שבה לשלטון, זאת למרות "התרגיל המסריח" של פרס ב-1990. נתניהו ניצח, בקושי, ב-1996 – אבל העבודה קיבלה יותר מנדטים (34 לעומת 32) מהליכוד. נתניהו נפל ב-1999, כשלא היה שום שיתוף פעולה של מפלגת העבודה איתו (למרות נסיונות נואשים של פרס לזחול לממשלה.)

אחרי נפילת ממשלת ברק, ב-2001, העבודה זחלה לממשלת ימין אחרי ממשלת ימין: 2001, 2005 (התירוץ היה ההתנתקות), 2009. ב-2013, מילא לפיד את תפקיד העבודה: מגן של משטר הימין מול העולם ומול הציבור.

ובכל פעם שמפלגות שמאל או מרכז שיחקו במשחק הזה, הן הפסידו. הן קורבן נוח מדי לתלות בו את האשם. די ברור שהליכוד של נתניהו ינסה לעשות את זה בכל מקרה – לעזאזל, ביומיים האחרונים ישראל כץ ומירי רגב טענו שהפרופסור מאריאל חצרוני הוא איש שמאל – אבל, קודם כל, אין סיבה לעזור לו ושנית, בעבר זה לא כל כך עבד.

67 חברי כנסת המליצו בימים האחרונים על נתניהו כראש ממשלה. עכשיו כל מי שרוצה בהצלתה של ישראל מעצמה צריך לתת להם לשלוט – בכוחות עצמם. נראה איך תתמודד הפנטזיה של הימין היהודי עם המציאות ואיך יגיבו הישראלים למה שיקרה אז. הגיע הזמן, סוף סוף, לבחון מה הימין מסוגל.

ועוד דבר אחד: כל זה, כמובן, אלא אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד לדין את בנימין נתניהו על הסתה לגזענות. הרשימה המשותפת הודיעה שהיא מתכוונת להגיש נגדו תלונה למשטרה בנושא בשל התנהלותו ביום הבחירות. לכולנו ברור שהבובה החלולה שממלאת את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא תעז לעשות את תפקידה, אבל גם זה יהיה שיעור חשוב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: תובנות מהימים שאחרי

1. זו מלחמת תרבות. יאיר גרבוז הגדיר זאת בצורה בוטה ולא חכמה (בוודאי לא לפני בחירות), אך דבריו לא היו רחוקים מן האמת. כל השסעים בתוך החברה היהודית הצברית – עשירים/עניים, דתיים/חילונים, פריפריה/מרכז – התנקזו אל תוך השסע העמוק מכולם, האשכנזים מול המזרחיים. קולות השמחה והצהלה שנשמעו היטב מגני התערוכה בתל אביב ועד לעריות הפתוח בנגב ובגליל הבהירו כי מבחינתו של הציבור המזרחי בחירות 2015 היו מלחמה נגד "השבט הלבן" השנוא. ולטובת תושבי תל אביב שלא שמעו את הקולות הללו באו נתוני ההצבעה במקומות השונים בארץ והראו בדיוק מי האוכלוסיות שהביאו לנתניהו את השלטון בפעם הרביעית.
הבחירות הללו לימדו יותר מכל כי ההצבעה לפרלמנט הישראלי אינה החלטה רציונלית ומושכלת הנעשית לאחר הליך מחשבה. זה נכון לגבי גוש המרכז (כמו הבריחה המבישה של המצביעים ממפלגת העבודה של עמיר פרץ לטובת קדימה ובריחתם שוב כשנבחר שאול מופז), אך נכון ביתר שאת לגבי גוש הימין. הליכוד הוא קבוצת הכדורגל שאוהדיה אינם עוזבים אותה. הוא נקודת ההזדהות שממנה חורצים המזרחים לשון כלפי הערבים האנטישמים ועוזריהם. הוא הקמע אותו מנשקים ההמונים המזרחיים בתקווה לישועה ומתוך שנאה לאשכנזים.
אני הראשון שמודע לעוולות האשכנזים כלפי המזרחיים (והערבים) בבואם לארץ. אין ספק שיש על מה להתנצל ויש מה לתקן. ובכל זאת, המזרחיים כיום אינם יכולים להאשים את פנחס ספיר או את גולדה מאיר. פעם הם היו קורבנות של מפא"י. היום? היום רבים מהם הם בעיקר קורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כל כמה שנים.
כעת הם מספרים שהצביעו ליכוד כי נעלבו מאיזה גרבוז אחד שעלה לדבר על הבמה. מענישים אותו. לגרבוז, אני מאמין, יש דירה, והוא אינו עתיד להיות מפוטר מאיזה מפעל בדרום. מצאו את מי להעניש. השמאל חושב כי ניתן יהיה לשנות את דפוס ההצבעה של רבים מהפריפריה באמצעות עוד מצגת גרפים שתסביר למצביעי הפריפריה שהליכוד דופק אותם. הם לא טיפשים עד כדי כך. הם יודעים שהליכוד דופק אותם כשם שמעשן יודע בדיוק איזה רעל הוא מכניס לריאות. יודעים ובוחרים שוב.

2. גם הדת שבה אלינו בבחירות הללו בעוצמות חזקות מבעבר. השר לשעבר עוזי ברעם דייק בנתחו את הסלידה המזרחית מהשמאל כשקבע כי הימין תופס את השמאל כאתאיסטי וליברלי וכי הציבור המאמין – לאו דווקא שומר המצוות – לא יכול לקבל את הערכים הליברליים ולהיפך. ערכים אוניברסאליים לא יתקיימו בקרבם של המברכים "המבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים". גרשום שלום ניבא למרחוק כשכתב עוד בשנת 1926 ש"אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". והוא חזר, בדמותו של אתאיסט אוכל שקצים ואב של בועל ארמית.

3. בסופו של יום נחשפו פניו של הציבור היהודי בישראל. מדובר בציבור תאב שטחים והתנחלויות, דתי ולאומני לא פחות מרבים אחרים במרחב הזה. הדמוגרפיה וריבוי הילודה בקרב הלאומנים והדתיים הכריעה, והציבור שהעלה את רבין לשלטון ב-'92 כבר לא יהיה מסוגל לעשות זאת יותר. ואולי היה זה אך המשך טבעי לציונות עצמה, שיהודים חכמים הזהירו מפניה כבר מראשית ימיה. כך למשל הלורד רוטשילד כתב להרצל "אומר לך בגילוי לב, שאני רואה באימה הקמת ישוב יהודי, והנימוק הוא פשוט וברור. ישוב כזה יהיה מתנשא בבחינת אני ואפסי עוד. זה יהיה גטו עם כל הדעות הקדומות של גטו. זו תהיה מדינה יהודית קטנה, אורתודוקסית ולא ליברלית, שתבודד ותפלה לרעה את הגויים… ושתפעל על פי העיקרון 'עשה לאחרים את שנעשה לך.'" לוסיאן וולף, ממנהיגי יהודי בריטניה שנאבק נגד הצהרת בלפור, כתב כבר בתחילת המאה הקודמת שמדינה יהודית "לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

4. כעת, לאחר שנחשף כי הציבור הישראלי התמכר לכיבוש, על תומכי סיום הרודנות הצבאית בשטחים לסחוט את הלימון החמוץ הזה עד תומו ולעשות ממנו לימונדה. ההיסטוריה מלמדת כי עמים שנקלעו למערבולת של לאומנות דתית וטירוף מדיני לא יצאו ממנה, אלא לאחר שהתרסקו על קרקע המציאות הקשה. כדי לקרב את הדמוקרטיה יש להחיש את אותה התרסקות, ונקווה שתהיה זו התרסקות כלכלית בלבד ולא שפיכות דמים כללית. המאבק על דעת הקהל העולמית כעת הינו קל יותר. הפתרון המסתמן הוא של מדינה אחת. נתניהו עצמו התנער מפתרון שתי המדינות. הוא אומנם חזר בו, בבהלה או במרמה, לאחר שהבין את ההשלכות של דבריו, אך צריך להאמין שבבירות העולם יושבים שוטים גמורים אם חושבים שמישהו מהם קונה עוד תכסיס משומש מהקוסם מוכר הרהיטים והאשליות. השקרים שלו עובדים רק על הציבור הישראלי. זה הזמן להגביר את הלחץ ולהחריף את החיכוך עם הרודנות. זו העת לקרוא להחרמה ולסנקציות. יש לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית, שיותר משהיא מועילה לפלסטינים היא משרתת את הרודנות הצבאית. איש השמאל הישראלי צריך להודות ביושר כי אין לו את הכוח. רק העולם יגאל את הפלסטינים מישראל, ואולי גם את ישראל מעצמה. זוהי משימתו של הדמוקרט כעת.

(צ'ארלס ארתור ג'יימס)

ואחרי הרעש הגדול: שש הערות אחרי הבחירות

א. היה רע לתפארת. כשפנדורה פתחה את השק שלה, שהכיל את כל הרעות בעולם, התקווה נשארה מאחור. הפרשנים היוונים נחלקו בדעתם האם המשמעות היא שהתקווה מיועדת לנחם אותנו על האסונות, או שהיא סוג ערמומי במיוחד של רוע, שנשאר שם רק כדי לדפוק אותנו עוד קצת.

היתה תקווה בבחירות האלה, ולכן התבוסה היתה קשה כל כך. בסופו של דבר, לא השתנה הרבה: הגוש של העבודה + התנועה המגונה + מרצ + הרשימות הפלסטיניות הגיע אחרי בחירות 2013 ל-38 (15 + 6 + 6 + 11) מנדטים. אם נוסיף את קדימה של שאול מופז, שנוטים בצדק לשכוח אותה, הוא עמד על 40. כעת הוא עומד על 42 (24 + 5 + 13). הגוש של הימין המובהק (הליכוד, ישראל ביתנו, האחים היהודים) עמד ב-2013 על 43 מנדטטים (31 לליכוד וישראל ביתנו, 12 לאחים היהודים); עכשיו הוא עומד על 44 (30 לליכוד, 6 לישראל ביתנו, 8 לאחים היהודים.) כלומר, גוש השמאל העלה את כוחו בשניים עד ארבעה מנדטים וגוש הימין – במנדט אחד.

אבל זה ניתוח שכלתני קר, שמתעלם מהעובדה שהמטרה – החלפת השלטון – לא הושגה, ובעת שהיא נראתה קרובה עד כדי תעתוע. אז כן, זו לא שואת זומבים, אבל בהחלט היה רע לתפארת. במיוחד ביממה שבה לא היה ברור אם מרצ עוברת את אחוז החסימה או לא – בהחלט היה סיכוי שקולות החיילים יורידו אותה למטה.

ב. לשקול את ביטול פרסום הסקרים. בכלל. הם לא מדויקים, אף פעם. לא הם ולא המדגמים. הם משמשים למניפולציית בחירות: בעיקר הם מיועדים לשכנע אנשים שעדיף להם שלא להצביע למפלגה מסוימת כי על פי הסקרים לא בטוח שהוא תשרוד. מאחר וסקרים טועים בעקביות בתשעה עד עשרה מנדטים – לעתים יותר – צריך לשקול ברצינות לאסור על הפרסום שלהם. המפלגות יכולות להשתמש בהן, אבל הם פוגעים פגיעה של ממש בדמוקרטיה. שמינה צמח תמצא לעצמה עבודה אמיתית.

ג. הבועות האישיות שלנו. בשנים האחרונות, חלק ניכר מהתקשורת של אנשים מתבצע באמצעות המדיה החברתית. בשונה מהמדיה הישנה, את המדיה החדשה אפשר להתאים בקלות למה שאנחנו רוצים לשמוע. מחקר שנעשה לאחר הטבח בעזה בקיץ, הצביע על כך שקוראי טוויטר מקבלים לא רק דעות אחרות, אלא גם עובדות אחרות: יש חלוקה מובהקת בין המידע שמופץ בין תומכי זכויות אדם ובין תומכי ישראל.

כמובן, כפי שציין גם המחקר ההוא, המדיה המסורתית יוצרת סוג של בועה משלה סביב אזרחי ישראל: היא כמעט לא מאפשרת למידע שמבקר את המוסד הישראלי המרכזי – הצבא – לחדור את הבועה. אם יש משהו שהבחירות האחרונות צריך ללמד אותנו הוא להיות ספקני מאד באשר לכך שהמידע שהגיע אלינו הגיע גם אל מי שנמצא מחוץ לבועה שלנו. לעתים קרובות, הספין של מערכות תעמולה הגיע אליהם קודם. וישראל, צריך לציין, מגיעה לשיאים בתחום שספק אם נראו מאז קריסת הגוש הקומוניסטי, ובניגוד לגוש ההוא בשנותיו האחרונות, האזרחים הישראלים עדיין מאמינים למערכת התעמולה הרשמית שלהם.

מה זה אומר? שמי שחושב שקמפיין בפייסבוק או טוויטר אומר משהו, משלה את עצמו. אתה מקבל היזון חוזר מאנשים שחושבים כמוך. האנשים שלא חושבים כמוך בדרך כלל לא שם.

ד. הכהניסט מרחוב בלפור. ביומיים שקדמו לבחירות, וביום הבחירות עצמו, השיל נתניהו כל שריד של ממלכתיות. האיש הזה הוא ראש הממשלה, ועדיין ביום הבחירות הוא הוציא סרטונים היסטריים על כך שאזרחים פלסטינים מובלים לקלפיות באוטובוסים על ידי "עמותות זרות." מאוחר יותר, הוא הוציא סרטון ביזארי עוד יותר שהאשים את ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט ג'ובראן – האם תוכלו, ילדים, לומר לאיזו קבוצה אתנית הוא משתייך? – בכך שהוא מנסה לסתום לו את הפה, לאחר שזה פסל נסיון של נתניהו לעקוף את חוקי התעמולה על ידי כינוס "מסיבת עיתונאים" ביום הבחירות. נתניהו, נזכיר, נמנע במשך יותר משנתיים ממסיבת עיתונאים מול עיתונאים ישראלים. פתאום היה דחוף לו.

ג'פרי גולדברג כתב שנתניהו משתמש ב"אסטרטגיה הדרומית," הטקטיקה של הרפובליקנים – מפלגת האם של נתניהו – למשוך בוחרים לבנים וגזענים לקלפיות על ידי נפנוף באיום מצד שחורים או היספנים. הוא הזכיר את לי אטווטר, האסטרטג של ג'ורג' בוש האב. אטווטר, שעל ערש דווי ביקש מחילה, לא התקרב בכלל לטריטוריה של נתניהו. מועמד אמריקאי שהיה מנסה לעשות תרגיל כמו זה של נתניהו, שהכריז על 20% מהאוכלוסיה כבלתי לגיטימיים, היה עולה על טיל, לא נבחר לראשות הממשלה.

התרגיל הזה היה צריך לפסול את נתניהו מלשמש ראש ממשלה. אופוזיציה רצינית היתה מכריזה על מצב חירום, ומודיעה שהיא עושה הכל כדי למנוע מנתניהו ממשלה – גוש חוסם עד בחירות חוזרות. היא היתה מודיעה למפלגות החרדיות ולמתנדנדי המרכז שאת האיש הזה חייבים להעיף, ושמה שהוא מציע להן – הן תצענה פי שתיים. כן, זה היה יוצר משבר חוקתי; מצוין. הצהרות כמו אלו של נתניהו מצריכות משבר חוקתי. בלי יותר מדי מאמץ, לדעתי, היה אפשר להפעיל לחץ על הנשיא, שהוא דמוקרט של ממש, להטיל את הרכבת הממשלה על מי שלא יפסול חלק מרכזי של האוכלוסיה.

וזה לא קרה, כמובן. יום אחרי הבחירות, אחרי שהרשימה המשותפת הפכה למפלגה השלישית בגודלה, חזרו להתעלם ממנה. מרצ הסתחררה – אני חושב שהיא עדיין מסתחררת – ולבקש מהרצוג או לבני להיות אופוזיציה לוחמת זה באמת קצת מוגזם. הם לא יודעים איך. הם ודאי לא מזהים זמן שבירת כלים.

אגב, בתוך כל רעש הבחירות, נתניהו הודיע שהוא נסוג מהסכמתו לשתי מדינות. אוקיי, יקירי, מה עכשיו? אין שתי מדינות. או שתכיר במדינה אחת, או שהרגע הודית שישראל היא מדינת אפרטהייד דה פאקטו. וזו נקודה שהאופוזיציה צריכה ללחוץ עליה שוב ושוב, וכן, תוך גיוס סיוע זר. וכמה שיותר ממנו.

כי, אחרי הכל, מדינת אפרטהייד היא לא עניינם של היהודים בישראל. היא עניינם, קודם כל, של האנשים שנשלטים על ידה. ומדינות אפרטהייד חייבות לעבור מן העולם.

ה. קדימה לדיסידנטיות: נהוג עכשיו לומר שעל השמאל להבין שהרוב היהודי בישראל לא תומך בו, להכיר בכך ולבטל את עצמו.

שיילך הרוב היהודי לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס.

כן, עברנו בחירות. בחירות משמען שהמנצח מקבל סמכויות פורמליות לנהל את המדינה. אין משמען שהמנוצח מבטל את האידיאולוגיה שלו ונעלם, או מקבל בהכנעה את תפיסות היסוד של המנצח. הרעיון הארסי הזה משמעו קול אחד, איש אחד, פעם אחת.

ומאחר ובבחירות 2015 ראש הממשלה הופיע בכנס אחד עם ברוך מרזל, ואחר כך הודיע שלא תהיה מדינה פלסטינית, ואחר כך הודיע שעצם הצבעתם של אזרחים פלסטינים היא סכנה, ובסוף כל זה גם צפוי להיות ראש ממשלה – אז הכוחות הדמוקרטיים בישראל צריכים להתאחד. והם צריכים להבהיר שהם לא ישחקו יפה. שהם יילכו על הקצה. שהם ינצלו כל זכות שיש להם, עד קו גבול השבירה.

וזה אומר שאף אחד מהכוחות הדמוקרטיים לא חובר לממשלה הזו. אין יותר עלי תאנה. לא יודע איך אפשר יהיה לגמול את ציפי לבני, אבל נצטרך להתאמץ. זה אומר שמבהירים לכולם שמי שמשתתף בממשלת נתניהו הוא לא לגיטימי, מוקצה, ושהוא יקבל יחס כזה. וכן, שאנחנו לגמרי לא נכבס את הכביסה המלוכלכת בבית. מי שיצטרף לממשלת נתניהו, יצטרך תוך כמה זמן סיוע משפטי כדי לצאת לחו"ל.

כי המשמעות של משחק כאילו שום דבר לא השתנה היא קבלה של משטר האפרטהייד, הפנמה שלו, התרגלות אליו. וזה משהו שאסור להתרגל אליו. וכן, זה אומר שהפסיכים הבלתי מרוסנים של הימין היהודי ינסו תוך זמן מה להוציא את האופוזיציה אל מחוץ לחוק, כי אם יש משהו שהם לא מסוגלים לשאת הוא התנגדות. וזה יהיה, שוב, רע לתפארת, ועדיין יהיה טוב על המצב הנוכחי, של אפרטהייד בלתי מוצהר וטיהור אתני זוחל.

נתניהו הסיר השבוע כמה מסיכות מעל המשטר שבו אנחנו חיים. אסור לאפשר להשיב אותן למקומן.

ו. אין רע בלי טוב. השרלטן הפוליטי רונן שובל, שעשה יותר פליק-פלאקים פוליטיים בזמן קצר מציפי לבני – הוא היה אמור להיות בלשכת רה"מ, אחר כך היה בישראל ביתנו, אחר כך קפץ לבית היהודי – נשאר מחוץ לכנסת. 150,000 ₪ מהכסף שלו ושל פאפא שובל התאדו. מצוין.

אביחי בוארון יצטרך לרייר על מחנות השמדה מחוץ לכנסת, ואם אני מכיר את המפד"ל, תוך כמה זמן נפתלי בנט יצטרך להיאבק על המנהיגות שם. הם עורפים מנהיגים בדיוק כמו העבודה.

אלי ישי יצא מחיינו, ולא ברור איך יחזור; למרות החיבוק של נתניהו, המרזלים לא נכנסו לכנסת. התערבתי שהם יעברו הפעם. שמחתי להתבדות.

רות "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" קלדרון חלפה מחיינו הפוליטיים. "יש עתיד" איבדה 40% מכוחה. הצדקן הידוע אלעזר "שומר הפרטיות" שטרן יצטרך לצחצח את קורות החיים.

יוסי יונה בכנסת, וזה כבר טוב.

ומרצ, שעברה טלטלה חדה, תצטרך להחליט מה היא עושה כדי לא לחזור אליו. רע לא יצא מזה.

ועוד דבר אחד: זוכרים איך העלון של נתניהו יילל, על פי פקודתו, שהשמאל מעז להשתמש ביועצים אסטרטגיים זרים? אז תראו, הפתעה. עוד מישהו משתמש בהם. (תודה לטל שניידר על ההפניה.)

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שני גויים בבטנך

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואנחנו צריכים לבחור באיזו דרך אנחנו צועדים: דרך ההסתגרות והשנאה, או דרך ההתגברות, ההחלמה והכבוד

(לשולמית אלוני. אמי, אמי, רכב ישראל ופרשיו.)

לפני 50 שנים, ב-15 במארס 1965, נשא הנשיא האמריקאי לינדון ביינס ג'ונסון נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, שבו אימץ את התנועה לזכויות האזרח וקרא לכל האמריקאים להתייצב מאחוריה.

ג'ונסון לא רצה לנאום. הוא שנא את הרעיון של הנאום, הוא חש שהמנהיגות השחורה מאלצת אותו לשאת נאום ולדחוף את הקונגרס לרפורמה כשזה עוד לא מוכן. אבל המשטרה של סלמה, אלבמה, לא השאירה לו כל ברירה: שלושה ימים קודם לכן, ראו עשרות מיליוני אמריקאים את האלימות הפראית שהפעילו הקלגסים של אלבמה כלפי צועדים שלווים שבסך הכל דרשו את הזכויות שהעניקה להם החוקה – זכויות שארה"ב העדיפה להעלים מהן עין במשך מאה שנים כמעט, אחרי שההתקוממות הרצחנית הדרומית הידועה כ-Redemption דחקה לאחור את הזכויות שהעניקה מלחמת האזרחים. לבנים ליברלים טובים, מהסוג שמרטין לותר קינג זיהה כסכנה האמיתית לזכויות האדם – אנשי ה"כן, אבל לא עכשיו" – התבוננו מבועתים בלובשי מדים, פניהם מעוותות משנאה, משסים כלבים ומפעילים אלות במוחים לא אלימים.

סלמה היתה פרובוקציה, כמובן, פרובוקציה במובן הנעלה של המושג: היא אילצה את הממסד הלבן להתבונן בתוצאות המדיניות שלו, אילצה אותו להגיב. סלמה לא נבחרה במקרה; השוטרים שלה הפעילו אלימות משולחת רסן כלפי "מסע הצלב של הילדים," שנתיים קודם לכן, ואף שמפקד המשטרה הידוע לשמצה– ידוע לשמצה גם כיום – בול קונור הועבר מתפקידו, היה ברור שמדובר שהמשטרה שלה תגיב בצורה חריגה. אלימות חריגה, בוטה, כזו שלא מורידה אשד של שפה משפטית על העוול, היתה מה שהמוחים רצו. אף שהקלגסים הרשמיים לא הרגו אף אחד מהמוחים ב"יום ראשון העקוב מדם," יומיים לאחר מכן, לקראת המצעד השני שם, רצחה מיליציה לבנה בלתי רשמית את ג'יימס ריבּ, כומר אוניטארי ואיש זכויות אדם שהגיע מהצפון לתמוך בצועדים.

הרוצחים והקלגסים כופפו את ידו של ג'ונסון. אף שהוא קיבל חינוך דרומי והיה נחשב בימינו לגזען מחריד, הוא היה אחד מאותם ליברלים טובים שעליהם קבל קינג. הוא תמך בזכויות אזרח – הסיפורים ששמע מאחד המשרתים שלו על הצורה שבה חיו השחורים זעזעו אותו עד עמקי נשמתו כבר עשור קודם לכן, והוא נדר לפעול, והוא היה איש פעולה – אבל תמיד היה משהו דחוף יותר. ב-15 במארס, הורה ג'ונסון להכין נאום דחוף, ובחר לשם כך בכותב הנאומים ריצ'רד גודווין; את בחירתו הוא הסביר ב"כלום אינך יודע שיהודי ליברלי חש בדופק של אמריקה?"

גודווין עבד במלוא המהירות, ומנע מג'ונסון מלתקן את הנאום. ההשלמה שלו היתה כה קרובה לשעת הנאום הנשיאותי, שלא היה זמן להעלות את הנאום על הטלפרומפטר. ג'ונסון עלה על הבמה שהכיר כה טוב, ואז מילאו מילותיו של יהודי ליברלי לא רק את היכל הקונגרס, אלא גם את בתיהם של 70 מיליוני אמריקאים:

"אני מדבר בפניכם הערב בשם כבוד האדם ויעודה של הדמוקרטיה. אני מפציר בכל חבר באחת משתי המפלגות, באמריקאים בני כל הדתות ומכל הגוונים, מכל חלקי הארץ, להצטרף אלי למען מטרה זו. […] הגיבור האמיתי של מאבק זה הוא השחור האמריקאי. מעשיו ומחאתו, האומץ שלו בסכנו את בטיחותו ואף את חייו, עוררו את מצפונה של אומה זו. הפגנותיו נועדו להפנות תשומת לב לעוול, נועדו לעורר שינוי, נועדו לעורר תיקון. הוא קרא לנו להגשים את הבטחתה של אמריקה. […] אין לנו בעיה שחורה. אין לנו בעיה דרומית. אין לנו בעיה צפונית. יש רק בעיה אמריקאית. […] משום שאין אלה רק השחורים, החובה מוטלת למעשה על כולנו: להתגבר על המורשת מטילת המום של גזענות ועוול."

נאומים, בפני עצמם, אינם משנים מציאות; לכל היותר הם מצביעים על המציאות המשתנה, על ההיסטוריה המהססת בצומת דרכים ועל דחיפה בכיוון מסוים. כמובן, אנחנו זוכרים את הנאומים שהצליחו. זה היה אחד מהם. ימים ספורים לאחר מכן, נערך המצעד השלישי בסלמה; הפעם הוא אובטח, בהוראת הנשיא, על ידי חיילים פדרליים. זמן קצר לאחר מכן, דחף ג'ונסון דרך הקונגרס את חוק זכות ההצבעה.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות. 50 שנה אחרי סלמה, עמד שם נשיא שחור ודיבר על הקורבנות, על המאמץ, על המחיר, והכיר בכך שכוח המשטרה של פרגוסון – ולא רק הוא – לא שונה כל כך הרבה מכוח המשטרה של סלמה בימי קונור. הוא עמד גם על העובדה שבאותם הימים, האנשים שאנחנו מכירים היום כגיבורים תוארו אחרת לגמרי: "אז קראו להם קומוניסטים, בני תערובת, מתסיסים מן החוץ, סוטים מינית ומוסרית, ושמות גרועים יותר – כל שם פרט לזה שנתנו להם הוריהם." מרטין לותר קינג הוא היום גיבור ממסדי, אבל אז הוא היה מושא למעקב ולקמפיין השחרה של ה-FBI, שאף ניסה לסחוט אותו ולהביא להתאבדותו. עיתונות הימין – והמרכז – התייחסה אליו בערך כפי שהעיתונות היהודית מתייחסת לחנין זועבי.

נאומים בפני עצמם אינם משנים את המציאות, אבל הם חלק משינוי המציאות. לפני 50 שנים, כשמילים של יהודי ליברלי מהדהדות מגרונו, תפס לינדון ג'ונסון את המציאות, בכל הכוח שהאיש הוולקני הזה היה מסוגל לו, ואילץ אותה לסטות לנתיב אחר.

זה לגמרי יכול היה להגמר אחרת. ג'ונסון, נשיא דרומי, יכול היה לבחור במסלול שבחר בו גראנט, מאה שנים קודם לכן: הוא יכול היה לתת לדרום הלבן להטביע את המחאה השחורה בדם ואש, כשהוא מעמיד פנים שזה אינו מעניינו, עד שהטרור יעשה את שלו. חלקים מרכזיים בממשל שלו – ביניהם ג'יי אדגר הובר – חשבו שזה מה שהוא צריך לעשות. לממשלה הפדרלית היתה היסטוריה ארוכה של חרפה בהתעלמות מלינצ'ים. ג'ונסון בחר אחרת, והבחירה הזו שינתה את המציאות של ארצו.

[]

אבל המטרה של הפוסט הזה, שנכתב ערב בחירות, איננה שיעור היסטוריה. אנחנו ניצבים היום בפני אותה בחירה שבפניה ניצבה ארה"ב: בין משטר דיכוי גזעני, שפורמלית מעניק זכויות לנתיני הגזע הלא נכון, אבל בפועל הופך אותם למשיסה. אנחנו מגיעים לבחירות אחרי אולי הקמפיין הבזוי ביותר מאז 1981. ראש הממשלה הישראלי מזהיר שוב ושוב מפני האפשרות שאזרחי ישראל הערבים יצאו להצביע; אתמול, המפלגה שלו (למטה יש צילום מסך שהופץ ברשת) איימה עלינו בכך שראש האופוזיציה הבטיח למנות שר ערבי. יש, אומרים לנו בליכוד, פלח אוכלוסיה בגודל 20% שאסור לו להיות חלק מהשלטון. ואם נתניהו משחק פה את תפקיד הסנאטור השמרני, מאותם אבני נגף בדרכו של ג'ונסון, אז יש גרועים הרבה ממנו: שר החוץ של ישראל איים לאחרונה לערוף את הערבים שאינם מסכימים עם דרכו בגרזן. אם ראש הממשלה גינה את האמירה הזו עד כה, הגינוי חמק מעיני. מה הוא צריך להסתבך.

minister

ואמירות כאלה, משנאמרו ואין עליהן תגובה חדה, משתרשות, נכנסות לתודעה, הופכות לרגילות. למדינה היהודית יש בעיה היסטורית עם הפלסטינים: העוול שלה כלפיהם, כשמביאים בחשבון את הבדלי סדרי הגודל, איננו בהכרח קטן מזה של המדינה האמריקאית כלפי השחורים. המדינה היהודית טבחה באזרחיה הפלסטינים בשלוש הזדמנויות בולטות – טבח כפר קאסם, יום האדמה, ואירועי אוקטובר 2000 – והיא מנהלת נגדם מלחמה מלוכלכת מאד, שהיתה מוכרת ללא ספק לבריונים במדים של קונור ולשופטים מטעם של אלבמה, גם כיום, תוך שהיא עוטה עליה אצטלת משפטית. כל זה, כמובן, מבלי לדבר על מלחמת הנישול שהיא מנהלת כלפי הפלסטינים שאינם אזרחיה.

כשנתניהו מצהיר פעם אחר פעם שלישראל יש ערכים משותפים עם ארה"ב, הוא מתכוון לארה"ב של בול קונור והקו קלוקס קלאן. אתמול התייצב נתניהו לעצרת שבה השתתף גם השותף הטבעי שלו, נפתלי בנט, אבל גם – לראשונה, עד כמה שידיעתי מגעת – ברוך מרזל איש כ"ך. נתניהו לא יכול יותר להתנער מהחיבוק עם הכהניסטים. מי שראה את העצרת, שם לב שהיו בה בעיקר חובשי כיפות. הימין השפוי, ופעם היה כזה, קרס אל תוך עצמו. קשה עד בלתי אפשרי להיות, בישראל של 2015, איש ימין והגון; ומאחר וקשה להביט במראה, כל מה שנותר הוא לחבק את הגזענות, לדחות את האפשרות לשוויון, ולומר שמדובר בפראים שלא מסוגלים לשלוט בעצמם וצריכים שמישהו אחר ינהל אותם, מישהו נוקשה אך הוגן.

ואנחנו יכולים, וחייבים, להיות אחרים. אנחנו יכולים לבחור, בסלמה הבאה, לעשות את המעשה הנכון. ולשם כך, אסור לנו להכנע – אבל כדי לא להכנע, אנחנו צריכים לדעת קודם כל שאנחנו נאבקים ועל מה אנחנו נאבקים.

אנחנו הולכים לבחירות מחר, ואני מבקש ממכם לבחור במפלגה היחידה בכנסת שלא שכחה לרגע על מה אנחנו נלחמים, המפלגה שהמייסדת שלה בנתה למעשה את תנועת זכויות האדם בישראל, המפלגה שנאבקת על שוויון, המפלגה שנאבקת על זכויות נשים, על זכויות מבקשי המקלט, המפלגה שמשמיעה את קולו של מי שאין לו קול; אני מבקש ממכם לבחור במרצ, המפלגה שמייצגת בישראל את רוח סלמה.

הסיבות מוכרות לעייפה ונמנה אותן שוב. למפלגת העבודה יש היסטוריה ארוכה מדי של מכירת נשמתה עבור האשליה של שינוי מבפנים, ואל תגרמו לי לדבר על ציפי לבני, שנותנת פייט יפה לשמעון פרס במאבק על פרס האופורטוניסט הפוליטי. קול למחנה הציוני בהחלט יכול להיות קול לממשלה הבאה של נתניהו; לבני והרצוג סירבו להתחייב שלא ישבו בממשלתו. על הליצן הריק מ"יש עתיד" אני מסרב להכביר מילים. כחלון הוא איש ימין קיצוני ותומך פייגלין לשעבר; אני לגמרי לא בטוח, בלשון המעטה, שמה שישראל צריכה כרגע היא מפלגה לאומית-חברתית.

יש לי הרבה אמפטיה לרשימה המשותפת, ואני נוקט כלפיהם בעמדה שנקטה שולמית אלוני כלפי אדם ששאל אותה, ב-1988, מדוע לא להצביע למפ"ם אלא דווקא לרצ: אם אתה מתכוון להצביע למפ"ם, היא ענתה, אני לא אריב איתך. אבל הרשימה המשותפת היא שעטנז בעייתי למדי של סוציאליסטים ואיסלמיסטים. לבל יהיה ספק, אני לא מאשים אותם בכך: הפלסטינים הישראלים אולצו על ידי נתניהו, לפיד וליברמן להתאחד או להתפוגג, בעוד אחד מהשטיקים החוקיים (באישור בג”צ, כמובן) שמיועדים לוודא שיש להם זכויות פורמליות אבל לא מעשיות. הם בחרו באחדות, ובחרו בכך למעשה באזרחות ישראלית כשיכלו לבחור בבדלנות; זו לא היתה בחירה של מה בכך. ולרשימה המשותפת יש שורה של נציגים ראויים מאד: אחמד טיבי, דב חנין,

אבל אני לא יודע עד כמה אברהים צרצור, למשל, מחויב לזכויות נשים או לזכויות גאים, ואני לא יודע עד כמה מסעוד גנאים מחויב לחופש הביטוי. כשאני מצביע מרצ, אני יודע בדיוק מה אני מקבל: מפלגה עם רקורד בלתי מתפשר של תמיכה בזכויות אדם וזכויות חברתיות. לא מפלגה מושלמת – אין כאלו – אבל כזו שאני יכול לחיות איתה ב-90% או יותר, ומפלגה שמנהלת ויכוחים בלתי פוסקים, לעתים מתישים, על דרכה.

נתניהו התווה לנו דרך אחת, דרך השנאה והפלגנות, דרך האזרחות הריקה, דרך האתנוקרטיה שנידונה לדכא חלקים גדולים והולכים מאוכלוסייתה, עד שתקרוס הקליפה הדמוקרטית שלה; ג'ונסון הראה לנו שיש דרך אחרת, קשה ומיוסרת ומייאשת וקורעת לב, אבל מובילה למעלה. מחר הולכים לקלפיות; מחר שולחים את מחרחר השנאה נתניהו ואת חקיינו הגרוע ממנו הביתה; מחר מצביעים בעד המפלגה שהתייצבה בעקביות בצד זכויות האדם.

ובחרתם בחיים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול"

ראיון עם ח"כ מיכל רוזין

בשבוע שעבר נפגשתי לראיון קצר עם חברת הכנסת מיכל רוזין, מקום רביעי ברשימת מרצ לכנסת ה-20. רוזין היא אחת מחברות הכנסת היותר יעילות של מרצ, אולי היותר יעילות בכלל, אבל מהיותר נחבאות מעיני התקשורת. בקרב מצביעי מרצ, עם זאת, יש לרוזין לגיונות של מעריצים, מה שהוביל אותה להצלחה ניכרת בפריימריז. מטבע הדברים, או צוק העתים, הראיון היה פוליטי במהותו.

ספרי לנו על עצמך. מי את, איפה גדלת?

"גדלתי ברמת גן, בשכונת מעמד ביניים הכי קלאסית של פעם: רוב האנשים עסקו במקצועות חופשיים. זו היתה שכונה – בית מגורים משותף, שכנים שמכירים זה את זה, ילדים שנכנסים לקחת סוכר, שעושים קיטנה משותפת בבית. הכי חיים של ישראל בשנות ה-70-80.

מה דחף אותך לפוליטיקה?

"אני חושבת שזה שני דברים. קודם כל, חוש צדק מאד גדול, האפליה והקיפוח תמיד עצבנו אותי, בין אם זה ילד בכיתה שנעשה לו עוול מצד ילדים אחרים או מורה שלא התנהגה כמו שחשבתי שראוי לפי אמות מידה של צדק. שזה כמובן מוביל לצורך לשנות וליצור חברה טובה יותר.

"מצד שני, תמיד עניינה אותי פוליטיקה, היחסים בין אוכלוסיה אחת לשניה, איך פועלות קבוצות הכוח בחברה ואיך האינטרסים עובדים ומה מקדפ מדיניות. מגיל מאד צעיר הייתי צופה בתשדירי תעמולה: אז זו היתה חוויה אמיתית, עם הגשש וספי ריבלין.

וכל הזמן התעניינתי: אז  מה הם אומרים, מה רוצה המפלגה הזו, מה המצע שלה בעניין הזה. זה תמיד עניין אותי, תמיד רציתי לחקור. למדתי הרבה על דתות שונות, הינדואיזם ובודהיזם ואיסלם ויהדות – השקעתי הרבה בלימודי יהדות, דווקא בגלל שלא זה בא לי מהבית.

"תמיד ראיתי פוליטיקה בכל דבר: ועד בניין, ועד כיתה בוודאי. אז למה לא להיות במקום שהכי משפיע, הכי משנה, ושם לעשות את השינוי? ואני חושבת שהתמזל מזלי כי אני חושבת שרוב האנשים מוצאים את עצמם צועקים על הטלוויזיה או הרדיו, ואני יכולה באמת לצעוק על נתניהו ובנט ולומר להם מה אני חושבת."

במובנים אמריקאיים, את מה שמכונה stealth candidate. את פועלת כמעט תמיד מתחת לפני השטח. לא שומעים אותך מוציאה הצהרות גדולות. ובכל זאת היתה לך הצלחה פנומנלית בפריימריז של מרצ. את סוגרת דברים בוועדות, לא מול מצלמות.

"אני חושבת שכדי להיות פרלמנטרית טובה, צריך כמה דברים. צריך להיות מאד חרוצים, ללמוד ולהכיר את החומר, לא רק ברמה שטחית ופופוליסטית. והדבר השני שנדרש מפוליטיקאי טוב זה יחסי אנוש טובים. כשיש לך יחסי אנוש טובים, אתה מצליח ליצור חיבורים מתוך פוליטיקה והסכמות עם אנשים שיש לך לפעמים תהום אידיאולוגית פעורה מולם, אבל אפשר למצוא את הדברים שבהם אפשר לשתף פעולה. אני חושבת שזה מפתח.

"אני חושבת שזכיתי להרבה מאד הערכה בכנסת כי נלחמתי על העקרונות שלי, עמדתי עליהם. אני לא מסכימה איתך שלא היו לי הצהרות גדולות: לא היה מי שדיבר על נושא מבקשי המקלט כמו שאני דיברתי. גם בנושאים אחרים לא ברחתי: דיברתי על הנושא המדיני, על הנושא הכלכלי, דיברתי על זכויות אזרח.

"לצערי לא תמיד העשיה בכנסת מתרגמת להופעות בתקשורת, ואולי כי פעם אמר לי מישהו משפט חכם: יש כאלה שמוכרים את עצמם ואת מוכרת עשייה.' ואולי אני צריכה להשתפר גם בלמכור את עצמי.

אחת הטענות שאני שומע הרבה מאד, מהרבה כיוונים לאחרונה, היא שמרצ נמצאת על סף אחוז החסימה. יכול להיות שהיא לא תעבור אותו. אנחנו צריכים להצביע טקטית, או – לפי השואל – או לרשימה המשותפת, או לגבנ"צ כמו שמתחילים לקרוא לזה. ובתור מי שנמצאת בקצה, מה את אומרת על זה?

"אני זוכרת בדיוק את אותה התקופה, חודש לפני הבחירות בקמפיין הקודם, היינו על שלושה מנדטים, בחלק מהסקרים ירדנו לשניים. רביב דרוקר אמר שמרצ לא עוברת את אחוז החסימה, והכפלנו את כוחנו והפתענו עם שישה מנדטים.

mr 1

"אני שומעת את האמירות האלה שלוש פעמים ביום בפאנלים וחוגי בית; אני שומעת מאנשים שאומרים שהם מאמינים במרצ, אבל הפעם אצביע אסטרטגית כדי לחזק את בוז'י. אני חושבת שזה הולך ומתמסמס. אני שומעת את זה פחות ופחות. אנשים משתכנעים להצביע מרצ – גם הנשיא עזר לנו, בתגובה שלו לראש הממשלה בעניין הזה – כי מבינים שהמצג שמי שיקבל הכי הרבה מנדטים הוא שיהיה ראש הממשלה הוא מצג שווא.

"הדבר השני שהציבור מתחיל להבין, גם בעזרתנו, הוא שגם אם חס וחלילה לא יהיה מהפך, והרצוג לא ירכיב את הממשלה, אז הרצוג ישב עם ביבי באותה הממשלה. והציבור שלנו לא רוצה לראות ממשלת אחדות, לא רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו.

"בוז'י כבר היה שר הרווחה בממשלה כזו [ממשלת נתניהו ב-2009 – יצ"ג]. איזו תפיסת עולם אתה יכול לשנות בתוך ממשלת נתניהו, שלא רוצה תהליך מדיני, ולא רוצה לשנות את התפיסה הכלכלית שלו – הוא חושב שהיא הדבר הכי נכון בעולם? ועם ראש ממשלה נהנתן, שחי בקיסרות כש-700,000 עובדים קמים בבוקר וחוזרים הביתה מתחת לקו העוני; כשיש 900,000 ילדים עניים במדינת ישראל. אני חושבת שלשבת בממשלה כזו, זה לחטוא לרצון הבוחרים שבחרו בהרצוג.

"ולכן, מי שרוצה את הרצוג כראש ממשלה, הקול שלו למרצ הוא קול בכספת. כשהרצוג הולך לנשיא, הוא לא הולך רק עם המנדטים שלו; הוא הולך גם עם המנדטים של מרצ. מרצ היא היחידה שהמליצה על הרצוג לראשות הממשלה מראש. והנשיא יודע שמרצ הולכת עם הרצוג לממשלה.

"אבל אם לא תהיה אפשרות כזו, אם הרכבת הממשלה לא תוטל עליו, אנחנו לא נלך עם הרצוג לשבת עם נתניהו. ולכן הקול שלך יהיה בטוח בין אם הרצוג יהיה ראש ממשלה ובין אם הרצוג יילך עם נתניהו, שאז הקול שלך יישאר בשמאל. כשאני מסבירה את זה לאנשים, 99% משתכנעים."

למה מרצ הולכת על קמפיין שלילי הפעם? בדרך כלל יש לנו קמפיין חיובי.

"אני מזכירה לקוראים שדווקא התחלנו עם קמפיין חיובי, עם אותו ג'ינגל שחטפנו עליו רבות עם המסיבה. בסך הכל מה שרצינו עליו לומר הוא שמרצ רוצה להפיח בכם תקווה למדינה טובה יותר, לעתיד טוב יותר. מהר מאד ראינו שאנשים אומרים 'אתם הכי נהדרים, אנחנו אוהבים אתכם' – במהלך הקדנציה ראינו את המנדטים שלנו עולים לתשעה עד עשרה – 'אין כמו מרצ בעשיה, אתם הכי ירוקים, הכי שקופים, אנחנו יודעים עליכם הכל. בלב אנחנו אתכם, אבל צריכים לחשוב אסטרטגית, איך אני מייצר פה מהפך.'

"ואז הבנו שאנחנו צריכים בעצם להסביר לבוחרים שלנו משהו חשוב מאד. הבנו שמאחר ובוז'י וציפי מסרבים להצהיר שהם לא ישבו בממשלת נתניהו, שאנחנו צריכים לומר לבוחרים שלנו 'הקול שלך להרצוג יכול להעלות בסופו של דבר את נתניהו.' יש שם אנשים נהדרים. הרצוג כבר בפנים. לבני כבר בפנים. סתיו שפיר כבר בפנים, איתן כבל כבר בפנים. השאלה היא אם אתה מכניס את מקום 23-24-25 של העבודה, או את גבי לסקי, אבי דבוש ומוסי רז. זו השאלה.

"ובסופו של דבר, כשאתה שואל את הבוחרים של מרצ, אתה רואה שאנשים שמצביעים מרצ לא מתחרטים שהם הצביעו מרצ. הם לא מרגישים שרימו אותם, הם לא מרגישים שלקחו את הקול שלהם למקום לא נכון. הם מרגישים שהם קיבלו תמורה בעד האגרה.

היה רגע אחד, הגירוש של אנשי החמאס ללבנון.

"נכון. 1992-3. נכון. אבל אף את זה אף אחד לא זוכר, לא מעלים את זה מולי. קדימה קיבלה ב-2009 28 מנדטים, ובאו ב-2012 ובדקו איפה המנדטים של קדימה, והגיעו לכך שרק שישה מנדטים מהנסקרים אמרו שהם הצביעו קדימה. לאיפה נעלמו 22 מנדטים? אנשים התביישו לומר שהם הצביעו לקדימה."

זה קורה עכשיו גם עם יש עתיד.

"נכון. ומצביעי מרצ לא מתביישים. הם אומרים 'אני הצבעתי לכם, אתם נהדרים, אבל…' ואז עולה השאלה הטקטית. ואנחנו אומרים: אל תשנה את ההצבעה שלך. היא קול בטוח להרצוג כראש ממשלה וקול בטוח נגד ביבי."

הנה שאלה שמגיעה מקורא. מה קורה עם חוק ההתיישנות?

"איך שנכנסתי לכנסת פעלית לביטול חוק ההתיישנות בעבירות מין בתוך המשפחה. אם בן משפחה פגע בילד או ילדה, קטינים, לא תהיה על זה התיישנות מפני שחולפות עשרות שנים לפני שבכלל מגיעים להכרה במה שקרה, להבנה של מה שקרה, לעבור טיפול כדי שבכלל תהיה מסוגל ללכת ולהתלונן. אני פעלתי לקדם את זה עוד בהיותי מנכ"לית של ארגוני הסיוע לתקיפה מינית.

mr 2

"איך שנכנסתי לכנסת, הגשתי ארבע הצעות חוק שונות לביטול ההתיישנות, גם הפלילית וגם האזרחית, בעבירות מין בתוך המשפחה. למה ארבע הצעות חוק שונות? כי כל פעם שהגשתי הצעת חוק, הפרקליטות אמרה 'לא, זה יותר מדי.' נתתי להם את כל האופציות, כדי שלא יוכלו לומר 'לא תמכנו בהצעת החוק כי רצינו משהו קצת שונה.' אז הגשתי ארבע, רק תגידו באיזו אתם תומכים.

"זה אחד המאבקים החשובים ביותר. למיטב זכרוני רק לאחרונה התאבדה נפגעת גילוי עריות. אני חושבת שרוב הציבור לא מבין עד כמה זו מגפה, עד כמה זה קיים, עד כמה זה נורא ואיום ואין מענה. עד כמה הילדות האלה גדלות בעולם ללא סיוע, שאין מענה עבורן חברתית. המדינה צריכה לקחת אחריות גם על האויב מבית, לא רק על האויב מחוץ. בעצם המדינה כשלה בהגנה על הילדה הזו. היא צריכה לקחת עליה אחריות; היא צריכה לפצות אותה.

"למשל, ביטוח לאומי לא מכיר בפגיעה שלך כסיבה לפצות או לשקם אותך. הוא מכיר בה רק אם יש לך מחלת נפש או דברים כאלה. משרד השיכון, למשל, לא נותן עזרה בשכירות. הם לא מכירים בפגיעה מינית כאחת האופציות. הלם קרב, למשל, כן; אבל פגיעה מינית לא.

למרות שזו לעתים קרובות אותה התופעה, PTSD.

"נכון. אני אמשיך ואלחם על ההתיישנות, ולצערי שרת המשפטים האחרונה לא קידמה את הנושא, וחסמה פגישות איתה, וחסמה נסיונות של ארגונים וחברות כנסת לקדם את זה, ואני רוצה שזה יקרה בכנסת הבאה.

שרת המשפטים המדוברת היא במקרה…

"ציפי לבני. כן."

למה להתעקש כל כך על זכויות הפליטים? מה דוחף אותך לשם? זה לא שהם אלקטורט. לאנשים האלה אין זכות הצבעה ולא תהיה להם זכות הצבעה. את מספר התומכים שלהם אפשר לכנס במסעדה קטנה את מחברות הכנסת היותר פעילות בנושא הפליטים. למה?

"כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. הרבה יותר קל להיות חברת כנסת פופולרית ואהובה שעוסקת באיפה הכסף, ביוקר הדיון, יוקר המזון, חינוך, והמון דברים חשובים אחרים שעסקתי גם בהם. הרבה יותר קשה לעסוק במקומות הכואבים, הקשים, שהם לא בקונסנסוס הרך, לא במקום הנעים, שבדרך כלל אתה זוכה לגידופים והשמצות, לעתים התעלמות…

"בסופו של דבר אני צריכה להשמיע את הקול של מי שאין לו קול. בין אם זה בכנסת בין זה ברחוב. זה נשמע כמו סיסמאות, אבל בסופו של דבר יש אוכלוסיות מוחלשות שקולן לא נשמע. מבחינתי, להיות שם זו המשימה שלי. לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אעשה את זה.

"כולם מגיעים לכנסת עם כוונות טובות, אבל אם אתה לא עושה, ואתה לא משנה, למה אתה יושב שם? למה בחרו אותך?"

את עוסקת יחסית הרבה בקהילה הרפורמית. לישראלים, אתאיזם הרבה יותר מובן מיהדות רפורמית. איך הגעת לכיוון הזה?

"יש פה כמה דברים משולבים ביחד. אנסה קצת להפריד בין הדברים.

"קודם כל, אני מאד אוהבת להרגיש חלק מקהילה. רוב האנשים אוהבים להרגיש חלק ממשפחה, מקהילה, מחברה. ולכן הצורך שלנו בתחושב שאנחנו חלק מהזהות היהודית והישראלית: חשוב לנו להיות חלק מזה. אני הרגשתי חסר, או רציתי להכיר יותר את היהדות שלי ולשאול את עצמי שאלות אמיתיות ממקום של ידע, ולכן הלכתי ללמוד יהדות, ולכן חקרתי.

"זה לא משהו שקיבלתי מהבית. לא מלמדים אותנו את זה בבית הספר. מלמדים אותנו תנ"ך, ובוחרים את הפרקים שבהם אנחנו כובשים ארצות ומשמידים עמים, ויש הרבה דברים חשובים יותר ללמד בתנ"ך שאותם אנחנו בכלל לא לומדים. כשהייתי בבית ספר הביאו רב, והמרחק היה כל כך גדול.

"אני רואה את זה אצל הילדים שלי, שכשרוצים להביא לפני חג מישהו שילמד על המנהגים, מביאים רב אורתודוקסי, עם הזקן והכובע, שיושב ומסביר להם על מנהגי החג ובעצם יוצר נתק אצלם בין מה שהם חווים בבית שלהם, בחיים שלהם, בין אם זה בית מסורתי או בית חילוני, ובין מה זו יהדות. ואז הבת שלי, שהיתה בת שבע, חוזרת מבית הספר ואומרת שהרב הסביר על הפרדת חלב ובשר, והיא אומרת לי 'הם, היהודים, מפרידים בין חלב ובשר.'

"אני, כמובן, נתתי לה מיד את הנאום של 'סליחה, אנחנו יהודים בדיוק כמוהם,' ושאנחנו לא מפרידים בין בשר וחלב, ומה היא תפיסת עולמי; אבל רוב ההורים מרגישים צורך להתנצל. 'נכון, אנחנו לא בדיוק שומרים כמוהם'. כלומר, הם גם יוצרים ריחוק מהיהדות ושלנו מעצמנו; אנחנו מתנצלים על משהו שעליו לא צריך להתנצל.

"הטענה שלי ביחס לכפיה הדתית היא שהחרדים והדתיים הלאומיים מייצרים עוד יותר ריחוק של האוכלוסיה החילונית מהיהדות, בכך שהם יוצרים דיכוטומיה שבה האידיאל הוא שמירת מצוות, ומי שפחות מזה לא מגשים איזשהו אידיאל. ובעיני, וזה אחד הדברים שעליהם נאבקתי בכנסת ובכלל זה מאבק נשות הכותל, הוא להיאבק על הזכות לבחור כיצד אני אהיה יהודיה. אני אבחר אם לאכול כשר או לא כשר, ואני אבחר כיצד להתחתן וכיצד לחגוג את הבר מצווה של ילדי, ואם לחגוג, ואם למול את ילדי – אני אבחר.

"למשל, אחת מחברות הכנסת של יש עתיד שאלה אותי 'מה לך ולנשות הכותל, מה לך ולתפילה'. ואני עניתי לי: סליחה? מי את שתגידי לי שאין לי משהו עם תפילה? אז מה אם אני לא מאמינה באלוהים? את לא תגידי לי מה היא היהדות שלי. התפיסה הזו מאד מקוממת ומכעיסה אותי, ולכן אני מאמינה שכל אדם צריך לבחור מהי היהדות שלו, את ההגדרה שלו מהי היהדות שלו, וכיצד הוא רואה את עצמו חלק ממנה. והתפיסה הזו כוללת רפורמים, קונסברטיבים ובוודאי גם חילונים."

מה את חושבת על הרשימה המשותפת? האם אנחנו צריכים להציע להם להשתתף בקואליציה? כי אני לא בטוח שזה מה שהם רוצים.

"מרצ יצאה בקריאה, מיד עם השקת הקמפיין במגזר הערבי, למפלגות הערביות להצטרפות לשותפות בממשלת מרכז-שמאל, ואמרנו שזה יהיה אחד הנושאים שנשים על השולחן עם הרכבת הממשלה. הרשימה המשותפת החליטה להצהיר כמה ימים לאחר מכן שהיא לא תשב באף ממשלה, לא של בוז'י ולא של ביבי, כי מבחינתם שניהם אותו הדבר.

איימן עודה סירב לאחרונה לאשר או לשלול שהם יתמכו בקואליציה מבחוץ [מאז הראיון, אמרה הח"כית המיועדת עאידה תומא סלימאן שבתנאים מסויימים, הרשימה המשותפת עשויה לתמוך בקואליציה מבחוץ – יצ"ג].

"אני חייבת לומר שמבחינתי, העובדה שהמפלגות הערביות מעולם לא ישבו בממשלת ישראל זו בושה וחרפה, ומעידה על מדינת ישראל שאין בה באמת שוויון. אני חושבת שהגיע הזמן לשבור את העניין הזה ושתהיה להם אופציה לשבת בממשלה – כמובן על פי בחירתם, אני לא אנהל להם את הפוליטיקה שלהם, אבל לא יכול להיות שמראש הם ייחשבו רק עבור גוש חוסם ולא עבור ישיבה רשמית כחלק מהקואליציה.

"היו הצעות כאלה ואחרות להתנות את זה כתנאי להרכבת הממשלה, אבל כמובן שאנחנו לא יכולים לעשות את זה בלי שהם יירצו לשבת בה. על פי מה ששמעתי מהם, הרשימה המשותפת גם תתפרק רגע אחרי הבחירות, ובמידה רבה הם אולצו לשתף פעולה בגלל חוק המשילות, שבעיני היה חוק גזעני ולא דמוקרטי שנועד ליצור מצב שבו המפלגות הערביות לא יעברו את אחוז החסימה.

"דרך אגב, הבית היהודי התנגד לחוק המשילות כי הם הבינו שהוא ייצור אחדות בין הסיעות הערביות והבין שזה יגדיל את הכוח שלהם. זו הסיבה שהם התנגדו. אנחנו התנגדנו כי ראינו בזה סוג של גזענות. זה כמו לומר למרצ וש"ס 'תקימו ביחד מפלגה כי אתם הרי יהודים.' והחיבור הזה, בין מפלגה איסלמיסטית-דתית ובין מפלגה לאומית פלסטינית ובין מפלגה סוציאליסטית שוחרת שלום ושוויון הוא חיבור מאולץ משהו. אני חשה את האילוץ הזה בין הבוחרים.

"אבל אומר משהו חיובי. אני מקווה שזה יעלה את אחוז ההצבעה בחברה הערבית. זה גם יהיה נכון שהכוח של המפלגות הערביות יעלה, וזה גם יעלה את הכוח של השמאל ועשוי לשנות את חלוקת הגושים. אבל אני שומעת גם פוטנציאל גדול למרצ בחברה הערבית – גם בגלל שזה יעלה את אחוז ההצבעה אבל גם בגלל שיהיה מי שיבחר להצביע מרצ ולא להצביע לרשימה המשותפת. אני מקווה שגם הם יעלו וגם אנחנו נעלה בחברה הערבית, ונוכל להמשיך ולשתף פעולה בכנסת ולעשות דברים טובים ונכונים."

איפה את מגדירה את עצמך על הספקטרום הטבעוני-קרניבורי?

"אני אוכלת בשר. עם זאת, אני מנסה להמעיט באכילת בשר, בעיקר כי אני חושבת שהאדם המודרני הפך את האופן של גידול הבשר למשהו לא טבעי, וצריך גידול הוגן יותר ובלתי פוגעני בחיות. יש לנו שלושה טבעונים ברשימה, ויזמנו לא מעט חקיקה להגנה על זכויות בעלי חיים, ואני חושבת שאין סתירה – אפשר להלחם על זכויות בעלי חיים מבלי להיות טבעונית. אני מניחה שיש מי שיחלוק עלי."

את יוצאת שתיל. האם את לא חושבת שיש חשש שהשמאל יתמקד יותר מדי בעבודת עמותות ופחות מדי בעבודה פוליטית פרופר? שהוא זונח את השטח לטובת מאבק משפטי?

"אני חושבת שהעמותות זה השטח. ניהלתי עמותה במשך חמש שנים שפעלה בשטח, שפעלה ברחבי הארץ, בחברה החרדית, בחברה הדתית לאומית, בחברה הערבית. לצערי הרב, המדינה הפריטה את השירותים החברתיים שלה לעמותות ולכן מי שעושה היום את העבודה בתחום הרווחה והחינוך הם בהרבה מקרים העמותות.

"זה נכון שעמותות השמל שפועלות בנושא זכויות אדם וזכויות אזרח פועלות הרבה בכלים משפטיים, אבל קודם כל גם עמותות הימין למדו לעשות זאת; ושנית, אני חושבת שאנחנו לא יכולים לוותר על שום זירה, לא הפוליטית, לא המשפטית, לא החוץ-פרלמנטרית וודאי לא על השטח.

(יוסי גורביץ)

רוצים לזרוק את נתניהו לפח? הצביעו שמאלה

נתניהו מפחד, רואים את זה – אבל אסור להצביע למפלגה שצפויה להכנס לממשלה שלו. הפעם, רק שמאלה מהכייסית הסדרתית ציפי

ראש הממשלה לשלשת עופות לחוץ. מה זה לחוץ, היסטרי. נתניהו מחזיק כעת במפלגה של 19 מנדטים בלבד ומתפלל שיהיו לה יותר – והוא יודע שיש סיכוי גבוה מאד ש-19 מנדטים ייחשבו להישג. נתניהו כל כך היסטרי, שהוא דורש משרי מפלגתו “תהיו גברים, תתקפו את התקשורת.”

צילום: Naama Lazimi

נניח עכשיו לעובדה שנתניהו מייחס ל-51% מהאוכלוסיה תכונות של חולשה ופחדנות; האיש בכל זאת נמצא איתנו מהזמן שהיו פה חיילים בריטיים, ומהחינוך המוקדם למאצ’ואיזם קשה מאד להשתחרר. מה שחשוב כאן הוא הניקסוניזם, שכבר עמדנו עליו, והעובדה שנתניהו ממחזר את “הם מ פ ח ד י ם” של 1999. אז, כזכור, הוא היה זה שפחד, והוא הובס.

אבל בניגוד ל-1999, לנתניהו יש עדיין סיכוי השרדות. מי שעקב אחרי מערכת הבחירות בימים האחרונים, יכול היה להבחין במשהו משונה: ההתכתשות העיקרית היא לא בין העבודה (סליחה, ה”מחנה הציוני” – ייקח לי זמן) והליכוד, אלא בין העבו… המחנה הציוני והבית היהודי. השיא הנלעג שייך, אלא מה, לשרלטן הפוליטי רונן שובל; זה דרש מוועדת הבחירות המרכזית לפסול את השם “המחנה הציוני” בטענה שהמפלגה איננה ציונית. הבית היהודי יצא בקמפיין שטנה נגד יוסי יונה, שבו הוא הושווה לאיש חמאס (לא, אני לא אקשר לסרטון הזה.)

למה הבית היהודי משקיע כל כך הרבה אנרגיה במחנה הציוני? גם משום שיש בין בנט ונתניהו ברית שקטה, שלא הוכחשה, ושבמסגרתה, בנט, שקד, שובל והשאר חוזרים לתפקידם הישן – כלב התקיפה של נתניהו; אבל גם משום שברור לשתי המפלגות שאחרי הבחירות, יהיו כאן בערך שלושה גושים דומים בגודלם. הליכוד, עם 18-22 מנדטים (אני נוטה לכיוון ה-18); הבית היהודי, עם 16-18 מנדטים (ובמקרה חריג, עם 19-20); והמחנה הציוני, עם 21-24 מנדטים.

במציאות הזו, נתניהו והרצוג יתקשו שניהם להקים קואליציה. לבנט ברור שנתניהו מתעב אותו, ושהוא יזרוק אותו אם יוכל. לבנט אין אופציות אחרות לקואליציה והוא עדיין יהיה חלש מכדי להקים ממשלה בעצמו; גם אם הבית היהודי יעבור במספר המנדטים שלו את הליכוד, וזה יכול לקרות, לבנט אין את הלגיטימציה לראשות ממשלה והליכוד יהיה בהלם מכדי לוותר מיד על הבכורה במחנה הימין.

לכולם ברור שהנסיון הראשוני של נתניהו לשרוד ולהקים קואליציה יהיה באמצעות טלפון לבוז’י הרצוג. זה מה שבנט מנסה למנוע. הבית היהודי הרי לא ימשוך אליו מצביעים שסתיו שפיר ושלי יחימוביץ’ הם הסיבה שהלכו לקלפי. המטרה של ההתקפות של הבית היהודי היא להקשות על נתניהו מימין להקים קואליציה איתם אחרי הבחירות, ולאלץ אותו לבחור קודם כל בבנט.

העניין הוא שלהרצוג יש יכולת של ממש להקים קואליציה. עם כל הרעש של הימין היהודי, בכנסת הנוכחית הימין עצמו היה מיעוט. היו לו בסך הכל 43 מנדטים (19 ליכוד, 12 ליברמן, 12 בנט). זה טיפה יותר משליש מהכנסת, זה הכל. בלי הכייסית ציפי לבני, שהבטיחה לבוחרים שלה שהיא לא תכנס לממשלת נתניהו ואז דילגה אליה ראשונה, מושכת אחריה את לפיד, לא היתה לנתניהו ממשלה.

הרצוג יכול לאסוף אליו את כל הציבורים שנדפקו על ידי נתניהו, לזרוק את בנט ונתניהו לאופוזיציה, ולהקים ממשלה. העניין הוא שזה יצריך ממנו ויתור מרכזי, שלא ברור שהוא מסוגל לו: להכניס את המפלגה הערבית המאוחדת, לראשונה בתולדות ישראל, לקואליציה. להרצוג לא תהיה ממשלה בלי הפלסטינים הישראלים.

אבל, כאמור, לא בטוח שיש לו את האומץ. זה מהלך נחשוני שאפילו יצחק רבין, עם הקדנציה השניה והיחסית מהפכנית שלו, לא העז לעשות. ולכן אסור להשאיר לו ברירה.

הרצוג כבר ישב בממשלת נתניהו (באופן משונה, ערך הוויקיפדיה שלו מציין שהוא התפטר מממשלת נתניהו, אבל לא ששירת בה). לבני כבר כייסה את הקהל שלה, ובסופו של דבר מדובר בטרמפיסטית הפוליטית חסרת הבושה ביותר – היא דילגה בין ארבע מפלגות בעשור – שנראתה בפוליטיקה הישראלית מאז ומעולם. היא גורמת לבנימין נתניהו להיראות ישר ומכובד. שלא במקרה, גם הרצוג וגם לבני נמנעו מלענות על השאלה האם ישבו בממשלת נתניהו.

וזו כל הסיבה שצריך כדי לא להצביע למחנה הציוני. יש עוד, כמובן. אפשר להתחיל מהשם, שמלכתחילה מדיר 20% מאוכלוסיית המדינה. אפשר לדבר על הפחדנות מול מנכ”ל מועצת יש”ע שמסתיר את זה ומול מי שעזר לאבא לסחור עם מדינות אויב (דרך צד שלישי, כמובן). אבל העובדה שהקול שלכם יכול להיות זה שיקים את ממשלת נתניהו הבאה צריך להכריע.

ציפי לבני היא הסכנה העיקרית כאן: היא עלוקה חסרת עקרונות על הפוליטיקה הישראלית, שלמדה משמעון פרס שאם אתה מדבר על פשרה ערטילאית עם הפלסטינים יש מספיק מטומטמים שיצביעו לך ולא משנה מה אתה עושה בפועל. אם הרכבת הממשלה תיראה מסובכת מדי, היא לגמרי עשויה להתחיל מהלך של איום בפרישה ולדחוף את הרצוג לזרועות נתניהו. ולעזאזל, מי שמצביע לכל רשימה שמכילה אותה מאבד את הזכות ללעוג למצביעי יאיר לפיד.

רעיון: מואה, ביצוע: גלינה ווקס

יש בעבו… במחנה הציוני אנשים שאני מכבד ומעריך, ראש וראשונה להם סתיו שפיר – אולי ההפתעה הנעימה ביותר של הבחירות האחרונות, אחרי מיכל רוזין – והרבה מאד פעילים שעשו עבודה קשה במאבק חברתי סיזיפי בארבע השנים האחרונות. אבל ה-DNA של המפלגה הוא כזה של זחילה לממשלת ימין. ואסור, אסור, אסור לתת לנתניהו לחטוף נצחון ממלתעות התבוסה.

אז מה עושים? מצביעים שמאלה מהמחנה הציוני. הצביעו למרצ, או לרשימה הפלסטינית המאוחדת. ב-18 במארס, כשבוז’י הרצוג יסתכל סביבו, הוא צריך לראות גוש שמאל חזק, שמהווה אלטרנטיבה לנתניהו. פרדוקסלית, ככל שהמחנה הציוני יהיה חזק יותר, כך יהיו בו יותר קולות שידרשו כניסה לממשלת נתניהו. צריך לזכור שבממשלת שרון הראשונה, לליכוד היו 19 מנדטים – ולעבודה 23. היא עדיין זחלה לממשלה. ראש וראשון לחסרי החוליות, כמובן, היה שמעון פרס. בתפקיד שלו, תשחק הפעם ציפי לבני. היא כבר דיקלמה את השורות הקבועות: משא ומתן מדיני, צריך להשפיע מבפנים, אסור לתת למשוגעים לקבוע אלא צריך להחזיק להם את היד.

גם היותה של מפלגה המפלגה הגדולה ביותר, אין משמעה שהיא תרכיב את הממשלה. וציפי לבני תוכיח: היא היתה ראש המפלגה הגדולה ביותר ב-2009, אחרי שהונתה את השמאל, והממשלה עדיין הוקמה על ידי נתניהו. לא גודל המפלגה הוא שקובע, אלא מספר חברי הכנסת שממליצים על מועמד. ועל כן, שוב, חשוב שיהיה גוש חוסם נתניהו. ושוב, יש רק שתי מפלגות שהן חברות ודאיות בגוש כזה, והן צריכות להיות חזקות מספיק כדי לגרום להרצוג להאמין שהוא יכול: מרצ והרשימה הפלסטינית המאוחדת.

מילה על זו האחרונה. במרצ כבר מדברים על התעקשות שהיא תהיה חלק מהקואליציה. ואם אנחנו רוצים לסגת מהבור הפעור של מלחמת אזרחים שאליו גורר אותנו הימין היהודי, אם אנחנו רוצים להתחיל לתקן את השבר הנורא של ההיסטוריה הישראלית, אנחנו חייבים את המפלגה הערבית בקואליציה ואנחנו חייבים שרים ערבים. אנחנו חייבים להתחיל להעביר את התקציב של ההתנחלויות לישובים הפלסטיניים. יש לנו הזדמנות תיקון, אולי כזו שלא תחזור; אסור לתת למפלגת העבודה ללכת בעקבות ה-DNA שלה, אסור לתת לציפי לבני עוד הזדמנות לזחול לממשלה ולמכור את בוחריה.

ב-17 במארס, יש לנו הזדמנות לזרוק את בנימין נתניהו אל פח האשפה של ההיסטוריה הישראלית. וכדי לעשות את זה, צריך לומר “לא” למחנה הציוני.

הוא יודה לנו אחר כך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)