החברים של ג'ורג'

פרויקט 300: שלא יהיה האדם אנוס

ביום זכויות האדם, צריך להזכיר את זכות היסוד של ההתקוממות כנגד עריצות. כן, כולל זו הישראלית

“הואיל והכרח חיוני הוא שזכויות האדם תהיינה מוגנות בכוח שלטונו של החוק, שלא יהא האדם אנוס, כמפלט אחרון, להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ובדיכוי.”

היום ה-10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי: הוא מוכר ככזה משום שב-10 בדצמבר 1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. אפשר, ורצוי, לקרוא אותה כאן. כדי להתקבל לאו”ם, ישראל נאלצה לחתום על האמנה, אבל הסירו דאגה מלבכם: מאז החתימה, היא מפירה אותה על בסיס יומיומי. לפני כשמונה שנים, כשכתבתי פוסט ליום זכויות האדם עבור ארגון יש דין, מצאנו שישראל מפרה לא פחות מ-15 סעיפים של האמנה בשגרתיות.

ההפרה המהותית מכולן, ראוי לציין, היא של סעיף ב’ לאמנה: “כל אחד זכאי לכל הזכויות והחרויות המפורסמות בהצהרה זו, ללא הבדל משום סוג, כגון גזע, צבע, מין, שפה, שפה, דת, דעה פוליטית או אחרת, מקור לאומי או חברתי, רכוש, מוצא או מעמד אחר. יתר על כן, שום הבדל לא ייעשה על הבסיס של המעמד הפוליטי, שיפוטי, או בינלאומי של הארץ או התחום אליו משתייך אדם, באם היא עצמאית, מונופול, לא תחת ממשל עצמאי, או כל הגבלה אחרת של ריבונות.” ההדגשה שלי. ישראל, כידוע, היא מדינת אפרטהייד; זו מהות קיומה; ועל כן היא בהכרח מפירה את סעיף ב’ יום-יום ושעה-שעה.

כל ההפרות (הרג ללא חשש דין של פלסטינים, עינויים על בסיס יומי, מעצרים מנהליים והחזקת אסירים פלסטיניים בישראל, העדר חזקת החפות לפלסטינים והגשת “חומר סודי” לבתי המשפט, הכניסה השרירותית לבתים בעת ליל ועוד ועוד) תועדו לעייפה, והן גלויות לכל מי שעיניו בראשו וליבו פועם – אם העין איננה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת (מיעוט בקרב הישראלים, למרבה הצער). אני רוצה להתמקד, אם כן, באחת העילות שבפתיחת המגילה: זו שמצוטטת בראש הפוסט.

ככל שמדינה היא דיקטטורה, רשאים – יש שיאמרו, חייבים; אבל איננו יכולים לדרוש זאת מאדם – התושבים רשאים להתקומם כנגד המדכא. אין להם צורה אחרת להגן על עצמם. הם אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ובדיכוי. הדברים נאמרים, כמובן, כלפי הפציפיזם המזויף שפוקד את הישראלים כאשר פלסטינים מעיזים להפעיל אלימות כלפי ישראלים.

זה אחד מסוגי הצביעות היותר מעצבנים פה. ישראל מפעילה אלימות יומיומית כלפי הפלסטינים – אבל, מאחר והיא יומיומית, היא לא חדשות ואף אחד לא מדווח עליה, וברוב המקרים גם לא חושב עליה. הכוח שמפעילה ישראל עצום. היא מחזיקה עשרות אלפי חמושים בשטחים הכבושים, היא מצותתת לכל שיחה, מנטרת כל תעבורת רשת, מסוגלת ומגיעה לכל מקום. זו רוב הפעולה של מערכת הבטחון, המערכת היקרה ביותר שמפעילה ממשלת ישראל. היא מתרחשת כל הזמן. פעם היו פה המבזקים היומיים של דובר צה”ל, על כך וכך אנשים שנעצרו הלילה, כך וכך כלי נשק שנתפסו, כך וכך אנשים שנורו. הם הפסיקו. הציבור לא רוצה לדעת יותר.

את האלימות חובקת-הכל הזו הישראלים מקבלים כמובן מאליו. היא שקופה להם. הם לא חושבים עליה. אבל מדי פעם בפעם, הנכבשים – אנוסים להשליך את יהבם על מרידה בעריצות ודיכוי – מעיזים להתנגד. הם הורגים חמוש על הגדר, כזה שירה לתוך המון לא חמוש, והציבור היהודי מתקבל לתנוחה עוברית ומיילל שבועות. הם תוקפים מתנחל או מתנחלת, יהודי או יהודיה, והזעקות עולות השמימה. איך הם מעיזים. איזה חיות אדם.

כאילו האדם הפלסטיני הבודד, המבודד, שמערכת שלמה מפעילה עליו אטומיזציה, צריך להיות בררני ומדויק יותר בהתקפות שהוא מבצע מאשר צה”ל או מג”ב. כאילו יש לאדם הבודד הזה – התארגנויות כמעט בלתי אפשריות יותר, בעידן הסמארטפון – איזושהי הבנה יוצאת דופן בטיבם של הישראלים. כאילו יש לו יכולות טקטיות או אסטרטגיות כלשהם. לא, הוא מרים סכין והולך לפגוע במי שנראה לו כמי שמייצג את מדכאיו.

וכמובן, לרוב הוא פוגע בחפים מפשע. זה כלל הזהב שאנשי מצפן זיהו כבר ב-1967:

“כיבוש זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.

החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.” (ההדגשה שלי.)

צריך לציין, כי אנחנו מכחישים את המציאות בתוקף, שארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון הוא צה"ל. הוא מבצע פעולות טרור על בסיס יומי. כל מהותו היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית כדי שלא תתקומם.

החלטתם לדכא את חירותו של עם אחר? לא הותרתם לו ברירה אלא להשליך את יהבו על מרידה בעריצות ודיכוי? לפחות אל תייללו. זו היתה בחירתכם, פעם אחר פעם. החלטתם, שנה אחרי שנה, לשבת על כידונים. אז עכשיו יש רסיס בתחת. תחיו עם זה. זה המחיר של בחירתכם. הפציפיזים החד צדדי שלכם (שהוא, למותר לציין, הכל חוץ מפציפיזם) מעורר קבס.

או, אתם יודעים, תפסיקו להפעיל עריצות ודיכוי כלפי אוכלוסיה אחרת. זו תמיד אפשרות. אני יודע, אני יודע – זה הרגל של 74 שנים. קשה להגמל ממנו. ובכל זאת.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: ישראבלוף של חקירה

השוחט שחט, והמשפטן מטייח

בצלם והמרכז הפלסטיני לזכויות האדם פרסמו הבוקר (ה’) תחקיר ביחס לטיוח הצבאי של חקירות הטבח ההמוני שביצעו חמושי צה”ל מול הגדר בעזה בשנים 2018-2019. חמושי צה”ל, בעיקר צלפים, רצחו 223 פלסטינים – כן, רצחו; רצח הוא הרג מכוון, כולל פעולה בקלות דעת שאדם סביר יודע שהיא עשויה להוביל להרג – שמתוכם 46 היו קטינים, ופצעו כ-8,000 פלסטינים.

עד כאן תמצות החלק הצבאי של הטבח. אבל הצבא איננו יכול לטבוח אם אין לו מעטפת משפטית: הוא חייב חיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט, כדי שאלה – במילותיו של קיקרו – “יטילו אפלה על בית המשפט” בדבריהם ויסתירו את המציאות במלל גבוה. צה”ל היה לחוץ במיוחד, לאור העובדה שהתובעת של בית הדין הבינלאומי בהאג אמרה שהיא רואה את הפעולות של צה”ל “בדאגה.”

אז המשפטנים – ובהם עוסק רוב הדו”ח – עשו את שלהם. קודם כל, הם אמרו לבג”צ שאין פה שום עילה להתערבות, טענו שפקודות הפתיחה באש (שאותן סירבו לחשוף בפני בית המשפט) תקינות וסבירות, ושאין שום סיבה להתייחס למספרים האיומים של נפגעים שכבר נפגעו בזמן הדיונים בעתירה. בג”צ, כלב השמירה של הכיבוש, דחה את העתירות על הסף וטען שהפקודות של צה”ל סבירות. מאוחר יותר, אחרי עוד מספר עצום של נפגעים, צה”ל שינה בשקט את הפקודות בעצמו; הנזק התדמיתי הפך לגבוה מדי. או, במילים אחרות, צה”ל מכר לבית המשפט לוקש, ובית המשפט בלע אותו בהנאה. כל מי שעיניו בראשו ידע שצה”ל משקר: אבל שופטי בג”ץ אינם עיוורים, הם רשעים. הם יודעים שמשקרים להם והם משחקים את תפקידם במחזה.

אחר כך הגיע החלק השני של הטיוח: הפרקליט הצבאי הראשי. הלז מיהר להודיע שהוא “יחקור מקרים חריגים.” להלן החקירות שביצע עד כה: 234 תלונות על “חריגות” הגיעו למנגנון החקירה. 143 מהתלונות נחקרו והועברו לידי הפצ”ר. ב-37 מקרים, הוא הורה על חקירת מצ”ח. ב-95 מקרים טיפל בהם, הפצ”ר סגר את התיק. כל שאר התיקים שהועברו לטיפול הפצ”ר עדיין פתוחים.

כמה הערות הכרחיות. שימו לב לסרבול הזה: קודם כל יש “מנגנון”, שבודק את התלונות; אחר כך הן מועברות לפצ”ר; ואחר כך יש חקירת מצ”ח. ההגיון הזה הוא ההגיון ההפוך מהגיון החקירה הרגיל: קודם כל חקירה, אחר כך בדיקת פרקליטים של תוצאות החקירה והחלטה האם להעמיד לדין או לא. למה ההגיון פה הפוך? כי התפקיד של מצ”ח והפצ”ר הוא לכסת”ח. ככל שהם מושכים יותר זמן, כך הסיכוי שאפשר יהיה להעמיד רוצחים במדים לדין מתעמעם. חייל צה”ל אינם יכולים לעמוד לדין צבאי שנה אחרי השחרור. אפשר, תיאורטית, להעמיד אותם לדין באמצעות הפרקליטות הרגילה, אבל המשמעות היא סחבת נוספת ובפועל זה כמעט ולא קורה. חקירת מצ”ח מתחילה כאשר אין לחוקרים אפשרות סבירה להגיע לראיות: חלף יותר מדי זמן.

עד כה, בנוהל. ככה הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מתנהלים בשגרה. עד כה הוגש כתב אישום אחד נגד חמוש צה”ל – בשל הריגתו של עות’מאן חילס בן ה-14; כתב האישום על רצח ילד (שוב – הרג בכוונה תחילה, ואם אתה מכוון רובה צלפים ולוחץ על ההדק, אתה לא יכול לטעון לטעות) צומצם ל”חריגה מסמכות עד כדי סכנת חיים או בריאות”, והרוצח נידון לחודש של עבודות שירות. זה המחיר על הרג ילד בן 14 במערכת הצבאית.

אבל, כמובן, אלה רק הפרטים שמסתירים את התמונה המלאה. ראשית, הפצ”ר הורה לחקור רק את מקרי ההרג, לא את מקרי הפציעה. שנית, וחשוב יותר, אף אחד לא חקר את נותני פקודות הירי. כאן מן הראוי להזכיר שוב שלצה”ל אין חוקים ביחס לפשעי מלחמה, ובהתאם הוא לא מקבל את העקרון של המשפט הצבאי הבינלאומי – אחריותם של המפקדים. בואו נהיה ריאליסטיים: הפצ”ר, אף שהוא אלוף, לא באמת יכול להורות על חקירה של אלוף אחר, על אחת כמה וכמה שלא על חקירתו של הרמטכ”ל. את הדרג שמעל לרמטכ”ל, שר הבטחון וראש הממשלה, הוא ודאי שלא מוסמך לחקור. הם דרג מדיני.

החקירה של הפצ”ר היא ישראבלוף. המטרה שלה היא לטעון שישראל כבר חקרה את הפשעים הרלוונטיים ועל כן, על פי עקרון המשלימות, לבית הדין הבינלאומי אין סמכות לחקור אותה בנושא הטבח של 2018-2019 (השם הרשמי של המבצע היה “שומרי הסף”). אלא, כמובן, שכדי שחקירה תפטור את ישראל מחקירה בינלאומיות היא צריכה להיות חקירה אמיתית, לא פנטומימה של חקירה. מכאן שם הדו”ח: “אינה יכולה ואינה רוצה.” יש לקוות שהשופטים בהאג יבינו שמשטים בהם, וינהגו בהתאם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: פתרון שתי המדינות רלוונטי פחות מאי פעם

מתנגדי המדינה האחת טענו במשך עשורים שאין פרטנר פלסטיני לפתרון הזה. זה כבר לא נכון

סקר שפרסם השבוע מכון JMCC מעלה ששיעור התומכים בגדה המערבית בפתרון המדינה האחת עולה על מספר התומכים בפתרון שתי המדינות. בקרב כל הפלסטינים – בגדה וברצועה – שיעור התמיכה בפתרון שתי המדינות צלל מ-39.3% באפריל ל-29.4% כעת. בגדה, שיעור התומכים בפתרון המדינה האחת הוא 30.2%, בעוד ששיעור התומכים בפתרון שתי המדינות הוא 23.6%. בעזה עדיין יש תמיכה ניכרת בפתרון שתי המדינות: 37.9% מהנשאלים תמכו בה.

מה מקור ההבדל? לדעתי, לתושבי הגדה יש תפיסה טובה יותר של המציאות. בעזה אין מתנחלים ואין חמושי צה”ל; בגדה הם נכוחות קבועה, שמבצעת מעשי טרור על בסיס יומיומי. אי אפשר למכור לתושבי הגדה את פתרון שתי המדינות, כשהם רואים יום-יום שלישראל אין כל כוונה לפנות את ההתנחלויות; תושבי הגדה מבינים שפתרון המדינה האחת כבר קיים בשטח: ישראל שולטת בכל השטח בין הים לירדן. אלא שהמדינה הזו היא מדינת אפרטהייד, ו-30 שנים של דיבורים על “שתי מדינות” לא הובילו לשום דבר פרט ליותר סבל והרוגים.

ממשלת ה”שינוי” כבר הבהירה שהיא לא מתכוונת לנקוט בשום צעד מדיני, שהשאיפות הפלסטיניות מבחינתה צריכות להכנס להקפאה – או, בלשונו של דב וייסגלס (יועצו הבכיר של שרון) ערב ההתנתקות, “בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. התכנית [ההתנתקות – יצ”ג] מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים.” זה היה לפני 17 שנים, והממשלה הנוכחית אפילו לא טורחת להעמיד פנים שהיא מעוניינת בחידוש המשא ומתן. על הסכם אוסלו חתמה ישראל בספטמבר 1993, ומאז עשתה הכל כדי שהוא ישמש ככלי להרחבת הכיבוש ועיגון שלו, לא לעצמאות פלסטינית. רוב תקופת הכיבוש הישראלי היתה תחת פרדיגמת הולכת השולל של אוסלו.

ומכיוון שבשטח כבר קיימת מדינה אחת, מה שנותר הוא לשנות את המהות שלה: ממדינת אפרטהייד, מדינה ציונית, למדינה של כל תושביה. אדם אחד, קול אחד. במשך עשורים, טענו מתנגדי המדינה האחת שאין טעם לדון בפתרון הזה, משום שהפלסטינים לא רוצים בו. ובכן, לפחות הפלסטינים בגדה רוצים בו. הגיע הזמן לחפש תירוץ אחר כדי להתחמק מהאמת: שמשטר של עליונות יהודית לא יוכל להחזיק אלא כדיקטטורה רצחנית, שהציונות תמיד נשענה על דחיית הרעיון הבסיסי של הסכמת הנשלטים.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: את ההגנה העצמית הפלסטינית יש להשאיר לפלסטינים

איך להפוך מצב מחורבן להפליא למחורבן יותר בצעד אחד

טרול בשם חיים שדמי הצליח בתחילת השבוע לדפוק כנס שעסק בטרור יהודי בגדה, בכך שצץ משום מקום והודיע שאם רק יתנו לו ולחברים שלו נשק, הם כבר ידאגו לטפל בפלסטינים בעצמם. שדמי הוא זבוב לא חשוב, אבל הבוקר גם גדעון לוי החליט להצטרף לחגיגה הזו וקרא ל”רבש”צים משמאל.”

עכשיו, אני מבין את פנטזיית הנקמה. באמת. יש לי פנטזיות כאלה בעצמי מדי פעם, אבל אז אני משתלט על הזעם ומזכיר לעצמי את ההבחנה בין פנטזיות ובין מציאות. והמציאות היא שטרור המתנחלים הוא טרור פרוקסי של צה”ל. המתנחלים לא היו יכולים לעשות כלום, אם צה”ל לא היה רוצה. חלק ניכר מפעולות הטרור של המתנחלים מלוות על ידי חמושי צה”ל, וכשהפלסטינים מנסים להגן על עצמם מפני הפורעים, נכנס הפוגרום הרשמי לפעולה: חיילים יורים רימוני הלם, רימוני גז, כדורי גומי, כדורי רוגר (קטלניים לכל דבר), וירי חי.

צה”ל, צריך לזכור, הוא עיקר הטרור היהודי בגדה. הוא הורג הרבה יותר, פוצע הרבה יותר, ומתחת לרדאר, הוא הורס המון מבנים ותשתיות של פלסטינים. המתנחלים והרבש”צים הם הפרטה של האלימות הצה”לית, שמיועדת לפעולות שהצבא (עדיין?) לא מוכן לקחת עליה אחריות. המטרה ידועה: טיהור אתני, לפחות של שטחי סי. המערכה על שטחי סי, קוראים לזה המתנחלים ולא מעט קצינים.

כלומר, התעמתות חמושה עם מתנחלים היא בפועל התעמתות חמושה עם צה”ל. למישהו יש איזשהו ספק איך זה ייגמר? יתר על כן, עם כל הכבוד לפנטזיית הגבר הלבן שקם להגנת המדוכאים, למישהו יש ספק מי ישלם את המחיר? נניח שמיליציה שמאלית תוריד שני פורעים יהודים. מה היא תעשה כשיגיעו למקום חמושי צה”ל, מה שיקרה תוך לכל היותר דקות? ומה יקרה אחר כך? במקרה הטוב אנשי המיליציה ייעצרו, במקרה הרע יחוסלו – ואז תבוא הנקמה הצבאית הגדולה. מי שישלם את המחיר על הפנטזיה של אנשי שמאל שלא יכולים יותר לראות את מה שנעשה בשמם יהיו הפלסטינים.

רצח, עינויים, מעצרים המוניים, כולל של קטינים; הריסת בתים, אולי כפרים; הידוק הדיקטטורה הצבאית עוד יותר, עוד שחרור של הרסן מעל המתנחלים. וכל זה בשביל מה? כמה דקות של סיפוק פראי?

הפלסטינים זכאים להגנה עצמית, בראש ובראשונה משום שצה”ל לא מספק אותה ובכך מועל בחובתו להגן עליהם. אבל הגנה עצמית פלסטינית צריכה להשמר לפלסטינים. התפקיד שלנו, כישראלים, הוא למוטט את המשטר שבנינו – ולשם כך הפעולה האפשרית היחידה היא פעולה בלתי אלימה. להציג את הדיקטטורה הצבאית הישראלית לזעווה אל מול השמש, להפיץ את פשעיה בכל רחבי העולם, ולקרוא לחרם ולסנקציות. עד שהמשטר יקרוס תחת עצמו.

שום מדוכא לא שוחרר בלי כוח ואלימות. זו עובדה היסטורית. אין לנו יותר – ספק אם היתה לנו אי פעם – זכות למחות כשפלסטינים קמים על מדכאיהם, הפציפיזם המזויף והדוחה שכל כך הרבה ישראלים נוקטים בו כשהאלימות מגיעה לשם שינוי מהפלסטינים. אנחנו צריכים לדרוש מהם לשמור על חוקי המלחמה, אבל לא יותר. אבל מיליציות שמאליות – שעצם הקמתם היא פנטזיה – רק יחמירו את המצב. עצם הדיבור על הפנטזיה בפומבי צפוי לגרור נזק: חמושי צה”ל ירשו עכשיו לעצמם לירות על פעילי שמאל בטענה שהם “חשו מאוימים.”

האם, כשלוי מדבר על “רבש”צים משמאל”, הוא שכח מה ההגדרה של רבש”צ? רכז בטחון שוטף צבאי. הוא חלק מהמערך של צה”ל. איך לעזאזל אפשר לבנות מערך כזה בלי צה”ל? האם, שוב, לוי הרשה לעצמו להסחף כדי להטריל את קוראיו? אם כן, ההטרלה הזו – בניגוד לזו שהוא עורך ביחס לנתניהו – גורמת נזק של ממש. ויש די ממנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

נוטרל למוות

ביום שישי האחרון, ירו חמושי מג”ב והמשטרה למוות בד”ר חזאם אלג’ולאני, בן 50, סמוך לשער המג’לס המוביל לחראם אל שריף (הר הבית). עד כאן העובדות. לטענת המשטרה, אלג’ולאני ניסה לבצע פיגוע דקירה; עד כה הם לא הוכיחו את הטענה הזו (אם כי הוא בעליל ניסה לתקוף שוטר), ועל כן מן הראוי להתייחס אליה בספקנות. אנחנו מורגלים בחמושים מבועתים, שהפתרון הראשון שלהם הוא ירי כדי להרוג, בידיעה שלא תהיה שום חקירה. חמוש מג”ב בזירה נפצע מרסיס ירי, מה שמצביע על ירי מוגזם, כמקובל אצל חמושינו.

מותו של אדם בן 50 על ידי עובדי ציבור עבר בשלווה, כמקובל. כלי התקשורת מיהרו להכתיר את אלג’ולאני כ”מחבל”, מילה סובייטית במקורה שמטרתה לבצע הרחקה ודמוניזציה: אם הוגדרת כמחבל, מותר בישראל לעשות בך הכל. מותר להרוג אותך, מותר לענות אותך, מותר להרוס את בתיהם של בני משפחתך החפים מפשע, מותר לסרב למסור את גופתך לקבורה. ושוב, לא תהיה כל חקירה. אפשר, למשל, לזייף תמונה של סכין בזירה, כפי שעשה דובר צה”ל לפני חודש, ואז הנוהל ברור ומהיר: האיש היה מחבל, אין מה לראות פה. שובי נפשי למנוחייכי.

בערוץ כאן, עם זאת, קצת התבלבלו עם הנוהל. הם תיארו את האירוע כ”נסיון פיגוע בירושלים: שוטר נפצע קל, המחבל נוטרל למוות.” נניח לרגע להטעיה בכותרת, שמטרתה לגרום לקורא לחשוב שהשוטר נפצע על ידי אלג’ולאני למרות שבפועל נפגע מנתז ירי של עצמו או חבריו. הביטוי “נוטרל למוות,” מה הוא אומר?

nutral

המושג “ניטרול” נכנס לחיינו בגל פיגועי היחידים של 2015-2016. חמושינו ירו אז בהמון אנשים, שחלקם אכן ניסו לפגוע בהם וחלקם היו סתם ילדה בת 18 שישבה במושב האחורי של רכב המשפחה וחמוש ישראלי (לא תהיה חקירה, אז לא נדע לעולם מי, אלא אם דמותה של הנרצחת תרדוף את הרוצח והוא יתוודה; זה קורה) ירה כדור ישירות במצחה. שר האוצר דאז ושר החוץ דהיום, יאיר לפיד, קרא אז לחמושים הישראלים לירות “בכל מי שמרים מברג.” הביטוי “נוטרל” או “נוטרלה” מעורפל במכוון: הוא מיועד ליצור ריחוק כפול מן האירוע. קודם כל, לא מדובר באדם; מדובר במשהו שיש “לנטרל”. האדם הופך למטען חבלה, העובדה שהוא בן אנוש נדחקת אחורה. שנית, המונח “נוטרל” דחק את המושג “נהרג” או “נפצע.” לעתים קרובות לא היית יכול להבין מהידיעה האם המפגע לכאורה חי או מת. זה היה מאד נוח לכוחותינו: המונח “נוטרל” ניטרל את ההבנה שאנחנו הורגים המון, המון אנשים. מישהו עוד היה עשוי לתהות אם מקרי ההרג האלה מוצדקים, אם אין אפשרות לפתרונות קטלניים פחות; אבל המילה “נוטרל” סילקה מהדיון את העכבות הבסיסיות שיש לנו ממקרי הרג.

כמובן, המילה “נוטרל” שמורה רק לאחר המאיים. היא אף פעם לא תופעל כלפי חמושים ישראלים. למשל, לאחרונה חוסל חמוש מג”ב בשם בראל חדריה שמואלי על ידי חמוש פלסטיני. התוצאה היתה נהי והיסטריה המונית בקרב הציבור היהודי בישראל. אין מחלוקת על כך ששמואלי נורה למוות בזמן שירה לעבר פלסטינים; מפקדו אמר בהלווייתו שהוא פגע בחמישה מהם; באותו היום הרגו חמושינו העליצים שני פלסטינים, ביניהם את עומר חסן אבו אניל בן ה-12, ופצעו 42 פלסטינים אחרים. אין לדעת האם שמואלי הרג, בטרם נהרג, את אבו אניל, אבל זו אפשרות סבירה למדי. ואף על פי כן, אם תתייחס להריגתו של צלף שפגע בחמישה אנשים, כולם בלתי חמושים, כאל “ניטרול”, תואשם בבגידה.

(אני מורגל ואדיש.)

אבל יתכן שלאחר שנים אנחנו רואים היסוס מסוים בכלי התקשורת: המונח “נוטרל” מערפל, ותפקידה של התקשורת הוא להבהיר. עדיין אי אפשר לצפות מכלי התקשורת היהודים לכתוב באופן פעיל (”שוטרי מג”ב הרגו פלסטיני”) ואנחנו עדיין בלשון סביל (”נוטרל למוות”), פסע אחד מ”מצא את מותו” הנלעג של שנות ה-70 וה-80; וגם לכתוב את המילה הישירה אם גם סבילה “נהרג” קשה לכתוב; וכך אנחנו ב”נוטרל למוות.” אל תדאגו, אומר העורך לקוראיו היהודים, אני לא אומר על פלסטיני שהרגו אותו; אם אכתוב כך אחזיר לו משהו מהאנושיות שהורגלנו להפשיט מהם. הוא עדיין נוטרל, אבל, למען הסר ספק, למוות.

הזהרו במילים, לימד אותנו אורוול. שימו לב לשינויים שבהן. כשמילים מפורשות כמו “הרג”, לפעמים רצח, הופכות ל”ניטרול”, מישהו בעל כוח מנסה להסתיר משהו: לערפל את המציאות, לפזר מסך טשטוש על המציאות. ולכם, כאזרחים מודעים ופעילים, יש חובה לחצות את מסך הערפל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

ישראל, מעצמת אנטישמיות

על פי ההגדרה של שר החוץ, ישראל היא מעצמת אנטישמיות, כנראה המובילה בעולם

ב-17 באוגוסט, חטפו מתנחלים קטין פלסטיני בבקעת הירדן, גררו אותו לאתר אחר, שם עינו אותו, בין השאר באמצעות כוויות במצית. התקשורת היהודית לא התייחסה לאירוע ומותר להניח, לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, שהחוטפים והמענים לעולם לא יובאו לדין. ב-15 למאי השנה, פלשו מתנחלים לכפר קוסרא, הציתו לולים ושרפו עשרות אפרוחים, ולקינוח רגמו את מבני הכפר באבנים. משטרת הצאר – אנחנו נוהגים לקרוא לה צה”ל – נכחה במקום, אבל לא עשתה דבר: היא היתה שם, כמו תמיד, כדי להגן על המתנחלים מתגובת התושבים. ב-14.8 פרצו מתנחלים לבתי פלסטינים בחברון ותקפו אישה. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י, מותר להניח שהאחראים לא יועמדו לדין. ב-11.8, מתנחלים מתל רומיידה פרצו לבית משפחתו של בסאם עלי אבו עיישה, ותקפו אותו ואת בני משפחתו. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-8.8, תקפו מתנחלים את חיית’ם יאסר בזמן שעיבד את אדמתו ליד בית דג’ן. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’. ב-14 ליוני, תקפו מתנחלים בבית פוריק, הכניסו קרטון בוער לרכב של פלסטיני, ושרפו 20 עצי זית ו-20 כוורות. לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

אפשר להמשיך, אבל יש גבול למה שהנפש יכולה לשאת. תקריות כאלה מתרחשות על בסיס יומי כמעט, והתקשורת היהודית התעייפה ממזמן לדווח עליהן. בסוף החודש שעבר, נכנעה רשות המסים ללחץ של בריוני ימין והסירה את שלטי הקמפיין של “שוברים שתיקה”, שתבעו משהו פשוט מאד – ששר המשטרה ושר הבטחון יזיזו את התחת ויתחילו לפעול נגד אלימות המתנחלים שהפכה לשגרה. מרשות המסים נמסר שמדובר ב”נושא פוליטי.” על פי נתוני האו”ם בוצעו, בשלושת החודשים הראשונים של 2021, 210 התקפות כאלה; אחת מהן הסתיימה בהרג של פלסטיני. וכמובן, זה כנראה לא ההרג היחיד: תחקירים של שיחה מקומית העלו שב-14 במאי (כלומר, מחוץ לטווח שלושת החודשים שהוזכר) ירו מתנחלים בפלסטיני והתעללו בו בעודו גוסס; ושהמיליציה הרשמית (המכונה צה”ל) פעלה יחד עם המיליציה שלא במדים, המתנחלים, והרגו יחדיו ארבעה פלסטינים במהלך פשיטות של מתנחלים על כפרים פלסטיניים.

לאור ההיסטוריה של משטרת ש”י וגו’.

עכשיו נעשה לרגע הפסקה מתודית מקטלוג הזוועות. ב-15 ביולי, בזמן שהקמפיין של שוברים שתיקה התחיל ובזמן שבריוני ההתנחלויות פעלו כהרגלם, נשא שר החוץ, יאיר “זנון” לפיד, נאום מבולבל משהו, שבו הוא קבע שגזענות היא אנטישמיות ושסוחרי עבדים שהשליכו עבדים אל מעבר לסיפון הם אנטישמים. לפיד, כהרגלו, בלבל את היוצרות: אנטישמיות היא קטגוריית-בת של קטגוריית הגזענות. על פי ההגיון של לפיד, הפוגרומים של מתנחלים בגדה הם אנטישמיות.

למעשה, על פי ההגדרה הזו ישראל היא מעצמת אנטישמיות, מהמובילות בעולם. סיכום של ההתקפות האנטישמיות בעולם בשנת 2019 מעלה שהיו כ-400 התקפות כאלה בכל רחבי העולם כולו. הדו”ח של האו”ם, שהוזכר לעיל, מנה 770 התקפות של מתנחלים על פלסטינים במהלך 2020; ואם המגמה שצוינה בשלושת החודשים הראשונים של 2021 תמשך, ואין סיבה שלא תמשך כי הן נערכות בסיוע צבאי ישיר ומשטרתי עקיף, יהיו 840 כאלה במהלך 2021. כלומר, מספר התקריות האנטישמיות שמייצרים המתנחלים גבוה פי שניים מסך כל ההתקפות האנטישמיות בעולם כולו.

אבל, ראה זה פלא, לא לפיד ולא אף שר אחר אמרו משהו על ההתקפות הללו. כנראה שמבחינת לפיד אנטישמיות היא דבר חשוב, כל זמן שהיא לא מסכנת את מעמדו בממשלה ולא עשויה ליצור קרע בינו ובין ראש הממשלה, פטרון המתנחלים ומנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר. ואפילו עוד לא דיברנו על שרת הפנים. אנטישמיות היא דבר נורא, אלא אם הקורבנות הם פלסטינים.

ההתקפות של מתנחלים כנגד פלסטינים אינן מקריות. הן תוצאה של טרור מכוון ארוך שנים, ואנחנו יודעים ש”תג מחיר” מומן על ידי מועצת מתנחלי השומרון וגרשון מסיקה. מועצת מתנחלי השומרון קיבלה כספים במשך שנים מהמועצה האזורית שומרון – כספי מסים, חשוב לציין – כדי לממן טרור יהודי. הסיבה פשוטה: פלסטינים שמותקפים שוב ושוב באותם המקומות נוטים לנטוש אותם, וכמה שנים אחר כך איזה אביחי מנדלבליט יעביר את הקרקע הנטושה לטרוריסטים היהודים. זה לא נוער שוליים שאיבד את זה: כן, יש שם נוער שוליים, אבל יש מי שמכווין את הפעילות שלו. המטרה היא השתלטות על רכוש של פלסטינים באמצעות אלימות.

לפיד נער בשבועות האחרונים השמימה על החלטה מנהלתית של ממשלת פולין להקפיא תביעות ביחס לרכוש שנגזל במלחמת העולם השניה – רובו, אגב, לא של יהודים – וצווח שמדובר באנטישמיות. את מה שקורה מול האף שלו, הוא מקפיד לא לראות.

מדיניות הטרור של המתנחלים מסתייעת בפוגרומים רשמיים של צה”ל. כמעט על בסיס יומי, צה”ל מחריב “מבנים בלתי חוקיים” של פלסטינים. המטרה, שוב, היא להמאיס על הפלסטינים את חייהם עד שינטשו. מספר הפוגרומים הרשמיים גבוה בהרבה מזה של הלא רשמיים: אחרי הכל, צה”ל הוא ארגון יחסית מסודר והרבה יותר עשיר. המיליציה הרשמית והלא רשמית יחדיו פועלות כשתי זרועות של אותה המתקפה: המטרה היא טיהור אתני זוחל. לא שום דבר דרמטי מדי, שום דבר שיאלץ את העולם להגיב: רק הצתה כל יומיים והריסת בתים ובארות כל יום. פעולה שאי אפשר לחבר בין הנקודות שלה אלא במאמץ, ורק אם מצליחים להתגבר על התעמולה הרשמית. זו לא "תקרית נקודתית"; זו לא "אכיפת חוק": זה המשכה של הנכבה באמצעים אחרים.

הבעיה היא לא רק לפיד. לרוב המוחלט של הציבור היהודי נמאס לשמוע על מה שקורה בגדה המערבית. כך מנצחים המתנחלים ועוזריהם: כדי שהרשעים ינצחו, גורסת האמירה הוותיקה, כל מה שצריך הוא שהטובים יסתכלו הצידה. ואת זה המתנחלים וצה”ל הרגילו אותנו לעשות היטב.

אבל הנה זה: ישראל היא מעצמת אנטישמיות. פגשנו את האויב, והוא אנו-עצמנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תזכורת: פתרון שתי המדינות ישן עם הדגים

מקרה אביתר מזכיר שוב שאין שום התכנות לפינוי התנחלויות, ושכל זמן שהשמאל ייצמד אליו הוא יישאר בלתי רלוונטי

ממשלת בנט-שקד, בתמיכתה בשתיקה של מרצ, החליטה בשבוע שעבר לפנות את המתנחלים מאביתר – אבל להפוך בפועל את המאחז להתנחלות. הדרך לכך תהיה בשטיק הישן של הכרזה על “בסיס צבאי” והקמת “ישיבת הסדר” במקום; שניהם אמצעי לעקוף את חוקי הכיבוש, שלא מרשים תפיסה של קרקעות אלא לצורך צבאי. הצורך הצבאי, כמו כמעט תמיד, הוא פיקטיבי: במקום היה בעבר בסיס של צה”ל, והוא פורק. המטרה של המהלך היא למנוע ממובלעות פלסטיניות להגיע זו אל זו. זו הסיבה שצה”ל תמך בהקמת אביתר, עד כדי סיוע פיזי להקמת המאחז, וזו הסיבה שצה”ל הרג ארבעה פלסטינים שמחו על הקמתו.

השתיקה של מרצ בנושא תוביל, בוודאות קרובה, להקמת מאחזים דומים מסוג זה – כל זמן שצה”ל יתמוך בהם. אחרי הכל, זה עבד פעם אחת. התקדים נוצר. מה שמביא אותנו לחלום באספמיה של השמאל הציוני: פינוי התנחלויות. זו הדוגמה הרשמית של מרצ: אני מאמין באמונה שלמה בפינוי ההתנחלויות, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא. וכל זמן שמה שנשאר מהשמאל הישראלי ייצמד לעיקר האמונה הזה, נצטרך להמשיך לדבר על “מה שנשאר מהשמאל הישראלי”, כי מחנה שמנותק מהמציאות לא יוכל לשנות אותה.

נתחיל מהעובדות. תלוי איך סופרים, יש בערך 400,000 מתנחלים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, יותר מ-500,000 אם מכלילים את ירושלים. יש לנו מידע אמפירי על היכולת לפנות התנחלויות. בשנת 2005 פינה צה”ל מרצועת עזה 8,000 מתנחלים. הוא נזקק לשם כך לסד”כ של 50,000 חיילים. יתר על כן, הרצועה היא שטח קטן יחסית ומתוחם יחסית. כדי לפנות 400,000 מתנחלים, יזדקק צה”ל ל-2,500,000 חיילים. אין לו את החיילים לשם כך.

יתר על כן, צה”ל לא רוצה לפנות מתנחלים בגדה. הסיבה לכך היא בעיקרה שבעשורים האחרונים, צה”ל נשען על חיילים חובשי כיפות ביחס הגדול על שיעורים באוכלוסיה ליחידות הקרביות ולקצונה שלו. ההתנתקות ב-2005 כמעט והובילה למרד צבאי; נסיון לפנות את הגדה יביא מרד כזה בוודאות קרובה. כשאנחנו מדברים על צה”ל כצבא הגנת ההתנחלויות, אנחנו נוטים לשכוח את ההשענות שלו על מתנחלים ותומכים. נוצרת כאן סינתזה שמזכירה את זו בין הצבא הצרפתי באלג’יר ובין המתנחלים שם – סינתזה שכמעט והפילה את הדמוקרטיה הצרפתית. לאחרונה היו יסודות דמוקרטיים הרבה יותר מוצקים מלזו שלנו.

כמו כן, לישראל אין יכולת להסכם שיתבסס על חילופי קרקע בתמורה להשארת התנחלויות בגדה. אולמרט גילה בשעתו שגם אם יפונו רוב ההתנחלויות, אין לישראל 3% של קרקע לתת לפלסטינים. מכאן עלה הרעיון ההזוי שמצרים היא זו שתתן לפלסטינים שטחים בסיני. ושוב אנחנו מפליגים אל מחוזות הפנטזיה: כאילו הלאומיות המצרית תפתור את בעיותיה של ישראל, כאילו ששטחים בסיני יספקו את הלאומיות הפלסטינית, כאילו שיש בכלל משהו שאפשר לעשות עם דיונות בסיני.

שנית, אין יותר רשות פלסטינית שאפשר לדבר איתה על הסכם שתי מדינות. גם אם נניח לרגע לנושא עזה, שיעור התמיכה באבו מאזן ירד לאחרונה לשמונה אחוזים בלבד. הנתון הזה נכון לתקופה קודם לרצח הפעיל ניזאר בנאת, שהוכה למוות בעודו במשמורת של הרש”פ. המהומות שפרצו בעקבות הרצח ערערו עוד יותר את התמיכה ברשות, שהפכה למשת”פ ישראלי. בהיעדר בסיס לגיטימציה, היא נשענת על כידונים ושוטרים חשאיים – לרבות כידונים ושוטרים חשאיים ישראלים. כל הסכם שהרש”פ תגיע אליו עם ישראל ביחס לשתי מדינות לא ייהנה מלגיטימציה.

בסקר שנערך לפני כשנה – אמנם, בתקופת השפל של הפנטזיה של “הסכם המאה” – רק 14% מהפלסטינים בגדה תמכו בפתרון שתי המדינות, בעוד 66% תמכו במאבק לשחרורה של כל פלסטין. סבב ההתקפות הישראלי האחרון על רצועת עזה רק חיזק את התמיכה בחמאס, משום שהוא הבהיר שלרש”פ אין פרטנר ישראלי לסיום הכיבוש. וזה, שוב, קרה לפני רצח בנאת.

יתכן שפתרון שתי המדינות היה ישים מתישהו, אבל בוודאי לא אחרי 1999 וכנראה שלא עוד הרבה קודם. מירון בנבנישתי הקים עליו הרבה שמאלנים טובים כשכתב ב-1988 שאין אפשרות ליישם את פתרון שתי המדינות, אבל רבים יותר התעלמו מהחלק השני של דבריו: שמדינה אחת כבר קיימת בפועל.

והוא צדק. ישראל שולטת בשטחי 1948, בגדה המערבית, בירושלים המוגדלת וברצועת עזה. היא שולטת, בקצרה, בכל השטחים של פלסטינה המנדטורית (ובכמה שלא היו בשליטתה, כמו הגולן, אבל נניח לזה כרגע). בשטח קיימת מדינה אחת, כשפקידים וקצינים ישראלים קובעים מה יקרה בה. למיעוט של התושבים בין הים לירדן יש זכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, והם כולם יהודים. כפי שמזכירים לנו חוק הלאום והקדימון שלו, חוק האזרחות, לפלסטינים ישראלים יש אזרחות חלקית בלבד.

יש מדינה אחת. מתקיים בה משטר אפרטהייד. זו המציאות. חלוקה לא רק בלתי אפשרית, היא גם תהיה בוודאות קרובה אסון. חלוקה, אחרי הכל, היא הפתרון הקולוניאליסטי שנכשל בהודו, קפריסין, פלסטינה עצמה וכמעט בכל מקום אחר שניסו אותו. ההגיון הפנימי של חלוקה הוא השאיפה לטוהר: אנחנו כאן, הם שם, בלי שעטנז. וככזה לא רק שהוא לא מעשי, הוא גם לא מוסרי.

נותר רק פתרון אחד: מדינת כל אזרחיה, לכל התושבים בין הים לירדן. וכל זמן שהשמאל הישראלי ימשיך להתעסק בפנטזיות על חלוקה ושתי מדינות, הוא יישאר בלתי רלוונטי. כי אף שהציבור לא מוכן להכיר במציאות, הוא מודע לה. תפקידו של השמאל הוא לעורר את המודעות ולהביא להכרה. והוא לא יוכל לעשות את זה, כל זמן שהוא-עצמו שוגה באשליות. הגיע הזמן להתעורר. הדברים רק מתדרדרים והם לא ישתפרו באמצעות מפת דרכים שמזכירה יותר את נרניה מאשר את המציאות שאנו חיים בה.

ועוד דבר אחד: היום למדתי שפושע המלחמה ועד השקר, האלוף איתי וירוב, הוא ראש המכללות של צה”ל. הגיוני, בהתחשב. פשעי מלחמה ושקרים מייצגים היטב את ערכי צה”ל. עוד על וירוב, כאן.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. ניתן לתרום סכום קבוע, על פי שיקולכם, באמצעות פטראון.

(יוסי גורביץ)

האכזריות היתה הנקודה

צה”ל הכריז על סיום פרקטיקת המיפויים, והתעללות לילית קבועה בפלסטינים שבהגדרה לא היו חשודים בדבר נפסקת לאחר שנים. מה היתה המטרה?

הדיקטטור הצבאי של תושבי הגדה, האלוף תמיר ידעי, הכריז בשבוע שעבר על הפסקת הפרקטיקה המוכרת כמיפויים. שורה של ארגוני זכויות אדם, בראשם יש דין, רופאים לזכויות אדם ושוברים שתיקה, יכלו סוף סוף להכריז נצחון על המפלצת הספציפית הזו. בכך גם הם הוכיחו שלמאבק הסיזיפי נגד הבהמה הירוקה, תיק אחרי תיק, מחקר אחרי מחקר, יש תוחלת. אפשר לשבור את הקיר, אם דופקים בו את הראש מספיק זמן.

ידעי – שכמפקד אוגדת איו”ש הורה להפעיל נשק חם כנגד פלסטינים גם כאשר אין צורך בכך, פשע מלחמה לכאורה – לא פעל מטוב לבו, ככל שיש כזה. דו”ח חיים חשופים, שפורסם בסוף השנה האחרונה (ושנסקר כאן) עורר לא מעט רעש בעולם, ואחרי מבצע שומר המנדט לצה”ל אין הרבה מרווח תמרון מול דעת הקהל הבינלאומית. יתר על כן, יש דין ורופאים לזכויות אדם עתרו לבג”ץ בדרישה להגביל את היכולת של חמושי צה”ל להכנס לבתים ללא צו. מיפויים הוא החוליה החלשה; הפרקטיקה איננה ניתנת להגנה; וכפי שאני רואה את המצב המשפטי, צה”ל יוכל עכשיו לטעון בבג”ץ שביטול המיפויים מייתר את העתירה. נראה אם בג”ץ, שנוהג לשמש כחותמת גומי של מערכת הבטחון, יקבל את הטענה.

מהם מיפויים?

מיפויים הם כניסה לילית של מספר גדול של חמושים, לעתים עשרות, עמוסים בכלי נשק ולעתים קרובות גם מסכות פנים. המסכות שם כדי ליצור פחד על באי הבית. החמוש לא נראה אנושי. הבית נבחר רנדומלית. יושביו לא חשודים בדבר. החמושים מעירים את באי הבית, כולל ילדים, מרכזים אותם בחדר אחד, ועורכים שרטוט מחורטט של הבית. לעתים הם גם מצלמים את באי הבית. אחר כך, כמו שעולה מעדויות של שוברים שתיקה, המידע לעתים מושמד ולרוב לא עובר לקצין המודיעין. לאחר מכן החמושים יוצאים. עד הפעם הבאה.

צה”ל אמר בשבוע שעבר שהמטרה של מיפויים היא “מודיעינית.” כמו כל אמירה של צה”ל, מדובר בקשקוש. כאמור, המידע לא עובר הלאה. חלק ניכר מהעדים של שוברים שתיקה (עדויות על מיפויים אפשר למצוא פה) מעריכים שהמטרה היתה אחרת לגמרי: הפגנת נוכחות.

צה”ל משתדל בשנים האחרונות לא להשתמש במונח הזה; יצא לו שם רע. השם הקודם של הפעילות הזו הוא “לבנת שיבוש”. המטרה שלו היא שיבוש חיי הפלסטינים, הטלת אימה, והבהרה שהצבא יודע להגיע לכל בית אם הוא רוצה. לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת את הפעילות השגרתית של החמושים, פשיטה על כפר בשעת לילה והשלכת רימוני הלם ורימוני גז ללא סיבה. הפעילות הזו, כפי שכבר הראתי, מוכרת לכל הדרגים של החמושים – עד שמגיעים לאוגדה, שם היא מוכחשת. אחרי הכל, אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לאלוף הפיקוד.

לבנת שיבוש/הפגנת נוכחות כוללת גם תקיפה פיזית של פלסטינים: כפי שהעיד בשעתו מפקד חטיבת כפיר דאז, איתי וירוב,

“כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלשתינאים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.”

(וירוב קודם מאז.)

לפעולות שמטרתה היא הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת יש שם בלתי נעים: טרור. ההגדרה של טרור היא הפעלת אלימות לשם השגת מטרה פוליטית. המטרה הפוליטית של צה”ל היא שימור משטר האפרטהייד. כמו ששרים האנרכיסטים כבר שנים: שום דבר לא יעזור/צה”ל הוא ארגון טרור.

במשך עשרות שנים נכנסו חמושי צה”ל בלילות לבתיהם של אנשים חפים מפשע כדי להפעיל נגדם טרור. תומכי מערך ה-hasbara הכחישו שנים את קיומה של פרקטיקת המיפויים – ואם היתה להם בושה, הן היו מתפדחים קשות אחרי שידעי הכיר בה כשביטל אותה. למזלם, הם פטורים ממנה, כמו גם מהצורך להסתכל במראה. אם נעמת אותם עם העובדה, הם ישלחו אותנו לברר מה קורה בסוריה.

אין לי שום אחריות על מה שקורה בסוריה (אלא כשצה”ל מתערב במלחמת האזרחים שם). צה”ל, מצד שני, הוא לגמרי באחריותי. הייתי עובד כפיה שלו במשך שלוש שנים ויותר. המסים שלי מקיימים את משטר הטרור שלו. נדבך מהמשטר הזה קרס בשבוע שעבר, מאימת הדין. ואנחנו נצטרך להמשיך ולהלחם במשטר הזה, עד שיקרוס.

ועוד דבר אחד: זוכרים את ההתייחסות לאביתר בשבוע שעבר, ואת העובדה שהמאחז היה אמור להיות מפונה על יום שלישי שעבר? תיראו מופתעים – הוא לא פונה. בסופו של דבר מאחזים הם חלק מובנה מהדיקטטורה הצבאית שאנחנו מקיימים. ביום שישי האחרון פצעו החמושים פלסטיני באורח אנוש בהפגנה נגד אביתר. זה יימשך. עד שנפיל את המשטר.

ועוד דבר אחד ב': רופאים לזכויות אדם, זכותם תגן עלינו, עורכים בימים הקרובים גיוס כספים בשיטת המאצ'ינג: על כל שקל שאתם תורמים, הם מקבלים שניים. אני תרמתי. שיקלו גם אתם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על המצב

בסדר יורד, מהקבוע אל החולף

אביתר כמיקרוקוסמוס: לפני כחודש תפסה קבוצה של מתנחלי אליטה אדמות בגדה, והקימה עליהן – בפעם השניה – מאחז שנקרא אביתר, לא רחוק מצומת תפוח. כמקובל במקרים כאלה, מיד הגיעו חמושי צה”ל להגן על הפולשים מפני המנושלים. עד כאן, חתול ששרט את בעליו: אין אייטם. אלא שאז התגלתה תמונה מביכה: חמושינו העליזים לא רק אבטחו את המאחז, אלא גם סייעו בהקמתו.

אופס. לאירוע כזה נהוג לקרוא במקומותינו “פיגוע hasbara”: הוא חושף את המציאות כפי שהיא, ומראה את הקשרים העמוקים והסבוכים בין המיליציה הרשמית (זו שבמדים) והלא רשמית (זו שפורעת בפלסטינים בשבתות, כשהמיליציה הרשמית מספקת לה אבטחה). על כן, בהתאם במסורת הארוכה של צה”ל של זימבור החפ”ש שהבין את הגיון הפקודות, הודיע דובר צה”ל שהנושא “ייחקר” ו”במידת הצורך יטופל משמעתית.”

זה אירע לפני כמה שבועות. ביום שישי האחרון רצחו חמושינו את מוחמד סעיד חמאייל, בן 15, בהפגנה נגד אביתר; החמושים רצחו את קרוב משפחתו, זכריה חמאייל בן ה-28, כשבועיים קודם לכן.

אז מה היה לנו פה: מאחז בלתי חוקי, לכאורה, מוקם בפועל על ידי צה”ל; לאחר מכן, צה”ל רוצח את האנשים שמתקוממים נגד הקמת המאחז. וזאת יש לדעת: מאחזים בלתי חוקיים שצה”ל איננו רוצה בטובתם, לא שורדים. הפלסטינים משמידים אותם תוך זמן קצר. הנוכחות של החמושים במקום מבהירה שעם כל הדיבורים על “מאחז בלתי חוקי” השליט בשטח דווקא רוצה בו ויפעיל אלימות כדי להגן עליו. ובאלימות כלפי אנשים לא חמושים, צה”ל ממש טוב. זה הספציאליטה שלו.

על פי צו שהוציא בני גנץ, את אביתר יש לפנות עד מחר. צווים כאלה אינם נאכפים ברוב מוחלט של המקרים, ויהיה מפתיע במיוחד אם הוא ייאכף מחר. אבל בינתיים, התבוננו באביתר: אלה פני משטר האפרטהייד, שמזמן לא היה משטר כיבוש ומשתמש באצטלה של כיבוש לצרכיו. וזה תמיד היה המשטר: זו היתה המטרה מהרגע שהחלו להקים אותו. צה”ל – ונזכיר שוב שמבחינה חוקית, אלוף פיקוד המרכז הוא הניצב בנעלי הריבון בגדה המערבית – תמיד האמין שלהתנחלות יש ערך צבאי. זו תפיסה שמגיעה מימי חומה ומגדל. התנחלות יוצרת שטחי שליטה, שמתוכם יכול הצבא לפעול. הגבול מסומן בתלם המחרשה.

המטרה השניה של התנחלויות – קיומן כבסיסי טרור חקלאי כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, במטרה לגרום לחקלאים הפלסטינים לנטוש את אדמתם, כדי שאפשר יהיה לתפוס אותה באצטלה ספק-חוקית – היא מטרה שהצבא אדיש לה. היא מתסכלת אותו כאשר גלי הטרור היהודי “מחממים את השטח”, אבל אין לו שום יכולת ושום רצון לפעול כלפי הטרוריסטים היהודים. את זה הוא משאיר למשטרה. ועליה, במיוחד על משטרת ש”י, מיותר להרחיב את הדיבור.

התבוננו באביתר: זו התמונה שמתארת כמיקרוקוסמוס את הפעולה הגדולה ביותר של מדינת ישראל לדורותיה, מפעל ההתנחלויות. היא קבועה בשטח הרבה יותר מאשר ההתרגשות הפוליטית של הימים האחרונים.

בעיית הביביסטים: אז אתמול נפרדנו – לא ברור לכמה זמן – מבנימין נתניהו. יכול להיות שהוא ישוב, אם כי אני סקפטי (ראו בהמשך), אבל גם אם ישוב לזמן קצר, הוא מותיר אחריו עוד מוקש: הביביסטים.

יש קבוצה גדולה מאד באוכלוסיה שמאמינה שנתניהו הוא שמש העמים, שהוא הדבר הטוב ביותר מאז לחם פרוס, שבלעדיו אין לישראל תקומה. והם רואים את החלפתו לא כפעולה דמוקרטית שגרתית, כפי שהיתה בישראל לפניו, אלא כהפיכה. הם קוראים לה גניבת שלטון, וכשדוחקים אותם לקיר ומסירים את הסיסמאות (קשקשת ישראל השניה, למשל), נותרת התפיסה שכל שלטון שאיננו של נתניהו איננו לגיטימי.

זה לא משנה לצרכיהם שראש הממשלה הוא פסיכי ימני עם קבלות, מי שהוביל את מסע ההשחרה של מועצת יש”ע באמצעות ארגון הקש “ישראל שלי” (כשכלי התקשורת מתעקשים לשכוח, אני מתעקש לזכור), שהוא היה במטה של נתניהו כשהמציאו את שיטת “אם תרצו”, שהוא מי שעמד על גגות בתי דריינוף ושלהב את קהל המתנחלים להתנגדות יומיים לפני הרצח בדומא; זה לא משנה שגדעון סער הוא שונא זרים ורודף שלהם עם תעודות; זה לא משנה שאביגדור ליברמן הוא איש ימין שהריץ פה קמפיינים על עונש מוות ו”רק ליברמן מדבר ערבית”; זה לא משנה, כמובן, שיאיר לפיד אמר שאחרי שנטפל בפלסטינים, נצטרך לטפל בפלסטינים הישראלים; הביביסטים הם לא אנשי ימין, הם כת אישיות של נתניהו.

הם לא הולכים לשום מקום, ויש הרבה מאד מהם. מותר להעריך שרוב מצביעי הליכוד הם ביביסטים. הם יוצרים את בסיס לכת פוליטית של נקמה, שתדחה את המדינה הישראלית ומוסדותיה באיזו צורה שלא יהיו. יש להניח שלרובם זה יעבור עוד כמה שנים, אבל ישאר גרעין גדול יחסית שהפוליטיקה שלו תהיה פוליטיקה של שנאה ותאוות נקמה. זו, בסופו של דבר, מורשת נתניהו: כת קונספירטיבית.

הכישוף הוסר. האירוע החשוב ביותר אתמול (א’) היה עצם העובדה שהורכבה ממשלה שבראשה איננה עומד נתניהו. אזרחי ישראל שעדיין אינם ביביסטים למדו שכן, אפשר להקים פה ממשלה גם בלעדיו, גם כשהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. במשך שנים הוא הרגיל אותנו לכך שמה שהיה הוא שיהיה. אתמול למדנו אחרת, וזה לקח קריטי.

העברתו של נתניהו מתפקידו גם בולמת את הדרדור העקבי שלו לדיקטטורה, שהואץ בשנה האחרונה. לאף אחד מאסופת יורשיו אין לא הכוח ולא התומכים הנדרשים ללכת במשעול הזה בעצמם. נפתלי בנט, כמו כל קודמיו בתפקיד, הוא הדיקטטור הצבאי של הפלסטינים; אבל לא סביר שינסה להפוך לדיקטטור של הישראלים, ואם ינסה יזכירו לו מה הגודל הטבעי שלו.

נתניהו עצמו קיבל את האירוע בחוסר חן יוצא דופן. הוא השקיף בשלווה כשבני בריתו החריבו את נאום ההשבעה של בנט, והיום הוא ערך לבנט אירוע חפיפה קצר, של חצי שעה, ובלי תמונות. הדיקטטור בהתהוות פועל, כמובן, באופן מחושב: המטרה שלו היא לחבל בלגיטימיות של הממשלה החדשה, של כל ממשלה שאיננה שלו.

ואף על פי כן, סוג של כישוף הוסר. כישוף, נזכיר, איננו בהכרח פעולה מאגית: הוא מסגרת מחשבה חברתית. אנשים מאמינים, למשל, שאם המזוזה בפתח ביתם תפגע, הם צפויים לאסון; ועצם האמונה בכך מייצרת חרדה, חוסר מנוחה, ואלה בתורם כבר מייצרים את האפשרות לאסון. ארתור קונן-דויל הדגים את העקרון יפה בסיפור “חמשת חרצני התפוז” שלו. במשך שנים אמרו לנו שוב ושוב שנתניהו הוא כוח טבע, שאי אפשר להדיח אותו; הסיפור הזה התקבע לאמונה; ועכשיו, בקרב אלה שעיניהם פתוחות וליבם לא הושחת, היא מתנפצת.

וכן, הוא יכול לשוב. הוא השאיר מוקשים ליריביו. יכולות להיות עוד בחירות. אבל צריך לזכור: האיש כבר בן 72, והוא מאבד את זה. לפני שבוע היתה לו יציאה תמוהה על כך שהוא התרגש “כמו בפרל הארבור” כשהגיעו החיסונים, ולדעתי מה שקרה הוא שהוא הסניף יותר מדי צ’רצ’יל: זו התגובה של צ’רצ’יל (על כל פנים, זו התגובה שהוא פרסם באוטוביוגרפיה שהתחזתה להיסטוריה של מלה”ע השניה שלו) לאחר פרל הארבור. אתמול הוא קשקש משהו על כך שבתקופתו הגיעו מסעדות איטלקיות לפריפריה.

עם זאת, הוא עדיין מסוכן. היום הוא קרא לאופוזיציה “לירות מהנגמ”ש החוצה ולפגוע.” זה סוג השריקות שהוא מתמחה בו, הדרך שבה הוא מפעיל טרור סטוכאסטי – קורא לפסיכים שמחפשים התרגשות והכרה לבצע פיגוע, בעוד שהוא עצמו יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולומר שמה הוא קשור. ועדיין, טוב שהוא מחוץ לאוהל ומנסה להשתין פנימה מאשר בתוכו ומשתין על הציבור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הצלף העיוור

התמונה המרכזית העולה מתחקיר “המקור” על הצלפים בעזה היא של עיוורון מוחלט – ומכוון

רביב דרוקר ו”המקור” חשבו השבוע שהם העלו תכנית אמיצה, בכך שהביאו עשרה צלפים שירו לעבר בלתי חמושים פלסטינים בהפגנות של 2018 – 2019 ברצועת עזה, אבל ספק אם היה משהו פחדני ממנה. בניגוד למטרה העיתונאית, הכתבה של המקור לא חשפה מציאות אלא עשתה הכל כדי להסתיר אותה.

ראשית, בלט השימוש בטרמינולוגיה צה”לית כדי לטשטש את המציאות. “איקס” הוא אדם – ברוב מוחלט של המקרים, בלתי חמוש ובלתי מסוכן – שצלף העלה על כוונת, לקח נשימה ארוכה, התבונן בו היטב, ואז ירה בו קליע במהירות על קולית והרג אותו. כשאנחנו אומרים “איקס”, אנחנו מורידים את כל זה לרמה של משחק מחשב. “לרכוש ברך” משמעה כל הפעולות הנ”ל, רק שהן מסתיימות בהפיכת אדם לנכה ולא למת. הגיימיפיקציה של ההרג איננה מקרית: היא הכרחית לצלפים עצמם, שמשתמשים במונחים כאלה ממש (”יש פה משחק עם נקודות,” “התחילה המסיבה”) כדי להמשיך לחיות עם עצמם, והיא הכרחית לצופים בבית.

לגמרי לא במקרה, “המקור” לא העלתה סרטונים של ירי צלפים כפי שהם נראים דרך הכוונות והמשקפות – ויש כאלה – אלא הסתפקה בציורי אילוסטרציה. אחרי הכל, אם יראו לצופים בבית איך זה נראה באמת, מישהו עוד יכול להקיא על כורסת הטלוויזיה, וזה יחטיא לגמרי את המטרה של הפרק: ליצור תחושה של התעלות וזיכוך. תראו איזה חיילים יש לנו, ותראו מה אנחנו עושים להם. הם יוצאים עם סיוטים. בואו לא נדבר עכשיו על המשפט המבעית “יש דור של ילדים בעזה שלא ישחקו בכדורגל.”

ירי הצלפים לעבר המון בלתי חמוש ב-2018-2019 הוביל ל-214 מקרי מוות וכמעט 8,000 פציעות מירי חי, רובן המכריע בגפיים. בואו נתעכב לרגע על 214 מקרי המוות האלה, כי “המקור” לא. המקרה היחיד של מוות שהיא מתארת במפורט הוא מקרה שבו צלף שקיבל פקודה לירות לעבר גפיים, ולא מצא מטרה ראויה, החליט לירות כדי להחטיא. הקליע שלו פגע באבן, ניתז ממנה והרג אדם חף מפשע. הצלף מיהר להפיל את התיק על הקורבן: “זה לא קרה בגללי, זה קרה בגללו. הוא היה בסיטואציה, הוא עשה את מה שעשה כדי לקבל כדור. הוא אשם בזה שהוא נפגע.” נזכיר, שוב, ששניות קודם לכן הצלף אמר שירה כדי להחטיא כי לא מצא מטרה ראויה לירי.

הצלפים צריכים לחיות עם עצמם. הם צריכים לומר לעצמם שהם לא שופכי דם נקיים. אבל מה התירוץ של “המקור”? איך סיפור כזה עובר בלי שאלות, בלי הערות, בהסכמה שבשתיקה? שאלה מרכזית יותר: למה בחרתם להציג את מקרי ההרג דרך פריזמה של טעות? ב-15 במאי 2018, הרגו צלפי צה”ל 60 (!) בני אדם. כל הקליעים הללו פגעו באבן?

הנראטיב של “אנחנו לא יורים כדי להרוג חובשים ועיתונאים, זה איכשהו קורה לנו” הוא כמובן הנראטיב הרשמי של צה”ל, ול”המקור” לא היה די אומץ להתעמת איתו, לא שבוע אחרי עוד מערכה בעזה. התכנית לא מעיזה להרחיב נקודות שהצלפים פולטים בחטף: שהיה עליהם לחץ מהמפקדים שלהם לירות, גם כשהם לא רצו; על השאיפה של צלפים להשיג “איקס”, על הצורך שלהם להוכיח את עצמם מקצועית, מקצועיות שמתבטאת במות אנשים – שאחד הצלפים מדגים היטב, כשהוא מחזיק את תרמיל הקליע של ההרוג הראשון שלו, ואומר ש"זה התרמיל שהפך אותי לגבר"; על האמירה, שעוברים עליה במהירות, שאף אחד לא חוקר ירי שהסתיים בפגיעה.

ראינו את הצלפים. לא ראינו לא את הדרג שמעליהם, שנתן להם את פקודת הירי, ולא את הדרגים הגבוהים, שהחליטו שירי צלפים הוא הפתרון הנדרש לפיזור הפגנות – ושאמור היה לדעת שחלק מהצלפים שלו לוקים בגבריות קינטית ובפטישיזם של קליעים. לא שמענו את בג”צ, שאישר את המדיניות הזו. ובמיוחד לא שמענו את מסקנות ועדת החקירה של מועצת זכויות האדם שחקרה את התנהלות צה”ל. היא מצאה, בין השאר, שצלפי צה”ל ירו במכוון בילדים, בנכים, עיתונאים ופרמדיקים, ושפקודות הירי שלהם היו, במונחים צה”ליים, בלתי חוקיות בעליל.

ככה משרתים את הנראטיב: מצמצמים קלות את העדשה, כך שתתאים למה שהציבור רוצה לשמוע. עיתונאות זה לא; זה קרוב הרבה יותר לתעמולה. עיתונאים אומרים לקהל מה שהוא לא רוצה לשמוע, לא מלטפים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמת.

(יוסי גורביץ)