החברים של ג'ורג'

הצל שלי ואני

כמה הערות על דכאון

הפוסט הזה הוא האחרון בסדרת פוסטי פרויקט 300, על כל פנים לחודש זה; והגיעה השעה להסביר את הצורה שבה התנהל הבלוג בשנה האחרונה. כתבתי את סדרת פרויקט 300 הנוכחית כסוג של תראפיה, בנסיון להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות את זה, למרות המחלה.

זה התחיל לפני יותר משנה וחצי, בסמיכות מסוימת לפריצת אינתיפאדת היחידים. הסיפורים שזרמו מהשטח היו מזעזעים. יש לי קולגות וידידים פלסטיניים, רובם ממזרח ירושלים, והמידע שהם שלחו היה כל כך שונה מזה שהגיע דרך התקשורת הישראלית, שהתחלתי לחוש משבר. המצב לא השתפר כשחלקם ציינו בפני שמה שעולה עכשיו על פני השטח הוא במידה ניכרת לא משהו חדש, אלא הקצנה של מצב קיים. התחלתי, במידה מסוימת, לאבד את זה: כעס ותוקפנות הפכו לתגובות הבסיסיות שלי. ידידים הזהירו אותי שמשהו השתבש; אחד מהם אמר לי שאני מתנהג כמו סובל פוסט טראומה.

ואולי גם זה היה שם. פוסט טראומה היא נושא שניסיתי לכתוב עליו, ללא הצלחה, במשך שנה. משהו תמיד חסם אותי. אני לא יודע מאיפה זה בא. אני יודע שהתחלתי לסבול מחוסר שינה חריג, מחוסר יכולת להתרכז, איבדתי טעם בהרבה מאד דברים. לא ראיתי טעם להמשיך ולכתוב, כי לא ראיתי יכולת שינוי ממשית. הכתיבה הפכה לסוג של התפרצות. ולזה, טוויטר ופייסבוק הרבה יותר מתאימים.

והיו התיקים. פאק, היו התיקים. הדברים שהגיעו אלי במסגרת יש דין ושהוחלט לא לפרסם החוצה, לתת להליך המשפטי לחרחר את שלו, אבל בינתיים קראת את התיק. היו התיקים שהיית יושב מולם ובוכה, בוכה פיזית, ויודע ששום דבר לא יקרה. לא תהיה חקירה, אם תהיה חקירה היא תכשל/תוכשל, ואם המשטרה לא תשמיד את התיק, הפרקליטות כבר תעשה את זה. שום דבר דרמטי: רצח אחד, אבל בדרך כלל השגרה היומית. חיפושים, “מיפוי”, התעללות שגרתית, קצת ביזה. והרגעים האלה שבהם אתה אומר לקולגה שלך שתפקידה היום הוא לרסן אותך כדי שלא תכתוב מה אתה חושב על הקלגסים הרלוונטיים. הרגעים שכבר כתבת את זה, ומחקת. כשהיאוש פוגש את הזעם, ומה שנשאר הוא רק הרצון לצרוח ולקלל. בלי תקווה.

ולאט לאט, העדר התקווה מחליק פנימה, הופך לחלק מהשגרה. כל יום נהיה קשה יותר. אני, יעידו עלי עורכי, מכונת עבודה. ונאחזתי בעבודה בציפורניים, כי עבודה היא השרדות, כי אני לא רוצה להזרק לרחוב. אבל כל יום זה הצריך יותר מאמץ, עוד מאבק כלפי מעלה, וכל דבר שמעבר לביצוע העבודה הופך למשהו שמעבר ליכולותיך. כמו לבשל, ואז ההוצאות שלך על מזון מוזמן מאמירות. ודברים כמו כתיבה בבלוג הופכים, באיטיות ובעקביות, למעלה מיכולותיך. כי מה הטעם?

(הערה: גם כשאני בצד השני של המנהרה הזו, או מה שאני מקווה שהוא הצד השני, אני מתקשה לראות פתרון אינטלקטואלי לשאלה “מה הטעם.” כפי שאני רואה את הגל ההיסטורי שאנחנו רוכבים עליו, אנחנו – קרי המחנה הליברלי – בירידה, והיא תמשך שנים רבות. לא ברור איך יוצאים ממנו. מה שברור הוא שהכניעה והרמת הידיים מציבות אותך בצד הלא נכון של ההיסטוריה. אין לי ולו צל של טרוניה כלפי מי שמציל את עצמו ונמלט מכאן; אבל על הנותרים מוטלת חובה אתית להתנגד ולתעד.)

ואז המטפלת שלי אמרה לי בפשטות, במארס 2016, שאני סובל מדכאון ושאני זקוק לטיפול תרופתי. כאן הייתי צריך להתגבר על המורשת שאיתה גדלתי, ושבמידה רבה עדיין איתנו: שמחלת נפש, ודכאון היא מחלת נפש, היא עילה לבושה. אני לא זוכר את מי אני מצטט, אבל הוא כתב שלאף אחד אין בעיה לומר שהוא שבר עצם, או סובל ממחלת כבד, אבל אינסטינקטיבית אנחנו מתביישים לדבר על מחלות נפש.

בחסדיה של מערכת הבריאות הישראלית – נושא נפרד – ראיתי פסיכיאטר רק במאי 2016, ואחרי ששכנעתי אותו שאני לא פרנואיד (”אתה חושב שעוקבים אחריך?” “לא יותר מאשר אחרי כולם, כלומר אוספים את כל התשדורות שלי ויש לי תיק לא פעיל”), ואחרי ששאל עוד שורה של שאלות סטנדרטיות, הסיק שאני סובל מדכאון ורשם לי תרופות. אחרי חודש, נפגש איתי שנית, הורה לי להמשיך תרופות ואמר שיהיה בסדר אחרי שנה.

שנה חלפה. לקחתי את התרופות בסדירות, עד כדי התקף פאניקה במספר מקרים שבהן הן היו חסרות בבית המרקחת, ואני מתפקד טוב. השמיים עדיין מעוננים – אני עדיין נאבק להחזיר את חדוות הצילום שלי – אבל יש בהם הרבה יותר שמש.

הגיע הזמן להפעיל מחדש את הבלוג, אמרתי לעצמי, ובוא נראה אם אתה עדיין מסוגל לזה כמו פעם. לא אכחד: יש כאן גם אלמנט כלכלי. התרומות שלכם מסייעות לי להחזיק את עצמי כלכלית. אבל שכחתי את העונג שיש בלאלץ את עצמך לכתוב, לסלק הצידה בלעג את החשכה שאומרת לך שלמה לך, חבל על הזמן, לך תהרוג איזה פיקסל, לקחת את הזעם ולתת לו צורה, כיוון וליטוש.

אבל זה לא רק פוסט אישי.

[…]

דכאון הוא אחת ממחלות הנפש הנפוצות ביותר. בארה”ב, השכיחות היא ככל הנראה 6.7% מכלל האוכלוסיה, והיא הסיבה המובילה לנכות בגילאי 18-44. בישראל, השיעור גבוה יותר (על פי נתוני 2012) ועומד על כעשרה אחוזים. זה אומר שכאחד מכל עשרה אנשים שאתם ברחוב סובל מדכאון, ויש סיכוי סביר למדי שהוא לא יודע את זה. שהוא, כמוני, חושב שאלה פשוט החיים, שהיאוש וחוסר הטעם האלה הם משהו נתון, שאין מה לעשות נגדו. על פי נתונים מארה”ב, רוב הסובלים מדכאון לא מקבלים טיפול.

דכאון הוא סיבה מובילה להתאבדות, שהיא אחד מגורמי המוות האלים המובילים בעולם. התאבדות נפוצה משמעותית יותר בקרב גברים, אבל גם (בישראל) בין קשישים, בני נוער, ומהגרים מאתיופיה ומחבר העמים. שיעור ההתאבדות בישראל הוא תשעה לכל 100,000 תושבים, ובממוצע מתים בישראל מדי שנה כתוצאה מהתאבדות כ-500 בני אדם או יותר.

כלומר, מספר האנשים ששולחים יד בנפשם – אלה שהצליחו, מספר המנסים גבוה משמעותית – גבוה בכשליש ממספר ההרוגים בתאונות דרכים ב-2016. הוא גבוה בערך פי 20 ממספר ההרוגים של צה”ל בשנה ממוצעת ופי שלוש או ארבע ממספר ההרוגים שלו בשנת מה שמכונה כאן מלחמה – וזאת מבלי להכנס לשאלה כמה מההרוגים האלה הם בכלל תוצאה של התאבדות. כל זה מתרחש על רקע מגפה שקטה של דכאון, וכל זה לא מגיע בכלל לידיעת הציבור הכללי. הבושה, והפחד המשתק (וכמה שהוא משתק! מה שאני חושב עכשיו, זה אני או המחלה? האם יש בכלל “אני” מאחורי הדבר הזה? האם אתה יכול להבחין ביניהם?) תורמים להיעדר הדיון הציבורי, כאילו בעצם הדיבור על המחלה אתה מזמין אותה, כאילו עדיין היינו בתפיסה הישנה על שדים שנכנסים באדם.

יש סבירות גבוהה למדי שחלק מהקרובים אליכם חולים ולא יודעים זאת, או מכחישים זאת. אם אתם חושדים בכך, חפשו את הסימנים. דברו איתם. חישקו איתם שיניים מול הביורוקרטיה של מערכת הבריאות. אפשר לצאת מזה, יש פתרונות. הידיעה עם מה אתה מתמודד היא ראשית ההחלמה.

ולא תהי למוות ממשלה.

אנא הפיצו.

הערה מנהלתית: ומעתה שזה נגמר (כמו פוסט שלווה לוין, גם זה התבשל במשך חודשים), אני לוקח כמה ימי חופשה, ואשוב ביום ראשון עם מספר הצעות לשינוי ובתקווה לשיפור. אני מודה לכל מי שהיה כאן איתי בחודש האחרון, ולתמר רוטמן על הסיוע והעצות.

(יוסי גורביץ)

למה לא אשכנזי

תשובה לאורי משגב

אורי משגב כתב בשבוע שעבר מאמר שבו הוא נימק מדוע לדעתו השמאל צריך לתמוך בגבי אשכנזי כמועמד הבא שלו. הוא קיבל תגובות חריפות, ובצדק, על המאמר הזה, אז היום הוא כתב מאמר בו הוא מאשים את מתנגדי הרעיון הזה בטהרנות, ואומר שהשמאל צריך להלחם מלוכלך.

אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, אבל לעולם לא אתמוך בגבי אשכנזי לתפקיד מנהיג השמאל, ואני לא חושב שהוא מועמד רציני. משגב טוען שאשכנזי מטיל אימה על נתניהו, והוא כנראה צודק. מצד שני, דני דנון מטיל אימה על נתניהו. להטיל אימה על נתניהו זו חכמה קטנה למדי.

יש שורה של סיבות, מוסריות ופרגמטיות, מדוע אסור לאפשר לאשכנזי להפוך לסוג כלשהו של מנהיג פוליטי, ואני אפרט אותן במה שהוא לדעתי סדר החשיבות שלהן.

כי הוא פושע מלחמה. גבי אשכנזי לא רשם שום נצחון מזהיר בשדה הקרב – על כך מיד – אבל הוא היה ממש מוצלח ברצח אזרחים. הוא אחראי ליותר מאלף אזרחים הרוגים במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, והוא אחראי להתקפה הרצחנית על המרמרה. קבלה של אשכנזי כמנהיג השמאל הישראלי היא לגיטימציה לפושעי מלחמה ולפשעי מלחמה, והגיע הזמן שהשמאל ייגמל מזה.

כי הוא חתר תחת הדרג המדיני. כרמטכ”ל, מתקבל הרושם שעיקר הפעילות של אשכנזי מעבר להרג אזרחים היתה תככנות נגד השר הממונה עליו. פרשת אשכנזי-הרפז אולי לא הניבה כתב אישום – בין השאר, יש להניח, משום שהיועץ המשפטי מאד לא רצה לחקור – אבל גם גרסת המינימום חמורה דיה. הלשכה של אשכנזי היתה חצר של חנפנים, שלא בחלה באיסוף מידע על השר הממונה ואנשי לשכתו. לא הצליחו להוכיח שאשכנזי ידע על המזימה לזיוף מסמך גלנט, אבל מקורביו ידעו גם ידעו – וישנה השיחה ההיא שנעלמה מהרשימות שניהל אשכנזי עם הרפז מיד לאחר חשיפת המסמך. מה נאמר שם? לא ברור, אבל ברור שאשכנזי ניהל אותה במכוון מטלפון שהשיחות בו לא הוקלטו.

אשכנזי נתפס בפרשה הזו בשקרים, ונראה שהוא ידע שיש פסול בקשרים שלו עם הרפז משום שהם התנהלו בפועל דרך אשתו רונית. אם אשכנזי ידע על הקשר ושתק, הוא פסול לכל תפקיד. אם הוא לא ידע עליו, הוא לא ראוי לשום תפקיד – הן משום שהוא לא מסוגל לדעת מה מקורביו עושים, הן משום האווירה שהוא משרה עליהם.

ואם משגב חושב שהפרשה הזו לא תצוץ, בהגזמה המקובלת על נתניהו, במערכת הבחירות -  הוא טועה קשות.

כי לאשכנזי אין הישגים. אף אחד לא מסוגל לזכור קרב חשוב שהוא פיקד עליו, כי לא היו כאלה. אשכנזי שירת בפיקוד צפון, שם הוא הובס על ידי החיזבאללה, וכרמטכ”ל הוא הוציא תיקו מול החמאס. לא בדיוק משהו שהולכים איתו לבחירות. כן, הדובר הפעלתן שלו אבי בניהו הפיץ שוב ושוב בתקשורת את השמועות שאשכנזי הציל את צה”ל, אבל אין שום ראיה לכך שהיה משהו מאחורי מסך העשן הזה.

דבקה בו שחיתות. שוב, זה כנראה לא יגיע לשום כתב אישום, אבל שמו של אשכנזי נקשר לחקירת השחיתות בנמל אשדוד. וגם שם, לדבריו, הוא לא ידע כלום, לא ראה כלום, ואיכשהו הסתובב עם החשודים. מצטער, כבר היה לי מספיק מההתנהלות הזו מצד נתניהו.

כי אין לנו מושג מה הדעות הפוליטיות שלו. עד כה אשכנזי לא נתפס בשום התבטאות מדינית. יכול להיות שהוא שמאלן נסתר, למרות שאין סיבה טובה לחשוב כך, ויכול להיות שהוא עוד אהוד ברק. שתופס טרמפ על מחנה שלם. כן, הוא מתעב את נתניהו. שייקח מספר.

כי הוא יעלה את תקציב הבטחון. אחת הרעות החולות ביותר בישראל היא העליה הבלתי פוסקת של תקציב הבטחון, כאשר במקביל הצבא מספק פחות בטחון ועוסק ביבבות. השנים של אשכנזי היו שנות דגל מהבחינה הזו, ואם הוא יעמוד בראשות מפלגת העבודה, הדבר היחיד שאפשר לומר בוודאות שהוא יעשה הוא להעלות את תקציב הבטחון.

כי אנחנו לא יודעים כלום על דעותיו הכלכליות: אבל ההתנהלות שלו מאז שחרורו מעידה שהוא ניצב בחחנה של האוליגרכים. היה לנו מספיק מזה.

כי שום רבינים לא יבואו: משגב מציין שרבין ניצח והוא היה בטחוניסט, וגם אהוד ברק ניצח. נתחיל מרבין. לרבין היה נכס ייחודי שלא היה לאף אחד אחריו: הוא היה המפקד האחרון של צה”ל שאשכרה ניצח במלחמה (מלחמת יוה”כ, כזכור, נגמרה בכך שישראל נסוגה מסיני – ההלם של המלחמה היה גדול מספיק כדי לתת למצרים את ההישג שרצו), וזה היה גם הנצחון הגדול בהיסטוריה של ישראל.

מאז 1967, צה”ל מוציא במקרה הטוב תיקו. אף אחד לא יכול להתחרות ברבין, וההיסטוריה מלמדת שגנרלים הם כשלון מוחץ בפוליטיקה. הנה רשימה חלקית, שמתמקדת ברמטכ”לים לשעבר וכמה גנרלים בולטים אחרים.

חיים בר לב – הוא היה קיים בציבוריות הישראלית בשנות ה-70 וה-80, אבל התפוגג. הוא כנראה הציל את חזית הדרום ב-1973, אבל לא שכחו לו את קו בר לב.

מוטה גור – הרמטכ”ל לשעבר שכבש את הר הבית ניסה קריירה פוליטית והתפוגג.

רפאל “רפול” איתן – נכנס לפוליטיקה ב-1992, קיבל שמונה מנדטים ואחר כך התפוגג. אפס השפעה אחרי תפקידו הצבאי.

דן שומרון – שקל קריירה פוליטית במפלגת המרכז, היה לו מספיק שכל לא לעשות את זה, התפוגג.

אמנון ליפקין-שחק – הוא היה ב-1997-1998 במעמדו של אשכנזי היום: התקווה הלבנה הגדולה שתביס את נתניהו. הוא פתח את הפה, והפך לבדיחה. הצטרף למפלגת המרכז של איציק מרדכי והתפוגג יחד איתה.

שאול “פחחחחחח” מופז – כל מילה מיותרת. אין, אגב, סיבה טובה לחשוב שדעותיו הפוליטיות של אשכנזי שונות משלו.

בוגי “משה” יעלון – לא ניסה עד כה לקבל מעמד עצמאי בליכוד, כנראה משום שהוא יודע למה; והוא לא הגבינה החדה במזווה, בלשון המעטה.

נבחרת האלופים – בבחירות 1988 הציגה מפלגת העבודה את “תכנית נבחרת האלופים” שלה, שהיתה מעין תכנית אלון משודרגת. הציבור לא שם לב והסתבר שכוורת אלופים זה לא מה שהיה פעם.

אביגדור קהלני – גיבור קרבות עמק הבכא ב-1973. התפלג מהעבודה, הקים מפלגת מרכז, התפוגג.

איציק “יצחק” מרדכי – שר הבטחון של נתניהו שפוטר על ידיו, קרע לנתניהו את הצורה בעימות הטלוויזיוני של בחירות 1999 (אהוד ברק ברח), הוביל את מפלגת המרכז והפך לשר התחבורה. הוא נאלץ לפרוש מהפוליטיקה לאחר שהורשע בהטרדות מיניות של חיילות שהיו כפופות לו, אבל התפוגגותו היתה בתהליך מואץ עוד קודם לכן.

הציפיה שדווקא גבי אשכנזי יהפוך את ההיסטוריה הזו על פיה מצריכה ראיות יוצאות דופן, שעד כה לא הוצגו.

אהוד ברק. הדוגמא השניה של משגב להצלחה של גנרל היא אהוד ברק. הוא מציין שברק הצליח להוציא את ישראל מלבנון. זה נכון, וזה נחמד. אבל צריך לזכור כמה דברים. ראשית כל, סביר להניח שרוב הציבור שאליו רוצה משגב לפנות לא זוכר את זה דווקא כהישג, בשל מלחמת לבנון השניה.

שנית, אהוד ברק חיסל את השמאל הישראלי. בנסיון להציל את עצמו אחרי קריסת השיחות עם ערפאת, הוא הפיץ את הבדותה ש”אין פרטנר”, וכשפרצה האלימות הוא מיהר לקשר בינה ובין קריסת השיחות. הוא איבד שליטה על הצבא וזה ניהל מדיניות עצמאית וקטלנית משלו. ברק נסיה לשוחח עם ערפאת רק אחרי שבזבז יותר משנה בלי שיחות. שוב, אין שום סיבה טובה לחשוב שאשכנזי יהיה שונה במשהו.

כי השמאל צריך מועמדים שימשכו את הפלסטינים הישראלים: בלי חיבור איתם, לא יהיה נצחון של השמאל. זה, אולי, הלקח הגדול ביותר שאפשר ללמוד מרבין: הוא הכיר במפלגות של הפלסטינים הישראלים כשותפות והשקיע סכומי עתק בפיתוח הישובים הפלסטיניים-ישראלים. אף אחד לא עשה את מה שעשתה ממשלת רבין השניה שם, לא לפניו ולא אחריו.

כמו על כל נושא אחר, לא שמענו מילה מאשכנזי על החזון שלו לשילובם של הפלסטינים הישראלים. גם אין שום סיבה טובה לחשוב שהם יתלהבו מהקצב מעזה והטובח במרמרה. מצב שבו אשכנזי הוא ראש הממשלה המיועד של השמאל בהחלט יכול לשכנע רבים מהם להשאר בבית.

במילים אחרות, נראה שהקבעון של השמאל-מרכז על הצורך שלו למצוא גנרל נטוע בתקופה אחרת, תקופה שלא תחזור – והמועמד הספציפי הזה הוא מהגרועים ביותר שבנמצא. אני לגמרי בעד מלחמה מלוכלכת, חסרת מעצורים, בימין הישראלי; אין לי שום כוונה להשקיע מאמצים בהכנסת אהוד ברק ב’ ללשכת ראש הממשלה.

ועוד דבר אחד: בוז’י “מי?” הרצוג מאד נעלב מגדעון לוי, אז הוא כתב אתמול מאמר בהארץ שבו הטיל ספק בכך שגדעון לוי ציוני. אני לא ציוני, אני לא לגמרי בטוח שאפשר להיות אדם הגון וציוני (ובוז’י יוכיח), ואני די משוכנע שלוי לא רואה בעצמו ציוני – אבל שריקת הכלבים הזו של הרצוג, הנסיון האומלל הזה להתרפס בפני בפני הבן דרור ימינים, צריכה להבהיר שאיתו אין על מה לעבוד או על מה לדבר. כלומר, אם עוד לא הבנו את זה מההתנהלות של מפלגתו עד כה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהפושעים צווחים שהשופט בן זונה

למה התקשורת הישראלית לא מעזה לומר שכשבנט ולפיד תוקפים את דו”ח האו”ם, הם חשודים בפשע שתוקפים את השופט?

בכל פעם שאתה חושב שהגרוטסקה שהיא החיים הפוליטיים הישראלים לא מסוגלת לרדת נמוך יותר, צץ לך נפתלי בנט ומוכיח שאתה טועה. לפני שבוע הוא נופף בכתובת “אישבעל בן בדע” כהוכחה ל… לא ממש ברור, אבל נדמה לי שהוא טען שהזכות של מאמיני יהוה על הארץ נובעת מנוכחות שמו של סוגד לאל בעל על חרס עתיק. אני מודה שההגיון שלו חמק ממני. היום הוא הצליח להעפיל לשיאים חדשים: לדו”ח האו”ם על טבח “צוק איתן,” הוא אמר, “יש דם על הידיים.”

יש המון בעיות עם הטיעון הזה, אבל המרכזית שבהן היא שבעוד שהנוזלים שהדו”ח מכיל הם ככל הנראה דיו, לבנט יש דווקא המון דם על הידיים. הוא היה שר בקבינט הבטחוני שאישר את מהלכי צה”ל ב”צוק איתן.” הצווחות של בנט הזכירו לי את אלה של יאיר לפיד: הלז, כמו בנט, היה חבר בקבינט הבטחוני. וכמו בנט, הוא תקף את הדו”ח – כשעוד לא פורסם – בחריפות: הוא אמר שהוא ראוי לקבורת חמור.

התקשורת היהודית דיווחה בצייתנות על ההתבטאויות של שני הבכירים הפוליטיים הללו, אבל היא לא העזה לעשות את תפקידה ולשים אותן בהקשר: שני חשודים בפשעי מלחמה תוקפים את הוועדה שבודקת את התנהלותם.

כי זה בדיוק מה שהלך פה. בסעיף 243 לדו”ח, קובעת הוועדה שההפצצות השיטתיות של צה”ל על בתי מגורים ברצועת עזה מעלות חשד שאלו לא היו הפצצות מקריות אלא “טקטיקות צבאיות המעידות על מדיניות רחבה יותר, שאושרה ולו בשתיקה על ידי מקבלי ההחלטות בדרג הגבוה ביותר של ממשלת ישראל.” או, במילים אחרות, הקבינט הבטחוני. ועל כן ממליצה הוועדה כי הנושא יובא בפני בית הדין הבינלאומי בהאג.

אז נחזור על זה שוב: שני חשודים בפשעי מלחמה תקפו את הוועדה שבדקה את התנהלותם, וקבעה שהם חשודים בפשעי מלחמה, והתקשורת היהודית לא טרחה לדווח לקוראים שלה על ניגוד העניינים הבסיסי הזה.

הוועדה, כמובן, צודקת. לצה”ל היתה מדיניות מכוונת של פגיעה במבנים אזרחיים, מתוך ידיעה שאין בהם לוחמי חמאס. במהלך הלחימה, כפי שציין הבלוג הזה בזמן אמת, צה”ל העיד על כך בעצמו – אבל תמיד מפי מקורות אנונימיים, “קצינים בכירים.” למה? כפי שכתבתי כבר אז, בצה”ל ידעו שהמדיניות הזו, שהמטרה המוצהרת שלה היתה פגיעה במשפחותיהם של בכירי חמאס, היא פשע מלחמה. הם רצו להשוויץ בה בפני הציבור היהודי, אבל לא רצו לקחת את האחריות עליה. הם ידעו מה משמעותה.

מהחשודים בפשעי מלחמה בנט ולפיד – ומהחשודים העיקריים, נתניהו ויעלון – אין מה לצפות לאמירת אמת. הם חייבים לטשטש את הפשעים שלהם. הדרך שלהם לטשטש אותם היא לומר לתחליף העלוב של ציבור שיש פה שהשופט בן זונה.

הדו”ח, אגב, מביא לא מעט עדויות על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי חמאס. הן היו יכולות להיות חזקות משמעותית יותר, אלמלא סירבה ממשלת ישראל לשתף איתו פעולה. או, במילים אחרות, ניסתה לשמור על זכות השתיקה. הטקטיקה הזו הביסה את עצמה ברגע שוויליאם שבאס המוטה בעליל הודח מראשות הוועדה (הוא האשים פעם את נתניהו באחריות ל”עופרת יצוקה”; נתניהו היה אז באופוזיציה) והוחלף על ידי מקגוואן דיוויס. מקריאה ראשונית, הדו”ח שלה הרבה יותר הדוק ומדויק.

מהדו”ח עולה ש”שוברים שתיקה” צדקו לאורך כל הדרך: שלצה”ל (כלומר, הזרוע הצבאית של ממשלת ישראל, האנשים שביצעו את ההנחיות של החשודים בנט ולפיד) היתה מדיניות של הכרזה על כל פלסטיני באשר הוא כעל מטרה. לדו”ח האו”ם יש משהו מאד מעניין לומר על זה.

בסעיפים 630-633 מפרקת הוועדה לגורמים את ההחלטה של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד איש לדין על אחת התקריות היותר מפורסמות ב”צוק איתן”: התקרית בחוף עזה, שבו הרגו חמושינו המעופפים ארבעה ילדים. הטענה של הפצ”ר ומצ”ח היתה כדלקמן:

א. התקרית התרחשה סמוך למתקן של חיל הים של חמאס.

ב. היה מידע מודיעיני על כך שפעילים של חמאס צפויים להגיע למתקן.

ג. זוהו דמויות רצות באזור שלו.

ד. הן לא זוהו כילדים.

ועל כן רצחנו את איסמעיל בכר, אהד בכר, זכריה בכר ומוחמד בקר, ילדים בני תשע עד 11 שנים. כן, רצחנו.

ארבעה ילדים וכדור. עמיר שיבי

כי כך מפרקת ועדת האו”ם את התקרית הזו:

א. מדובר בילדים בני תשע עד 11. הם קטנים משמעותית ממבוגרים.

ב. המתקן של החמאס היה בלב חוף ציבורי בלב עיר גדולה, סמוך מאד למלונות גדולים. על כן סביר היה להניח שדווקא יהיו אזרחים באזור.

ג. לא היו כוחות של צה”ל במקום, ובהתאם לא נשקפה להם כל סכנה, ולא היתה דחיפות בביצוע ההתקפה.

ד. הנחת היסוד של משפט הלחימה היא שבמקום שבו יש ספק ולא ברור אם אדם הוא לוחם או לא, יש להניח שהוא איננו לוחם אלא אזרח.

ה. בכך שצה”ל החליט שהוא מתייחס לכל אדם בלתי ידוע באזור כאל לוחם, ולא מעניק לו את הספק שמא הוא אזרח, הוא הופך את תפיסת החפות על ראשה. ב

מילים אחרות – שהוועדה לא השתמשה בהן – צה”ל מפליל אפריורי את האוכלוסיה האזרחית ודורש ממנה להוכיח שהיא איננה לוחמת. מי שראה איך בשבועות האחרונים השתמשה ה-hasbara הישראלית בטענה שצה”ל הרג “גברים בגיל לחימה” כדי לטעון שמותם הוא בעצם בסדר, יבין איך פעלה שיטת ההפללה הצה”לית: אלא אם אתה במובהק לא-לוחם, אתה מטרה לגיטימית. ובמאות מקרים, גם אם אתה ילד או אשה הישנים בבית שצה”ל יודע שאין בו בכיר חמאס, אתה תהפוך למטרה כדי להעלות את “מדד הכאב” של בכירי חמאס.

כלומר, שכאשר יצאו איסמעיל, אהד, זכריה ומוחמד לשחק כדורגל על החוף, הם היו מבחינת צה”ל מטרה לגיטימית עד שיוכח אחרת. למי שהרג אותם לא היה אכפת מספיק כדי לברר את מי הוא הורג. ומה שחמור יותר, כפי שאומרת הוועדה, הוא שהפרקליט הצבאי הראשי מעניק גושפנקא להיפוך הזה בהתנהלות החוקית.

לא שזה צריך להפתיע מישהו.

הוועדה גם שמה לב שצה”ל לא טרח לזמן עדים רלוונטיים, אלא חקר בעיקר את עצמו. זה אומר הרבה מאד על תהליך החקירה הצבאי. כפי שציין הערב עו”ד מיכאל ספרד, “מבחינת תובעת ה-ICC הקביעה החשובה ביותר בדו"ח האו"ם אינה החשד לפשעי מלחמה אלא שמערך החקירות של צה"ל מלא כשלים ולא ניתן לסמוך עליו.” כי הטענה שישראל חוקרת את עצמה היתה קו ההגנה הראשון שלה נגד העמדה לדין של חמושיה בחו”ל. זו חומת נייר קרועה.

וכמובן, החשודים בנט ולפיד לא מוגנים על ידיה כלל. הם דרג מדיני. אז למה התקשורת היהודית לא ציינה, פעם אחר פעם, את מה שצריך היה להיות מובן מאליו, שמדובר בחשודים שתוקפים את שופטיהם? כי מדובר בתקשורת מסורסת וכנועה, שאין לה עוד את האומץ להתעמת עם קוראיה, אם היה לה כזה אי פעם; כי מדובר בתקשורת שמעלה בתפקידה; כי מדובר בתקשורת מבוהלת, שמנסה להתרפס בפני השלטון. במקום להצביע על החשודים בפשע, היא מסייעת לטיוח. במקום לדווח על מה שעושה הצבא שלה, היא מורידה מעטה של עלטה. מדובר, בקצרה, בתקשורת שהפכה לחלק מהבעיה ולא מהפתרון, לציבור שככל הנראה לא מסוגל לתקן את עצמו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הפוטיניזם הזוחל כדי להיוולד

נתניהו מנסה לנצל את התאבדותו של אריאל רוניס כדי להתגבר על המעוז האחרון של חופש הביטוי

בסוף השבוע האחרון, שם קץ פקיד במשרד הפנים, אריאל רוניס, קץ לחייו. רוניס כתב סטטוס בפייסבוק קודם להתאבדותו, ובו תלה את החלטתו בתקרית שאירעה מספר ימים קודם לכן. אשה אפרו-אמריקאית הגיעה למשרד של לשכת האוכלוסין שניהל רוניס ודרשה לעמוד בתור לאמהות. התלהט ויכוח, שאחריו כתבה האישה סטטוס משלה, שבו כתבה שהיא חשה שמדובר בגזענות. רוניס כתב שבאמירה הזו, שהופצה במהירות ברחבי פייסבוק והגיעה גם לכלי התקשורת, הוא לא יכול לעמוד, ושם קץ לחייו.

זו טרגדיה, אבל לא הייתי נדרש לה – כולם כתבו על כך יותר מדי – אלמלא החליט הדיקטטור בהתהוות של ישראל, בנימין נתניהו, לנצל אותה. הלז הוא שר התקשורת, אבל במקום להתייצב לדיון בנושא בכנסת הוא שלח את אחד מסריסיו, יריב לוין – שר התיירות ומי שהיה בערך שבוע גם השר לבטחון פנים – כדי לדבר במקומו. האחרון אמר לכנסת ש”נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת […] לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי. […] המקרה הזה (התאבדותו של רוניס, י"ל) הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות. העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה.”

קשקוש מוחלט.

רוניס ידע מי האשה שכתבה את הסטטוס נגדו. היא כתבה אותו בפייסבוק, בשמה האמיתי. אילו רצה, יכול היה להתייעץ עם עורך דין, וזה היה אומר לו שפשוט אין לו עילה לתביעת דיבה. אם היה מתעקש – ויעיד המקרה של עינב גנד גלילי – היה מוצא בכל זאת עורך דין שהיה מגיש תביעה ריקה בשמו. סביר להניח שבמצב כזה, כגבר לבן פריבילגי עם די הרבה כסף, הוא היה מצליח להכניע את האשה ולהוציא ממנה התנצלות, אולי גם פיצוי, רק כדי שלא תצטרך להוציא את עשרות אלפי השקלים להתגוננות מפני תביעת דיבה. למעשה, יש סיכוי סביר שמאחר וכל התקרית התנהלה במסגרת תפקידו של רוניס, הוא היה מצליח לשכנע את המדינה להשתתף, ולו חלקית, בהוצאות שלו. במידה והמתלוננת נגדו היתה מוצאת את הכסף להתגונן משפטית, שופט היה מכריע האם יש ממשות כלשהי בתביעה (וכאמור, לעניות דעתי כמי שאיננו משפטן, אין). למעשה, לרוניס היה פתוח ערוץ משפטי נוסף – הגשת תלונה על העלבת עובד ציבור. פה היה לו ככל הנראה סיכוי טוב יותר. הוא בחר לא לנצל את הערוצים הללו – וכמובן, את הערוץ הלא-משפטי של הגנה על שמו הטוב על ידי מסירת תגובה לתקשורת – ובחר לירות בעצמו.

וזו בלי שום ספק טרגדיה, אבל.

אבל כך זה צריך לעבוד במדינה חופשית. חופש הביטוי צריך להיות ערך עליון שנסוג רק לעתים נדירות מאד. לאף אחד אין זכות שלא יעליבו אותו – גם לא לעובד ציבור. הסעיף הזה צריך לעבור מן העולם (אבל, כל זמן שלא עבר, יכול היה לשמש את רוניס.) אין לזה שום קשר לטכנולוגיה או לפיגור של החוק. כבר היו פסקי דין בארץ על דברים שנכתבו ברשת או בפייסבוק. לגמרי אפשר לתבוע על דברים שנכתבו בהם (הח”מ קיבל כמה איומים.)

אני רוצה לומר דבר קשה יותר: שחירות מחייבת קורבנות ושבהחלט יכול להיות שמקרים חריגים כמו זה של רוניס הם מחיר שאנחנו צריכים לשלם עבור היכולת לשמר חברה חופשית. כפי שאנחנו לא מוכנים להתנהל כמדינת משטרה – רוב הזמן, כשאנחנו לא בהתקף – כדי למנוע פיגועי טרור, משום שהתפיסה של ויתור על זכויות עבור בטחון היא כמעט תמיד אשליה, כך אסור לנו לוותר על זכויות כדי למנוע מקרים חריגים מאד מסוג זה.

שיימינג, היכולת לנקוב בשמו של האדם שפגע בך, היא אחד הכלים החשובים וכמעט הבודדים שיש לאזרח במדינה שבה שורר קפיטליזם טורפני. הוא יכול לזהות את הפקיד שהפך לשעה לעבד כי ימלוך, היא יכולה לזהות את השוטר שהטריד אותה מינית, הוא יכול להצביע על העוול שנגרם לו ולא לייחס אותו לאיזו “מערכת” מעורפלת אלא להצביע על הבורג שבחר לבצע את הפגיעה. אין לנו כמעט יכולת אחרת זולת היכולת הזו לעורר ויכוח ציבורי.

אבל כל מה שנאמר פה, עד כמה שהוא חשוב, הוא טפל לעניין האמיתי שבפנינו. הטרגדיה  – וטרגדיה, נזכיר, היא התנגשות של שני מקרים של צדק – של רוניס מעניינת את נתניהו וסריסו כקליפת השום. הטענה שיש “זכות שיסוי” היא הטענה הקבועה של סותמי הפיות, והכנה לקראת סתימת פיות היא מה שמתרחש כאן.

לא במקרה שימר נתניהו בידיו את תפקיד שר התקשורת: המטרה שלו היא לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זו איננה נקיה מבעיות – ההתייצבות של ידיעות אחרונות במערכת הבחירות האחרונה מול נתניהו היא דוגמא לשפל כזה – אבל כל אדם חופשי צריך לתמוך בעיתונות חופשית מול הממשלה. השפל הגדול ביותר של עיתון חופשי הוא עדיין נקודה גבוהה יותר מזו של כלי תעמולה ממשלתי.

לנתניהו יש יותר מכלי אחד כזה. ישראל היום הוא הדוגמא המובהקת, אבל נתניהו שולט גם ברשות השידור. בימים האחרונים הוא נקט במהלך מסריח במיוחד כדי לחסל את ערוץ 10: העלה את דמי הערבות שלו פי 3, תוך שהוא מפטר את מנכ”ל משרד התקשורת שלא הסכים למהלך. למה התעקש נתניהו על תיק התקשורת? כי הוא רוצה ישראל היום גם בטלוויזיה. וכשהמהלך הזה יושלם, נתניהו יהיה כמעט במצבו של פוטין ב-2012: שליטה מלאה כמעט בכלי התקשורת. ערוץ 2, מעולם לא כלי חתרני או אופוזיציוני, יסתום את הפה כי נתניהו יאיים עליו בפתיחת ערוץ מתחרה. ערוץ 10 יחוסל. ידיעות אחרונות, על מה שנשאר מהאמינות שלו, יהיה במצור.

אבל ב-2012 פוטין הופתע לגלות שהוא אולי השתלט על התקשורת, אבל צצה לו חזית חדשה מכיוון הרשת: בלוגרים וכותבים ברשתות החברתיות ארגנו לו את המחאות הבוטות ביותר נגדו מאז 2000. אז מה עושים? מעבירים את החוקים הרלוונטיים כדי לסרס את הכלי החדש. חוק שקובע שהבלוגרים יצטרכו להרשם, בשמם האמיתי, ככלי תקשורת; חוק שקובע שחברות המדיה החברתית יצטרכו להציב שרתים על אדמת רוסיה כדי שהמשטרה החשאית הפוטיניסטית תוכל לעלעל בהם כאוות נפשה. זה כבר צריך להפחיד את מי שצריך לפחד. אחרי זה, אוליגרך מקורב קונה את הרשת החברתית הגדולה ויקונטקטה תוך שימוש באיומים על הבעלים, וחופש הביטוי שם נגמר. הפגנות מפוזרות באלימות משטרתית קשה. ואחר כך, כמובן, מגיעים חוקי צנזורה חדשים. על פיהם, אסור “להציג את דמותם של אנשים מוכרים באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם דמותם כפי שהם רואים אותה.” המטרה היא לחסל את הממים הלועגים לפוטין. ממים – מונח רשת קשה להסברה; תמונה שמשתמשת במספר איקונים מוכרים כדי להלעיג מצבים ואנשים – היו כלי חד נגד נתניהו בבחירות האחרונות.

קשה להניח שהם הסבו לו נזק מיוחד. הבחירות, אחרי הכל, נגמרו בפחות או יותר תיקו גושי. אבל זה פחות או יותר מה שנשאר. וגם את זה צריך לחסל, כדי להפוך את הבחירות בישראל להצגה ריקה שתוצאותיה ידועות מראש. כמו ברוסיה, קצת כמו בטורקיה.

כי אם אין חופש ביטוי, ואם כל אדם צריך לחשוב לפני שיאמר משהו נגד המשטר כי הידקו את חוקי הדיבה, ואם ראש הממשלה שולט בתקשורת, אין בעצם אפשרות להחליף שלטון. אין אפשרות להציף מידע נגדי, כי לממשלה – וזה מה שלרוב לא עולה בדיונים על חופש התקשורת – יש מעצם קיומה שליטה ניכרת בתקשורת. הממשלה יכולה לייצר כותרות כאוות נפשה. ראש הממשלה יכול לזמן את התקשורת ולומר שהאופוזיציה חותרת תחת המדינה, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה; אלה בהגדרה חדשות. הוא יכול לומר שהוא הפציץ הלילה בעזה כי דאע”ש, וכלי התקשורת יצטרכו לשדר את זה – ולתת לו יתרון נראטיבי מובהק. כל מי שיבוא להגיב, יהיה, ובכן, בעמדת תגובה. ואם הוא מהסס לפני שהוא מגיב, אם הוא צריך להתייעץ עם עורך דין ואם חירות דיבור היא לא משהו מובן מאליו בחברה חופשית, שלא פוגעים בו אלא במצב קיצוני שבקיצונים, אז השליט זוכה בכוח להנציח את שלטונו.

או, ליתר דיוק, להכריח את העם להפיל אותו בכוח. אבל זה בדיוק מה שדמוקרטיה אמורה למנוע: את מלחמות האזרחים ושפיכות הדמים בעת חילופי שלטון. יתרונה העיקרי הוא בדיוק היכולת שלה להבטיח חילופי משטר נטולי אלימות. אלא שאין דמוקרטיה אם אין חופש ביטוי.

רק שזה אף פעם לא היה מובן כאן. אין לנו לא את התיקון הראשון לחוקה ולא את ה-known rules of ancient liberty שעליהם כתב מילטון, גם לא את מסורת העיתונות הפרועה של צרפת. חופש הביטוי בישראל איננו מעוגן בחוק; הוא מעוגן בכמה פסיקות של בג”צ. זה הכל. ואת בג”צ נתניהו כבר מפחיד, ועוד יגמד.

אז, כן, גם אם ממשלה אחרת היתה אומרת דברים דומים בדיון על פרשת רוניס כפי שאמר סריסו של נתניהו – ומאד לא אהבתי את מה שאמרה ח”כ מיכל רוזין (מרצ) בדיון – חובה היה עלינו להתנגד להם. אבל על אחת כמה וכמה, כשהם מגיעים משלוחו של אדם שכבר הוכיח שאין לו ולו דבר עם משטר דמוקרטי.

ועוד דבר אחד: כתבתי לפני כשבוע על מאמר תיאוריית הקונספירציה שכתב מנכ”ל משרד התקשורת של נתניהו, שלמה פילבר. נתניהו הגיב בזעם על החשיפה של כלכליסט בנושא וטען שפילבר לא כתב את המאמר, אלא שנכתב על ידי אדם אחר.

יש פה שתי בעיות. קודם כל, פילבר חתום על המאמר. כשנתניהו טוען שלא פילבר כתב אותו, הוא אומר שפילבר הניח לדבר שהוא לא מאמין בו להתפרסם בשמו. ממילא עולות שאלות על אמינותו של פילבר. שנית, האיש שנתניהו טוען שכתב את המאמר הוא אורי אליצור. הלז היה מנהל הלשכה של נתניהו ואחר כך שימש עבורו ככותב נאומים. כלומר, בכל מקרה מקורבי נתניהו הם שניצבים מאחורי המאמר. אבל כנראה שגם לנתניהו קל להכפיש אדם מת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מורשת ליברמן

התוצאה של שנות ליברמן במשרד החוץ הישראלי היא שצה”ל אכל את משרד החוץ

משרד החוץ הישראלי תמיד היה בעמדת נחיתות ביחס למשרד הבטחון, משום שהכוחנות של המדינה הציונית תמיד גרסה שמה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים, לא מה שיאמרו הגויים, והכלי העיקרי של פעילות יהודית היה קנה הרובה. האחרון הבטיח לא רק את נישולם של הילידים, אלא גם את העובדה שהם לא יחזרו. התפקיד של משרד החוץ הוגבל כמעט מלכתחילה ל-hasbara – כלומר, לתרץ את מה שעושה הצבא. העובדה שמשרד החוץ אויש, בימיו הראשונים, על ידי טיפוסים עם מוניטין – לעתים קרובות לא מוצדק – לפייסנות, בעוד שמשרד הבטחון משך אליו את המפא”יניקים הגוצים והשתקנים שידעו איפה קבורות כל הגופות אבל לא פתחו את הפה לפני שנקברו בעצמם, גם היא פגעה במעמדו של משרד החוץ. בשנות השישים והשבעים נפוץ השיר המלעיג “משרד החוץ, למי נחוץ?” קשה להאמין שמישהו היה שר “משרד הבטחון, מי צריך את האסון?”, ועוד יותר מכך שבשנות השישים היו נותנים לו לשיר דבר כזה. אבל משרד החוץ, נו, זה לפלפים כאלה שאנחנו צריכים כי יש לכל מדינה ולא נעים אם לא יהיה.

משרד החוץ ידע שרים עלובים למדי, מיצחק שמיר ועד סילבן “קריקטורה של שר חוץ” שלום. אבל את הכהונה האסונית מכולן, זו של אביגדור ליברמן, ספק אם המשרד ישרוד. אלו היו השנים אשר אכל הארבה, שנים אין חפץ בהן, שנים שבהן השר היה בדיחה מושחתת והמשרד שהוא ניהל קיבל יחס בהתאם. ועכשיו אין למשרד בכלל שר. יש לנו שר לתחבורה ולמודיעין, שר לבטחון פנים ולתיירות, שר העליה והאיומים האסטרטגיים, אבל שר במשרה מלאה במשרד החוץ – יוק. השר הוא ראש הממשלה. אתמול למדנו שנתניהו העביר את הסמכויות לניהול המשא ומתן עם הפלסטינים לשר הפנים, הקריקטורה שנזכרה לעיל, אבל זה בסדר – בהתחשב בכך שאין בכלל מו”מ, זה כנראה לא יגזול זמן רב מזמנו. לא שהוא מקדיש יותר מדי לעבודה גם ככה. סגנית שר החוץ היא ציפי “להב”ה” חוטובלי. בהתחלת החודש, החלו שוב עיצומים במשרד החוץ. ספק אם מישהו שם לב.

כך שבהתחשב ביחסים ההיסטוריים בין משרד החוץ ומשרד הבטחון, זה לגמרי לא מפתיע שבשקט, צה”ל הודיע השבוע – באמצעות אחד משופריו, כתב בטחוני – שהוא מבצע השתלטות עוינת על טריטוריה של משרד החוץ. צה”ל מרחיב כעת את המשימות של מערך הדיפלומטיה הצבאית באגף התכנון של צה”ל, ומעתה הוא יעסוק ב”מאבק בדה-לגיטימציה.” כלומר, כדי להתמודד עם הבעיות שמדיניות האש חסרת המעצורים של צה”ל יוצרת למדינת ישראל, יישלחו מעתה קצינים במדים. זה בוודאי יתקבל נהדר.

יש לציין שאגף התכגון הוא לא האגף היחידי של צה”ל שעוסק במאבק ב”דה לגיטימציה”: ב-2011 למדנו שגם לאמ”ן-מחקר יש גוף כזה. כלומר, שני אגפים של צה”ל מכרסמים בשיטתיות במה שאמור היה להיות הנחלה ההיסטורית של משרד החוץ. אני יודע שצה”ל משתמש בכל תירוץ כדי להרחיב את אחיזתו בתקציב, ושברגע שכסף נכנס אליו – לא נדע יותר מה קרה לו, אבל ספק אם אי פעם הובהר פה עד כמה כל מה שיש לישראל הוא נבוט ואנשים שמתרצים כל מה שהנבוט עושה.

יש פה עוד נקודה מדאיגה: קצינים במדים יעסקו – למעשה, עוסקים מאז 2011 – בפעילות שהמהות שלה היא מעקב פוליטי ושהיא חוצה בהכרח את גבול ישראל. האם הצבא עוקב אחרי פעילות פוליטית של אזרחים ישראלים? אין מי ששואל את השאלה הזו. מי עושה בישראל את מה שעושה ה-NSA כלפי אזרחי ארה”ב וה-GCHQ כלפי אזרחי בריטניה? האם יש מאגר מידע צבאי שמנטר את הפעילות ברשת של כל אחד מאיתנו? בארה”ב ובריטניה מתנהל דיון ציבורי עיקש – בארה”ב הוא גם מתחיל לשאת פירות – מאז חשיפות סנודן; בישראל, דממה.

ובינתיים, בשקט, פרסם לאחרונה משרד האוצר מכרז מדאיג (אני מודה לאסתי סגל על ההפניה ולגלינה ווקס על ההתגברות במכשולים הטכניים שהציבה הממשלה). המכרז, שכבר הסתיים, רוצה שחברה כלשהי תנטר את כל פעילות הרשת, תאסוף מידע מרשתות חברתיות ובלוגים, תעסוק ב”חיזוי תהליכים” ותפגין ”יכולת ניבוי וזיהוי של משבר רשת בהתהוות.” כל זה, כמובן, קורה בלי שום דיון ציבורי.

government surv

דיפלומטיה שנמסרת לקצינים; מעקב צבאי אחרי פעילות פוליטית; בוז מוחלט לכל מה שחושב העולם שבחוץ, המופגן בהיעדר שר חוץ ובריסוק מעמדו של משרד החוץ; רשות ממשלתית שמנטרת את הפעילות החוקית של אזרחיה, כדי לזהות את המחאה הבאה; היעדר מוחלט של כל דיון ציבורי בשאלה מי עוקב אחרינו ולשם מה, כי צריך לסמוך על אלה שלמעלה; סימנים של דמוקרטיה גוועת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הודעה מנהלתית (הצהרת כוונות)

בבחירות הבאות, בכוונתי להתמודד בפריימריז של מרצ לכנסת

בתחילת השבוע, אישרה ועידת מרצ את חברותי ברשימה המרכזית שלה, ובעוד כשבועיים אלך לבחור את חברי הכנסת של המפלגה.

מאחר וכמה וכמה עיתונאים קפצו לאחרונה למפלגות, ונמתחה ביקורת על כך שהם ניצלו את המעמד שלהם והסתירו את העובדה – שומו שמיים – שיש להם דעות פוליטיות, אז כדי למנוע לזות לשון, ולהמנע מלהכנס לרשימה מפוקפקת שכוללת את יאיר לפיד ושרון גל, אני רוצה להודיע כבר עכשיו שבפריימריז לקראת הבחירות הבאות (לא הקרובות) בכוונתי להתמודד בפריימריז במפלגת מרצ.

למה אני רוצה להתמודד? כי אני חושב שיש לי ידע ונקודת מבט שצריכות להיות מיוצגות בכנסת. אני רוצה לשאול את חברי הממשלה שאלות נוקבות. אני רוצה לאלץ את נציגי צה”ל לענות אל שאלות שהתקשורת היהודית לא מציגה להם, כשיכולת ההתחמקות שלהם מוגבלת. וכמובן, להתמודד עם הגל החדש של הדמגוגים ומנצלי הזכרון הקצר, מיאיר לפיד ועד רונן שובל, על ידי הזכרת עובדות לא נוחות.

התפקיד המרכזי של הפרלמנט הוא פיקוח על פעולות הממשלה, לאו דווקא חקיקה; וחקיקה בישראל ממילא מבוטלת לעתים תכופות מדי על ידי משרד האוצר באמצעות חוק ההסדרים. ואני מאמין שאהיה קוץ יוצא דופן בבשרו של המשרד, ושאוכל להביא לציבור פריטי מידע שהוסתרו ממנו. במילים אחרות, לקחת את מה שאני עושה בבלוג ולהרחיב אותו לבמה רחבה הרבה יותר; להשתמש בכנסת כפי שאורי אבנרי השתמש בה.

אז לא, זה לא יקרה מחר, אבל זה יקרה וצריך להיערך לשם כך. אז הנה, הודעה מראש. במסגרת זו, אני רוצה להצהיר שעישנתי גראס כמה פעמים, ולא אהבתי את זה במיוחד; שהסמים המועדפים עלי, בסדר יורד של שימוש, הם קפאין, טבק ואלכוהול; שבמסגרת השירות הצבאי שלי לא הרגתי אף אחד, ושהסיווג הבטחוני שלי נשלל אחרי שהדלפתי לארגון בצלם את העובדה שהמפקד שלי מתעלל בפלסטינים (הקצין קודם); שלפני שלוש שנים נחקרתי – בעקבות תלונת שווא של ארגון ימין – בחשד להסתה; ושאם אבחר לכנסת, אפרסם הצהרת הון.

זהו, בינתיים.

הערה מנהלתית ב’: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

טובת הנאה קטנה

“אם תרצו” ורונן שובל במופע היושרה המפורסם שלהם

חברתי, גלינה ווקס, הופתעה לפני כשבוע, כשקיבלה שיחת טלפון מפוקדיו של רונן שובל. האיש היחיד במדינה שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית המשפט מתמודד, שוב, בבית היהודי. בפעם האחרונה זה היה ב-2006. אחר כך, בשרלטנות היחודית שלו, הוא הצליח להעלים את העובדה הזו ולהעמיד פני “איש מרכז.”

על כל פנים, גלינה הופתעה לקבל את השיחה, משום שהיא לא העבירה את הפרטים שלה אי פעם לרונן שובל או לבית היהודי. כפי שאפשר לשמוע מההקלטה למטה, הפוקדים של שובל הבהירו לה (00:17-00:18) שהם קיבלו את המידע שלה מ”אם תרצו.” ואז היא נזכרה שלפני שנה בערך – זמן מה לאחר ששובל עזב את "אם תרצו" – היא נרשמה לקבל פרטים על אירוע של הארגון.

עבדכם הנאמן הרים טלפון לקבל תגובה מ”אם תרצו.” אחרי הכל, על פניו יש כאן כמה אי סדרים. קודם כל, עבירה על חוק הפרטיות: גלינה מעולם לא הסכימה להעביר את פרטי המידע שלה לרונן שובל, והעברת המידע שלה אליו, ועוד לצרכי הקידום הפוליטי שלו, נעשתה ללא הסכמתה. הדובר המבוהל-משהו של “אם תרצו” מיהר להודיע לי שהכספים של “אם תרצו” ושל המטה של שובל נפרדים לחלוטין, שזה היה נחמד מצידו (ואולי שווה עוד חפירה) אבל לחלוטין לא מה ששאלתי. בתשובה לשאלתי, הוא אמר שהוא יבדוק ויחזור אלי. זה היה לפני שבוע. הוא לא חזר.

הפוקדים של רונן שובל, עם זאת, חזרו לגלינה. כשהיא עימתה אותם עם העובדה שהיא לא נתנה להם מעולם את פרטיה, האחראי התחיל להתברבר, וב-03:10 הוא טען ש”הכניסו לנו וירוס לתוכנה.” שמעתי על המון סוגי וירוסים, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני שומע על כך שמאגר מידע של עמותה נדחף למאגר מידע של המייסד שלה בחשאי, בזדון, ובניגוד לרצונו.

כן, בהתחשב בכל מה שאנחנו שומעים לאחרונה על מה שמתרחש בימין היהודי, זו כנראה שחיתות קטנה ביחס. ואף אחד לא ציפה לרונן שובל – האיש ששלח חוקרים פרטיים למשרד של עורך דין זכויות אדם ומי שיש יסוד להאמין שחלק מהכסף לקמפיין שלו הגיע (בעקיפין, דרך צד שלישי, לא בניגוד לחוק אלא תוך עקיפתו) מאיראן; האיש שכל קיומו הציבורי מבוסס על שרלטנות – לסוג כלשהו של יושרה.

אבל “אם תרצו” היא, בכל זאת, ארגון ציבורי. הוא מחויב לקודים מסוימים. “אם תרצו” בנתה את עצמה על הטענה השקרית שארגוני זכויות האדם אינם שקופים; היא חייבת להיות שקופה. אם “אם תרצו”, שטוענת שהיא תנועת מרכז – כן, אני יודע, היתדות שננעצו בערפד הזה הצריכו יער קטן – תומכת במועמד קיצוני במפלגת ימין קיצוני, מועמד שמפנטז על בניית מקדש במקום מסגדי הר הבית, היא צריכה להצהיר על כך. לא לסייע לו במחשכים.

ושוב מסתבר שבין מה ש”אם תרצו” דורשת מאחרים ומה שהיא דורשת מעצמה אין כל קשר.

(הפוסט התפרסם במקביל גם ב”העוכרת,” הבלוג של גלינה.)

(יוסי גורביץ, גלינה ווקס)

פרסום עצמי חסר בושה: קמפיין גיוס כספים ל"איך נפלו גיבורים"

אתמול (ג') התחלנו, שותפתי לפרויקט "איך נפלו גיבורים" עדי אלקין ואנוכי, בקמפיין הדסטארט שמיועד לממן את הוצאתה של החוברת השלישית מתוך חמש בסדרת "איך נפלו גיבורים." פרטים על הקמפיין אפשר למצוא כאן.

 

כרגע הגיוס שלנו עומד על כ-74% מהיעד, ואנחנו נרגשים מאד מההיענות הסוחפת בתוך יממה. אם אתם מעוניינים לתמוך בנובלה בלשית גראפית איכותית בעברית, נשמח אם תסייעו לפרויקט.

(יוסי גורביץ)

תזכורת: מכירת החוברת השניה של “איך נפלו גיבורים” מתחילה מחר

 

2nd book

בואו בהמוניכם. (אני אהיה שם, ווילי לא.)

(צילום: גלינה ווקס)

הערה מנהלתית: קידום עצמי חסר בושה, חלק ב'

איך נפלו גיבורים

נובלה גרפית בלשית בהמשכים, חלק ב'

מאת עדי אלקין ויוסי גורביץ

cover-2

לפני כשנה, הוצאנו – עדי אלקין ואני – את החלק הראשון של הנובלה הגרפית שלנו, "איך נפלו גיבורים." בימים אלה אנחנו מוציאים לאור את הפרק השני. מבלי לספק ספוילרים, "איך נפלו גיבורים" היא קומיקס בלשי שמתרחש בירושלים זמן קצר לאחר כיבוש העיר העתיקה ב-1967. עדי אחראית על האיורים (היא עשתה הרבה יותר עבודה); אני הייתי על הטקסט.

ניתן יהיה לרכוש את החוברת בפסטיבל הקומיקס ה-13, שייערך השנה ברחבת הסינמטק. הפסטיבל ייערך בין התשיעי באוגוסט ל-13 בו; הדוכן שלנו יועמד בתאריכים ה-10, ה-11 וה-12 – מוצ"ש, ראשון ושני. במוצ"ש, נהיה שם החל מהשעה 20:00 עד 23:00, ובימי ראשון ושני – מ-17:00 עד 23:00.

נשמח לראות אתכם שם. ניתן יהיה לרכוש כל אחת משתי החוברות במחיר של 35 שקלים כל אחת, או לרכוש את שתיהן תמורת 60 שקלים.אלו מחירים מוזלים שיהיו בתוקף במהלך הפסטיבל בלבד. כמו כן, כל מי שירכוש את שתי החוברות יקבל סטיקר מהודר; ניתן יהיה לרכוש אותו בנפרד בחמישה שקלים. בואו בהמוניכם!

ניתן יהיה לרכוש את החוברות גם לאחר הפסטיבל, באמצעות פייפאל ומשלוח בדואר. אנחנו עדיין עובדים על זה, ונעדכן בהמשך.

(עדי אלקין, יוסי גורביץ)