לזכרו של ווילפרד אוון: שעת הורדת תריסים

המשורר הבריטי ווילפרד אוון (Wilfrd Owen) מת לפני מאה שנים וכמה שעות – שעת המוות היתה סביב 11:00. הוא מת שבוע בדיוק לפני היום האחרון של מלחמת העולם הראשונה, כנראה המיותרת שבמלחמות.

(ביום האחרון של הלחימה, בין ההחלטה על שביתת נשק בחמש בבוקר וכניסתה לתוקף בשעה 11:00 בדיוק, נהרגו יותר מ-2,700 בני אדם בחזית המערבית. כמה מפקדים החליטו לנצל את השעות האחרונות של הלחימה לעוד נסיון לזכות בתהילה. האמריקאי האחרון נהרג באזור 10:58: הוא היה סג”מ שהחליט להסתער על עמדת מקלעים גרמנית. הגרמנים צעקו לו נואשות שהמלחמה הסתיימה, שיילך אחורה, שאין עוד טעם לכל זה. הוא המשיך להסתער; הם הרגו אותו.)

על הסיבות למלחמת העולם הראשונה אפשר להתווכח עד שייצא עשן לבן, אבל יש הסכמה כללית שמדובר במאבק מיותר לחלוטין ושאילו למנהיגי המדינות היה מושג מה תהיינה ההשלכות של החלטותיהם, הם לא היו יוצאים למלחמה. חלקם הבינו את המשמעות המעשית של החלטותיהם: כשהבין ראש הממשלה הצרפתי, רנה וויוויאני, שהנשיא שלו והרמטכ”ל הרוסי מדברים לא על אפשרויות דיפלומטיות לדחיית המלחמה, אלא על תיאום התחלת המלחמה כך ששני הצבאות יוכלו לתאם את פעילויותיהם, הוא לקה בהתמוטטות עצבים. כשהגיע תורו של שר הפנים הרוסי לחתום על צו הגיוס הכללי, שהוא ידע והבין שיוביל למלחמה שבה ייפגעו מיליוני רוסים, השליח מצא אותו יושב בין איקונות, נרות בוערים וקטורת. הוא ידע שהוא יהיה אחראי למותם של מספר עצום מבני עמו.

ואז כל המנהיגים הללו אספו את עצמם מהרצפה, אמרו לעצמם להפסיק להתנהג כמו נקבות ולהיות גבר-גבר, ויצאו בפנים נחושות למשימה של השמדת הנוער שלהם. משימה שהוכתרה בהצלחה רבתי.

ההיסטוריה של המלחמה לוותה תמיד בשירה מפארת, תעמולה שבלעדיה אי אפשר. פה ושם היו משוררים שחרגו מהשורה: ארכילוכוס, במאה השביעית, מתאר מנוסה מהקרב:

“תראקי אחד מתפאר במגני,

שנטשתי בחוסר רצון ליד שיח.

היה זה מגן שמיש לחלוטין,

אבל לפחות הוצאתי את עצמי מזה.

מה אכפת לי מהמגן?

אקנה אחר במקומו, טוב באותה המידה.”

החוצפה שבשיר הזה (ביוונית זה מצלצל טוב יותר) אדירה: בעת העתיקה, השלכת המגן היתה האקט האחרון לפני מנוסה מבוהלת. המגן, אחרי הכל, הגן על החייל. השלכתו אומרת שהאיש החליט שהוא צריך לזוז מהמקום כמה שיותר מהר והמגן מכביד עליו. אבל, גם אז, צבאות תוארו כמשהו מרשים, יפה. סאפפו כותבת:

יש האומרים פרשים, אחרים אומרים רגלים,

ועוד אחרים קוראים לצי ספינות

הדבר היפה ביותר שעל האדמה השחורה.

אבל אני אומרת: זה מה שאדם אוהב.”

וה”אבל אני אומרת” הזה הוא לב השיר. ולא במקרה הוא נכתב על ידי אשה.

השירה היוונית והרומית היא אפית בחלקה הגדול, ומהומרוס והלאה היא מלאה בשאון של תיאור חניתות נכנסות ויוצאות, קריסה של הגבר המומת, גרזנים על ראשים, והמשפט החוזר ביותר אצל הומרוס הוא כנראה “נפל, וצלצלו עליו כל כליו.” המלחמה היא תפארתו ותכליתו של הגבר, והמלחמה היא לעתים קרובות סתמית. אודיסיאוס, כשהוא חוזר מטרויה, נופל על שורה של ערים שלוות כמו אותם בני דן (דנאים?),

ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח,

ויכו אותם לפי חרב, ואת העיר שרפו באש.

ואין מציל, כי רחוקה היא מצידון,

ודבר אין להם עם אדם.

אבל אולי השורה הבולטת ביותר של שירת המלחמה הישנה, הזיקוק שלה, מגיעה מהוראטיוס: Dulce et decorum est pro patria mori: מתוק וטוב למות למען המולדת. השורה הזו מופיעה בשיר נשכח בצדק, שבו קרא הוראטיוס לרומאים לזנוח את החיים הטובים ולהפוך שוב ללוחמים מטילי אימה, שיצאו לצד השני של העולם כדי ששליט כלשהו יוכל לבנות לעצמו עמוד נצחון.

טוב, את הקטע הזה הוא השמיט.

ווילפרד אוון, 1900 שנים אחרי, ענה לו:

גז! גז! מהר, אנשים! אקסטזה של גישושים,

חובשים את הקסדות המגושמות בדיוק בזמן,

אבל מישהו עדיין צעק ומעד,

טובע כמו אדם שהושלך לאש או לסיד.

במטושטש, דרך הזגוגיות המעורפלות והאור הירוק הסמיך,

כמו תחת ים ירוק, ראיתי אותו טובע.

בכל חלומותי, לנגד עיני חסרות הישע,

הוא מזנק אלי, מחרחר, נחנק, טובע.

אם בחלומות חונקים, הלכת גם אתה

מאחורי העגלה עליה השלכנו אותו,

וראית גם את העיניים הלבנות מתפצלות בפניו,

פניו התלויות, כשל שד אחוז קבס מן החטא;

ושמעת גם אתה, בכל תנועה, את צליל דמו

מחרחר מן הראות המושחתות מקצף,

נתעב כסרטן, מר כגירה

של פצעים דוחים, בלתי ניתנים לריפוי, על לשונות חפות מפשע –

ידידי, לא היית מספר בחדווה כזו

לילדים תאבים לתהילה נואשת

את השקר הישן: Dulce et decorum est

Pro patria mori.

הידיד כאן הוא מורה, כפי שהיה אוון קודם למלחמה. הוא מכין את הדור הבא של בשר התותחים (ביטוי שטבע ידידו הטוב של אוון, המשורר זיגפריד ששון), ואוון לא יכול היה עוד לעמוד במעמסה הזו.

(ראוי לעיין מחדש בשנאה האדירה של הדור האבוד למוריו, שמתבטאת היטב אצל ידידו של הדובר ב"במערב אין כל חדש", שהפך למאמן חיילים והוא מתעלל במורה הוותיק שלהם שהפך לטירון – מורה שהוא מאשים בכך שהוא שכנע תלמיד אחר להתגייס למרות שהיה צעיר מדי, מה שהוביל למות התלמיד.)

אוון התעניין בשירה מנעוריו, והתגייס למלחמה כשנה לאחר שהחלה. הוא התגייס כשהוא מלא בכל הפאתוס הפטריוטי המקובל – בין השאר, הוא כתב על התהילה שלה יזכה אם יפיל צפלין. המפגש עם המציאות של החזית המערבית היה מזעזע. תוך זמן קצר הוא נפגע, איבד הכרה ושכב מספר ימים ליד השרידים של קצין אחר. כששב לקווים הבריטיים, הוא אובחן כסובל מהלם קרב. ההתאוששות שלו היתה ארוכה, ובמהלכה הוא ניהל שיחות ארוכות עם ששון, שהפך למנטור שלו. בסופו של דבר הוא החליט לשוב למלחמה.

הוא לא האמין בה. אחד השירים החזקים ביותר שלו, The Parable of the Old Man and the Young, מתייחס למותם של החיילים – מכל הצדדים – במלחמה כאל קורבן יצחק על ידי אברם. שיר אחר מתאר פגישה בין שני חיילים בגיהנום:

“I am the enemy you killed, my friend.

I knew you in this dark: for so you frowned

Yesterday through me as you jabbed and killed.

I parried; but my hands were loath and cold.

Let us sleep now. . . .”

אין כאן שנאה. החייל הגרמני, מבחינת אוון, הוא אח: הם ינוחו יחדיו. אחרי אוון, כבר בלתי אפשרי לכתוב שירת מלחמה כמו לפניו. המציאות חדרה אל מעבר לערפל שפיזרה השירה – ערפל שמטרתו היתה לשכנע אנשים צעירים שמדובר יהיה במיטב חייהם. אפילו המשורר הגדול של המיליטריזם האנגלי, רודיארד קיפלינג, כתב באחד משיריו המאוחרים:

If any question why we died,

Tell them, because our fathers lied.

קיפלינג הקריב את בנו כעל מזבח: הוא אילץ את הנער, שראייתו היתה פגומה, להתגייס בניגוד לרצונו. ג’ון קיפלינג בן ה-18 בקושי מת כפי שאביו רצה: הסתער פצוע על עמדה גרמנית בקרב שלא היתה לו שום משמעות. מקום קבורתו לא ידוע.

שנתיים בערך לאחר מותו של אוון, גם הוא בקרב חסר משמעות במלחמה חסרת פשר, נהרג יוסף טרומפלדור בתקרית לא ברורה בגליל. המילים האחרונות המיוחסות לו היו “טוב למות בעד ארצנו”, או בגרסה אחרת “לא נורא, טוב למות בעד ארצנו.” התהילה הנואשת של טרומפלדור שימשה כנסיוב נגד הדברים של אוון. המיליטריזם הישראלי נולד שם.

נעימה המלחמה לבלתי מנוסים בה, כתב פינדארוס כ-450 שנים לפני הוראטיוס. האמירה הזו הושלכה הצידה. צעירים, יודע כל מגייס צבאי וכל דיקטטור, רוצים אקשן. הם לא ישאלו יותר מדי שאלות. טיפחו אותם להאמין שיש תהילה בקיפוח של חיי אדם אחר ואף אחד לא טרח לספר להם על איך נראה מישהו שפגז התפוצץ סמוך אליו, או מה קורה לך כשאתה מאבד רגל. או מה קורה כשהחייל שלך מת לנגד עיניך בענן גז ורודף אותך בחלום אחר חלום.

היסטוריונים של הדיפלומטיה ערב מלחמת העולם הראשונה אוהבים לדבר על דמעותיו של סר אדווארד גריי, שר החוץ הבריטי, אחרי הנאום שלו בפרלמנט שבו אמר שאין מנוס ממלחמה וש”המנורות כבות בכל רחבי אירופה; לא נשוב ונראה אותן נדלקות שוב בימי חיינו.” בהתחשב בכך שלמהלכים של גריי היתה לא מעט השפעה על שליחתם של נערים בריטים למטחנות בשר התותחים, ובהתחשב בים הדמעות ששפכו אבות ואמהות בריטים בשל כשלונו, ההתעכבות דווקא עליהן – הן מופיעות כמעט בכל ספר שקראתי בנושא – מאוסה עלי משהו.

אבל גריי ניסה. הוא נכשל, והוא סיבך את ארצו, אבל הוא ניסה. הוא אכן היה חדור בהבנה האיומה שהובילה להתמוטטות העצבים של וויוויאני, כמה ימים קודם לכן. אצלנו, לא מנסים. הטרוניה שהדהדה בחודשים האחרונים היא למה אנחנו לא יוצאים לעוד מלחמה בעזה. אתמול, תקף אבי גבאי את נתניהו על כך שהוא “נכנע לחמאס.”

למילים האלה יש משמעות. יש חייל או שניים, שאבי גבאי כנראה לא מכיר, שעשויים לשלם עליהן בחייהם, אם גבאי יצליח לדחוק את נתניהו ך]ינה. יש, בוודאות קרובה, מאות ילדים עזתים שישלמו עליהן. מי במוות, מי בפציעה, מי במים ומי באש, מי ברעב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא.

כל כך התרגלנו למצב הזה, שבו המלחמה היא ברירת המחדל, המובן מאליו; כל כך התרגלנו שדיפלומטיה היא מושא ללעג; עד שאוטומטית, אנחנו שולחים את ידינו אל האקדח. די כבר. די לתהילה הנואשת, די לשקר הישן שטוב למות בעד ארצנו. היו לנו 100 שנים ללמוד מהן.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)