החברים של ג'ורג'

באחד ממאמריה, תיארה שולמית הראבן עליה השלום את הדיונים בפרקליטות ערב משפטו של אייכמן. בין השאר, תהו שם הפרקליטים האם הם עצמם היו מסוגלים לשתף פעולה עם המשטר הנאצי. ברור היה להם שהם לא היו יכולים לעשות זאת כשהנאצים שוקדים על השמדת היהודים, אבל מה אם ההשמדה היתה מוכוונת לאיזה עם מרכז אסייתי? השאלה היתה לא נוחה, והעלאתה הציבה סימן שאלה על התפיסה הישראלית כל כך של השואה: שהיא בוצעה על ידי "חיות אדם," שפעלו ב"פלנטה אחרת," כלומר מחוץ להיסטוריה, ושיהודים עצמם לא יכולים בשום אופן לפעול כך.

אולי הלקח העיקרי של טבח כפר קאסם, 11 שנים אחרי השואה, הוא שיהודים יכולים בהחלט, בהנתן התנאים הנכונים, לפעול כמו חוליית חיילי אס.אס.. פקודה מעורפלת ברשעותה ניתנה; מג"ד החליט ליישם אותה בצורה הרצחנית ביותר שבאפשר, כשהוא זוכר את התפקיד האסטרטגי שמילאו מעשי טבח במלחמת 1948; ובאחת הפלוגות היא בוצעה כלשונה. שני המ"פים האחרים פירשו אותה אחרת, וטבח נמנע. אבל כשיש זדון, והוא יכול להתעטף בפקודה – כלומר, בהסרת האחריות מעל הרוצח; והסרת האחריות הכרחית כמעט תמיד לפשע שאיננו מתבצע בסערת הקרב – וכשהוא מופנה אל מי שאיננו נתפס כאדם מלא, אז החיה שבאדם, שלאורך כל ההיסטוריה היא מתגלמת שוב ושוב בגבר צעיר חמוש, משתחררת ללא כל בעיה.

אף אחד מנידוני כפר קאסם לא ריצה את מלוא עונשו. הממשלה סייעה להם, בחשאי ובגלוי, בהשגת ג'ובים נחשקים ביחס.

[…]

אבל כפר קאסם, והנכונות של הנאשמים בה לומר במפורש שהם "פעלו כמו נאצים", היתה אפיזודה נדירה ביחס. החלק ההכרחי האחר של הכנת הקרקע לפשעי מלחמה, הדמוניזציה של האחר והורדתו למדרגת תת-אדם, קיים בחברה הישראלית בצורה הרבה יותר בולטת. בעשור האחרון, השתחררו כל חרצובות הגזענות הישראלית – ובאופן מעניין, הן השתחררו ככל שהתרחקנו משנות הדמים 2001-2004. הסתה לרצח של פלסטינים ואנשי שמאל הן דבר יומיומי ברשת הישראלית. הח"מ האמין, בתמימותו, שבפייסבוק התופעה תרווח פחות: אחרי הכל, אנשים צריכים לחתום בשמם, או על כל פנים בתעודת הזהות הווירטואלית, שלהם על הדברים. האמנתי שהדברים הללו ייאמרו רק מאחורי חומת אנונימיות, שלא תאפשר לקשר בין המשתמש ובין הדברים. מסתבר שהלגיטימיות לשנאת אדם בישראל כבר פרצה את המחסום הזה.

אני רוצה להתמקד היום בגזען קטן, טל גלעד שמו. כפי שאפשר לראות מהתמונה כאן, הוא כתב ש"כל הערבים חארות, אחד אחד, אין טובים ואין רעים, כולם אותו זבל, גברים, נשים, זקנים וטף, ומצדי שימותו כולם עד האחרון שבהם." בסטטוס אחר הוא כותב ש"הפגנות במצרים. בלגן. הרוגים ופצועים בעימותים בין הצבא לאיסלמיסטים. איזה עצוב." ובשלישי, "אז הערבים שוב בזעם בלתי נשלט, הפעם על הריסת באיזור ואדי ערה. וכמובן שגם הכלבה המזועבת אצה לשם. אני כל כך רוצה פה את הסינים לשנה אחת. רק שנה אחת, זה יספיק. לא עוד הפגנות נגד המדינה. המוני מפגינים נעלמים במפתיע ואיש לא יודע על גורלם, ארגוני שמאל נעלמים, איש לא מעז להניף את דגל פלסטין, חברי כנסת קורעי חוק מסוימים נשלחים למעצר בית עם אופציה לשדרוג למאסר עולם ברוטשילד, הכלכלה פתאום משתפרת פלאים, התל"ג דוהר, מקדונלדס מולאם ללא פיצויים לזכיין, אין אוהלים ברוטשילד, התקשורת לפתע מאירה פנים לאזרח ומוותרת על זכות הציבור לדעת ועל חופש הביטוי, המדינות מסביב משתתקות, האו"ם וארגוני זכויות האדם משתתקים, ארה"ב מחזרת, יו"ש מסופחת ומספר התושבים היהודים שם פתאום עולה בהרבה על מספר הערבים שנשארו בחיים. הכל פתאום שקט ונורמלי. שנה אחת. נו, מה אכפת לכם."

ההזיה הימנית הזו לא היתה ראויה לתשומת לב מיוחדת, אלמלא שני דברים, שאחד מהם נובע מהשני: היא כתובה בעברית תקנית ועם שימוש נכון, רוב הזמן, בסימני פיסוק. הסיבה לכך היא שהכותב שלה הוא איש קבוצת "לאטמה."

אתם יודעים, זו שאמורה להיות ה"סאטירה" הימנית.

[…]

לאטמה פרצה לתודעה הישראלית אחרי הטבח על המרמרה, כשהפיצה סרטון תעמולה שאמור היה להצדיק את הטבח ואת ההיסטריה הישראלית שבאה אחריו. לאטמה מונהגת על ידי העיתונאית המפוקפקת קרולין גליק – זו שהיתה היחידה בעולם ש"מצאה" את הנשק להשמדה המונית בעיראק. העובדה שהיא לא עפה מהמקצוע אחרי התרגיל הזה אומרת הרבה מאד דברים רעים על התקשורת הימנית.

כמה חודשים לאחר מכן, היא הפיצה את הסרטון המשונה הבא.

בסרטון נראים אחמדניג'אד, ארדואן ואסד, כשהם שרים ביחד על השימוש הרווח והמשותף שלהם בטרור ועד כמה הוא מועיל להם. ארדואן מתוודה על כוונתו לבנות מחדש את האימפריה העות'מנית, כששני האחרים תומכים בו בהתלהבות.

ספק אם יש מראה מוצלחת יותר אל נפשו המעוותת של הישראלי הממוצע. סוריה ואיראן הן יריבות מושבעות של הרעיון העות'מני; איראן-פרס היתה יריבה עתיקת יומין של העות'מנים וסוריה נבנתה על הלאומיות הערבית שבתורה, בנתה את עצמה על התנגדות לעריצות הטורקית. לא משנה; הם ערבים, או מוסלמים, ובכל מקרה אויבים, אז זה הולך.

הלאה. ארדואן שותף לטרור? באיזה יקום מקביל? אה, כן – בזה שעצם המשט נתפס בו כ"פעולת טרור." סוריה ואיראן הן בעלות ברית של טורקיה? וואלה, מי יכול היה לדעת שהרעיון הזה ייראה כל כך מטומטם שלוש שנים אחרי שהסרטון יצא? אה, פחות או יותר כל מי שקרא יותר משני ספרים על המזרח התיכון. כלומר, לא היהודי הישראלי הממוצע, כלומר לא הקהל של לאטמה. אם לזה קוראים סאטירה, אז גבלס עשה את זה קודם, ויותר טוב. הנה עוד דוגמא ל"סאטירה" של לאטמה:

כלומר, אם ב"סאטירה" אתם מתכוונים לומר "תעמולה."

לפני כחודש, רווחו דיווחים על כך שלאטמה על סף סגירה עקב משבר כלכלי. לפתע, אנחנו למדים שרשות השידור – שנשלטת, כזכור, על ידי נאמניו של נתניהו – הכפילה את התקציב לפרק "סאטירה" של לאטמה מבלי שזו הצליחה להפיק ולו פרק אחד. האם מישהו מצא דרך לפתור את הבעיות של לאטמה על ידי הזרמת תקציב ציבורי עודף באופן חריג לתכנית התעמולה המועדפת של לשכת ראש הממשלה? לא יודע. אני יודע, עם זאת, שאתם צריכים לקחת בחשבון שכאשר אתם משלמים את האגרה, אתם מממנים את פנטזיות רצח העם של ה"סאטיריקן" טל גלעד. אני יודע עוד שתכנית "סאטירה" שתפקידה הוא לרדת על האופוזיציה וממומנת על ידי הממשלה איננה סאטירה אלא תעמולה. כלומר, נתניהו משתמש בכספי הציבור כדי לממן לעצמו יח"צ שמתחפש לסאטירה.

[…]

אז למדנו מלאטמה שכל הערבים והמוסלמים אותו הדבר. מאתר התוכן הימני "מידה", שמקושר ל"אם תרצו" באמצעות ארז תדמור (גנב האמל"ח המורשע שמשמש כבכיר בתנועה וככותב ב"מידה"), אנחנו למדים שיש משהו לא בסדר בכך שיש מסגד בלב לונדון ההיסטורית. מה לא בסדר? אה, זה מעיד על כך שהאיסלם משתלט על בריטניה או משהו, כי הענקת מקום תפילה למיעוטים מעידה על כך שהם משתלטים עליך, או משהו.

אבל לא זו הבעיה העיקרית עם הסרטון של "מידה"; הבעיה העיקרית היא שמדובר בסרטון שהופק על ידי ה-EDL, ה-English Defense League. ה-EDL הוא ארגון שנאה גזעני, שכמקובל בארגונים כאלה מפעיל שני אגפים: הזרוע המדינית, או זרוע היח"צ, עטויה חליפות ומדברת בלשון חלקות על נאמנותה לתרבות המערבית; הזרוע הצבאית יורדת לרחובות, עם מגפים כבדים, ומחפשת מוסלמים לפוצץ להם את הצורה. בקיצור, אותו מבנה של מועצת יש"ע ונוער הגבעות. יש לארגון גם אגף יהודי, אם כי המנהיגה שלו רוברטה מור התפטרה מה-EDL לאור העובדה שהנהגת הארגון מעלימה עין מאלמנטים ניאו-נאציים בארגון. ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קאמרון, הצהיר שהממשלה עוקבת אחרי הארגון ובמידת הצורך, תאסור על קיומו. הטרוריסט הימני אנדרס בהרינג ברייביק, שרצח לפני כשנתיים באוסלו 77 אזרחים – רובם הגדול קטינים ממחנה נוער של מפלגת העבודה שם – היה "חבר" פייסבוק של מאות אנשי EDL. לא מיותר לציין שהוא גם ראה את עצמו כתומך ישראל. והאמת, כשחושבים על הפנטזיות של טל גלעד, הן די דומות למה שברייביק ביצע.

אז אלה בעלי הברית החדשים של הימין הישראלי: קבוצות גזעניות עם אלמנטים ניאו-נאציים. אין שום בעיה איתם כל זמן שהם אנטי-מוסלמים, משום שבמסווה המלחמה באיסלם יוכלו אנשי לאטמה, "מידה" ועוזריהם, כך הם מקווים, לספח את הגדה ואולי לבצע איזה רצח עם קטן ולזכות למשהו שדומה לאהדה בעולם. היי, הם יכולים לפנטז. טל גלעד מוכן להיות סיני לשנה. עוד שנה, אולי, הוא ישדרג את הפנטזיות שלו למדרגת צפון קוריאה.

במילים אחרות, לאטמה ו"מידה" נותנים תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה של פרקליטי משפט אייכמן. כן, יהודים בהחלט יכולים.

ועוד דבר אחד: הבלוג o139 קורע לגזרים את התעמולה של המתפ"ש, מתאם הפעולות בשטחים, על היצוא מעזה. מה תחום היצוא העיקרי של עזה? מסתבר שעל פי המתפ"ש, ארגזים ריקים שמוחזרים לישראל נחשבים ליצוא. קראו את זה שם, כי בתקשורת הממסדית לא תוכלו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, חשף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין סקופ: ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי ממשלה פנו אליו בנסיון למנוע הפגנות, בתואנות בטחוניות. ההפגנות האמורות הן ככל הנראה ההפגנות בסילוואן, באום אל פאחם ומצעד הגאווה בירושלים. וינשטיין, לדבריו, סירב בתוקף לדרישות הללו ואמר שזכות ההפגנה יקרה לליבו.

העובדה שראש הממשלה רוצה לדכא הפגנות, ומנסה לנקוט בצעדים משפטיים לשם כך – במיוחד את יועץ הבית שלו – היתה צריכה להיות כותרת ראשית. הפגנות, אחרי הכל, הם אמצעי עיקרי להחלפת ממשלה במדינה דמוקרטית; כל התנכלות לזכות הזו – שבישראל, שגדלה על תקנות שעות חירום, היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה – צריכה למשוך תשומת לב תקשורתית עוינת ניכרת. בפועל, מעט מאד כלי תקשורת דיווחו על כך.

היום מדווח "העין השביעית" שקול ישראל הכין ידיעה שציטטה את הביקורת של וינשטיין, אבל זו נגנזה בהוראת מנהל קול ישראל, ד"ר מיכאל מירו. בקול ישראל סירבו להתייחס לנושא, מעבר להודאה כי הוכנה כתבה וכי היא נגנזה.

קול ישראל ורשות השידור בכלל נמצאים מזה זמן תחת שליטה של ראש הממשלה. זכור לרעה הרגע ב"הפגנת המיליון" בקיץ 2011, כאשר לשכת ראש הממשלה נכנסה ללחץ והורתה לרשות השידור להפסיק לסקר את ההפגנה – הוראה שיושמה.

רשות השידור תמיד היתה קן צרעות של בחישה פוליטית; היסטורית, חברי המליאה שלה מונו על פי מפתח פוליטי, והממשלה תמיד הפעילה לחץ עליה. גורמי ימין ניסו לפסול כתבים וכתבות שלא היו לרוחם כבר בשנות השבעים והשמונים – רפיק חלבי, למשל, עמד בתחילת שנות השמונים מול נסיון הדחה מאורגן בשל כתבה על הריסת בתים. איסנטיסים של שערוריות תקשורת זוכרים בערגה את הימים שדי היה בגבה מורמת של חיים יבין אחרי הצהרה מופרכת במיוחד של הממשלה כדי לגרור שאילתות בכנסת.

כל זה הפך להרבה יותר מופגן בקדנציה השניה והשלישית של נתניהו. בשנה שעברה, ניסו מקורביו של נתניהו ברשות השידור לסרס את מה שנשאר מהשידור הציבורי, על ידי "איזון" של מגישים ביקורתיים. המהלך הובל על ידי יואב הורוביץ, מי שהעביר 75,000 ₪ ל"אם תרצו" בשנת 2008, מה ששני הצדדים ניסו להסתיר, ומי שאלדד יניב תיאר אותו כמקבל "חבילה" של 70,000 ליש"ט מנתניהו כדי לקדם את "מאבק המילואימניקים", שממנו נולדה "אם תרצו." הורוביץ נמנע מתביעת דיבה כנגד יניב וכנגד "ידיעות אחרונות," העיתון שחשף אותו כתורם של "אם תרצו." המאבק שניהל הורוביץ בשם נתניהו כנגד שרידי העצמאות של רשות השידור הובילו לכך שהוא הואשם בכך שאיים על היועצת המשפטית, עו"ד חנה מצקביץ', באומרו ש"אם לא תפסיקי עם המלחמות שלך, אני עוד אטפל בך." זמן קצר לאחר מכן התמוטטה מצקביץ' ונזקקה לטיפול.

טמקא דיווח היום בהנאה, שלא לומר צקצוק לשון, על אירוע בעייתי מאד בארגנטינה: הנשיאה שם, כריסטינה קירשנר, ניצלה את שליטתה ברשות השידור של ארצה כדי לשבץ משחק כדורגל פופולרי בדיוק בשעה שבה אמור היה להיות משודר תחקיר עוין לה. התרגיל, ייאמר לשבחם של הארגנטינאים, התפוצץ לקירשנר בפרצוף.

הטון הלגלגני של טמקא לא ממש במקום: התרגיל שביצעו מקורביו של נתניהו ברשות השידור שלנו גרוע יותר. קירשנר הציבה תחרות לדיווח עוין; מקורביו של נתניהו פשוט העלימו אותו. למאזינים הישראלים – שמשלמים אגרה, נזכיר – לא ניתנה אפילו האפשרות לדעת שהיועץ המשפטי של ממשלתם מאשים את ראש הממשלה בדיכוי הפגנות, כלומר בדיכוי האפשרות להחליף אותו.

אני לא יודע אם לשכת נתניהו היתה מעורבת ישירות בסיכול הדיווח על דברי וינשטיין או לא. זה גם לא כל כך חשוב: מצב שבו קול ישראל מצנזר את עצמו כי פקידיו הבכירים יודעים שפרסום ידיעה שלילית על ראש הממשלה מסוגל לסבך אותם, מצב שבו העיתונאים שלו מכוונים לדעת ראש הממשלה, גרוע דיו. לא תמיד צריך להקיף את תחנת השידור בטנקים; אם השדרנים יודעים שפרסום האמת יוביל לכך שיבולע להם, בדרך כלל יהיה די בכך. איום בפיטורין ואובדן הכנסה יעיל לעתים קרובות כמעט כמו איום במאסר.

רשות השידור אמורה היתה להיות חיקוי של ה-BBC, שיש לו מסורת ארוכה של העלאת הסעיף לממשלה הבריטית. בפועל, במיוחד בימי נתניהו, היא הופכת לתחליף של התקשורת הרוסית בימי פוטין. כלומר, כמו באופן שבו הוא מפנק את עצמו על חשבוננו, נתניהו מנצל את נכסי הציבור כדי להעצים את עצמו על חשבון הציבור. המקרה הזה גרוע אף יותר משערוריות המיטות המעופפות, הגלידות, הבריכות והשאר: במקרה הזה, נתניהו מנציח את אחיזתו בשלטון, שמספקת לו את כל ההנאות האלה.

לנתניהו, נזכיר, כבר יש חינמון משלו – העובדה ש"ישראל היום" לא נחשב לשוחד בחירות מצד שלדון אדלסון היא חרפה – ותומכיו משתלטים בימים אלה על מה שנשאר ממעריב. עיתון אחר – להבדיל אלפי הבדלות, אין להזכיר אותו בנשימה אחת עם "ישראל היום" – שתומך עקבית בנתניהו הוא "מקור ראשון." נציגיו של נתניהו יושבים גם ברשות השניה, ולמרבה ההפתעה והשמחה הנסיון שלו לשבור את ערוץ 10 ולגרום לו לכוף את ראשו נכשל דרמטית – ערוץ 10, כזכור, חשף את פרשת המיטה המעופפת (האחרונה). אי אפשר להאשים אותו שהוא לא ניסה, עם זאת. את אחד העיתונים העצמאיים שעוד נותרו, "הארץ", נתניהו כבר הגדיר כאויב ישראל.

יש שם למנהיג שרואה את התקשורת החופשית, כלומר את הכלי שמספק לציבור מידע שלא סונן על ידי המנהיג, כאויב, ומנסה כמיטב יכולתו לחבל בה: רודן.

או, אם המונח הזה מטריד אתכם, רודן בהתהוות.

ועוד דבר אחד: שווה לקרוא את הפוסט הקצר הזה בעמוד של הבלוג, ולצפות בסרטון. המצלמות, אבוי, הן אכן קריפטונייט לחמושים שלנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו הצהיר, בתקופה שבה החל לשזור את שובו לחיים הפוליטיים שלנו, שכשהוא יחזור כראש ממשלה, "תהיה לו מדיה." כידוע, יש לו. מיליארדר זר, קריקטורה אנטישמית, מעמיד לרשותו מתנת בחירות יקרה מאד בדמות חינמון, "ישראל היום", שבזכות העובדה שהוא לא כפוף לשיקולים כלכליים מרסק את שוק התקשורת הישראלי. "ישראל היום" מופץ בחינם, ואם זה לא היה מספיק, הוא גם שובר את שוק הפרסומות ומוכר אותן במחיר נמוך בהרבה מהמקובל, כזה שמקשה על עיתונים אחרים להתמודד איתו. כתוצאה מכך, כמעט שלא נותרה בישראל עיתונות שאיננה כפופה, במידה זו או אחרת, לנתניהו: על רשות השידור הוא השתלט באמצעות מקורביו ואופוזיציה כמעט שלא נשארה שם, "מעריב" גוסס (ועל כל פנים, הוא מנוהל על ידי בכיר בלשכת נתניהו לשעבר, ניר חפץ), "הארץ" לא יודע כמה ישרוד, וגם "ידיעות" כבר מרגיש את הלחץ.

אתמול (ה') הצליח נתניהו להכריע יריב ותיק, ערוץ 10. זה חשף בשעתו את הסיפורים שמאחורי מסעות התענוגות של בני הזוג נתניהו על חשבון תורמים זרים. כתוצאה מכך הגיש נתניהו תביעת דיבה, שאתמול הסתיימה בפשרה חשודה: נתניהו הודיע שהוא מושך את התביעה, בעוד ערוץ 10, מצידו, "ימסור התחייבות עתידית" לגבי הסיקור של ראש הממשלה.

כלומר, בכל מה שקשור ללשכת ראש הממשלה ולראש הממשלה שגורר אחריו פרשיות כרימון – מי שלעג לסיפור הגרביים של אלדד יניב, מתבקש להזכר שהתפטרותם של נפתלי בנט ואיילת שקד הגיעה אחרי שנתניהו שילם להם מכספו הפרטי, ללא חשבוניות, והגברת נתניהו דרשה את הכסף חזרה – ערוץ 10 יצטרך לסתום את הפה. אם יהיו כתבים אמיצים ועורכים נחושים שירצו לחשוף פרשיה חדשה שלו, הם ימצאו את עצמם מול בעלי האתר ומול עובדים אחרים שיזכירו להם שכתיבה כזו עשויה לחסל את מקור הפרנסה של כולם.

זו לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לערוץ 10: הוא אולץ להתנצל באופן משפיל על כתבה שפרסם על הקריקטורה האנטישמית, כאשר הלחץ הגיע, על פי פרסומים שלא גררו תביעת דיבה, מאחד מבעלי ההון שמתפעלים את האתר – רון לאודר, טייקון המקורב לנתניהו ותורם כבד שלו, שבשנות התשעים אף שימש כמתווך של נתניהו בשיחות עם סוריה.

אז עוד ערוץ חדשות סורס, והפסיק לסכן את מי שמנסה לשבור את הדמוקרטיה הישראלית בכל דרך אפשרית. ואם זה לא היה מספיק, הבוקר דיווח נחום ברנע על האופן שבו משתמשת לשכת נתניהו בכלי התקשורת שבהם היא כבר שולטת: על פי הדיווח שלו, נתן אשל – האיש והמצלמה הסלולרית – הדליף השמצות שקריות על ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, לעיתון הכווייתי אל ג'רידה. את ההדלפות הוא ביצע דרך יוני בן מנחם, מנכ"ל רשות השידור – מינוי של נתניהו שאשל דחף. אשל טען באזני ברנע שהוא לא פגש בבן מנחם במשך עשרה חודשים. ברנע מצא תמונה של אשל ובן מנחם מחובקים – לפני ארבעה חודשים. הוא פנה לבן מנחם בשאלה האם הוא מועסק על ידי כלי תקשורת ערביים והאם הדליף מידע לאל ג'רידה. בן מנחם טען שהוא לא עובד עבור כלי תקשורת ערביים, אבל נמנע מלהכחיש העברת מידע לאל ג'דידה.

ככה זה עובד. לא חסרות סיבות להמנע מלהצביע לאדם שריסק את החברה הישראלית, אבל ביניהן, במקום של כבוד, צריכה לעמוד העובדה שהוא עושה לתקשורת הישראלית מה שכבר עשה בהצלחה לא מבוטלת למעמד הביניים ולמעמד הנמוך: מרסק אותם לפרודות.

הערה מנהלתית: מאז כתיבת הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)