החברים של ג'ורג'

בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.

התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.

מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.

מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?

אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.

עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.

אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את ×–×”. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים ×–×” שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ×”"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".

אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.

(יוסי גורביץ)

כשדן גולדברג הגיע לבית המשפט למשפחה כדי לבקש צו שגרתי לבדיקת רקמות. המטרה היתה להוכיח שהוא אביהם של איתי ולירון, תאומים שנולדו לו מאם פונדקאית בהודו. הצו היה מאפשר לו להוכיח את אבהותו, ולהביא את שני הילדים הביתה.

רק שלרוע מזלו של גולדברג – שלו ושל שני הומוסקסואלים אחרים – פגע בו השופט פיליפ מרכוס. הלז הוא חרדי, ומה שהוא נוהל שגרתי – צו שכמוהו הוצאו עשרות בשנים האחרונות – הפך אצלו לעוד דרך להוכיח את אדנות הגבר היהודי.

כדי להבין מה קרה, צריך להבין את האופן שבו נראו הדברים לכבוד חסיד הדמון יהוה. גברים הומוסקסואלים, שדינם מיתה (ודי כבר עם הבולשיט של "הומוסקואליות היא לא משכב זכר", חובשי הכיפות ברובם המכריע לא עושים את ההבחנה הזו) מעיזים להגיע ולדרוש ממנו זכויות, שחוק חילוני כופה עליו להעניק להם בניגוד למצוות ההלכה. ואיזו זכות הם רוצים? לטמא את הארץ הקדושה בילדיהם של לא סתם גויה, אלא עובדת אלילים ממש, ילדים שלא רק שאינם יהודים אלא שלשיטתו יגדלו בחטא שאין גדול ממנו, זה שמוביל להקאת היהודים מארץ הקודש. מרכוס גם ידוע בהתנגדותו הכללית לאימוץ ילדים, ואף אמר בעבר שאין הבדל בינה ובין חטיפה, כך שאין ספק שאין מתאים ממנו לתפקיד שופט לדיני משפחה.

אז מה הוא עושה? מה שדיינים מושכי-משכורת ממדינת ישראל למדו לעשות מזמן: מעקם את הדין, במכוון. קודם כל מודיע מרכוס שהוא לא מוסמך בכלל לדון בנושא, ואחר כך הוא מסרב להוציא את הצו כי "אם יסתבר שאחד האנשים שיושבים כאן הוא פדופיל או רוצח סדרתי, אלו דברים שהמדינה צריכה לבדוק". העברית העילגת במקור.

אלה דברים מדהימים. מרכוס ביטל למעשה את חזקת החפות. הוא מסרב להעניק זכות, שמוענקת כבר שנים, בגלל שהאנשים שמבקשים אותה לא טרחו להוכיח שהם לא פדופילים או רוצחים סדרתיים. בכך הוא מביע בדיוק מה הוא ושכמותו חושבים על הומוסקסואלים. כמובן, כאשר ישוב ויופיע בפניו גבר אורתודוקסי כשר, מרכוס לא ידרוש ממנו – קודם שיעניק צו כלשהו – להוכיח שהוא לא רוצח סדרתי או פדופיל.

במערכת משפט נורמלית, מרכוס היה עף מתפקידו מהר יותר משיכול היה להגות את המילה "פנסיה". שוו בנפשכם מה היה קורה לשופט שהיה מסרב להעביר ילדים לחזקתה של אם חרדית, בתואנה שידוע שהחרדיות מרעיבות את ילדיהן ומתעללות בהן. בישראל, לא רק שמרכוס ימשיך לכהן בתפקידו, אלא שבית המשפט המחוזי – בהרכב שרובו דתי – החזיר לו שוב את התיק לעיון, והחמיר עם גולדברג: עכשיו צריך למנות אפוטרופוס לילדים, מה שיאריך את ההליכים עוד.

ראוי לתמוה: מדובר בשני ילדים החיים בהודו שלא נכנסו לישראל. מרכוס סירב לאפשר לגולדברג להוכיח את אבהותו. מה עניינה של מדינת ישראל בשני ילדים שאין שום קשר בינם ובין ישראל? מדוע עליה להוציא תקציבים על אפוטרופסות עבורם? קשה שלא לתהות אם כל הכוונה בפרשה היא לדחוק את הקץ, ולקוות שגולדברג יישבר לפני שהנושא יעלה לבג"צ.

אז אם מישהו שכח למה אסור למנות את חסידי הדמון יהוה לשום משרה שבה הם יכולים להשפיע על חייהם של בני אדם, הנה עוד סיבה. משה דרורי, נועם סולברג – יש לכם יורש.

(יוסי גורביץ)