החברים של ג'ורג'

(ותודה לעדי אלקין)

כשבנימין נתניהו הלך לאו"ם כדי לומר את "האמת שלנו", היא כללה שני אזכורים לשואה לפחות, שאחד מהם כרך באמנות קיטש מרשימה גם את גלעד שליט. יכול להיות שהיו יותר, אבל בשלב הזה של משחק השתיה של נתניהו – מורידים כוס עם כל אזכור של "מדינה יהודית ודמוקרטית", "המדינה היהודית היחידה בעולם", גלעד שליט, וכוס של משהו חריף במיוחד במקרה של אזכור השואה – הייתי מטושטש מכדי לספור. לא שזה משנה יותר מדי: בסוף כל משפט בעברית, במיוחד כזה של נתניהו אבל לגמרי לא רק, יושב אוברשטורמבנפיהרר עם שוט.

נוכחותה של השואה בחיים הישראליים הוא משהו שכבר נטחן לעייפה, כמו גם ההבדל בין נוכחותה היומיומית ובין היחס הישראלי לניצולי השואה – בימים אלה האוצר מעכב בניית הוסטלים לניצולי שואה משום שהוא לא מוכן שעובדיהם יהיו עובדי מדינה, תודה ששאלתם. והאוצר הגנוב של בנק לאומי, שנעשק מניצולי שואה, ממשיך לתת את הריבית הנאה שלו לבנק, ואף סניף שלו טרם נשרף. ונוכחותה של השואה בחיים הישראלים אכן יומיומית; ניסיתי פעם למצוא יום שבו העיתונות העברית לא העלתה איזה אייטם שואה/ניצולי שואה/מלחמת העולם השניה, והתייאשתי אחרי פחות משבוע. היא מגיעה לשיאים בשבוע שלפני ואחרי שני ימי השואה (זה של ינואר וזה של אפריל), אבל היא תמיד איתנו. בן גוריון והבאים אחריו הצליחו לצלק דורות שלמים שלא חוו אותה; יורשיהם גוררים מדינאים נבוכים ליד ושם כפי שפעם גררו אותם לגרסה הישראלית של הקולחוז.

אבל את כל זה, ואת הקיטש הנלווה של מצעד החיים בערי ההריגה והשבועות של קציני צה"ל באושוויץ, אנחנו מכירים היטב, ובמידה מסוימת – כלומר, במידה שהצלחת להשתחרר משבי הנראטיב הרשמי – גם מחוסנים כלפיו. אבל שווה לבחון את הטענה שהארס של החדרת השואה לחיים לא מיצה את עצמו בפוליטיקה שלנו; שמדובר ברעל חריף, שחודר לכל תחומי החיים.

בן גוריון, שטבע את הביטוי אבק אדם ושגילה כלפי ניצולי השואה רק מעט יותר אמפתיה מרודפיהם, שמכר את זכויותיהם ל"גרמניה החדשה" של אדנהואר (שממשלו הכיל לא מעט נאצים נלהבים בשעתו שהצטננו קמעה אחרי 1945), כתב ביומנו אחרי ביקור במחנה ריכוז מילים חריפות נגד הניצולים. הוא אמר – מצטט מישהו שאת שמו לא ציין – שהניצולים היו השפלים שבבני האדם, כי רק כך, רק תוך עשיית כל מעשה בזוי, מנוגד לכל הראוי ולכל תודעה אנושית, רק על ידי ירידה לרמת אינסטינקט חייתי, אפשר היה לשרוד. מאוחר יותר יטען יומנו של בן גוריון שניצולי שואה היו אחראים למעשי טבח ואונס שבוצעו על ידי צה"ל (בשנות החמישים המאוחרות השעירים לעזאזל יהיו, מבחינתו, יוצאי ארצות האיסלם – אף פעם לא יפי הבלורית והתואר נוסח יששכר "אללה ירחמו" שדמי). התפיסה הזו – שהאנשים האומללים, שהגיעו לישראל כשברי כלי אחרי שלעיתים קרובות איבדו את כל עולמם, כך ממש, הם בעצם חיות אדם שראויות לסלידה והשתקה, לא לרחמים והבנה – רווחה מאד בישוב היהודי ובמדינת ישראל.

העובדה שזה ×”×™×” סטריאוטיפ אנטישמי מובהק – ×–×” של היהודי שיעשה הכל כדי להצליח, שאיננו כבול בחוקי המין האנושי, שאין תועבה שזרה לו, שאין לו מושג מהו כבוד – לא הפריעה לתפיסה הזו להשתרש; הציונות והאנטישמיות חיו נהדר בכפיפה אחת. התובע הבריטי בנירנברג, הרטלי שואוקרוס, יכול ×”×™×” לסיים את נאומו בצטטו את עדותו של הרמן גרבה על אב יהודי, שמול המקלעים של האיינזצגרופן באיזה בור-יריה באפלת רוסיה על "אב שהחזיק בידו של ילד בן עשר, ודיבר אליו ברכות. הילד ניסה להבליע את דמעותיו. האב הצביע על השמיים, ליטף את ראשו של הילד ונראה שהסביר לו משהו", ודווקא מהתמונה הזו, מלאה כל כך בכבוד עצמי מול חיות האדם, דרש את הרשעתם של הנאשמים. יחס ×›×–×” לקורבנות ולניצולים לא ×”×™×” לגמרי מקובל כאן. הניוול השיטתי, ששובר את צלם האדם של הקורבן – הדוגמא הקלאסית היא חיטוט בזבל אחרי שרידי מזון – שימש לנאצים כהצדקה מעגלית למעשיהם: תראו עם איזה חלאות אנחנו צריכים להתעסק. באופן מדהים, סיבוב הסיבה והמסובב ×”×–×” שימש גם את קולטיהם של הניצולים (וכאן פרופ' עדית זרטל ו"זהבם של היהודים" שלה הוא קריאת חובה). את חטאי אני מזכיר: בצעירותי, מתה סבתא חורגת שלי, אחותי נקראת על שמה, ולאחר מותה מצאו בביתה לחם יבש, עבש, מוסתר בשורה של מקומות. אולי הם ישובו. הייתי צעיר, טיפש, יהיר וישראלי שחי בחברת שפע: ×–×” הגעיל אותי. היום ×–×” מביא אותי לדמעות.

זה השתנה באחת כשיזם בן גוריון את חטיפתו של אייכמן והעמדתו לדין בישראל. באקט שהכתים את המשפט לעד כסוג של משפט ראווה, הועלו פתאום מי שעד כה נדרשו לשתוק או לכל היותר לזעוק בסיוטי הלילה אל דוכן העדים, וסיפרו מה קרה להם. לרוב מוחלט של העדים לא היה שום קשר לאייכמן (ק. צטניק דווקא פגש אותו; אייכמן קרע את המסמך שאמור היה להציל אותו, ושלח אותו לאושוויץ. בורג קטן, כן?), והם היו שם כדי ליצור תודעה ישראלית חדשה.

בכך הם הצליחו ללא ספק. שבע שנים לאחר חטיפתו של אייכמן, תקפה ישראל את מצרים, סוריה וירדן, וגרפה נצחון מדהים. שש שנים לאחר מכן, היא ספגה תבוסה משפילה שבסופה ויתרה על היהלום שבכתר האימפריה שלה, סיני. בין לבין, סיפר הדור שיצא מהמלחמה ההיא לעצמו, השתוללה כאן אורגיה של שחיתות שכוכביה היו האלופים הבלתי מנוצחים של צה"ל והקבלנים הידועים לשמצה של קו בר לב. בין השאר, צץ גם ישראלי אחר, גס יותר – כזה שהפגין לא רק את השחצנות ואת האני-ואפסי-עוד של הצבר, אלא גם דורסנות חסרת מעצורים, שהפתיעה את הדור הקודם.

היום היא כבר לא מפתיעה אף אחד: מצפים מהישראלי שיהיה דורסני, שיחטוף כל מה שאפשר כי אחרים חוטפים גם הם, מצפים ממנו שלא יהיה פראייר – אולי מילת הגנאי הישראלית האולטימטיבית. הוא יחתוך אותך בכביש, יאוץ לתחנות הדלק ערב העלאת המחיר, יסתער בעדריו על חנות מיובאת חדשה כי יש דיל, יגרום לבופה במלון להיראות כמו אחרי ביקור עליז של ג'ינג'יס חאן, יתלוש ברזים ויגנוב מגבות. במקרים קיצוניים, הוא אף עשוי לנצל נסיעות על חשבון הברון כדי להטיס כביסה מלוכלכת ליבשת אחרת, שם ינקו אותה. תכנית הטלוויזיה החביבה עליו היא "השרדות", ולא במקרה. הוא גדל על האתוס שג'ונגל שם בחוץ, ושכל יום הוא מלחמה – והוא מיישם את התפיסה הזו בלי שום קשר לשירותו הצבאי. הישראלי חי כדי לדפוק את השיטה.

מי שיש לו, יש לו, ומי שאין לו – שינסה לחטוף; אבל מי שמנסה לארגן סדר טורפני פחות יותר מזה של ממלכת החיות זוכה לנחרות בוז. מתי כבר תלמדו שהחיים זה לא קיבוץ? החיים הם גטו.

הדארוויניזם החברתי הזה מוכר לנו מארצות הברית, אבל גם שם הוא עטוף בשורה של עכבות ציבוריות שפשוט אין כאן. עשירים מופלגים יודעים שתפקידם הוא לתרום סכומים גדולים לצדקה, וגם עושים זאת. על קרן המיליארדרים שהקימו וורן באפט וביל גייטס, שכל אחד מהחברים בה מתחייב לתרום לפחות מחצית מהונו, נאמר כבר הכל. ראויה לציון העובדה שוורן באפט יכול היה לצאת בפומבי נגד מערכת המסים האמריקנית, שגובה יותר מס מהמזכירה שלו מאשר ממנו – ושמכתבים פומביים כאלה, של עשירים שתובעים שיגבו מהם עוד מס, התפרסמו גם בצרפת וגרמניה. בישראל, שבה מנהלים האוליגרכים שלנו מאבק על כל משאב ציבורי – מגז טבעי ועד לתדר סלולרי – שהם מצליחים לחמוס, מכתב כזה לא פורסם, ואם יפורסם כזה בקרוב (עכשיו כשסר מר המעצר אל זהבית כהן) אני מעז להמר שהוא יהיה פרי מוחו של יחצ"ן נואש.

ישראל הוקמה כמדינה סוציאליסטית. ×–×” ×”×™×” סוציאליזם לאומי: הוא העניק רווחה ליהודים תוך ניצול ביזתם של הפלסטינים – ולא, לא רק ב-1948. מספיק לקרוא את דבריו המרים כלענה של עזריאל קרליבך לפני שישים שנה כמעט ("את, אולי", כותב הוא לבתו, "עיניים שכאלו לך, אשר לא תדענה. את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי."). עד היום, הנסיון ליצור סוציאליזם ישראלי מתנגש מיד עם סלעי הלאומנות, שרטוני עליונות הדם היהודי. אבל ×–×” ×”×™×” סוג, פגום ככל שיהיה, של סוציאליזם.

אנחנו רגילים לראות את עליית הדארוויניזם החברתי כתוצאה של עליית הליכוד והשינויים שבאו אחרי 1977. אבל גם חסידי ז'בוטינסקי, כפי שנזכרנו במהלך החודשים האחרונים, דיברו על "חמשת המ"מים" שכל אזרח זכאי להם מהמדינה: מזון, מעון (מעון!), מלבוש, מורה, מרפא. אכן, הם דיברו עליהם בקול נמוך הרבה יותר מזה שבו דיברו על שתי גדות לירדן, אבל הם דיברו עליהם. בזמן שלטון מפא"י ולווייניה, הם יכלו להרשות לעצמם לדבר עליהם פחות: הממשלה עשתה את עבודתה, פחות או יותר. אבל מדוע מנהיג הליכוד מרשה לעצמו כיום לזלזל כל כך בזכות למעון ומרפא, שהיא חלק מהמורשת התרבותית שלו? או, אם לדייק, איך הוא מרשה לעצמו לדבר כך מבלי לחשוש למרד בשורות מפלגתו? אחרי הכל, רוב מוחלט של האוכלוסיה תומך בדרישות תנועת המחאה: כ-87%, כשבקרב מצביעי הליכוד השיעור נע סביב 80%.

כאן המקום להזכיר שוב את חגיגת השחיתות של 1967-1973. היא היתה צנועה במימדיה בהשוואה למה שאנחנו מכירים היום – אם הקבלנים והאלופים ייסרו אותנו בשוטים, אולמרט ושרון ייסרו אותנו בעקרבים – אבל היא זעזעה את המדינה. בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים, כשמנהיג של מפא"י בנה לעצמו וילה חוקית לחלוטין, מכספו שלו וללא כל תלונה על מעילה, הוא נבעט משורות המפלגה. לא ייעשה כן במקומותינו. עשור אחר כך, שרון כבר יכול היה לרכוש את חוות השקמים.

מה השתנה? אולי צריך לבחון את האפשרות שהתאריך המכריע הוא לא 1967 אלא 1961, השנה של עדויות משפט אייכמן, השנה שבה הוזרקה השואה לעורקיהם של היהודים, ובמיוחד לקח אחד ובעייתי מאד שלה: היהודים חייבים לשרוד. אנחנו חייבים לשרוד. כל אמצעי להשרדות הוא לגיטימי.

הלקח ×”×–×” בעייתי מאד בתחום הלאומי, בלשון המעטה: האם מוסרי לשרוד על ידי הפיכה לתוקפן מנשל? אלא שבשאלה הזו דשו מספיק. השאלה היא מה עושה מוסר ×›×–×” לקבוצה חברתית. מדובר במוסר אוכל-כל: השרדות היא קודם כל של פרטים, הקבוצה באה הרחק אחר כך. כל אחד דואג לעצמו, למשפחתו, לידידיו, והציבור מגיע, אם בכלל, הרבה מאד מאחור. אם הכל מותר במאבק על ההשרדות, ואם אנחנו צאצאים של מסורת ארוכה של בוז לחוק (שאכן, היסטורית לעתים קרובות ×”×™×” עוין ומפלה כנגד יהודים, ודאי במזרח אירופה) ואם המשחק הוא תמיד משחק סכום אפס, אז כל מה שנשאר הוא לדאוג שלא יתפסו אותך. ואם תפסו אותך – מכניס סיליקון לחלב, בונה תקרות מפלקל, בונה גשרים מעל הירקון מחוטי ברזל, משחק עם הפורמולה של תחליף חלב לתינוקות (!) – אז סימן שדפקו אותך.

ראוי גם לשים לב לחפיפת הזמנים בין ההתלהבות הישראלית לפירוק מדינת הרווחה ולדארוויניזם סוציאלי ובין העמקת תודעת השואה בישראל, ובמיוחד לחפיפה בין כלכלת שנות השמונים והתשעים ובין הפיכתם של המסעות לפולין לטקס חניכה ישראלי. צריך לתהות ברצינות באיזה אופן הם השפיעו זה על זה.

סוציולוגים ודאי יעשו את זה תוך עשור או שניים. בינתיים, צריך להרהר שוב ברעיון של בניית מדינה על תשתית של בית קברות. בהחלט יתכן שתשתית כזו מניבה דור של אוכלי נבלות, שבאירוניה מפלצתית אימץ כאידיאולוגיה את מה שאמרו הרוצחים על קורבנותיהם.

(יוסי גורביץ)

לפני חודש ושלושה ימים, תקפו טרוריסטים שורה של נקודות בגבול ישראל-מצרים, סמוך לאילת. תוך כדי ההתקפה, מיהר שר הבטחון אהוד ברק לטעון שהאחריות להתקפה מוטלת על וועדות ההתנגדות העממית, וזמן קצר לאחר מכן חוסלה ההנהגה של הארגון בהתקפה מהאוויר. אלא ששעות ספורות לאחר מכן, כבר התחילו להתגלות סדקים בגרסה הרשמית (שתוארו בהרחבה כאן). למרות שצה"ל טען שהמחבלים יצאו מרצועת עזה – לא ברור איך, ולמרות שזמנית דובר צה"ל חזר בו מהטענה הזו – עד היום, צה"ל לא טרח לפרסם את שמותיהם של המחבלים, דבר שהוא נוהג לעשות בדרך כלל. ובעזה לא נראו סימני אבל.

כשפרסמתי את המידע הזה מוקדם יותר, מצאתי את עצמי מותקף על ידי עדר של שוטי-הסברה, שבלט ביניהם הלל גרשוני, שטען בין השאר שהחמאס היה מונע הקמת סוכות אבלים כדי להרחיק מעצמו את האחריות לפיגוע – נקודה מעניינת, בהתחשב בכך שאף אחד לא טען שהחמאס היה מעורב בו.

אז למה לא היו סוכות אבלים בעזה? כי המחבלים לא הגיעו מעזה. בשקט ובלי הבלטה, פרסם היום "ידיעות אחרונות" ידיעה בעמ' 13, שממנה עולה כי התחקיר של צה"ל הגיע למסקנה שכל המחבלים התוקפים היו מצרים או תושבי סיני. התחקיר אמנם טוען שהמחבלים הללו קיבלו אימונים (?) מצד אנשי הוועדות העממיות, אבל זה נראה כמו סוג תירוץ שמיועד להצדיק בדיעבד את הפעולות של צה"ל – אחרי הכל, אם צה"ל נזקק ליותר מחודש כדי להודות, כשאף אחד לא שומע וכולם מסתכלים על האו"ם, שהמחבלים הם לא עזתים, קשה לדעת איך הוא הגיע למסקנה הנחרצת כל כך לגבי זהותם של המאמנים שלהם. העובדות הן שהגופות של המחבלים שבידי צה"ל הן של מצרים; המאמנים לא בידיו, ועל כן המסקנות שלו בנושא הן סברה. כזכור, כמה ימים לאחר הפיגוע טען צה"ל שהמימון שלו בוצע על ידי איש הג'יהאד האיסלמי. הדברים נאמרו לאחר חיסולו, כך שאין לדעת אם מדובר באמת או בהעלאת הג'יהאדיסט לדרגת מממן טרור לאחר מותו.

כך שהגרסה של צה"ל נראית עכשיו כך: הפיגוע סמוך לאילת, שבעטיו יצא צה"ל להתקפה בעזה ונרתע ממתקפה כללית שם תחת איום מצרי, בוצע על ידי אזרחים מצרים, שאומנו על ידי ועדות ההתנגדות העממיות ומומנו על ידי אנשי ג'יהאד איסלמי. עכשיו, זה יכול להיות – דברים משונים יותר קרו; יש האומרים שהזויי משיח אוסטרליים כבר מימנו פעם מסע בחירות של פוליטיקאי ישראלי חילוני שהתחתן בעבר בנישואים קונסרבטיביים, וששינה את שמו לשם אמריקני יותר – אבל זה סותר את מה שצה"ל אמר לנו לפני כחודש. אז, כאמור, הגרסה שלו היתה שהמחבלים הם עזתים. זה, אחרי הכל, היה הקאסוס בלי.

בקיצור, צה"ל וברק – לא בהכרח בסדר זה; בהחלט יתכן שהצבא התאים את עצמו לשקרי הממונה עליו – שיקרו לנו בפרצוף, כמעט גררו אותנו למבצע צבאי גדול, והכל באמצע המחאה החברתית שמסכנת את תקציב הבטחון, כלומר את האינטרס הראשון במעלה של הצבא והשר שלו. במקביל, כשניסה יו"ר ועדת חוץ ובטחון לזמן קצינים בכירים ואנשי שב"כ בכירים לעדות בוועדה בנושא, שר הבטחון וראש הממשלה מנעו את הגעתם. במדינה נורמלית, הפרלמנט היה מכנס ועדת חקירה ו/או מכריז שהצבא יצא משליטה; בישראל, זה נגמר בכותרת בעמ' 13, והצבא ושרו יכולים לסמוך על כך שאף אחד לא יזכור.

(יוסי גורביץ)

פעם, מזמן, היה קיסר רומאי בשם דיוקלטיאנוס, שבנסיון נואש לשמר את האימפריה המתפוררת במהירות, נקט שני צעדים היסטוריים חשובים. הראשון, הפחות חשוב לעניינינו, הוא חלוקה של האימפריה למזרח ולמערב. השני היה צו שמסמר אנשים למקום העבודה שלהם, ואסר עליהם לנוע ולהחליף מקצוע. אם אביך היה נגר, גם אתה תהיה נגר; אם אביך חייל, גם אתה תהיה. בימי הביניים, בשינויים קלים, המערכת הזו הפכה למערכת הצמיתות, שבה איכרים בלתי חופשיים לא היו רשאים לזוז מאדמתם ללא אישור של הסניור, ונחשבו לרכושו.

מדינת ישראל, שמתיימרת להיות מדינת שוק חופשי, נסוגה צעד בכיוון הזה הבוקר, כשהפרקליטות פנתה לבית המשפט ודרשה לאסור על התפטרותם של הרופאים המתמחים שאמורה להכנס לתוקפה ביום ראשון. ההתפטרות הגיעה לפני חודש, ועד היום כלב מת לא ניסה לדבר עם המתמחים, אבל עכשיו רוצה הפרקליטות לשלול מהם זכות יסוד – לא לעבוד במקום שבו הם לא רוצים לעבוד – ולהפוך אותם למעשה לצמיתים של מערכת הבריאות. אגב, בג"צ קבע שהעתירה, המשונה מאד יש לומר, מיצתה את עצמה; משרד הבריאות שוקל לפנות לבית הדין הארצי לעבודה.

כן, אני יודע – צריך רופאים. והתפטרות המונית נראית כמו צעד מחאתי לא סביר. אבל הצעד שנוקטת הפרקליטות, ארבעה ימים לפני כניסת המכתבים לתוקף, מכוער ומסוכן. מדובר, בסיכומו של דבר, בנסיון לחסל את זכות השביתה – דבר שבכירים באוצר מדברים עליו כבר שנים. נזכיר שהתנהלה פה שביתת רופאים בת יותר מ-150 יום, ושר הבריאות (קוראים לו בנימין נתניהו, אגב) לא נקף אצבע במהלכה. הוא משתמש כלפי השובתים באותה טקטיקה שהפעיל כלפי ויקי קנפו בשעתו: הוא מייבש אותם. עכשיו הוא גם מנסה לומר להם שלא רק שאין טעם שהם ישבתו, אלא שאם הם ינצלו את זכותם הבסיסית ויתפטרו, הם ימצאו את עצמם בהליכים משפטיים. הוא לא היחיד שמאיים: גם מנהל בלינסון השמיע איומים דומים.

זכותו של אדם לא לרצות להיות רופא, בשכר המגוחך שמדינת ישראל מציעה לו – או בכל מצב אחר. מותר לרופא לפשוט את הגלימה. איך מתכוונת המדינה לאכוף את החלטתה? אדם הגיש מכתב התפטרות. זו זכות שמוכרת בחוק. נניח שיימצא שופט שיוציא צו מניעה. איך יחזירו לעבודה אדם שכבר פרש ממנה? הוא לא יתייצב למשמרת בחדר המיון. מה עכשיו? ישלחו אליו ניידת הביתה? מישהו באמת רוצה לקבל טיפול מרופא שהגיע לבית החולים בליווי שוטר?

ומה הלאה? האם מישהו חושב ברצינות שמהלך כזה יחבב את המקצוע על רופאים, או שאולי הם יעברו למדינה ביזארית פחות? ואם הם ישארו, מישהו באמת חושב שאפשר יהיה לגדל דור שני של צמיתים כאלה? איך?

מערכת הרפואה הציבורית בבעיה קשה. ממשלת נתניהו העדיפה להתעלם מהבעיות הללו, בתקווה שהמוחים יתייאשו, במשך יותר מ-150 יום. כשהם קלטו שבמשחק הצ'יקן הזה המתמחים לא ממצמצים, הם נבהלו ומצמצו. לא מספיק כדי לפתור את הבעיה, כמובן; רק די הצורך כדי לנסות לאיים על המוחים. זה כל מה שמי שיכול היה להיות שר האוצר של איטליה יודע לעשות.

המשחקים האלה צריכים להגמר. ביום ראשון, הרופאים צריכים להתרחק מחדרי המיון. הברירה האחרת היא צמיתות. שבנימין נתניהו ימצא פתרון. הוא השר ובשביל זה הוא מקבל משכורת. בשלב ראשון, צעד סביר יהיה להורות לרופאים הצבאיים למלא את תפקידם של השובתים. זה יחזיק חודש, אולי. מה אחר כך? אולי ישלח את פקידוני האוצר למלא את מקומם של השובתים – אחרי הכל, הם צמצמו שוב ושוב את תקציב משרד הבריאות והתערבו בסל התרופות, אז הם כנראה מבינים הרבה מאד ברפואה. סביר, עם זאת, להניח שכל הדם הזה יגרום להם להחוויר, כי הם רגילים לשפוך אותו ממרחק.

הגיע הזמן להלאים את משרד האוצר, שהביא אותנו עד הלום, וראשים צריכים להתגלגל. כל פקיד שהיה מעורב בצמצום שירות חברתי, צריך לחפש עבודה חדשה. כל מי שאמר למורים איך ללמד וחשב שהוא יודע יותר טוב מרופא איזה ציוד צריך בית החולים, יושלך נא אל חסדי השוק החופשי. אחרי תקופת צינון נאותה, כמובן. אם לא יהיה גל פיטורים קשה באוצר, אם לא יזכרו שם את הקיץ והסתיו של 2011 כמשהו שלא כדאי לחזור עליו, הם ישובו לתרגיליהם הישנים. ויש לנו הזדמנות לעשות את זה: ערב קודם לכניסת מכתב ההתפטרות לתוקפו, ניתן לרופאים גב, נצא במוצ"ש לרחוב ונראה לנתניהו ולחבר מרעיו שככה זה לא יכול להמשך. כן, בצירוף מקרים מעורר תהיה דווקא במוצ"ש הזה חלק ניכר מהרכבות יהיה מושבת, אבל בכל זאת.

ועוד דבר אחד: נתניהו לא מסתפק בשופר אחד, ישראל היום, אלא מנסה להטיל את מרותו גם על עובדי הערוץ הראשון. עובדי מערכת החדשות שם העידו כי בליל הפגנת ה-300,000, התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת ודרשה להפסיק את הדיווחים על מספר המפגינים. גם על זה נצטרך לבוא חשבון עם המקבילה המקומית של ברלוסקוני; נראה שמבקר המדינה כבר בודק את הנושא.

(יוסי גורביץ)

תופעה שליוותה את הסיקור של מחאת J14 מראשיתה היתה הפרצוף החמוץ מאד של מספר ניכר של פעילי שלום בינלאומיים בולטים. אבל אתם לא מדברים על הכיבוש, הם הטיחו בישראלים הצועדים. הם זכו להתעלמות בולטת, המחאה זכתה להצלחה ניכרת, והם הפכו למרירים יותר.

בשלב כלשהו, אחרי שאחד מהם כתב בשבוע השלישי או הרביעי של המחאה שהיא "מאבק על קוטג' ושכר דירה", הצעתי לו בנימוס לחפש תפקיד בדוברות של לשכת ראש הממשלה. הוא נעלב נורא ואני מקווה שלא יסלח לי, אבל הטענות של מתנגדי J14 מבין הבינלאומיים היו דומות עד להפתיע: זו מחאה של מפונקים, שלא מתעסקת עם הדבר היחיד האמיתי שיש פה. מבחינת לשכת ראש הממשלה, זו מלחמת העצמאות השניה/המהפכה הציונית השניה/המאבק בקונספירציה הפלסטינית האפלה; מבחינת הבינלאומיים, מדובר בשם המקובל יותר לאותן תופעות, הכיבוש.

ככל שהמחאה צברה כוח, כך הם הפכו למרירים יותר, והתחילו להשקיע יותר ויותר מזמנם בלעג. זה העלה שתי שאלות: קודם כל, איזה מין סוג של איש שמאל מתנגד למחאה שמטרתה להחזיר משטר סוציאל דמוקרטי, מחאה שיכולה לרשום לזכותה שיתוף פעולה נדיר בין יהודים ופלסטינים והיחידה בעשור האחרון לפחות שהעלתה נואם ערבי מול מאות אלפי יהודים; והשניה היא מה לעזאזל קרה לתחושת הסולידריות שלכם. למה אתם לא יכולים לפרגן לאנשים שעמדו לצדכם בהפגנות בגדה ואכלו אתכם כמויות של גז מדמיע.

התשובה המדכאת היא שלא מדובר בשמאל, אלא בימין פלסטיני. צר עולמם כעולם נמלה. כל מה שהם רואים הוא הכיבוש. כאילו אין ישראל שהיא מעבר לכיבוש, כאילו לא חיים ונושמים ואוהבים ומתים כאן בני אדם שאין להם נושא אחר בחייהם. הדרישה השבה ונשנית להעלות את הכיבוש לסדר היום של המחאה, עולה החשד, מיועדת לדבר אחד: לפלג את תנועת המחאה. אז שוב נשאר צודקים וטהורים. יהיו בערך 12 מאיתנו, אבל טוהר רעיוני חשוב מכל.

מזה נובע, כמובן, שאין לאנשים האלה כל רצון להשגת מטרה כלשהי. השגת מטרות דורשת בניית קואליציה, ויכולת לדבר עם הציבור הישראלי הכללי. הם רוצים להתנגד לכיבוש, זה מעמיד אותם במקום טוב מבחינה מוסרית ומקנה להם גם הון תרבותי מסוים. והדרך הטובה ביותר להלחם בכיבוש, כמובן, הוא לוודא שתמיד יהיה כזה. מה הם יעשו כשהוא יסתיים?

הם לא רואים את עצמם כשותפים למאבק פנים ישראלי, בעיקר משום שמבחינתם הישראלים כולם נושאים חטא קדמון, וכל זמן שאינם ממרקים אותו כמרק ליידי מק'בת' את ידיה, כל זמן שאינם לובשים את גלימת המין וממלמלים "חטאנו לפניך, רחם עלינו", הם בעצם לא ראויים לצדק. אחרי הכל, לא מדובר בבני אדם; מדובר בדמויות פלקט במחזה מוסר. הרפרטואר מוגבל: יש לנו את המשתתף המודע בפשעים, יש את העושה ומדחיק (לרוב יגלם אותו השחקן שבהצגה אחרת ישחק את הגולם), ויש את החוטא שהתעורר וכעת, אחרי שנגאל על ידי הבתולה מאריה המאווי מרמרה, הוא מנסה לשכנע את שאר יושבי סדום שיש מטאור גדול בדרך אליהם ושכדאי להם לחזור בתשובה לפני יום ה-BDS הגדול והנורא. לעיתים הוא גם נצלב על ידי המקומיים הזועמים, כך שתפקידו מושלם. לעזאזל, מחזות המוסר של ימי הביניים היו מורכבים יותר.

ומאחר והכל פשוט כל כך, כל סטיה מהתסריט מעצבנת ומתסכלת את הבמאים. לשחקנים לא אמורות להיות דעות. הם לא אמורים להיות אם חד הורית, שלפני שהיא חושבת על הפלסטינים האומללים היא מנסה לחשוב איך היא סוגרת את החודש. הם לא אמורים להיות אנשי הייטק מצליחים, שברגע שיש להם ילד מתחילים לראות איך, בעצם, לא בטוח שגם הם יסגרו את החודש. הם לא אמורים להיות שוטרים שרוצים בסך הכל להגיע לסוף המשמרת שלהם בשלום, להסביר לאשתם למה הם לא הולכים לעשות משהו מכניס יותר – הכל, פחות או יותר, פרט להוראה – ושפתאום, ראה זה פלא, מתחילים להקשיב למפגינים. שוטר, שוטר, גם לך מגיע יותר!

המורכבות הזו, שברורה מאליה לכל מי שגדל פה, לא מובנת למי שמכירים את ישראל משמועות ודרך המסכה שלה שבנו לעצמם. התלונה האחרונה שלהם היא שבדף הרשמי של J14, יש התייחסות לגולן כחלק מישראל. האימה, האימה.

מבזק: הגולן סופח לישראל ב-1981. אף אחד פרט לממשלת ישראל לא מכיר בסיפוח הזה, אבל כמעט כל הישראלים – ודאי אלה הצעירים יותר – גדלו לחשוב שהוא חלק מהמדינה. מי שדורש מתנועת המחאה שהאקט הראשון שלה יהיה להודיע שהיא תיאבק על החזרת הגולן לשושלת אסד, דווקא עכשיו, הוא אחד משניים: חסר כל הבנה לגבי ישראל, או מי שמנסה בזדון לפצל את המחאה. בקצרה, מישהו שבהחלט ישתלב נהדר בלשכת נתניהו.

סולידריות מצריכה עבודה קשה. בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 קלטו החוואים במערב התיכון של ארה"ב ששתי המפלגות דופקות אותם: המפלגה הרפובליקנית דואגת לאינטרסים של העסקים הגדולים, המפלגה הדמוקרטית עסוקה לפלג אותם מול העובדים השחורים. התוצאה היתה אביב קצר של אחוות גזעים, שיתוף פעולה בין לבנים ושחורים מול הממסד, שהגיע לשיאו כאשר מאות חוואים רכבו להגנתו של פעיל איגודים מקצועיים שחור, שהיה בסכנה מכנופיה של הקו קלוקס קלאן – או, בכינוי מדויק יותר, הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

זה לא החזיק. ההסתה המשולבת היתה חזקה מדי. שנים לא מעטות לאחר מכן, מספר ניכר מהחוואים שרכבו באותו הלילה הצטרפו בעצמם, אחרי שהתרסקו או ליתר דיוק רוסקו כלכלית, לקלאן. קל מאד להסית אותנו. אבל זה יכול לקרות – אחרי הרבה, הרבה מאד זמן. אפשר היה לצפות שמי שרוצה שהישראלים יפסיקו את הכיבוש יחיו קודם כל טוב מספיק כדי שיוכלו להסתכל סביבם, שיוכלו להרים את הראש מעל המים. זה, כמובן, לא מה שקורה. מי שטוען שהמחאה צריכה, תוך שישה שבועות, גם למוטט כיבוש בן 44 שנים ולרסק אינדוקטרינציה ציונית בת שבעים, הוא – שוב – קשקשן או חסר יושר. טיבה של הדרישה לצדק חברתי, שהיא מעלה שאלה אחרי שאלה על חוסר הגינות. מאז 1948 ועד היום, הישראלים לא קיבלו סדרת חינוך כפי שקיבלו עכשיו. מעולם, התפיסה של שוויון לא זהרה כפי שהיא זוהרת כעת. ההיסטוריה מלמדת – טוב, לא הרבה. היא מעגלית. התקדמות מלווה בנסיגה. אבל רעיון השוויון, מהרגע שננעץ, לא מרפה. דינה של העבדות האמריקנית נחרץ ב-1776, עם ההקדמה למגילת העצמאות.

והפעם, כתוצאה מהעובדה שהפלסטינים והקהילה הבינלאומית לא שוקדים על שמריהם, סביר מאד שההמתנה תהיה קצרה יותר. אבל, כאמור, יש מי שזה לא מעניין אותו. הגיע הזמן, אם כן, שהוא יפסיק לעניין אותנו: שהשמאל הרדיקלי הישראלי, שביצע בימי שרון, ימים אשר אין בהם חפץ, ברית עם השמאל הרדיקלי הבינלאומי, יחזור הביתה. בעלי הברית הישנים לא מועילים ויש בהם לא מעט נזק. הם לא רואים אותנו כבני ברית – לכל היותר מריונטות – והגיע הזמן שננהג בהם גזרה שווה.

וכן, הם ייללו. הם טובים בזה. עברנו את שרון, נעבור גם את זה.

הערה מנהלתית: עקב שינוי בנהלים של פייפאל, קרן הטבק והאלכוהול מושבתת זמנית, עד שאפסיק לקרוא לה “תרומה” ואקרא לה בשם אחר. הנושא בהליכים, המשך יבוא.

הערה מנהלתית 2: לבלוג הוסף חלון של גוגל+, בראש הפוסט. אם הפוסט מוצא חן בעיניכם, אודה אם תקליקו עליו.

(יוסי גורביץ)

יחי המוות! את הביטוי הזה, תמצית הפאשיזם בשיא שגעונו, פלט אחד הקצינים של פראנקו, חוזה מילאן-אסטריי. הטור ההיסטרי של קרני אלדד ביום שישי האחרון ב"הארץ" התקרב אליו מאד.

אלדד, נכדתו של פאשיסט יהודי בולט, ניסתה להסביר מדוע היא סולדת כל כך ממחאת הצדק החברתי. היא פלטה את השקרים המקובלים – בין השאר היא טענה שאפשר להגיע מראש העין לאוניברסיטה בחצי שעה, וטענה שהקרן החדשה היא זו שמממנת את המחאה – ואת היללות המקובלות על הפינוק, אבל אז עברה פתאום לדבר על משהו אחר לגמרי.

היא סלדה משלום עכשיו, היא אמרה, בגלל "העכשוויזם המבאיש" שלו, שנובע "מחוסר רצון או יכולת להביט לאופק ולראות את ציר הזמן הרחב." היא לא אהבה את אנשי שלום עכשיו, הסבירה – נראה שהרדודה בכותבות של "הארץ", שצר עולמה כעולם לאטמה, משוכנעת שיש קשר הכרחי כלשהו בין התנועות – ש"גם אז" היא לא האמינה להם. הם לא רצו שלום, היא אומרת, הם רק פחדו למות "בעד ארצנו או בעד משהו שהוא מעבר להם, לכאן ולעכשיו שלהם."

בכלל לא ברור מה עושה הפסקה הזו במאמר של אלדד. היא לא רלוונטית לו בשום צורה. היא שם משום שלאלדד קפץ הצורך לומר את זה. אז מה היא אומרת? היא אומרת שהיא, בניגוד לסתם שמאלנים עלובים, רואה "את ציר הזמן הרחב", ושבניגוד אליהם, היא דווקא לא מתנגדת למות בשביל משהו שהוא גדול ממנה, ספציפית "בעד ארצנו".

כלומר, לאלדד יש יחס חיובי אל המוות, כל זמן שמותו של הפרט משרת איזושהי מטרה שהיא "מעבר לו". הפחד מהמוות, הנסיון למנוע את מותך ואת מותם של אנשים אחרים ללא צורך, מגונה בעיניה – משום שאלדד, בניגוד לקטני האמונה האלה, רואה את "ציר הזמן הרחב". סביר להניח שהציר הזה הוא מה שמכונה בעגת העם "דרך ארוכה", כמו בביטוי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה."

אלדד, בקצרה, סולדת מכך שאנשי שלום עכשיו לא הגשימו את הייעוד שהיא הציבה להם, ובחרו בחיי קטנות עלובים על פני מות תהילה בשירות קהילת הדם. התפיסה שלכל אדם יש זכות לחיות חיים ארוכים ומלאים על פי תפיסתו זרה לאלדד; אנשים שחושבים כך לא מחוברים לזרם המיסטי של המציאות שהיא ושאר המאמינים בקיום מעבר ליקום הנמדד חושבים שהם חווים והם לכל היותר "פחדנים" שנמלטים מדרישות הגורל.

ספק אם נראתה התגלמות נקיה כל כך של פאשיזם ישן וטוב בשנים האחרונות כמו במאמר האחרון של אלדד. בפעם הבאה, כשאלדד תנסה להטיף לכם, זכרו שני דברים: קודם כל, שהתפיסה של "אנחנו ננצח כי אתם אוהבים את החיים ואנחנו אוהבים את המוות" לחלוטין לא מוגבלת לפאנטים מוסלמים; ושנית, שהיא אוהבת אתכם מתים.

היידה משה: אחת הטענות הקבועות של מתנגדי המחאה היא שמטרתה היא להפיל את ממשלת נתניהו. זה לא מדויק. קודם כל, בגלל שיש הרבה מאד קולות בתוך המחאה. שנית, בגלל שנתניהו חייב ללכת, אבל זה לא אומר שהממשלה חייבת ללכת יחד איתו.

נתניהו חייב ללכת משום שהוא אבי אבות ההפרטה. הדרישה של מחאת הצדק הציבורי היא להקים מדינה סוציאל-דמוקרטית. הוא לא מסוגל לכך. הוא אמר לאנשי האוצר, אליבא דנחום ברנע בסוף השבוע, שהדרישה לשוב ולהעלות את המסים הישירים היא מבחינתו "המרת דת". נתניהו לא יכול לעשות את מה שהמחאה העממית דורשת ממנו; על כן הוא צריך לפנות את מקומו, ורצוי שייקח איתו גם את שר האוצר במשרה חלקית שלו.

אבל זה לא אומר שהליכוד חייב ללכת. הבחירות בישראל, נזכיר, הן לא אישיות: המצביע בוחר ברשימה. הליכוד היא המפלגה עם מספר הקולות השני בגודלו, והיא זו שהצליחה לבנות קואליציה. אם בליכוד רוצים לעשות את מה שדורש מהם העם, סבבה. נדחה את בוא החשבון איתם – וחייב לבוא חשבון, על כשלונות מהדהדים צריכים לשלם – לבחירות הבאות.

יואיל נא נתניהו להתפטר ולחזור להיות אזרח מודאג, ולפנות את מקומו לאיש הליכוד שמתאים יותר ממנו לשעה הזו. אולי משה כחלון, שנתניהו שיבח אותו כל כך לפני מספר חודשים. יש למהלך כזה שפע של תקדימים: שרת ואשכול החליפו את בן גוריון, רבין (בממשלתו הראשונה) החליף את גולדה, שמיר (גם הוא בממשלתו הראשונה) החליף את בגין, פרס החליף את רבין לאחר שהאחרון נרצח, אולמרט החליף את שרון.

אם טובת העם ומפלגתו חשובה לו, יקדים נא נתניהו להתפטר. אם איננו עושה זאת, שלא יילל שהמחאה מיועדת להדחתו – זה, בסופו של דבר, תפקידה של אופוזיציה במדינה דמוקרטית: להחליף את הממשלה הנבחרת.

כתאומים סיאמיים: בשבועות האחרונים, היו שני מחנות שתקפו בשצף קצף את מחאת הצדק החברתי: הימין המתנחל הישראלי – והימין הפלסטיני, שלעיתים קרובות מתחזה לשמאל רדיקלי בינלאומי.

מחאת הצדק החברתי היא תנועת המחאה הגדולה ביותר שקמה בישראל אי פעם, והעצרת אמש תוכיח. הפעילים הפרו-פלסטיניים ממש לא מרוצים ממנה. היא גוזלת, לתחושתם, תשומת לב חיונית מהמאבק הפרו פלסטיני – על זה אפשר להתווכח – ויותר מכך, בדיוק כמו קרני אלדד, הם חושבים שמדובר במאבק מפונק. התוצאה היא הרבה קולות נהי ובכי, ומרמור מצד כל מיני אנשים שכותבים מאמרים חוצבי להבות ממקום בטוח על כך שהאנשים, שעד לאחרונה שאפו במקומם גז מדמיע בבילעין והסתכנו בניעלין, נאבי סלאח ושאר מקומות שהישראלי הממוצע לא שמע עליהם, מעדיפים להפנות זמנית את תשומת הלב שלהם למאבק פנים ישראלי שכרגע נראה שאשכרה אפשר לנצח בו.

בקצרה, פעילי הסולידריות הבינלאומית דורשים את הסולידריות של השמאל הישראלי, אבל הם אינם מוכנים – על כל פנים, החלק הקולני שלהם איננו מוכן – לחלוק איתו סולדריות מצידם. בפעם הבאה שהם ינסו לטעון שהם פעילי זכויות אדם או פעילי שמאל, צריך יהיה להזכיר להם שהם פעילים פרו-פלסטינים או פעילי שלום במקרה הטוב, ושאי אפשר לסמוך עליהם אפילו לטיפה של אמפתיה.

ועוד דבר אחד: עליזה כהן, ראש המטה של שר התמ”ס שלום שמחון, הרשתה לעצמה להגיב לפניה תקיפה של מוחה – שהודיע לשמחון, בשל העובדה שהוא הגניב בזחילה, את הנסיון להחזיר את תכנית ויסקונסין, שהוא מפוטר – לומר למוחה שהוא מתבקש לקפוץ לה. כך מתנהלת פקידה בכירה, שפחה כי תמלוך, במדינת ישראל, מבלי שהיא מודעת בכלל למחויבות הנובעת מעצם תפקידה. לזכור.

הערה מנהלתית: אני עובר דירה בסוף השבוע, ועל כן לא סביר שיהיו פוסטים נוספים לפני שבת, או אולי אף יום ראשון. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

בשורה טובה אחת לפחות כבר יצאה מהמאבק העממי הנוכחי: מסתבר שברחובות ישראל מסתובבים לא עשרות כי אם אלפים ורבבות של צדיקים. מנין? מן הידוע שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מאז השבוע שעבר אנו שומעים שוב ושוב שהמסרים של המפגינים והמוחים "אינם ברורים" ושהדרישות שלהם "אינן ממוקדות" – והנה בא נחמיה שטרסלר ומיקד היטב את המסרים ואת הדרישות. "המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” כותב שטרסלר (“מחאת האוהלים עוברת למעשים”, הארץ, 3.8.2011), ובזה שם את האצבע בדיוק על מוקד המחלוקת.

כעת מוקד המחלוקת ברור: השאלה היא האם המדינה יכולה לנהל עסקים ומוסדות או שתפקידה להיות מנהל ומפקח בלבד. על דרך המשל: האם המדינה היא בעלת בריכה המעבירה שיעורי שחיה לילדים ומספקת מצופים למתקשים, או שהיא בבחינת מציל או למצער פראמדיק של מד"א הבא לבצע החיאה בטובעים.

נחמיה שטרסלר (והוא אינו לבד) חושב שמדינה אינה יכולה ליזום, לעשות ולנהל, ושתפקידה רק לפקח על השוק. המוחים והמפגינים בחוצות ישראל בקיץ 2011, לעומתו, דורשים מהמדינה לעשות בדיוק את הדברים האלה: ליזום, לתכנן, לבצע ולנהל – ובאופן שישרת את כלל האוכלוסיה באופן שויוני ככל האפשר.

מצדדי השוק החופשי הביאו ומביאים כראיה לחוסנו ולאיתנותו של המשק הישראלי את ה"צמיחה" היפה שרשם בשנים האחרונות ואת העליות במדדים ממוצעים של רמת חיים והכנסה לנפש – הכל הודות ל"כלכלה החופשית" שנוהלה כאן בעשור האחרון. אבל הממוצעים הללו לא עוזרים לאלפים ולרבבות הנאנקים בעוד שמיעוט קטן שוחה בשמנת. נתוני צמיחה ממוצעים מעידים על מעט מאד, כי גם בבריכה שעומקה הממוצע 20 ס“מ אפשר לטבוע למוות.

האמירה ש"המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” היא אמירה אידיאולוגית – וככזו גם לגיטימית בהחלט. אבל כדאי לזכור שבחברות אנושיות, האידיאולוגיה התאורטית מוצאת את ביטויה בפוליטיקה המעשית, ולכן במוקד ההתקוממות – הפוליטית לעילא ולעילא – נמצאת אידיאולוגיה. חבל יהיה לבזבז את הזמן והכחות שכבר הושקעו במאבק הזה בפריטתם לסעיפים תקציביים, אחוזי פטור, זכאויות לקצבאות וכהנה וכהנה פרטי פרטים. העימות המתחולל ברחובות, כפי שסייע נחמיה שטרסלר להבהיר, הוא פוליטי ואידיאולוגי – ויש לנהלו ככזה.

(דן תמיר)