ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה אמש, למרבה הצער, את הצעת החוק של חבר הכנסת כרמל שאמה (ליכוד) ואורי אריאל (האיחוד הלאומני), על פיה תופקע מן הממשלה הסמכות להקפיא את הבניה בהתנחלויות, וזו תעבור לכנסת לבדה. בין המצביעים נגד הצעת החוק היה השר בני בגין, שבימניות שלו אי אפשר לחשוד. ההבדל בינו ובין שני המציעים הוא שבניגוד לשאמה, בגין לא אידיוט ובניגוד לאריאל, הוא לא פסיכי.

שאמה כנראה לא יודע, לאריאל כנראה לא אכפת, אבל הצעת החוק שלהם, אילו היתה מתקבלת – ויש לקוות שהאספסוף הימני בכנסת עוד יעביר אותה על אפה וחמתה של הממשלה, כפי ששאמה מבטיח לעשות – היתה הורסת בהינף יד ארבעים ושלוש שנים של רקימת קורי שקרים שאיפשרו, עד כה, את שליטתה של ישראל בגדה המערבית.

* * * * *

בעקבות מתקפת הפתע של ישראל על מצרים, ירדן וסוריה ביוני 1967 – ישראלים מסוגלים לומר לעצמם בו זמנית שהם הותקפו ולהתגאות במתקפת הבוקר המזהירה ההיא שמחקה את חילות האוויר של מדינות ערב – תפסה ישראל את סיני, הגדה המערבית (בכללה ירושלים המזרחית), ואת הרמה הסורית. את מזרח ירושלים היא סיפחה מיד, ואת הגולן היא תספח ב-1981. הבדיחה המרירה בקרב פעילי שלום אמריקניים היתה ש-Sure Israel wants peace – a piece of Jordan, a piece of Syria… אף מדינה בעולם לא מכירה בסיפוחים הישראליים האלה; חוק הגולן מ-1981 היה עילה לסנקציות אמריקניות וחוק ירושלים מהשנה הקודמת גרם לכך שהשגרירויות הזרות יעקרו ממערב ירושלים לתל אביב. לסיפוח הזה יש מעמד בינלאומי שווה ערך לסיפוח כוויית על ידי סדאם חוסיין ב-1990.

את סיני והגדה המערבית ישראל לא העזה לספח. באחרונה היו יותר מדי ערבים. עם זאת, כמו בגולן ובירושלים, היא פתחה במערכה לייהוד האזור, והעבירה את אוכלוסייתה אל השטח הכבוש. מאחר והעברה כזו היא פשע מלחמה, דבר שמשפטנים ישראלים עמדו עליו מיד לאחר הכיבוש, היה צורך למצוא שיטה לעקיפת החוק הבינלאומי. מאות שנים של אימון בפלפול תלמודיסטי עשו את שלהם, ושטיק כזה נמצא. הוא לא יצליח לעבוד על האנשים שיבחנו אותו לעומק, אבל הוא יהיה שקר נוצץ מספיק כדי לשכנע את המתבונן האקראי.

הגדה והרצועה – את נושא סיני אני לא מכיר מספיק, אבל אני מאמין שזו היתה השיטה גם שם – הוכרזו כשטח שנמצא בתפיסה צבאית. הצבא הוכרז כריבון שלהם – אלוף פיקוד מרכז הפך למושל הגדה המערבית, אלוף פיקוד דרום למושל הרצועה. על פי החוק הבינלאומי, מותר לצבא לתפוס שטחים לצרכי התגוננות בטחונית או דברים דומים – מחקר, למשל. ההתנחלויות התחילו את דרכן כ"מחנות צבאיים" או "חפירות ארכיאולוגיות", שקר גס שבתי המשפט שלנו העדיפו לעצום עינים מולו במשך עשורים. החוק הישראלי מעולם לא הוחל בשטחים, משום שמשמעות הדבר היתה סיפוח, וסיפוח פירושו היה הענקת זכויות אזרח לפלסטינים – או בחירה פומבית מאד במשטר אפרטהייד.

אחר כך, משהמתנחלים פרו ורבו ושרצו ומלאה הארץ אותם, נמצאו שטיקים אחרים, כמו השקר הנתעב של "אדמות מדינה", ניצול הבלגאן ברישום הקרקעות בגדה כדי להחרים אדמות – ובניגוד לחוק, שמחייב את הכוח התופס להשתמש באדמות שהוא תופס ושאינן לצורך צבאי להשתמש בהן לצורכי האוכלוסיה, הצבא העביר אותן לידי המתנחלים. אף עיר חדשה לא קמה לצרכי הפלסטינים מאז 1967; הקמתה של עיר כזו, רוואבי, בימים אלה גוררת צווחות חימה מצד המתנחבלים. על מאמציה של ישראל לדכא את התעשיה הפלסטינית, ובמקביל לנתב את התעשיה בגדה אל ההתנחלויות, כבר נכתב הרבה.

במשך עשרים שנים החזיקה הפיקציה של ריבונות הצבא בשטחים מעמד. כמעט שאף אחד בעולם לא שם לב למתרחש. האינתיפאדה הראשונה שינתה את המצב. פתאום השקר של 20 השנים שחלפו זכה להרבה מאד תשומת לב עוינת. בעולם התחילו לדבר על אפרטהייד – ואין שום ספק שהמצב בגדה המערבית הוא אפרטהייד. יליד חברון ומתנחבל יכולים לגור באותו הרחוב, אבל האחד יישפט בבית דין צבאי והאחר בבית משפט אזרחי ישראלי; ביתו של האחד נתון למשיסת ליבו של "המפקד הצבאי"; לאחר יש זכויות קניין. או הו, יש לו זכויות קניין.

קורי העכביש של "תפיסה צבאית", שמכוחה קיימות ההתנחלויות ושמכוחה ניתן להסיר אותה באחת – כפי שהזכירה הפרקליטות בימי ההתנתקות, כל קיומן של התנחלויות נשען על "צורך צבאי", ואם אלוף הפיקוד שינה את דעתו, הצורך הצבאי מתפוגג ועמו עילת קיומה החוקית של ההתנחלות – נמתחו עד קצה גבול יכולתן.

החוק של שאמה ואריאל, כנראה בלי דעת מצידו של הראשון, במה שנראה כמו כוונת מכוון מצידו של השני, היה מעביר את השליטה בגדה מידי אלופי הפיקוד לידי הכנסת. כלומר, הריבון הישראלי היה פורש את חסותו על הגדה. יש פצצה מתקתקת באקט הזה, וזו הסיבה לכל אחיזת העיניים של 43 השנים האחרונות: אין ריבונות חלקית. אם הכנסת היתה מכריזה שהיא הריבון בגדה, התגובה הפלסטינית ההגיונית היתה לתבוע זכות הצבעה כדי לקבוע את הרכבה של אותה הכנסת.

זה מה שהבין בני בגין, שבכל זאת ניסה לרבע פעם את המעגל ולהציג ימין שתומך בזכויות אזרח. יש לקוות שהכנסת הזו, האיומה שבכנסות, לא תבין. יש לקוות שמירי רגב, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', עתניאל שנלר, רונית תירוש, משה יעלון, גלעד ארדן, ציפי חוטובולי, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי ודומיהם – עם חברי האספסוף היג"ע ששכחתי הסליחה; צר המקום – יעלו בכל זאת להצבעה את ההצעה של שאמה ואריאל (ניחוש: ציפי לבני לא תגיע). אלא אם יקרה משהו חריג, היא תעבור; שאמה די משוכנע בכך והוא כנראה צודק. וכמה ימים אחר כך, אפילו הכתב של הניו יורק טיימס – ההוא שיש לו בן בצה"ל; מישהו מאמין שהני"ט היה שולח לכאן כתב שיש לו בן בכוחות המזוינים של הרשות? – יצטרך לדבר על אפרטהייד.

וזו תהיה תחילת הקץ המבורך.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה וכמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. ברצוני לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים החלו השבוע בהתפרעויות הרגילות, עם הכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבניה בגדה. כבישים נחסמו, בנות אולפנה השתוללו, צווים נקרעו, ג'יפים פונצ'רו. ביום שני מתכננת מועצת י"ש "יום זעם" (שם שיהיה מוכר לכל מי ששירת בשטחים. כבר אמרנו שהם מזמן מחקים את הפלסטינים בלי להבחין, נכון?), שבמסגרתו ייחסמו כבישים במרכז הארץ, כדי שיכאב לכולנו. 2005, חזרנו אליך שנית.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מההרגשה שבניגוד להתנתקות – שנתניהו, נזכיר, זיגזג לכל אורכה; ניסה להוביל את ה"פוטש בננה", התקפל והצביע בעד, הצביע בעד, הצביע בעד, ואז פרש מהממשלה שבוע לפני ביצועה – הפעם יש כאן רק משחק שמטרתו להעמיד פנים בפני האמריקנים שישראל רצינית באשר למחויבויותיה (האלה משנת 2001, אלה שבמסגרתן היא היתה אמורה להסיר את כל המאחזים). מי שוויתר בצער על תפקיד שר האוצר של איטליה כדי להסתפק בתפקיד ראש ממשלת ישראל אמר השבוע למתנחלים שהכל דמיקולו: ההקפאה, לדבריו, תמשך רק עשרה חודשים, וגם ככה היא מלאה חורים ככברה. כמו הרבה יהודים חכמים בעיני עצמם, נתניהו חושב שהכל הלא יהודים טיפשים. הם לא.

נתניהו, בקיצור, עושה את המינימום כדי לא להסתבך עם אובאמה, אבל קורץ לכל עבר תוך כדי. אומרים לנו – כך כתבו במוסף לשבת של "ידיעות" – שברק הפעם רציני באמת. תעשו לי טובה. ברק תמיד "רציני באמת", עד שהוא מחליט לשנות כיוון. עד לאחרונה, נזכיר, כינה אותו ח"כ יעקב כ"ץ (האיחוד הלאומי) "האיש שלנו בממשלה". שינוי שבשבת אחד קטן, וברק, כמנהגו, ינטוש את החיילים והפקחים שמימשו את מדיניותו הזמנית-מאד, שיצטרכו לסבול את תוצאותיה.

בקצרה, כל ה"הקפאה" הזו מצטיירת כהצגה אחת גדולה לצרכי חוץ. מצד אחד נתניהו, מצד שני המתנחלים שמאפשרים לו להראות לאובאמה עד כמה קשה לו. נתניהו הולך בדרכי שמיר, אבל אנחנו לא בשנות השמונים: האיחוד האירופי צפוי להכריז השבוע על הכרה במזרח ירושלים כבירתה של פלסטין. ההחלטה מובלת על ידי שוודיה – אתם יודעים, זו שממשלת נתניהו השתמשה בה כבובת אימונים בפרשת "העיתון השוודי". אולי גם הם לא כל כך מטומטמים. מכאן משתמעת גם הכרה במדינה פלסטינית, אם תוכרז. ובינתיים, השעון מתקתק אחורה: יותר ויותר פלסטינים נסוגים מרעיון שתי המדינות, ותוך כעשור הם פשוט יצטרכו לדרוש זכות הצבעה שווה בין הים לירדן, ושלום על ישראל. יכול להיות שגם המתנחלים מתחילים לקלוט שמשהו נשבר ושאולי הפעם עדיין משחקים, אבל המשבר הסופי קרוב: המהומות הרציניות השבוע התרחשו דווקא בהתנחלות החילונית בית אריה. אולי קלטו שם שלראשונה מאז קרטר, יש נשיא בבית הלבן שלא מתנחמד לישראל מעבר למה שצריך.

מעבר לחוסר רצינותם של מנהיגינו, מפגינה ההצגה הגדולה הזו את ההבדלים בין מדינת ישראל ומדינת יהודה. מה היה קורה למישהו בפתח תקווה שהיה קורע צו בפרצופו של שוטר, מפנצ'ר לו את הרכב, ומקנח בקללת "נאצי", כמנהג עדות חובשי הכיפה? לא יודע בדיוק, אבל סביר שהמילים "ברוטליות משטרתית" היו מופיעות בדיווח לאחר מעשה. מה היה קורה לראש מועצה מקומית, שהיה מודיע לשר הפנים שהוא יכול לדחוף את הצווים שלו הוא יודע לאן? סביר שהוא היה מגלה במהירות מה משמעותה של ועדה קרואה.

אבל ראשי מועצת י"ש, והמועצות הנבחרות של ההתנחלויות, מרשים לעצמם דברים שפשוט לא קורים בישראל. שר הבטחון מזמן אותם – והם פשוט לא מגיעים. למה מי הוא, שיגיד להם מה לעשות. הם מצהירים שלא יתנו לפקחים של משרד הבטחון להכנס להתנחלויות – ומשום מה, הם לא באזיקים. וכמובן, כל הזמן מרחף האיום (שוב, בנוסח פלסטיני מובהק) ש"אין לנו שליטה על הקיצונים". וגם אלה מלקחי ההתנתקות: חברי מועצת י"ש למדו על בשרם שהציבור שלהם אפילו יותר קיצוני מהם, ושאם הם לא יישרו קו, יהיה להם לא נעים בבית הכנסת. אז הם מיישרים.

(ראוי לציין, בהערת אגב, שהשבוע פרסם מישהו מה שנראה כפרודיה על צווי המנהל האזרחי, צו האוסר על הנחת תפילין. אולי זו פרודיה ואולי משהו שמעבר לכך: המיתולוגיה היהודית גורסת שבימי אדריאנוס אסר המשטר הרומאי על הנחת תפילין, וההוראה הרבנית היתה להניח תפילין בסתר, משום שבעת שמד יש להקפיד הקפדה יתרה על קיום כל מצווה. האם מישהו מנסה להציג את הקפאת הבניה כתקופת שמד באמצעות ההקבלה להנחת תפילין? לא יפתיע אותי.)

הגדה המערבית, נזכיר בפעם המי יודע כמה, נמצאת תחת שלטון צבאי, לא תחת שליטה אזרחית ישראלית. צה"ל הוא הריבון שם. אם ברק היה רציני באשר להתעקשותו על "קיום החוק" – בדיחה גרועה, אני יודע – הוא היה עוצר את מנהיגי מועצת י"ש כמסיתים ראשיים, מפזר את המועצות המקומיות של ההתנחלויות וממנה להן מושלים צבאיים. כמו במנהל האזרחי, בשעתו. אבל, כמובן, אכיפת החוק בגדה מעולם לא היתה בראש מעייניו של מישהו, מימי דו"ח קרפ והלאה, וקצת קשה לבקש מאהוד ברק לאכוף את החוק באופן שוויוני כשהוא עוד לא נתן דין וחשבון על פרשת העמותות, עוד לא הסביר לנו איך בדיוק עשה כל כך הרבה כסף בזמן כל כך קצר, עדיין לא ענה על השאלה איך, בעצם, ממשיכות הבנות שלו לקבל כספים מחברות שלו שלכאורה אינן פעילות ומה היתה מטרת חברת "טאורוס" של רעייתו.

אז משחקים בכאילו. המתנחלים ישתוללו. שר הבטחון יפגין את אוזלת ידו של הצבא. נתניהו ימשיך לקרוץ. והשעון הסופר לאחור, לקראת סופה של ישראל, ימשיך לתקתק.

(יוסי גורביץ)

הקבינט לבטחון לאומי נכנע היום (ג') לתביעתו של שר בטחוננו היקר – רק במובן אחד, חוששני – ולא דן בהקמת ועדת חקירה עצמאית לחקירת דו"ח גולדסטון. זה קרה כשבוע לאחר שמועצת זכויות האדם הכניסה עוד גול עצמי והשירה את שאריות אמינותה כשאימצה את החלקים בדו"ח המגנים את ישראל – אבל לא את אלה המגנים את החמאס.

בקצרה, ישראל לא מתכוונת לציית לדרישתו של גולדסטון, המגובה בתחינתם של נשיא צרפת וראש ממשלת בריטניה: בצעו חקירה עצמאית משלכם. ומאחר וכך, תוך כמה זמן יהיה דיון במוסדות האו"ם, שמטרתו תהיה הכנסת בית המשפט הבינלאומי לקלחת.

אל דאגה: ראש ממשלתנו הנועז כבר צפה את הסכנה. בנאום בסיעת הליכוד אמש, אמר נתניהו שהאפשרות שהדו"ח יככב באו"ם עשויה להוביל לכך ש"[תווצר] מעטפת של לגיטימיות בינלאומית שעלולה להנחות את התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי בהאג להעמיד בכירים ישראלים לדין". אבל הסירו דאגה מלבכם: "זה" אולי הולך לאו"ם, אבל "אנחנו נדאג שיהיה על זה וטו".

האמנם?

בואו נראה. על החלטות האסיפה הכללית אין וטו, בין השאר משום שאין להן שום משמעות מעשית. וטו יש רק על החלטות מועצת הבטחון. בה יש חמש חברות קבועות – מה זה קבועות, מאובנות, כאילו 1945 היתה אתמול – והן ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת. לא נראה, בלשון המעטה, שנתניהו יכול להשען על הווטו הסיני או הרוסי, בהתחשב בכך שהן הצביעו במועצת זכויות האדם בעד ההצעה. (במאמר מוסגר, ראוי לציין ששר חוץ שנכשל כל כך בתפקידו כמו איווט ליברמן, שהניח שאפשר להשען על העקרב הרוסי ובנה על כך מדיניות שלמה, היה צריך להתפטר אחרי אירוע כזה. אבל אנחנו חיים בישראל).

אין להניח שנתניהו חושב דווקא על הווטו הבריטי או הצרפתי, כי למרות שאין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה יהיה מחזה נדיר מאד. נתניהו בונה, בקצרה, על הווטו האמריקני. כל כך בונה עליו, כל כך יהיר באמונתו שהווטו בידיו, שהוא אומר "אנחנו נדאג". לישראל, כזכור, אין זכות וטו, וכשחושבים על זה אין אף מדינה אחרת בעולם שמנהיגה יכול לומר בבטחון כה רב שהוא יודע כיצד יחליט נשיא ארה"ב לפעול.

אף שווטו אמריקני הוא סביר, לראשונה מזה זמן רב קיימת גם סבירות הפוכה, מכמה סיבות. ראשית, נתניהו הפך את העימות עם אובאמה לחלק ממדיניותו. אחרי הפסגה הכושלת עם אבו מאזן, המשלחת הישראלית יצאה מגדרה כדי לטעון, שלא לייחוס, שנתניהו כופף את אובאמה. אם אובאמה עצמו שכח את זה, מה שלא נראה לי סביר, הסכינאי שלו, רם עמנואל, ודאי לא שכח. יתר על כן, שמיטתו של הווטו האוטומטי – זה לא חייב להיות רשמי, אפשר להסתפק בהעדרותה מפאת שפעת דיפלומטית של השגרירה האמריקנית רייס – יכולה להיות סטירת הלחי המצלצלת שממשלת ישראל זקוקה לה כדי שתבין שהמציאות השתנתה ושג'ורג' וו. בוש עוסק עכשיו בחיפוש אחר סופר צללים טוב.

שלישית, השחצנות הבעלבתית של נתניהו – שוודאי גם היא נרשמה בבית הלבן – מגיעה בזמן הפחות טוב שבאפשר. עוד מרגל ישראלי נעצר אתמול בארה"ב: הפעם מדובר בסטיוארט דיוויד נוזט, בכיר לשעבר בנאס"א ובמשרד האנרגיה האמריקני. אף שכתב האישום מדגיש שאף בכיר ישראלי איננו חשוד או מעורב, ושנוזט נפל קורבן למלכודת עוקץ קלאסית – איש FBI התחזה לקצין מודיעין ישראלי – הרי שבכל זאת עולה השאלה מה קרה לאותם כרטיסי זכרון מסתוריים, שאיתם המריא נוזט ובלעדיהם חזר לארה"ב, ומה היה בהם.

יתר על כן, נוזט קיבל סכומי כסף גדולים מ"חברה צבאית ממשלתית ישראלית", ככל הנראה התעשייה האווירית, וכבר יש מי שקישר בינו ובין מרגל ישראלי נוסף שנעצר בשנה שעברה, בן עמי קדיש – שקצין ההפעלה שלו, יוסף יגור, היה מעורב גם בפרשת פולארד. בקיצור, הענף האמריקני של מערכת ה-Hasbara יהיה עסוק מאד בתפיסת מחסה בזמן הקרוב, ולא יהיה פנוי ללחץ על הממשל להטלת וטו. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שגם ראשי איפא"ק יהיו בחודשים הקרובים באיזו חופשת סקי ארוכה.

ספק אם יש דבר המפחיד את בכירינו כמו בית הדין הבינלאומי. אחרי הכל, הוא לא מחפש סג"מים או ש"ג תורן, אלא את האחראים. כפי שהעיר בדיוק מרושע משה פייגלין – דווקא הוא – ברק הרי יחזור לעסקיו המפוקפקים (שיותר ויותר נראים כמו סחר בהשפעה תמורת מצלצלים) בשלב מסוים, והוא לא ירצה שאיזה צו מעצר יהרוס לו את פאריס או לונדון. וברק הוא רק משל לאליטה הפוליטית/צבאית כולה. קשה לחשוב על מנוף לחץ מוצלח יותר נגדה.

יש לקוות שאובאמה ינצל את שעת הרצון הזו כדי להעמיד – בקלילות, באפס מאמץ – את ישראל במקומה, להבהיר מי האדון ומי הווסאל, מי הקבצן ומי הנדיב, ומי נשאר תקוע בלאומנות של שנות השלושים של המאה ה-20 בעוד עמיתיו כבר עברו הלאה. ישראל מבינה רק כוח; הגיע הזמן שאובאמה יפעיל אותו כלפיה.

(יוסי גורביץ)