ראיון עם אמילי מואטי מבהיר מה מבדיל בין המרכז ובין השמאל

ההתרסקות בלהבות של אמילי מואטי אתמול (ד’) בראיון של ניר גונטז' איתרה במדויק את הבעיה המרכזית של המרכז-שמאל היהודי: חוסר יכולת להתייחס אל הפלסטינים כפרטים, כבני אדם, ויכולת לראותם אותם רק ככלל. כלל מאיים, שממנו חובה עלינו להפרד.

כתוצאה מכך, מחוסר היכולת לראות את האדם הפלסטיני, המרכז הזה (שלעתים קורא לעצמו מרכז-שמאל) נופל למלכודת שאומרת שאין טעם לדבר על הכיבוש. הכיבוש, לתפיסת הגוש הזה, הוא תת-סעיף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יום אחד, לא בקרוב, ממשלת מרכז-שמאל תדבר עם אבו מאזן בחוסר חשק מובהק, ואיכשהו ייצא מזה הסכם שלום עם חילופי שטחים שאף אחד לא יודע מאיפה הם יבואו, ובלי פינוי התנחלויות כי לאף אחד אין את הכוח הפוליטי ליישם את זה, ובתקווה שאף אחד לא יסתכל על המפה ויבין שבלי פינוי אריאל שום דבר לא יקרה. וכמובן, כל זה יקרה רק אחרי שהפלסטינים יסכימו ל"שליטה בטחונית ישראלית."

“שליטה בטחונית ישראלית” משמעה המשך הדיקטטורה הצבאית הישראלית, המשך משטר האפרטהייד הזוחל. אחרי הכל, כדי “לשלוט בשטח” ישראל תמשיך לשלוט בשורה של נקודות בשטח, הבולטת בהן – שוב – אריאל, שכל מהותה היא חיסול האפשרות של מדינה פלסטינית בת קיימא. הנקודות האלה ימשיכו לחלק את השטחים הפלסטיניים לבנטוסטנים.

ו”השליטה הבטחונית הישראלית” תמשיך לשלוח חמושים ישראלים להגן על פורעים, תמשיך לשלוח אותם לבתים של פלסטינים באישון לילה למטרות הטלת טרור (”הפגנת נוכחות”), תמשיך את כל משטר ההשפלה והאיומים – שהוא-הוא מהותו של הכיבוש. לא, הבעיה שלנו עם הפלסטינים היא לא העדר הסכמים בינינו ובינם: הבעיה היא מה שאנחנו עושים להם יום-יום ושעה-שעה.

מואטי, ייאמר לזכותה, מפגינה משמעת מסר ראויה להערכה; הלוואי על מרצ משמעת מסר כזו, כשכל בוקר היו”ר שלה צריך להתעורר בתקווה שהאתון הצה”לית שהסכים להכניס אל לב הרשימה לא נערה משהו מזעזע בזמן שהעז לעצום את עיניו. הבעיה היא לא המשמעת, היא המסר. בהתייחס לתקרית הופכת הקרביים בשבוע שעבר, שבה החמושים עצרו ילדים פלסטינים שליקטו צמחי מאכל, שואל גונטז’:

הצבא עצר את הילדים הפלסטינים האומללים הללו כדי להגן עליי?

ומואטי משיבה: “להתעכב על כל דבר קטן זה קצת לנקות פינה קטנה בחדר מלא חרא.”

ופה בדיוק הבעיה: החדר מלא חרא, אבל מי שעורם אותו לתוכו הוא הצבא. הבעיה היא לא הסכמים מדיניים או היעדרם: היא מה שעושים חמושי צה”ל בשטחים. הפשעים והפרות זכויות האדם שמובנים לתוך קיומו של צבא בתוך אוכלוסיה אזרחית נעדרת זכויות. מואטי – שאני, אגב, מעריך מאד – מפרפרת מול השאלות של גונטז’: היא מנסה להפיל את התיק על אבו מאזן בשלב מסוים.

אבל אבו מאזן לא שולח חמושים להטיל אימה על ילדים, לגרום לילדה בת שבע לנסות להתאבד. לא הוא זה שגורם לחמושים משועממים להתעלל בפלסטינים במחסומים. לא הוא אחראי לביזה, או למראות הקבועים של פורעים יהודים פושטים על כפר פלסטיני בעוד החמושים מספקים להם הגנה בזמן הפוגרום ואחריו. האחראים לכך הם קציני הצבא – ולא פחות מכך, הפוליטיקאים שמחפים עליהם.

ברוב המקרים, כשפוליטיקאי אומר שהוא “עומד מאחורי חיילי צה”ל”, הוא מתכוון לומר שהוא משתמש בהם כמגן אנושי: בית הדין בהאג לא מחפש את החפ”שים, הוא מחפש את הגנרלים והפוליטיקאים. כשהפוליטיקאי מנפנף בנאמנותו לחיילים, הוא קודם כל מגן על עצמו.

מואטי איננה כזו. היא לא יאיר לפיד, שקרא להרוג “כל מי שמרים מזלג”, ושהיה שותף מלא להחלטות של הטבח בצוק איתן. היא איננה, כמובן, נפתלי בנט או, שם רשעים יירקב, בוגי יעלון ובנימין נתניהו. ובדיוק בגלל שלא היא ולא מרב מיכאלי – שבזמנים טובים יותר קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהם לשטחים – לא ניצבות במקומם, הן בעיה: הפושעים האמיתיים יכולים להצביע עליהן ולומר, מה אתם רוצים, גם הן תומכות בהמשך המצב כפי שהוא. הרי גם לנתניהו אין בעיה לדקלם את הטקסטים על שלום רחוק עם הפלסטינים בעודו מבצע סיפוח זוחל. כפי שהחמושים הם השכפ”צ של נתניהו, לפיד ודומיהם, מואטי ומיכאלי משמשות להם כשכפ”צ פוליטי: הנה, יש קונסנסוס מלא למה שאנחנו אומרים, אין שום צורך בשינוי.

כל זמן שהמרכז-שמאל מסתכל על הדיקטטורה הצבאית שלנו מגובה עיני המל”ט, אומר שיום אחד כל זה יעבור ושעד אז אין מה לעשות, הוא משתף פעולה עם הפלישות לבתים, עם ההתעללות בקטינים, עם האפרטהייד. ואם מישהו היה צריך הסבר טוב מדוע אסור, גם הפעם, להצביע לעבודה, מואטי סיפקה אותו אתמול.

וזה מייאש דווקא משום שהיא אדם טוב כל כך.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמה הערות על החלטה 2334

מכון ויזנטל פרסם לפני מספר ימים את רשימת התקריות האנטישמיות הבולטות של שנת 2016. במקום הראשון, טוען המכון, נמצאת החלטת מועצת הבטחון 2334 (הטקסט שלה כאן, מומלץ מאד לקרוא): הסיבה לכך היא שהחלטת מועצת הבטחון “מוחקת את ההיסטוריה היהודית.”

ראש הממשלה, לשלשת עופות, נשא דברים דומים: “לפי החלטת האו”ם, המכבים לא שחררו את ירושלים אלא ‘כבשו שטח פלסטיני’. לפי החלטת האו”ם הכפרים שהם יצאו מהם באזור מודיעין וסביבתו הם ‘שטח פלסטיני כבוש’. כמובן שהפלסטינים הגיעו הרבה יותר מאוחר ואנחנו היינו במקומות האלה.”

החלטה 2334 לא אומרת שום דבר על ההיסטוריה היהודית. אבל כשנתניהו ומכון עאלק-למלחמה-באנטישמיות מדברים על “השכחת ההיסטוריה” הם חושפים את נקודת התורפה של הציונות העכשווית: הא-היסטוריות שלה.

הציונות, במקורה, התיימרה “להשיב את העם היהודי אל ההיסטוריה”, כביכול יצא ממנה אי פעם. כביכול ההיסטוריה מתמצה בריבונות ולאומנות. כדי “לחזור אל ההיסטוריה” היא היתה צריכה למחוק את ההיסטוריה: לקבוע שכל מה שהתרחש בפלסטינה אחרי שנת 70 הוא לא חלק מההיסטוריה. כאילו לא היה המקום המעונה הזה מוקד להרבה יותר מדי היסטוריה ולהרבה יותר מדי כובשים. כל מה שקרה אחרי שנת 70, על פי התפיסה הציונית, פשוט לא משנה מבחינה היסטורית. היו בעלי בית, הם גורשו, הם חוזרים, וכל השאר מתבקשים לזוז.

זו תפיסה מדהימה בחוצפת הא-היסטוריות שלה. קשה להעלות על הדעת אף תנועה לאומית שדרשה זכויות אל המקום שבו היא חושבת שישבו אבותיה, תוך מחיקת כל מה שנמצא שם בפועל. הדרישה הציונית לא היתה רק דרישה מיתית: היא היתה דרישה חוקית. עד היום, התפיסה הציונית היא למצער להעניק זכות יתר לבני העם היהודי מבחינה לאומית ובשיאה, דריסה של כל זכויותיהם של מי שאינם יהודים, בדגש על זכויות הקניין שלהם. התפיסה ש”עם איננו יכול להיות כובש בארצו” משמשת את הציונים לנישול לא של צללים במחזה מוסר, אלא של אנשים אמיתיים, עם שמות ושאיפות.

התפיסה הזו חלחלה אל מחוץ לקבוצות יהודיות: כשג’ון קרי נשא את נאומו ביום רביעי, הוא דיבר על ההיסטוריה של ישראל ופלסטין, אבל פתח בקונגרס הציוני, המשיך בהחלטה 181 של האו”ם, ועבר להסכמי אוסלו. הפלסטינים הם לכל היותר צד סביל בסיפור הזה.

כמובן שהאו”ם לא טען שהמכבים “כבשו שטח פלסטיני”; התיילדות מטומטמת כל כך יכולה לעלות רק במוחו של מנהיג ציוני. מה שהוא אמר פשוט הרבה יותר: עם כל הכבוד למיתולוגיה הציונית, יש גם היסטוריה. והיסטורית, יושב כאן עם אחר. אפשר להתווכח על השאלה מתי הוא התגבש לעם, אבל זה לא כל כך משנה: לבני העם הזה יש זכויות והכיבוש הישראלי שולל את הזכויות האלה. על כן על הפגיעה בזכויותיהם של הפלסטינים להתבטל. יכול להיות שפעם יהודים היו הרוב בגדה המערבית, אבל רבאק, זה לא משנה. זה לא משנה כי זה היה מזמן, וזכויותיהם של החיים גוברות על זכויותיהם של המתים.

ההתעקשות של נתניהו ודומיו להעלות שוב את הנושא רק חותרת תחת זכותה של מדינת ישראל – מדינה שהוקמה בחטא ופשע, כמו רבות מהמפלצות הקרות הללו – לחיות חיים נורמליים. הדרישה להפוך את ישראל למדינה על-היסטורית פוגעת קודם כל באנשים שחיים בה. אנשים צריכים נורמליות, לא ממשלה שנמצאת במסע אל המשיח, לא מדינה שמנהלת מסע נקמה נגד ההיסטוריה, לא כיבוש של “שטחי אבות” שדורש 55% מהסד”כ של צבאה.

[…]

המפסיד העיקרי מהחלטה 2334 היה, עם זאת, המרכז הרדיקלי. במשך 15 שנה בערך טיפוסים כמו יאיר לפיד ובן דרור ימיני אמרו לנו ש”כל העולם יודע” שישראל תשמור על גושי ההתנחלויות. לפיד אמר ב-2012 ש”אין מפה שבה אריאל איננה במדינת ישראל”; על מעלה אדומים אמר ב-2015 ש”תמיד תהיה חלק ממדינת ישראל.”

כלומר, המרכז מכר לעצמו סיפור כאילו ישראל יכולה לספח שטחים מהגדה המערבית ושהנושא הזה כבר סגור. החלטה 2334, שהיא חוק בינלאומי מחייב, סותמת את הגולל על התפיסה הזו: כל ההתנחלויות, כולל אלו במזרח ירושלים, הן בלתי חוקיות. הן יוכלו להשאר שם רק בהסכמה פלסטינית. שיטת הפיצה של ישראל (כפי שניסח אותה עלי אבו נימה) היא לנהל משא ומתן על פיצה בעודה אוכלת חתיכות ממנה. הסיפור שהמרכז סיפר לעצמו, כביכול “כולם מסכימים לכך” נתקל בחומת המציאות: אף מדינה איננה מסכימה לשטיק הזה.

כמובן, בין סירובן של מדינות להכיר בפשעים של ישראל כלגיטימיים ובין היכולת או הרצון שלהן להפעיל את הכוח הנדרש על ישראל כדי שזו תפסיק את הכיבוש יש פער ניכר; ובכל זאת אנחנו לא היום איפה שהיינו לפני שבוע.

[…]

הימין הופך לאחרונה את דונלד טראמפ למשיח שלו. אריה דרעי הצהיר שבחירתו של טראמפ היא “ימות המשיח.” הציפיות לטראמפ עלו במיוחד בשבוע האחרון, כביכול הוא יוכל להושיע את ימני ישראל מגורלם ההיסטורי. אז זה המשיח של הימין המודרני: גזען בוטה עם נגיעות אנטישמיות מובהקות, משפיל סדרתי של נשים, שקרן שגורם לנתניהו להוריק מקנאה, בריון עם היסטוריה של התעללויות, ואדם שלא מוכן לחשוף את מסמכי המסים שלו.

זה האיש שאמור להושיע אותם, כנראה משום שעל הכמיהה לפוטין ולפוטיניזם אסור עדיין לדבר. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהם יאמרו לכם שהם בסך הכל שמרנים. הם משיחיים ניהיליסטים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

הסממן היחודי, אולי היחיד, של הדת היהודית הוא הפיכת הרתיעה מערבוב לעקרון דתי: הדת היהודית אוסרת על חרישה בשור וחמור יחדיו, והיא אוסרת, פעמיים, גם על בגד משני סוגי בדים: בספר דברים נכתב "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו", ובספר ויקרא נכתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך." המילה לא מוכרת משום מקור אחר.

היהדות לא אוהבת ערבוב, אם כן. היא מעדיפה את הקטגוריות שלה נקיות ובהירות. איסור הערבוב הגדול מכולם, כמובן, הוא על ערבוב בין ישראל לעמים. מותר לחשוד – ולא יהודים חושדים בכך כבר יותר מ-2,000 שנים – שכל איסורי הכשרות מיועדים בדיוק לשם כך: למנוע מצב שבו יהודים ונוכרים יכולים לאכול זה עם זה. כי כידוע, היום אתה אוכל את הצלי שלו ומחרתיים, רחמנא ליצלן, תציע לו את בתך לאישה. מי ששם לב לכך שאיסורי הכשרות הלכו והחמירו דווקא עם עליית המודרנה ונפילת חומות הגטו, ימצא בכך אישור לתפיסה הזו: יותר מששמרה הכשרות מפני חרון אפו של החבר הדמיוני האובסססיבי, היא שמרה על יהודים מפיתויי העולם החיצון. הציניקנים יאמרו שהיא גם שמרה על צאן מרעיתם של הרבנים מפני תעיה בשדות זרים, מה שהיה עשוי לגרום פגיעה קשה בפרנסתם.

בפעם האחרונה שקבוצה של יהודים טענה שהיא "חוזרת לציון," היא מצאה לתדהמתה שהמקום כבר מאוכלס על ידי המוני עם הארץ של יהודים, אלה שלא הוגלו לבבל, והשרצים הקטנים לא שמעו על כך שאסור להם לקחת נשות זרים. הפעולה הראשונה של שבי ציון, זו שמתחילה בפועל את ההיסטוריה היהודית – מהבית הראשון יש לנו רק צללים – היא הצו של עזרא הסופר, שהוציא מן היהדות את היהודים שלא גירשו את נשותיהן הנוכריות.

מבחינה זו, ישראל מציגה אתגר יוצא דופן ליהדות. היא חתיכת ערבוב. המילה "ישראלי" יכולה לומר כל מיני דברים. מקימיה רצו שהיא תהיה שם נרדף ל"יהודי," או על כל פנים יהודי שמימש את עצמו; אבל המדינה הכילה גם שיעור גדול במיוחד של לא יהודים, שגם הם – לאור העובדה שישראל רצתה להתקבל לאו"ם – זכו רשמית באזרחית.

"רשמית," כי האזרחות הישראלית של הלא-יהודים אף פעם לא היתה שווה יותר מדי. בשנותיה הראשונות של המדינה הציונית, הלא-יהודים חיו ברובם המכריע תחת שלטון צבאי. זה הסתיים אמנם בדצמבר 1966, אבל כמה חודשים לאחר מכן החל שלטון צבאי על אוכלוסיה לא יהודית גדולה אחרת. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, כבר הצטרף מקף למילה "ישראלי": סתם ישראלי הוא כמובן יהודי, מי שאיננו יהודי הוא "ערבי ישראלי."

כן, ערביי ישראל – האוכלוסיה שאיננה שייכת לעם האדונים – קיבלו רשמית את זכות הבחירה. בפועל, עד 1966 ולא מעט גם אחר כך, נסיונות של פלסטינים ישראלים לממש אותה נתקלו בהתנכלות של השלטונות. מק"י, המפלגה שכמעט לבדה יצגה את הפלסטינים הישראלים, סבלה מהתנכלות בלתי פוסקת, ופקידי ממשל – ביניהם שוטרי חרש, אנשי השב"כ וגם הקת"מים של משטרת ישראל – הטילו אימה על פעילים שלה ועל מצביעים מן השורה (ד"ר הלל כהן כתב על זה היטב ב"ערבים טובים.") משטר ההיתרים שמוכר היום לפלסטינים בשטחים הכבושים היה, לפני שנות דור, מוכר היטב גם לערביי ישראל. מפא"י יצרה שורה של מפלגות לווין ערביות שתפקידן היה לשמש כסוכנים שלה בקרב ערביי ישראל. אחד הידועים שבח"כים המאולפים של בן גוריון היה סייף א דין זועבי. כשאתם שומעים את העמדות הרדיקליות לכאורה של חנין זועבי – התפיסה שגם לא יהודים הם שווי זכויות – מן הראוי לזכור גם את הפריט הזה בהיסטוריה המשפחתית שלה. גם כאשר מימשו פלסטינים ישראלים את זכות ההצבעה הפורמלית שלהם, המפלגות שבהן בחרו מעולם לא היו חלק מקואליציה ישראלית, כלומר לא קיבלו את הגישה למשאבים שכל מפלגה ישראלית אחרת קיבלה.

אף שספק אם יש דוגמא למיעוט שסבל כל כך הרבה והפגין סובלנות רבה כל כך כלפי רודפיו, לאורך כל ההיסטוריה של ישראל, הרוב היהודי עסק באובססיביות בשאלה "מה יהיה עם ערביי ישראל," או, בניסוח אחר, מתי אפשר יהיה להכריז עליהם רשמית כאויבים ולהפטר מהם.

פרדוקסלית, השנים הראשונות של שלטון הימין היו חיוביות ליחסי יהודים וישראלים-פלסטינים. בסופו של דבר, לימין הישראלי היה גרעין רפובליקני שוויוני שהיה חסר במידה רבה במפא"י. לא במקרה, חרות של בגין הצביעה פעם אחר פעם בעד ביטול המשטר הצבאי. לא במקרה, כשרץ בנימין בגין לכנסת ב-1999, הוא חזר שוב ושוב על התפיסה שלפלסטינים הישראלים צריכות להיות זכויות שוות. לא במקרה, רובי ריבלין – רוויזיוניסט ותיק – מדבר על מדינה דו לאומית שבה כל האזרחים יהיו שווים.

החזון הזה, במרכז ובימין הישראלי, כבר לא קיים בפועל. לאורך שנות השמונים והתשעים, ככל שגבר הרצון הפלסטיני-ישראלי בהשתלבות בישראל, כך גבר הרצון היהודי בהפרדה. הערבוב היה מפחיד מדי. אהרן ברק, שופט ליברלי לכאורה, כתב בהכרעת קעדאן, שבה פסק שלמדינה אסור להפלות את אזרחיה הלא יהודים בהקצאת קרקע, שזו היתה אחת ההחלטות הקשות שקיבל. שנות ממשלת רבין השניה היו השנים הטובות ביותר ליחסי יהודים וישראלים פלסטינים: אף שרשמית המפלגות הערביות לא היו חלק מהקואליציה, היעדר "רוב יהודי" בכנסת אילץ את רבין וממשלתו להשען עליהן. ובהתאם, ממשלת רבין השניה השקיעה באוכלוסיה הערבית יותר מכל ממשלה ישראלית לפניה – או אחריה.

המודוס ויוונדי המהוסס והעדין הזה התרסק באחת בשנת 2000, כשמשטרת ישראל טבחה במפגינים ישראלים-פלסטינים. השוטרים הונעו, בין השאר, על ידי קריאותיו ברדיו של ברק למנוע את "חלוקת המדינה לשתיים", כפי שכינה את חסימת הכבישים בוואדי ערא. עוד קודם לכן, האכזבה בקרב ערביי ישראל מברק היתה עצומה – אפילו יותר מהאכזבה ממנו באוכלוסיה היהודית. הוא לא היה רבין שני; הוא העדיף להתחנף לימין, בתקוות שווא שזה יתמוך בממשלתו (זה לא קרה, כידוע.)

מאז, החוטים נפרמים במהירות, ויהודים רבים פועלים בנחישות כדי לסלק את סכנת ה"שעטנז" שבמונח "ישראלי." פעם הוא כלל גם לא יהודים? לא עוד. המטרה היא לרוקן את המונח "ישראלי" מתוכן, להשאיר רק את "יהודי." שמעון גפסו, ראש העיריה הגזען של נצרת עילית, אישש השבוע את מה שפוסט ציונים ידעו תמיד: שהציונות היא גזענות ושהיא, כדבריו של גפסו, בנויה על אתוס של רצח עם וטיהור אתני. מפחידים יותר מגפסו, שהוא לאומן יהודי בלתי מוסווה, היו דבריו של מתי גולן, שקרא בפועל להעמיד בישראל משטר של הפרדה בין יהודים ולא יהודים. הם מעידים על האופן שבו הפך המרכז לכאורה של יהודי ישראל לגזעני ורדיקלי בפני עצמו.

גולן אפילו לא טרח לכתוב שאם כבר הפרדה, אז הבסיס צריך להיות "נפרדים אך שווים," כנראה משום שהוא יודע שההיסטוריה מוכיחה שהרעיון הזה הוא הבל בלתי ניתן ליישום במקרה הטוב והסוואה לגזענות ממארת במקרה הרע. שוויון לא מעניין את המרכז הישראלי יותר.

ובדרך, המונח "ישראלי" מאבד משמעות. במהירות, נוצר כאן רוב שדורש במפגיע – עכשיו, כשהדרישה איננה מובנת מאליה כפי שהיתה עד שנות השבעים – ש"ישראלי" יהיה שווה ערך ל"יהודי": שהלא יהודים החיים בישראל יידחקו למעמד של נתינים. מיעוט גדול כבר תומך בשלילת זכות ההצבעה של הפלסטינים הישראלים, כלומר הסרת עלה התאנה של הדמוקרטיה הישראלית, והכנסת כבר העבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק שתשלול מהם בפועל את הזכות הזו. לא במישרין, כמובן: הגזענות היהודית במדינת ישראל לעולם איננה נקראת בשמה בגלוי. היא תמיד פועלת בעקיפין. הפעם, הדרישה היא "רק" להעלות את אחוז החסימה לכזה שהיסטורית, המפלגות הערביות לא הגיעו אליו.

וכשיגיע הפיצוץ, שרבים מן היהודים מקווים – בגלוי או בסתר – שיסתיים בנכבה שניה, תוכל היהדות הקמאית שמקננת בליבם של רוב הישראלים לפלוט אנחת רווחה: סכנת ההתערבבות הוסרה.

עוד דבר אחד: מוקדם יותר השבוע, תהיתי האם בנימין נתניהו יבחר בישראל או במתנחלים, והאם כדי לשמור על האחרונים הוא יפסיק את הסיוע האירופי בתחום המדע והטכנולוגיה לישראל. היום אנחנו יודעים את התשובה: נתניהו מעדיף את יצהר על פני ההייטק והמדע הישראלי. מה שמפתיע הוא עד כמה זה לא היה מפתיע. יש עתיד, בתגובה, לא אמרה דבר והמשיכה למכור את מעמד הביניים הישראלי למתקראים אחים מן הגבעות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)