החברים של ג'ורג'

טענה קבועה של חובשי כיפות היא ש"רוב החיילים הקרביים הם שלנו", ובכל פעם שאני שומע אתה, במקום להכנס למריבה על מספרים וססטיסטיקות, אני אומר דבר פשוט: "ותראו מה קרה לצה"ל מאז שזה קרה."

 

והנה, השמועה הלוהטת ביותר בחוגי הכיפות הסרוגות היא על רחל המקראית – הקרויה בלשון העממית "רחל אמנו" -  שנתגלתה בפני חיילים בעזה והזהירה אותם מפני מטענים ושאר מרעין בישין, ומשנשאלה מי היא אמרה "אמא רחל". לא ברור מי הקריץ את הבדותה – המתונים יאמרו "אגדה" – אבל די ברור מי מאמין בה ומי מפיץ אותה.

 

*           *            *            *            *

חיילים שרואים חזיונות מהעבר המיתולוגי של עמם אינם חזיון חדש. במלחמת העולם הראשונה תפסה לה אחיזה האגדה על "המלאכים של מון": כביכול ראו הטומי'ס במהלך הקרב הנורא הראשון ההוא קשתים מקרב אז'ינקורט, שהתייצבו לצידם לאחר שחייל וולשי נואש קרא אל סנט ג'ורג' לעזרה. על פי האגדה, הקשתים פתחו באש והשמידו את הכוח הגרמני.

 

האגדה הפכה מקובלת מאד בבריטניה, ושימשה בדרשות במהלך שנת 1915 האומללה. היה בה משהו סימטרי מאד, לדור שחזר וקרא את "הנרי החמישי" של שקספיר: חייל וולשי – שמייצג את פלולן – קורא לעזרת סנט ג'ורג', שהוא לא רק הקדוש הפטרון של אנגליה אלא גם זה שמוזכר שוב ושוב בפי הנרי החמישי במחזה; קשתים מופיעים – על אדמת צרפת – והנס של אז'ינקורט (כוח אנגלי קטן אך נחוש מביס כוח עצום ובוגדני) חוזר על עצמו.

 

דא עקא שאף חייל לא ראה את "מלאכי מון". העדויות שלכאורה טענו כך היו מזויפות. "מלאכי מון" הם תוצאה של סיפור – "הקשתים" – שפרסם ארתור מאכן זמן קצר לפני הקרב, שמתאר פחות או יותר את אותו הסיפור. מאכן, שהופתע מאד מהפרסומים על "המלאכים", מיהר להבהיר שהוא כתב בדיון. יתר על כן, הסיפור הפך לפופולרי כחצי שנה אחרי הקרב, ויש חוקרים שטוענים שלמודיעין הצבאי הבריטי היתה יד בכך. המוראל היה שפוף והיה צריך להרים אותו.

 

לא חסרה גבורה במון. "המקלען האחרון", טוראי סידני גודלי, גרם לגרמנים נזק משמעותי הרבה יותר, בחפותו על נסיגת חבריו, מאשר יכלה חולית קשתים לגרום להם. אבל הוא היה בשבי, והוא כנראה היה מרתק פחות מקשתי-רפאים.

 

*           *            *            *            *

הסיפור של "אמא רחל" סימטרי לא פחות, וגם כאן לא מסובך לגלות מי מושך בחוטים. נתחיל בשם "אמא רחל", שנשמע באופן חשוד כמו ביטוי ברסלבי, ויכול להעיד מאיפה התחילה הבדותה: מאסופת המקפצים ההוזים גם כך.

 

בגרסאות הראשונות של הסיפור שראיתי – זה היה בטוקבקים, לפני שהוא פרץ לידיעה משל עצמו – החיילים נתקלו ב"אמא רחל" בין הריסות אחת ההתנחלויות בצפון הרצועה, אלי סיני; בסיפור אחר זה היה בין הריסות ההתנחלות נצרים. זה לא מקרה.

 

המשפט הידוע ביותר הקשור לרחל הוא "ושבו בנים לגבולם"; חיילים כתומים, אם הפיצו את האגדה או רק רכבו עליה, יראו בהופעתה של "רחל" בסמוך להריסות התנחלות את האות לכך שאכן אין נסיגה בגאולה, שאכן בקרוב ישובו ויקימו את ההתנחלויות ברצועה, שתחזור להיות "בגבולנו". יעל משאלי דיברה על התופעה המטרידה הזו, אלכס ליבק תיעד אותה בצילום. היו מתנחלים שתכננו להתגנב לרצועה עם הצבא ולהחזיר את הקוץ לעכוז. הפעם זה לא קרה. זה יכול בהחלט לקרות בעתיד.

 

ובעוד רבנים אחראיים-ביחס כמו יובל שרלו תוקפים את הבדותה בשצף קצף, נמצא מי שטען שלא רק שהיא אמת לאמיתה, אלא שהוא אחראי לה: המדובר בחומץ בן החומצה, שמואל אליהו. הלז טען  – יש וידאו – שאביו, הטרוריסט המורשע והרב הראשי הספרדי בדימוס, מרדכי "×”×™×” לא תהיה" אליהו, עלה לקבר רחל והתפלל לפני המלחמה, ובהיותו קבליסט מדופלם, דיבר ישירות עם רחל והוציא לה צו שמונה.

 

כלומר, גם כאן לא מדובר כלל וכלל באגדה תמימה, וגם כאן יש אנשים אינטרסנטיים מאד – ×”'×”×™×” לא תהיה' של אליהו די דפק את מעמדו בקרב מאמיניו, והפצת הידיעה שהוא שלח מלאכית כדי להציל חיילים בהחלט יכולה לסייע לשיקומו – שמפיצים אותה. כל כך חשוב ×”×™×” ההבל ×”×–×” בעיני אליהו ×’'וניור, שהוא התעמת בנושא עם שרלו וטען ש"אף שהסיפור איננו יסוד האמונה" – באמת תודה – מי שלא מאמין בו "שקוע בחומריות".

 

*           *            *            *            *

 

צה"ל נשטף במלחמה האחרונה בהבל יהודיסטי חריג, מבית מדרשו של אבי רונצקי. רב היחידה מסתובב עם ספר תורה ונוגע בו בראשיהם של חיילים, טליתות מחולקות להם, ודרשות של רבנים מופצות באמצעות נגני אמ.פי3. בין הרבנים שהגיעו "לחזק" את החיילים היה איזה רב פנדל, שציטט באוזניהם את "בת בבל השדודה, אשרי מי שינפץ את עולליך אל הסלע" – וכן אחד, שמואל אליהו, שקרא אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב לנקמה בערבים. וזה הצבא שמכינים לנו חובשי הכיפות: צבא של מנפצי עוללים אל הסלע, אחוזי הזיות על ביקורי מלאכים ודיני נקמה – בהדרכתם של הטרטופים הקבועים שלנו, שיוצרים מיתולוגיה חדשה של דם ואדמה.

 

ואחרי זה, כמובן, יתהו באכ"א מדוע המוטיבציה של חילונים ואנשי שמאל לשרת בצבא ההגנה ליהוה יורדת. באמת משונה.

 

(יוסי גורביץ)

הנאום של נתניהו בכנסת, כבר כתב מקס הזועם, היה בזוי אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של הפנטזיונר. אפשר להבין את השרץ הקטן: כל האנשים שמתחרים איתו בבחירות הקרובות מצטלמים יפה מאד על רקע הפיצוצים בעזה, ורק הוא נשאר מחוץ לפריים, נאלץ להודיע בסוף המבזק ברדיו שהוא תומך בממשלה וכולם נזכרים שהוא ראש אופוזיציה. מה הפלא, אם כן, שהוא גונב את השורות של ליברמן?

 

סביר להניח שההבדלים האידיאולוגיים בין נתניהו לליברמן קטנים ביחס. אין לשכוח שנתניהו העסיק את ליברמן בתחום שבו הוא מצטיין – בריונות. הם עבדו ביחד שנים ארוכות. יש לראות בהצהרות הללו הסרת מסכות. נתניהו צריך, מעבר לכמה שיותר אור זרקורים, להחזיר אליו כמה שיותר קולות מן הימין הקיצוני, שאבדו לו אחרי פיאסקו פייגלין.

 

הבעיה היא שקשקושים על "יד ברזל כנגד תומכי החמאס בינינו" זוכים לתמיכה מדאיגה בציבור. אירוע מחריד, שהוצנע למדי, הוא העובדה שכאשר רצח החמאס הבוקר אזרח ישראלי באשקלון, אספסוף יהודי גאה התאסף סביב מקום הפיגוע – והשמיע קריאות שמחה. הסיבה? הנרצח נקרא האני אל מחדי.

 

השנאה כלפי ערביי ישראל התחזקה משמעותית בשנה האחרונה: היו פרעות עכו, היתה הכניעה המבישה של המשטרה לאספסוף היהודי, והיה נסיון של חובשי הכיפות לייצא אותן לערים אחרות. בשכונת התקווה, ניסתה קבוצת נקמה להצית דירות של תושבים ערבים בשכונה באמצעות בקבוקי תבערה. בפסגת זאב ביצע המון של צעירים יהודים, שהגיע משום מקום, נסיון לינץ' בשני צעירים ערבים שעברו במקום. ירושלים הפכה לזירה קבועה של פיגועים של חובשי כיפות כנגד פלסטינים – והידיעה הזו מגיחה לרגע, מחליקה הצידה ונעלמת.

בסקר שנערך לפני כשנה, אמרו 75.3% מבני "עם הסגולה" שהם לא מוכנים להתגורר בשכנות לערבים, 61.4% לא יארחו חבר ערבי, 55.6% רוצים הפרדה במקומות הבילוי ו-51% בכלל רוצים שהממשלה תעודד טרנספר שקט. זו חבית אבק השריפה שלידה משחק נתניהו בגפרורים.

 

הבעיה היא שנתניהו וליברמן לא לבד. לגמרי לא לבד. אתמול נערכו הפגנות רגועות-ביחס בשורה של ישובים ערביים, וכן אוניברסיטאות. אבים ציין יפה את סגנונה הבלתי ראוי ובלתי נסבל של שרה בק, שהיתה לה החוצפה לומר ש"חשוב לציין שאלו סטודנטים שנהנים הרבה פעמים גם ממילגות לימוד, נמצאים במעונות של האוניברסיטה העברית לדוגמא, שייכים לאקדמיה העברית אבל כשצריך לבחור איפה הם מעמידים את עצמם, אזי הם בוחרים להפגין כנגד הפעילות של הצבא." באמת לא ברור מאיפה הם שואבים גסות הרוח הזו – לחשוב שאם הם אזרחים מותר להם להפגין נגד הבהמה הירוקה הקדושה.

כבר היינו שם, מזמן: אלתרמן כתב עוד ב-1949

ובכן: מי תופיק טובי? הוא חבר הכנסת/

הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים/

יושב הנו בזכות מלאה ולא בחסד/…

ככל צירי הבית, גם טובי/

יושב בו בתוקף המשטר…

כבר עת לזכור זאת, חברים.

 

60 שנה כמעט, ורק מעטים עוד זוכרים.

 

גולת הכותרת שייכת, כמובן, לנרג –  שבהתייחסו להפגנות הללו כתב (בכותרת המשנה) ש"ערביי ישראל בישובי הצפון ממשיכים להתקומם" (כך!), ובפתיח ש"…מצטרף חלק נכבד מערביי ישראל לגינויים של העולם המוסלמי וממשיך להתקומם נגד פעילות צה"ל". המשטרה, ייאמר לזכותה, היתה הרבה יותר ערוכה מאשר באוקטובר 2000, ההפגנות היו הרבה יותר רגועות מאשר אז, אבל מתקבל הרושם ש"כתבי נרג" נכנסו להיסטריה – או ניסו ללבות אותה. שעות מאוחר יותר הוסר הניסוח ×”×–×”,  אבל במשך שעות אתר חדשות מרכזי, אם גם נוטה לימין, התייחס לערביי ישראל ×›"מתקוממים", כשכל מה שהם עשו ×”×™×” להפגין. כן. הם חסמו כביש. גם סטודנטים חסמו כבישים, ולא שמעתי שאיזשהו כלי תקשורת התייחס לכך כאל התקוממות.

 

כמה טוב שיש מי שיזכיר לך שגם אם חיל האוויר שלך מפסיק להתייחס לסיכול ממוקד כאל הרשאה לסיכול אזור מיקוד, ושגם אם הצד השני הוא מפלצת נתעבת שהיתה גורמת לגרנדל ולפוליפמוס לבצע תמרון זריז לאחור, גם הצד שלך הוא די חרא, בעצם. תודה, נתניהו, בק ו"כתבי נרג". מה הייתי עושה בלעדיכם.   

 

(יוסי גורביץ)

יוסי שריד הפעיל היום את האינסטינקט הפאבלובי של השמאל וכינה את משה פייגלין "פאשיסט". חבל ששריד לא הקשיב לעצמו: הוא מצטט יפה את פייגלין מראיון שהעניק פייגלין לעדה אושפיז מ"הארץ" (בשמיני בדצמבר 1995), בו הוא מתמוגג על יתרונות הנאציזם: "הנאציזם קידם את גרמניה ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית… נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי."

 

מדינת מחנות הריכוז היא "מצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית". הפיהררפרינציפ השליט "משטר מופת". חוקי נירנברג הפכו ל"משפט תקין". סדר ציבורי, אכן, היה. היה לו גם תו מחיר מסוים.

 

לא, יוסי, לא. זה לא פאשיזם. כמו במרכז הרב, זה פולקיזם יהודי. או, במונח הנפוץ יותר, יודו-נאציזם. התיאוקרטיה, נוטה השמאל לשכוח, מסוכנת לא פחות מן הפאשיזם, ולרוב היא ערמומית ממנו.

 

*           *            *            *            *

 

"הארץ" מדווח שכבמטה קסם, נעלמו מהאתר של פייגלין יום אחרי בחירתו בפריימריז כל חומרי התעמולה הארסיים שלו. רק חורש רעות יטען שזו אינה תקלה זמנית, שכן פייגלין איש כבוד הוא, כידוע.

 

ובכן, הם לא עשו עבודה כל כך מוצלחת, ב"מנהיגות יהודית". כאן תוכלו למצוא קישור שעדיין עובד להצעת החוקה שלהם. אני, אישית, שמרתי עותק על הדיסק הקשיח שלי, כי אני חושד שהמסמך הזה צפוי להפוך דליל מאד בקרוב.

 

הוא מרתק. כותבו הוא אותה בהמה בדמות פרופסור, הלל וייס, שמגלם בצורה מושלמת את היודונאצי: שונא כל זר, ומקדיש שנאה מיוחדת להומוסקסואלים. אגב, הוא כתב אתמול מאמר הזוי במיוחד, שחגג את כניסת פייגלין לכנסת – קצת מוקדם מדי – תוך שהוא רואה בכך את נצחונם של "היהודים" על ה"ערב רב". מי שרוצה לראות איך מדברים האמוניים כשאין מורא עליהם, ייטיב אם יקרא.

 

ואם וייס הוא הכותב, הרי שאליצור סגל הוא העורך. מיהו אליצור סגל? ובכן, ראשית הוא "עורך אתר מנהיגות יהודית". אבל סגל הוא גם מחנך – או מחנך לשעבר – בישיבת "הרעיון היהודי", הפסאדה האינטלקטואלית של תנועת כ"ך. לאחרונה, אגב, הוא האשים את נתניהו בפקידת אנשי שמאל לליכוד כדי לבלום את פייגלין.

 

אז מה כתב וייס, ערך סגל ואישר פייגלין כחוקה המיועדת של ישראל? לשם מה קיימת ישראל? "מטרת המדינה היהודית…לקיים בה חיים לאומיים מלאים המתמקדים בקיום מצוות התורה ולימודה, בכינון מרכז החיים הלאומיים בירושלים השלמה, בהר הבית ובבית המקדש שיבנה בחסדי ×”' בקרוב בימינו".

 

מהו מבנה המשטר שהוא רוצה? מלוכני, אלא מה. "נשיא, או מלך, הנבחרים על ידי העם, יעמדו בתפקידם כל עוד הם יכולים לכהן בו על פי מצב בריאותם, או כל עוד לא הוחלפו על ידי העם".

 

מה יהיה המשפט? רבני, כמובן. "בית הדין הגבוה – מוסד תורני עצמאי עליון לפסיקה תורנית ולחוות דעת בעניינים לאומיים, שאינו תלוי בדעת השלטון ונבחר על ידי תלמידי חכמים בשיטה שתקבע על ידי תלמידי חכמים, ללא מעורבות פוליטית וללא מפתח מפלגתי." (ההדגשות שלי – יצ"ג) ולבית הדין הזה סמכויות רחבות: "כל חוק מדינה שיש בו, לדעת בית הדין הגבוה, סתירה מהותית לחוקי ההלכה, אינו תקף ויש לתקנו או לבטלו".

 

החגיגה האמיתית מגיעה כשמגיעים לזכויותיהם – או, ליותר דיוק, העדר זכויותיהם – של לא-יהודים. "יחול איסור קיומן של מפלגות ערביות", אבל אין מה לחשש – "בלי לבטל בכך את חופש ההתאגדות לכל מטרה שאינה מפלגה ולמטרות שאינן עוינות את מדינת היהודים". לערבים, כמובן, "מיועד המרחב שהוריש להם הקב"ה מחוץ לארץ ישראל, ככתוב בתורה. יש לנהוג בבני ישמעאל מנהג של אחווה, כל עוד אינם צרים לישראל ואינם תובעים זכויות לאומיות, קרקעיות ופוליטיות בארץ ישראל, שיש להן משמעות ריבונית ובטחונית". (ההדגשות שלי – יצ"ג).

 

פייגלין, סגל ווייס מוכנים בטובם להקים פרלמנט-צעצוע ערבי, אבל כדי שלא יהיו אי הבנות, נכתב ש"פרלמנט הערבי (עילגות במקור – יצ"ג) שיגלה איבה ועוינות בסיסית לישראל יפוזר".

 

יש עוד הרבה, הרבה מאד. בין השאר, דורש פייגלין שישראל תיערך לבניית המקדש, שצה"ל ישנה את שמו ל"צבא ישראל", שיבוטל ערך "טוהר הנשק" בצה"ל, ש"לימוד תורה של מתמידים יוכר, בזמן שלום, כערך השקול לשירות צבאי". כאמור, זה מסמך מעניין ביותר ומאלף ביותר. חובה לקרוא אותו; הוא ה"מיין קאמפף" של הפייגלינים.

 

*           *            *            *            *

קל לזלזל בפייגלין. אחרי הכל, הוא הצליח במאמץ רב להגיע רק למקום ה-20 ברשימת הליכוד. אבל ראוי לזכור שהוא עובד על זה הרבה מאד זמן, יותר מעשור, ועד כה לא הצליח. והנה, השבוע בחרה המפלגה שיוצרה אמר בשעתו ש"כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי, סגנו יהיה ערבי, וכאשר יהיה ערבי, סגנו יהיה יהודי" כחבר בולט בשורותיה אדם שלא עושה מאמצים ניכרים להסוות את העובדה שמקומו בכ"ך הרבה יותר מאשר בליכוד. ורצוי להזכיר שהוא הגיע למקום ה-20 למרות כל המאמצים שהפעיל נגדו יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. אלמלא רשימות החיסול שהפיץ נתניהו, סביר שפייגלין היה מתברג במקום גבוה הרבה יותר. אבל הוא מרוצה, פייגלין, והוא יודע למה.

 

כי העובדה שאדם כזה הצליח לצבור כוח ניכר במפלגת השלטון – 7,000 קולות קבועים במרכז, קולות של סוסים טרוייאניים נאמנים שברובם אינם מצביעים לליכוד – היא הבקעת חומה. פייגלין הוא המועמד ממנצ'וריה. השבוע הוא השלים חלק ניכר ממסעו אל הכוח, ממסעו להפיכת ישראל ליהודה, מהמסע אל התהילה האלוהית שהוא מתכנן לאלה מאיתנו שלא יתנגדו לו – שיסתיים, יש לקוות, מהר יותר מתריסר השנים של הרייך השלישי שהוא כל כך מעריץ.

 

(יוסי גורביץ)

"ברמה העקרונית, אינני מוצא כל בעיה מוסרית להעמיד מגן חי של החמאס מול החמאס," כתב הרב יובל שרלו – וקרע סופית את המסכה מעל פני הפיקציה של "הרבנים האחרים".

 

שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, הוא חוד החנית של קבוצת "רבני צהר". הללו הוטרדו מאד מדימויה השפל, ובצדק, של הרבנות הישראלית, ומזה כעשור וחצי הם מפמפמים את עצמם כתחליף השפוי והרגוע לרבנות החרדית.

 

זו, במובנים מסוימים, תחרות על יוקרה ועל ממון: יש כסף בחופות, כפי שיודע היטב ישראל מאיר לאו, והדור הנוכחי של הרבנים האורתודוקסים הוא ללא ספק הנחות ביותר שמישהו מסוגל לזכור; כך שעל כתר רבני הדור הבא ניטש מאבק קשה. החרדים יודעים לנהל מאבק: לפני שנה וחצי הם התחילו לנתק את רבני צהר מעטיני החופות.

 

אין ספק שרבני צהר מושחתים פחות מהרבנים החרדים – לא שזו מדרגה גבוהה במיוחד – אבל מכאן ועד להגיע למסקנה שהם מייצגים יהדות עם פני אדם, הדרך ארוכה. החופות של צהר טראומטיות פחות, זה נכון, אומרים שהן גם זולות יותר והכלה לא צריכה לבלות שעה משפילה עם רבנית שתסביר לה על מקווה, טבילות והלכות נידה. צהר יוצרים, למעשה, את ההבחנה הקתולית בין דוקטרינה ומשמעת: הדוקטרינה, הדת, ההלכה, לעולם אינה משתנה – אבל המשמעת, הצורה שבה נוהגים הכמרים עם בני צאנם, הצורה שבה מתנהגת הכנסיה כלפי העולם החיצון המשתנה, מותאמת מעת לעת.

 

רבני צהר לא יגלו אנטגוניזם כלפי החילונים המבקשים לעצמם חתונה קלה. הם יגיעו, יעשו את שלהם בחביבות ובמאור פנים במקום החמיצות של האורתודוקס שיודע היטב שהגיע למאורת פריצים ושהחגיגה תתחיל ברגע שיסתלק; הם יריבו עם הרבנים הבכירים על ביטולן של חומרות-יתר שמרתיעות את הקהל שאת נפשותיו – והם אומרים זאת במוצהר – הם ינסו לצוד; אבל עם כל ההקלות במשמעת, הם לעולם לא יגעו בדוקטרינה.

 

שרלו, אם נשוב אליו, כתב -  בטור מתייפייף במיוחד -  שמצד אחד יש בחורים הומוסקסואלים סובלים שיש להם כיפה על הראש, ומצד שני יש את ההלכה, ועל כן כל מה שהוא יכול להציע להם הוא אמפתיה. הוא מזועזע קלות מההיסטריה של בניזרי, וודאי שהוא לא חש נוח במחיצתו, והוא לא היה מתנסח כמו בניזרי, וכנראה שהוא היה לוחץ את ידו של הומוסקסואל, כדי שלא להלבין את פניו – דקה לפני שהיה אומר לו שהוא חוטא מוחלט שאין לו כפרה עבורו, אבל יש לו קצת אמפתיה.  

 

והנה אנו רואים היום שיובל שרלו, כביכול הפנים היפות של האורתודוקסיה, לא רואה שום בעיה מוסרית בשימוש במגן אנושי. אלו, ראוי לציין, המילים שלו. השואל – אבוי לו ולשאלתו – אמר שיש לו בעיה מוסרית, שהוא מתלבט, בהצעתו הנפשעת של גלעד ארדן להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, והוא רוצה לדעת מה דעת ההלכה.

שרלו ×¢× ×” לו. הוא ×¢× ×” לו במילותיו של הרב של הרייך, ישראל רוזן: "בשעה שישויות נלחמות זו בזו, והחמאס איננו מופיע כאוסף של מחבלים אלא כיישות שלטת, יש להתייחס למלחמה כמלחמה של ישויות, ומותר לנהוג בדרך זו." השוו דבריו של רוזן: "התנ"ך כולו והספרות היהודית לדורותיה… רוויים בהתייחסות למלחמות כמאבק בין עמים, ולא בין יחידים נושאי נשק בלבד. ובמלחמה כמו במלחמה, גם האוכלוסיה האזרחית נפגעת – 'זקנים, נשים וטף'". 

רוזן הסיק מכך שיש להקים מחתרות שירצחו פלסטינים; שרלו לא הולך כל כך רחוק. אבל ההבדלים בין השניים קטנים הרבה יותר מששרלו היה רוצה שנחשוב. ההמשך ההגיוני, אחרי הכל, הוא קשירת אסירי חמאס לטנקים של צה"ל שייכנסו לרצועת עזה. שרלו יתקשה למצוא סיבה להתנגדות, אחרי שכתב ששימוש במגנים אנושיים – סליחה, הוא כתב "חיים" – מול החמאס מותר. ויש לזה אפילו תקדים: במהלך האינתיפאדה הראשונה, קשרו חיילי פלוגת החרמ"ש ברפיח עצורים פלסטינים לג'יפים שלהם, כדי שלא יותקפו.  הדוקטרינה, שוב, אותה דוקטרינה פרוטו-נאצית. וזה רחוק מלהיות המקרה היחיד.

 

לפני כשלוש שנים החליטה דוגמנית בשם לינור אברג'יל להתחתן עם שחקן כדורסל בשם שאראס, שבעוונותיו לא נמנה על בני העם הנבחר. כשברוך מרזל פנה אליה במכתב פומבי נרגש וקרא לה לחזור בה, אף אחד לא התפלא. כשמשה טור-פז, סמן שמאלי בקרב חובשי הכיפות, אמר אותם דברים השתמש כמעט באותם ביטויים – תוך שהוא מכנה את מרזל "הזוי" – זה בכל זאת גרר הרמת גבה.

 

שלא לצורך. גבולות המשמעת גמישים, ואין כן גבולות הדוקטרינה. רוזן ושרלו, מרזל וטור-פז, אמונים כולם על "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". שרלו וחבר מרעיו עשויים לשחק קצת עם המשמעת כדי למשוך אליהם את אלה שאת נשמותיהם הם רוצים לצוד, בחינת "ימין מקרבת ושמאל מרחקת"; סובלנותם נעצרת בגבול שמאחוריו אין עוד בני אדם. כאן נגמרת הנחמדות, נמחק החיוך, ונשלפת המאכלת.

 

(יוסי גורביץ)

נסעתי השבוע לתל אביב, והבחנתי בתופעה משונה: שלטי הבחירות של קדימה, בצידי הדרכים, נשאו בפתח תקווה את תמונתה של ציפורה לבני, בבני ברק התמונה נעדרה מהם, ברמת גן ובתל אביב שבה שוב.

 

זה היה מתמיה לרגע, ואז נזכרתי בידיעה הזו. היא אמנם עוסקת בירושלים, אבל אין ספק – מהביטוי "מקומות אחרים" – שגם בני ברק היא חלק מהדיל המשפיל, במסגרתו מסכימה ציפי לבני שיש מקומות שבהם אסור לפרסם את פרצופה, והכל כדי ש"לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו".

 

הנה כי כן, בשנת 2008, שישים שנים לאחר שחוקי מדינת ישראל העניקו זכות הצבעה לנשים – ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הוא לא היה ברור מאליו כלל ועיקר – מסכימה בהכנעה מועמדת לראשות הממשלה, כזו שמתיימרת להיות פמיניסטית, שיש ציבור שבעיניו היא טמאה מעצם קיומה, שעצם מראה פניה עשוי לעורר בו (אמנם, מדובר בציבור ששיעור התקיפות המיניות בו גבוה בכ-30% מהממוצע ששיעור התלונות על הטרדה מינית בו גבוה בכ-30% מהממוצע, ורבות בו הסטיות האחרות) התרגשות מינית פראית – ושברגשות האספסוף הנתעב הזה יש להתחשב.

 

כן, כן – יש להתחשב בדעה שהאשה היא "חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; יש להעניק את מלוא הכבוד לתפיסה ש"אין לעבור בין שני כלבים ושתי נשים"; יש להצדיע לתפיסה ש"נשים דעתן קלה", להתרפס בפני הסבורים שלנשים אין זכות להספיד את קרוביהן, לקוד אפיים ארצה לאלו הסבורים שהן מטמאות את בית הקברות בעצם נוכחותן. אין, חס וחלילה, להיאבק בברברים הללו; אין להעמיד בפניהם מכשול; אין להתעמת עמם; אין לומר שהם פסולים מחמת מיאוס; יש להתרפס, ורצוי בחיוך, בפני האנשים שאומרים כל בוקר "ברוך שעשני גבר", ושדורשים ממך לומר "ברוך שעשני כרצונו".

 

אפשר שזו פוליטיקה. אם כן, זו פוליטיקה גרועה. אפשר שזה דבר יועץ או לחש יחצ"ן; אם כן, רצוי להחליף רועץ. החרדים לא יצביעו לציפי לבני. שרידי מצביעי "שינוי", אולי דווקא כן. גרוע מכך, זה מעיד על רפיסות וחוסר עמוד שדרה. מי שלא מסוגל להתמודד עם השבאב החרדי, איך יתמודד עם נסראללה ופוטין? ואם סבורה לבני שיש להחריש ולבלוע, כדי שייקל עליה לנהל משא ומתן עם החרדים אחרי הבחירות, היא כנראה שאפה הרבה יותר מדי אדי חיים רמון. החרדים תמיד ילכו עם הימין – אלא אם לא תהיה להם ברירה אחרת. אם ייאלצו לתמוך בלבני, ינהגו בנוהל העקרב המקובל אצלם תמיד: הם יעקצו אותה באמצע הנהר. זה טבעם. חיים רמון יוכל, אם תלחץ עליו, לספק לה את כל הפרטים המדכאים.

 

על כל פנים, אם למישהו חסרה סיבה להצביע נגד לבני, הנה היא. היא מוכנה, לשם רווח פוליטי קצר טווח, למכור את מעמדן של 51% מאזרחיות המדינה ולהשפיל את עצמה. שפל כזה מצד פוליטיקאי לא נראה כאן מזה זמן רב.

 

(יוסי גורביץ)

תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.

 

השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".

 

פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."

 

בדיוק.

 

*           *            *            *            *

 

הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.

 

וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.

 

מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".

 

סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.

 

אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.

 

הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב ×”×–×”; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם  – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא ×™×”×™×” ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות. 

 

מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.

 

תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.

 

אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק. 

 

עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.

 

(יוסי גורביץ)

יובל פרייליך הוא אלוף ישראל בסיף עד גיל 13. הוא גם חושב שהוא נכה.

 

פרייליך ואביו עתרו השבוע לבג"צ כנגד שר הספורט ואיגוד הסיף הישראלי בדרישה שלא לערוך תחרויות סיף בשבת. ליתר דיוק, הם דרשו ש"יאפשרו לסייפים שומרי מצוות ליטול חלק בתחרויות סיף שמנצחיהן מייצגים את ישראל בתחרויות ספורט בינלאומיות" ודרשו לבטל תחרויות בשבת בטענה ש"תחרויות אלו מונעות מפרייליך וחבריו ליטול בהם חלק רק משום היותם שומרי מצוות".

 

בקיצור, פרייליך ג'וניור ואביו דורשים מהאיגוד המרושע להתחשב בנכותם הייחודית: יש ימים בשבוע ובשנה שבהם הם מוכים מום. דא עקא, אלה בדיוק הימים שבהם שאר הסייפים הישראלים לא עובדים, ולכן הם אידיאלים מבחינתם לקיום תחרויות. מאליה עולה השאלה מה יעשה פרייליך אם תתקבל דרישתו, אם ינצח בתחרות, וכאשר יעלה לתחרות בינלאומית, הערלים יחליטו לא להתחשב בכך שהעם היהודי סבל מספיק.

 

פרייליך לא לבד, כמובן. שעון הקיץ מקוצר בישראל מדי שנה ערב יום הכיפורים מסיבות לא ברורות: משך הצום הוא 25 שעות כך או כך, אבל אלי ישי וחברים מתעקשים שרצוי שהשמש תשקע מוקדם יותר, משום שבאופן כלשהו הדבר מקל על הצמים. המצווה "לענות את נפשותיכם" כנראה לא תופסת אצלם.

 

סיבה מעניינת שמשמיעים חובשי כיפה בשנים האחרונות כנגד פתיחת עסקים בשבת – אני נגד עסקים בשבת, אגב -  היא שהדבר פוגע בכוח ההתחרות של בעלי עסקים דתיים. שוב, אותה התייחסות למצוות היהדות כאל נכות שדורשת הקלות מיוחדות, כמו אלו הניתנות לדיסלקטים בבחינות.

 

השבתות והחגים תמיד פגעו ביכולת הכלכלית של יהודים; האגדה התלמודית מספרת שהביטוי "ואת דתי המלך אינם עושים" של המן האגגי, נובע מכך שבכל פעם שניסה הוואזיר הראשי של אחשוורוש לגרור כמה יהודים לאנגאריה, כמו פרסים טובים, היה מופיע התירוץ "שבת היום, פסח היום" – לא יכולים לעבוד. אבל בדרך כלל קיבלו היהודים על עצמם בגאווה את המכשולים הללו, כמו את מכשול השמיטה.

 

לא עוד: מעכשיו העובדה שיהודי נאלץ לשמור שבת דורשת הקלות מיוחדות. פרייליך ואביו מייבבים שהעובדה שהתחרויות נערכות בשבת הן "פגיעה חמורה בעקרון השוויון… ובחירותו של פרייליך ובחופש הדת שלו". קודם כל, טוב לשמוע שיש חובשי כיפה שתומכים בעקרון השוויון, בחירויות בכלל ובחופש דת בפרט. יש לקוות שהם תומכים בהם גם כשלא מדובר בתחרויות סיף בשבת; עולה גם השאלה האם ידרוש פרייליך שלא לערוך תחרויות גם בימי ראשון ושישי, כדי להגן על זכויותיהם של מוסלמים ונוצרים אדוקים, או שיתנגד לכך בנימוק ש"זו מדינה יהודית".

 

שנית, אף אחד לא פוגע בחופש הדת של פרייליך ג'וניור. הוא החליט – יש לקוות שלא אביו החליט עבורו; זו תהיה פגיעה בתפיסת החירות ובמיוחד בתפיסת חופש הדת – שהוא רוצה להיות יהודי אורתודוקסי. בכך הוא הטיל על עצמו שורה של מגבלות כבדות. יש דברים שהוא לא אוכל. יש מקומות שהוא לא נכנס אליהם. חלק ניכר מיומו מוקדש למטלות ריטואליסטיות. יש ימים שהוא לא יכול להתחרות בהם.

 

אבל אלה מגבלות שפרייליך הטיל על עצמו; איש לא כפה אותן עליו. הוא יכול להסיר מעליו את המגבלות הללו בהחלטה של רגע, אם יחליט שהסיוף חשוב לו יותר. אבל, כמו יהודי אורתודוקסי טוב, במקום להתמודד עם הנכות שהטיל על עצמו, במקום להתגאות בה, במקום לחגוג את עובדת היותו אדם דוחה-סיפוקים (כמה אוהבים לתאר כך בישיבות את הריטואליסטיקה היהודית) – בקצרה, במקום לומר "אשרי, יהודי אני", הוא מעדיף, בגרון ניחר, לומר "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי – תנה את תשלומיהם!". את נכותו-שלו, זו שבזמנים אחרים הוא אומר שקיבל עליו מרצון ובשמחה – "קבלת עול מלכות שמיים", קוראים לזה – הוא מטיל כעת על הציבור כולו. יהא הציבור כולו נכה. וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם – תשנוררו.

 

כבדות מצוות היהדות על פרייליך ג'וניור; על כן הוא רוצה להטילן על הכלל. המוסר הישן של מונטיפיורי הזקן, שוויתר על ראשות עיריית לונדון משום שהטקס נערך בראש השנה, המוסר שאומר שזהותך היא גאוותך ושאין משפילים אותה לשם הנאה ארצית, גדול ממנו. בכך הוא יהודי אורתודוקסי קלאסי: שעוני שבת מאפשרים לו להשתמש בחשמל גם כשאסור, היתרי עיסקה מתירים לו נשך, מכירות חמץ פיקטיביות מתירות לו לשמור על רכושו גם בפסח, חוטים סביב העיר מאפשרים לו לחשוב שאלוהיו מטומטם ושחוטים אלה גורמים לו שלא להבחין בין בית פרטי ובין רשות הרבים. אבל לפעמים, למרבה הצער, ההלכה איננה גמישה די הצורך ואי אפשר לתחמן את אלוהים -  קשה להאמין שיימצא רב שייתן היתר דווקא למלאכה גויית כל כך כמו סיף בשבת -  ואז אין מנוס מלתחמן את הציבור, רצוי בסיסמאות על "שוויון" ו"חופש דת".

 

(יוסי גורביץ)

המשטרה עצרה בתחילת השבוע שישה צעירים יהודים משכונת התקווה בתל אביב, בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר דירות בשכונה. אחת הדירות נשרפה כליל ולשניה נגרם נזק. העצורים הם בני 17 עד 19. העילה להשלכת פצצות התבערה היא העובדה שבשתי הדירות התגוררו משפחות ערביות.

 

ידיעה צדדית, קטנה. לא סביר שיהיה לה המשך. שני פיגועי טרור בתל אביב, תוך שימוש בנשק קטלני – אמנם בלי אבידות בנפש – נעלמים. הם היו איתנו לזמן קצר, כשלא היתה ברירה אלא לדווח עליהם, ועכשיו הם מתפוגגים.

 

מתפוגג גם פוגרום עכו. החג הסתיים והשוטרים הרבים שזרמו לעיר הולכים הביתה. עכו נשארת שם, על מפגעיה היהודים, על ישיבת השנאה הכתומה, התנחלות בגבולות 48', ונעלמת מהזכרון. היא תצוץ שוב, ודאי; אבל לעת עתה אנחנו מדחיקים אותה. גם הפיגוע כנגד פרופסור שטרנהל היה ואיננו.

 

אנחנו מדחיקים את האירועים הללו ×›×™ הם לא מתאימים לנראטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על מדינה נטולת טרור פוליטי. ואכן, רובנו – ודאי אלו מאיתנו שהם שמאלנים החיים במרכז – לא נתקלים בו. אבל הוא שם.

 

בפורים, חג הנקמה היהודי, התפוצץ מטען חבלה מוסווה כמשלוח מנות בידיו של ילד באריאל. הילד היה יהודי-משיחי, היינו יהודי המקבל את אלוהותו ומשיחיותו של ישוע. המפגע היה, כמעט בוודאות, חובש כיפה. הוא לא נתפס וגם לא ייתפס. כמו מציתי הכנסיות המיסתוריים. כמו אלו ששרפו את שני הפועלים הערבים במחסן הנעול ההוא באור יהודה בסוף שנות השמונים.

 

לפעמים תופסים אותם, את המחבלים היהודים. תפסו את אלירן גולן, שתכנן לרצוח את חבר הכנסת עסאם מח'ול מחד"ש. נסיון לרצח ח"כ; סיפור גדול. רובכם לא שמע עליו, כי גולן שם קץ לחייו במעצר. ומה על שותפיו? פעם היו להם שמות. הם התפוגגו. הם לא קיימים בזכרון הקולקטיבי שלנו. כמו חניאל קורן, החוזר בתשובה שתקף לפני כתריסר שנים בנשק צה"לי את כנסיית סנט אנטוניוס ביפו, שיש לו שני אזכורים בגוגל; אחד מהם נכתב על ידי, השני על ידי עמותה של הכת הסיינטולוגית המתנגדת לפסיכיאטריה.

 

עיתונות, אומרים, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. רצוי תמיד לזכור שמה שלא נוח לתפיסה הקולקטיבית שלנו מופיע, מחוק כמעט, רק בשולי הטיוטה. אבל הטרור היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית; ההתעקשות שלנו לעצום עיניים מולו היא זו שגורמת שנופתע בכל פעם מחדש.

 

(יוסי גורביץ)

אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.

 

כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.

 

"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.

 

מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.

 

"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."

 

"אז?"

 

"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".

 

"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."

 

"אתה פוגע ברגשותי."

 

"ואתה פוגע בשלי."

 

"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.

 

"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."

 

"אתה בטוח?", הוא חייך.

 

"כן".

 

"זו צריכה להיות מדינה יהודית".

 

"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"

 

"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"

 

"אולי תצא מזה תמונה טובה."

 

גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.

 

"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."

 

"בראש השנה? אין לו בושה?"

 

"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"

 

"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.

 

"מה?"

 

"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"

המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.

 

"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".

 

זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.

 

עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר. 

 

אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.

 

איך זה יסתיים בשנה הבאה?

 

(יוסי גורביץ)

(הערה: כתבתי לפני כעשור פוסט דומה עבור אתר מינות, מנוחתו עדן, שסיסמתו משובבת הנפש היתה "יהדות? לא, תודה, נגמלתי". הפוסט אבד יחד עם חלק ניכר ממה שכתבתי עד אז בקראש הגדול של 2002. זהו שחזור מהזכרון – וכמובן, עדכון – של אותו מאמר).

 

כמה מן המגיבים טענו, לאחר הפוסט האחרון, שלמלחמת אזרחים בין המחנה ההומניסטי והמחנה היהודי בישראל דווקא יש סיכוי ואולי אפילו יש בה טעם. מרבים לצטט בנושא את ישעיהו ליבוביץ' והדוגמא המקובלת למלחמת אזרחים 'מוצלחת' היא זו האמריקנית. מעולם לא התרשמתי מליבוביץ', שבדרכו שלו היה פנאט יהודי מן השורה. מי שמטיל בכך ספק, רצוי שיזכור את תגובתו של ליבוביץ' למרדכי ואנונו, אותו הגדיר כחלאה לא משום שעבר על אי אלו תקנות בטחוניות – הרשעתו בריגול חמור היתה אחת הגרוטסקות הגדולות של המשפט הישראלי – אלא משום שבחר להמיר את דתו לאנגליקניות.

 

אשר למלחמת האזרחים האמריקנית, היא אכן דוגמא מאירת עיניים, אבל ספק אם היא עומדת בצד תומכי מלחמת אזרחים בין בני אור ובני חושך בישראל. המלחמה היתה הקטלנית ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, והרגה כ-1,100,000 מבניה. במובנים רבים, זו היתה המלחמה הטוטאלית הראשונה, ובסופה דמתה מאד למלחמת העולם הראשונה. הנזק שגרמה לתשתית ולרכוש – במיוחד המסע של שרמן בג'ורג'יה, אבל לא רק – גזר על דרום ארצות הברית פיגור של כמעט מאה שנים.

 

גרוע מכך, בניגוד למה שנהוג לחשוב, הצפון לא ניצח במלחמה, על כל פנים לא מבחינת כפיית האידיאלוגיה שלו על הדרום. כן, לי × ×›× ×¢ לגראנט באפומוטוקס קורט האוס, והגנרלים הדרומיים במערב נכנעו זמן קצר לאחר מכן, ובכך בא הקץ על הקונפדרציה – אבל לא על הדרום. לאחר הלם קצר, סביר מאד בהתחשב במימדי התבוסה, התארגנו הכוחות הדרומיים מחדש, ניהלו מלחמת גרילה אפקטיבית מאד – היא התמקדה ברצח שחורים בכירים ובעלי בריתם, הרפובליקנים הלבנים – וב-1878, 13 שנים לאחר כניעתו של לי, שלטה המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העליונות הלבנה, בדרום כולו. הנצחון לא הושג בקלפי; הוא הושג על ידי דקירות וירי מן המארב, אש תותחים (!) לעבר קלפיות, והאימה שהפיצו "רוכבי הלילה", הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית.

 

בכל מקום שבו התייצב הצבא הפדרלי מול הפורעים, הם נסוגו והסדר שב על כנו. קציני הצבא שהוצבו בדרום לא היססו לעשות זאת ואף, במקרים רבים, שאפו לקרב; הם חשו כיצד נשמט הנצחון היקר כל כך מידיהם, איך הופך מותם של ידידים בשדה הקרב למות-שווא. אבל הממשלה לא רצתה במלחמת אזרחים נוספת; הציבור הצפוני היה מותש, ולא רצה לשלם את המחיר הנדרש; הלבנים בדרום היו מלאי להט במלחמה על הבית, תחת האגדה על האנס השחור האורב מאחורי כל שיח, מלחמה שאותה כינו "גאולה" (redemption); והנשיא גראנט, תשוש, חלש ומוקף יועצים גרועים, הניח לפירות הנצחון חמוצי הדם שלו – הוא איבד יותר חיילים מכל גנרל דובר אנגלית לפני הקצב מהסום, סר דגלאס הייג – להשמט.

 

זמן קצר לאחר מכן, כמו הבין את חוש הזמן, מחק בפועל בית המשפט העליון האמריקני כמעט את כל הישגיה החוקיים של מלחמת האזרחים. התיקון ה-14 לחוקה הפך לאות מתה בדרום, לעיתים גם בצפון ובמערב. בדרום עצמו חלה ריאקציה פראית ונקמת "בני הגזע העליון", שהיטב חשו את השפלתם והיטב הבינו מה צפוי להם אם הרוב יתעורר, היתה איומה. סביר להניח שמספר השחורים שנרצח על ידי לבנים בדרום בין השנים 1866-1971 היה גבוה יותר ממספר השחורים שנרצחו על ידי בעליהם ב-200 השנים שקדמו להן. גם העבדות זחלה חזרה, בחוקי עוול ורשעות, שלא השתמשו במונח עצמו אבל הפכו שחורים "משוטטים" לרכושה של המדינה, ש"החכירה" אותם לבעלי חוות גדולות. לא קראו להן מטעים, אבל ההבדלים היו מעטים. כמו כן, יצויין שכך הושגה גם אחת המטרות המוצהרות של מדינות הדרום הפורשות: העמידה על 'זכויות המדינות'. ההתערבות הפדרלית בנעשה בהן צומצמה פלאים.

 

מלחמת האזרחים, ושני הדיכויים שבאו אחריה – הדיכוי הצבאי הצפוני קצר הימים והדיכוי הדורסני של השחורים על ידי הלבנים, שנמשך כמאה שנים – הרעילו את האווירה הציבורית בארצות הברית עד ימינו אנו. באיזה מובן, אם כן, זו מלחמת אזרחים "מוצלחת"?

 

*           *            *            *

 

ומן המשל אל הנמשל. הבה נניח שבעקבות פרובוקציה שאפילו ממשלות ישראל הרופסות אינן יכולות להתעלם ממנה – נניח, ירי קטלני של מתנחלים לעבר קצינים בכירים – תיפתח מלחמת אזרחים. נניח לצורך הדיון – הנחה שסבירותה מונחת בספק – שיחידות צה"ל, שהורגלו ש"גנים וכדים הם הבית", שהמתנחלים הם חלוצים ושהפוליטיקאים הם בוגדים, אכן תתייצבנה לצד הממשלה. נניח, לצורך העניין – עוד הנחה שסבירותה מוטלת בספק – שאף כוח צבאי חיצוני לא יתערב בסכסוך, ואת ההנחה המופרכת מכולן: שממשלה ישראלית תאפשר שימוש בחיל האוויר ובארטילריה כנגד מורדים חמושים במלכות, אך המצוידים בלב יהודי חם. נניח, בקצרה, את התרחיש האופטימלי ביותר.

 

המרד ידוכא תוך זמן קצר, שבועות יש להניח. מה יקרה לאחר מכן? האם תהין ממשלה ישראלית להוסיף על חטא כיבושה של עפרה בטנקים גם את החרבתה ופינויים הכפוי של בוגדיה לישראל? נניח שכן. ההנחה שמסוממי הרב קוק ומסונוורי יהוה גם יקבלו את הדין בהשלמה היא הנחה אחת יותר מדי. ישראל הדמוקרטית, מה שיישאר ממנה, תיאלץ לכפות שלטון צבאי או צבאי-למחצה על חלק ניכר מאוכלוסייתה – שכן אין להניח, בשום מצב, שבעלי בריתם הפוליטיים של הבוגדים בתחומי ישראל גופא ישבו בחיבוק ידיים.

 

כלומר, בתרחיש האופטימלי ביותר, תיאלץ ישראל להגביל משמעותית את זכויות האדם שבה. אפילו באם לא יפרוץ מרד שני, אפילו אם מחנות הפליטים של יהדות פלסטין לא יהפכו למקום שבו יסתובבו חיילי "ערב רב" בכלי רכב ממוגנים, הדמוקרטיה הישראלית כבר הוכתה אל החומש. והשיח הציבורי יורעל לדורות. בניגוד לארה"ב, לא יהיה מרחק גיאוגרפי בעל חשיבות בין הכובשים לנכבשים.

 

אין שום סיבה להניח שתרחיש כזה אכן יתממש. קצין בצה"ל, חובש כיפה, לא היסס לומר ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע, תוך זיהוי מלא, שהוא חשף בזמן אמת את היערכות הפלוגה שלו בפני פורעי יצהר. בגידה כזו היתה צריכה להביאו בשלשלאות בפני בית דין צבאי. זה לא יקרה – והמסר למה שצפוי לנו בשעת משבר לגיטימציה אמיתי ברור. צה"ל, תחת היבבן בוגי, עשה הכל כדי לשבש את הנחיות הממשלה להתנתקות מהרצועה; בין השאר דרש לא להיות מעורב בה כלל. דווח כי הרמטכ"ל הנוכחי, גבי אשכנזי, השמיע קולות דומים בדיונים סגורים.

 

כלומר, אם תפרוץ מלחמת אזרחים, הממשלה צפויה להיות מובסת בה בשל חוסר נאמנותו של הצבא; ואם כל זאת תנצח, תפגע הדמוקרטיה אנושות, ואמינותה – הרעועה ממילא בקרב חובשי הכיפות, הרואים בה שיטה זרה, מיובאת, הפוגעת באושיות הדת – תקרוס.

 

כל זה לא סביר שיקרה. להוציא יצחק רבין ואריאל שרון, כל ראשי הממשלה בישראל נמנעו מעימות עם "האחים היקרים", וגם ידעו למה. לא נראה שלראש ממשלה עתידי כלשהו יהיו האומץ והנחישות למחוץ את הנחש. מה שהיה הוא שיהיה: סיפוח איטי, גולש של מדינת ישראל לתוך ממלכת יהודה, עד שתקרוס המדינה סופית; שלדה האידיאולוגי מעורער ממילא, רקוב כתוצאה מהתפיסה הממארת של "מדינה יהודית", מבלי להבין את הסתירה בין "מדינה" ו"יהודית".

 

עדיף, על כן, ללכת. אירונית, זה יהיה אקט יהודי מאד.

 

(יוסי גורביץ)