החברים של ג'ורג'

10 באפריל 2010

צה"ל כארגון ימני, רשימת חשודים נוספים בריגול חמור, והאיומים על בלאו: עוד שלוש הערות בפרשת קם-נווה

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 14:36

גט סופי לשמאל? במהלך מסיבת העיתונאים של יובל דיסקין, הוא נשאל מדוע שיבץ צה"ל את ענת קם בלשכת עלוב הפיקוד. דיסקין השיב שהיא עברה את התחקירים הנדרשים, והוסיף שמאז חשיפת הפרשה, הורה הרמטכ"ל על שינוי הנהלים.

צה"ל, נזכיר, כבר ביקש מהשב"כ להעביר לו מידע על פעילי שמאל מציקים – עובדה שאנחנו מודעים לה בזכות ענת קם ואורי בלאו. עכשיו, אנשי השמאל שבכל זאת ירצו להגיע לצבא, למרות כל העובדות, ימצאו את עצמם צריכים להסביר את חייהם שקודם לשירות. הלכת להפגנות נגד הכיבוש? אתה רשמית סיכון בטחוני.

מצד שני, צה"ל עוד לא הדיח משורותיו קצינים מהתנחלויות שדיווחו לחבריהם על הכוונה לפנות מאחזים ואחר כך התרברבו על כך בכלי התקשורת. הוא גם לא ערך חקירה מקיפה כדי לגלות מי הדליף מסמך מסווג על תכניותיו לפינוי התנחלויות לערוץ 7. למעשה, כשאני חושב על זה, לא נראה לי שנפתחה חקירה כנגד ערוץ 7 בחשד לריגול חמור, ועל כך מיד. גם העובדה שמרד ביחידות הסדר הפך למשהו כה שכיח עד שהוא כבר לא תופס כותרת ראשית לא גורמת לגבי אשכנזי להורות על נהלים חדשים לחובשי כיפות סרוגות.

המסקנה מרירה וברורה למדי: צה"ל לא רוצה חיילים שעשויים שלא לטייח את הפשעים שלו.

אנשים שדיסקין טרם האשים בריגול חמור: מאחר ודיסקין והפרקליטות – מישהו יצטרך להסביר פעם איך יצא למערכת המשפט בישראל שם כה ליברלי, בזמן שהיא סמרטוט של מערכת הבטחון – החליטו להתחיל לצוד כל מי שאי פעם שם ידו על מסמך סודי שלא על פי חוק, הנה רשימת נחקרים ראשונית:

א. בנימין נתניהו. בשנת 1995 הקריא בנימין נתניהו מעל דוכן הכנסת את "מסמך שטאובר", המסמך הסודי מכל סודי שבו נקבעו העמדות הישראליות למשא ומתן עם סוריה. קשה לחשוב על מסמך שארגוני מודיעין מוכנים למות בשבילו יותר מאשר זה: פירוט עמדותיה הסודיות של מדינה במשא ומתן. נתניהו לא הועמד לדין, ולא בלתי סביר להניח שהבוגד המסוכן שהעביר לו את המסמך עדיין מכהן בתפקיד רשמי במערכת הבטחון. מאחר ונתניהו הקריא את המסמך כדי למנוע הסכם שלום בין ישראל וסוריה, ומאחר ועל פי תקדים ואנונו הוא "מסר אותו לכל הסוכנים כולם", יש להעמיד אותו לדין ולדרוש עונש של מאסר עולם, בשל כוונה לפגוע בבטחון המדינה.

ב. אלי "סבירות נמוכה" זעירא: הלז שימש, למרבה חוסר המזל, כראש אמ"ן במהלך מלחמת יום הכיפורים, נבעט על ידי ועדת אגרנט, ומאז הוא מנסה להוכיח שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא אשם. ניתן להתייחס באהדה מסוימת ליסורי המצפון של זעירא, שבכל בוקר שבו הוא מביט במראה קולות הזעקות בקשר ממוצבי התעלה שבים אליו, ושמנסה להתלות בכל קש כדי לומר, ולו לעצמו, שלא הוא אחראי. למרבה הצער, כחלק ממאמציו הוא חשף את זהותו של סוכן מוסד במצרים באותה תקופה, אשרף מרוואן. הלה נרצח בנסיבות מסתוריות בלונדון. השב"כ חוקר את האירוע בעצלתיים מזה כשנתיים. החקירה, ראוי לציין, באה זמן רב לאחר שזעירא חשף את שמו של מרוואן, מה שקרה ב-2004. כנראה שאין מה למהר: אחרי הכל, מדובר בסך הכל בראש שירות מודיעין שחושף את שמו של סוכן של שירות אחר, ובסבירות גבוהה מביא למותו. שום דבר רציני.

ג. דני יתום: ראש המוסד בדימוס, שעליו אפשר לומר בהערכה שהוא יותר אינטליגנטי מאחיו, אהוד "מפצפץ הגולגלות" יתום, לקח איתו הביתה, כמסתבר, לפחות מסמך סודי אחד מימיו כראש לשכת ראש הממשלה, והוא השתמש בו בספרו. אולי הגיע הזמן שבחורינו המצוינים יפרצו לבית שלו ויגלו בדיוק מה הוא מחזיק שם, ומאחר ונראה שהוא ניסה להחזיק במסמכים שלא בסמכות, אבל ככל הנראה בלי כוונה לפגוע בבטחון המדינה, ידרשו לזרוק אותו ל-15 שנים בכלא.

לא, אה?

החליפה של האיומים: יצא לי לנהל שיחה קצרה עם אבא שלי אתמול בהקשר לפרשת בלאו. היא היתה קצרה, בעיקר משום שהוא פינטז ללא הרף על חוליית מוסד שמביאה למותו של בלאו. מעיון בטוקבקים, גם ב"הארץ", מתקבל הרושם שהפנטזיה הזו – מוסווית, ברוח הזמנים, כ"חוליית טניס" – נפוצה למדי. במהלך מסיבת העיתונאים של דיסקין, הוא הרשה לעצמו לפזר איומים לא לגמרי מרומזים כלפי בלאו, שלדבריו נמצא על הכוונת של ארגוני טרור. על איומים דומים חזר סא"ל (מיל') יונתן דחוח-הלוי בטור בוויינט.

מאחר וזה נשמע כמו נסיון להכשיר את הקרקע לקראת הגשמת הפנטזיות של עם ישראל, צריך להבהיר לבחורים המצוינים עם האוזניות והמשקפיים שספק אם יש שטיק אחר שיגרום נזק חמור יותר לישראל – התנקשות באובמה, אולי. אם בלאו ימות בצורה משונה בלונדון, הנחת היסוד של פחות או יותר כל העולם תהיה שהמוסד/השב"כ היו אחראים לכך, וזו צריכה להיות גם המסקנה של אזרחי ישראל. רוב היהודים הגאים העילגים, יש להניח, ישמחו על כך; הם ממילא חיים בהכלאה רוחנית של ספארטה וגרמניה הנאצית.

אבל מבחינת אנשים שפויים, ורוב העולם, זו תהיה ההוכחה הסופית שישראל הפסיקה להיות מדינה דמוקרטית. לידיעת דיסקין ושאר אנשי השו-שו: הזעם הזה יגיע גם אם בלאו אכן יידרס באופן טבעי, או ייחלה ממשהו. במקומכם, הייתי מצמיד לו רופא ומאבטחים.

(יוסי גורביץ)

31 בדצמבר 2009

מקלף המסיכות

Filed under: כללי — תגיות: , , — yossi @ 18:40

מרדכי ואנונו נעצר שוב בתחילת השבוע (שני), בתואנה שהוא נפגש עם אזרחית זרה ובכך הפר את תנאי השחרור שלו. בכך הגיעה מסכת ההתעמרות של מערכת הבטחון הישראלית בוואנונו לשיא חדש: המדובר בחברתו לחיים של ואנונו.

מרדכי ואנונו, נזכיר, ריצה את כל עונשו, עד יומו האחרון. 18 שנה הוא שרץ בכלא ישראלי, שנים ארוכות מהן בבידוד, שמטרתן ככל הנראה להטריף עליו את דעתו. הוא שוחרר לפני חמש שנים, ומאז מונעת ממנו המדינה לעשות את מבוקשו היחיד: לעזוב את ישראל מאחוריו. רצוי להזכיר שזו הבחירה שהוא עשה עוד בתחילת שנות השמונים: הוא עזב את ישראל, המיר את דתו, ובכלל ניסה לנתק כל קשר בינו ובין העם הקטן והמאוס (זה לא אני אמרתי, זה נורדאו) היושב בה.

ואנונו מצליח, ייאמר לזכותו, לקלף בעקביות את הקליפה הדמוקרטית-ליברלית הדקה שישראל מרבה להתהדר בה (היום אמר איזה אפרטצ'יק יהודי באוסטרליה ש"אוסטרליה, כמו ישראל, היא מדינה שמקדשת רב גוניות ושונות". בחיי.): הוא אסיר שריצה את עונשו – אבל המדינה ממשיכה להתעלל בו; הוא גר בישראל – אבל הוא עצור בתוקף צו של עלוב הפיקוד. מה קשור עלוב הפיקוד לעסק? למה לא צו רגיל של בית משפט? אה, כי למקרה ששכחתם, תקנות שעת החירום (1945), שעליהן אמר מנחם בגין שהן גרועות מהחוקים שקבעו הנאצים, עדיין בתוקף. ויש להן עליהן הרבה פחות ביקורת משפטית.

כלומר, ישראל היא מדינה דמוקרטית עד שנמאס לה להיות כזו, ואז היא שולפת את נשק יום הדין מהמחסנים, לוקחת אזרח שנמצא בליבה של ישראל עצמה, ומעמידה אותו תחת שיפוטו של קצין בלתי נבחר, כזה שהתרגלנו שיש לו סמכות בשטחים. זה לא חייב להיעצר בוואנונו, אתם יודעים. כפי שלמדה טלי פחימה על בשרה, אם תעצבן מספיק את מנגנוני החושך, אתה יכול למצוא את עצמך במעצר מנהלי, לשמוע את נציגי התביעה מודיעים שהם לא ידרשו נגדך עונש מוות בסעיפים שמתגמדים במהירות, ונגרר לעסקת טיעון שבמסגרתה אתה מודה בסעיף אישום מגוחך רק כדי שיתנו לך לגמור עם זה כבר. אם ישראל לא אוהבת מפגינים זרים, היא יכולה לנסות לשסות בהם את יחידת עוז, כששופט נמצא בחדר סמוך ולא מתערב – אף שהיא מפירה את הוראותיו – וזאת למרות שליחידת הקלגסות הזו אין שום סמכות על אנשים שנמצאים בישראל ברשות.

מרדכי ואנונו הטיח בישראל את כל מררתו. התנצרותו, יותר ממה שכונה בגידתו, היא יריקה בפרצוף. היא הוציאה נגדו בשעתו אפילו את ישעיהו ליבוביץ', שכינה אותו בשמות גנאי בשל כך – עוד הוכחה לנטייתו של ואנונו לקלף מסיכות: ליבוביץ' אהב להתחפש לדתי סובלני, למרות שתפיסת עולמו לא היתה סובלנית במיוחד.

ואנונו גרם לשופט המוערך בדרך כלל, מאיר שמגר – שהיה מסוגל לכתוב את מילות הזהב "הוואכמן איוואן דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו", ולהעמיד היטב את החוק מעל צדק ההמון – לשגיאה גסה: שמגר פסק, בערעורו של ואנונו, שהוא אשם בריגול חמור, למרות שלא נפגש עם סוכן זר ולא העביר את הידיעות שברשותו לסוכנות מודיעין כלשהי. זאת משום שהפרסום כמוהו "כהעברת המידע לכל הסוכנים כולם". האם שמגר באמת לא עמד על ההבדל שבין פרסום – שמפקיע ידיעה מכלל סוד והופך אותה לפומבית – ובין ריגול, שמעביר ידיעה סודית לצד אחר, בעוד הצד ממנו נגנבה הידיעה עדיין משוכנע שהיא ידועה רק לו? קשה להאמין. אחרי הכל, הוא היה הפרקליט הצבאי הראשי ועניין בטחון לא היו זרים לו. ואולי מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי מסוגל לזכות אדם כמו דמאניוק, אבל לא אדם כמו ואנונו.

החלטותיה של המערכת המשפטית, במקרה של ואנונו – כמו בכל מה שקשור לתכנית האטום הישראלית, כמו במקרה של פחימה, כמו במקרה של התרת העינויים, כמו במקרה של כביש 443 עד לשבוע האחרון, כמו במקרה של "נוהל שכן", כמו במקרה… – מעידה על כך שהיא מיישרת את עצמה לצידה של מערכת הבטחון כמעט אוטומטית. הקלגסים והשוטרים החשאיים צריכים להיות טיפשים במיוחד וגסים במיוחד כדי לגרום למערכת המשפטית לראות את מה שרואה כל אדם בעל עיניים. והמקרה של ואנונו חורג במיוחד, ×›×™ המשך שהותו בישראל, בניגוד לרצונו, נעשית בשל הטענה של מערכת הבטחון שיכול להיות שיש לו מידע שהוא עוד לא פרסם.

יכול להיות. זה לא צריך להיות שיקול. הרעיון שאפשר להעניש אדם בגלל משהו שהוא עלול או עשוי לעשות לא מקובל, בדרך כלל, במערכת המשפטית שלנו. יתר על כן, רצוי לשים לב לעובדות: ואנונו עזב את עבודתו בכור הגרעיני ב-1985. את המידע שהיה לו, הוא פרסם ב-1986. כלומר, מדובר במידע שהתיישן לפני 23 שנים.

המקובל במקרים כאלה הוא לפעול כדי לשנות את המערכת, כדי להגיב על המידע שפורסם ולהפוך אותו לבלתי עדכני. האם המערכת השושואיסטית שלנו לא עשתה זאת ב-23 שנים? אולי, אולי לא. בישראל לא מדברים על ענייני גרעין ורשמית האזרחים לא יודעים אפילו שיש לישראל נשק כזה – כי אנחנו מדינה דמוקרטית, כידוע – והמידע הזה לא יגיע אלינו עד הוואנונו הבא.

אבל ראוי לשים לב לטענה נוספת של מערכת הבטחון: יכול להיות שוואנונו יודע משהו שהוא עצמו לא יודע שהוא יודע, והוא יכול לפרסם את המידע אפילו בלא יודעין. מעבר למופרכות הטיעון הזה – ומעבר לעובדה שבתי המשפט מתייחסים אליו – צריך לשאול: למה לעצור בוואנונו? יכול להיות שגם ראש המלמ"ב יודע מידע כל כך סודי שהוא אפילו לא יודע שהוא סודי, והוא יכול לפלוט אותו בטעות. ולא רק הוא: כל מי שאי פעם נחשף לסודות הכור יכול להגיע למצב האומלל הזה. המסקנה היא שיש למנוע מכל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בכור הגרעיני – סליחה, מפעל הטקסטיל – בדימונה מלצאת את הארץ או לשוחח עם אזרחים זרים. למעשה, אולי פשוט מוטב לכלוא אותם שם לשארית ימי חייהם.

לא, הא? ואנונו עושה לנו שירות טוב: הוא חושף את ערוות טמטומם של שירותי הבטחון, ואת כניעותן של שאר המערכות. הוא, במובנים מסוימים, הסוקרטס שלנו: הוא הזבוב המציק, המציב את השאלות שאיש אינו שואל. אולי, אם תשוב המערכת ותדון בשאלתו, יתחוור לה שראוי להרחיק את האיש האיום הזה מישראל. הוא מסוכן למעמדה של מערכת הבטחון בעיני אלו שהיא מתיימרת להגן עליהם הרבה יותר משהוא מסוכן לבטחונה של ישראל.

(יוסי גורביץ)

31 באוקטובר 2009

שוב נופלים לאותו הבור

המתנחלים, חקיינים שקדנים של הפלסטינים, הפעילו נשק בלתי קונוונציונלי במהלך ההתנתקות: קטינים שהפרו את הסדר ותקפו שוטרים, פעם אחר פעם, כשהם מסרבים להזדהות בעת מעצרם. במקרים רבים, הוריהם של הקטינים סירבו לזהות אותם. המטרה היתה אחת: השמצתה של מערכת המשפט וטענה ל"רודנות". זה היה, כזכור, מיד אחרי שהמתנחלים הפסיקו להתייחס לאריאל שרון כאב המייסד והתחילו לתאר אותו כרודן. משטרה שעוצרת ילדים – זה בדיוק מה שהם היו צריכים.

המערכת לא ידעה מה לעשות עם ילדות שהתפרעו בתאי מעצר והחריבו אותם, ושבסירובן להזדהות מנעו בעצם את שחרורן. היא עדיין לא יודעת. התוצאה, בדרך כלל, היתה קשיחות מופרזת כלפי הקטינים – שחלקם ישבו חודשים ארוכים במעצר – ולעיתים גם התעמרות מטומטמת, תוצאת תסכול. מקרה מובהק הוא זה שבו נעצרה בתו של ברוך מרזל בתואנה ש"שפכה מים על בית פלסטיני".

זה לא נגמר אז. ילדות הן כלי נשק יעיל, שתמיד מוציא את המערכת מעשתונותיה. שש בובות פוליטיות קטינות הפגינו מול ביתו של תא"ל נועם תיבון, וחילקו פלאיירים בהם הוא מתואר כ"רשע". שתיים מהן מואשמות, בנוסף, בכתיבת גרפיטי עוין לתא"ל האומלל. הן מואשמות גם במפגע רעש – הן שרקו במשרוקיות. הן, כמובן, סירבו להזדהות.

בפעם האחרונה שבדקתי, הפגנה היא עדיין זכות חוקית בישראל. אם אפשר היה להפגין מול ביתו של חלוץ בזמן מלחמת לבנון, מן הראוי שאפשר יהיה להפגין מול ביתו של תיבון בגלל העובדה שפינה מאחזים. גם כתיבת גרפיטי איננה, בדרך כלל, עבירה שגוררת מאסר.

ובכל זאת, הפרקליטות רוצה להשליך את שש שטופות המוח הקטנות למאסר בפועל. ולא סתם משפט: התביעה תשען על ראיות סודיות – אהוד ברק כבר הוציא את הצו – של השב"×›. כלומר, לא רק שעל פניו יש כאן רדיפה על ידי הצדק – ענישה חמורה מהמקובל על מה שבדרך כלל אפילו לא מוגדר כעבירה, או, במקרה של הגרפיטי, לא מגיע לבית משפט – מצפים שנקבל בשוויון נפש שאפשר להרשיע קטינים במקרה ×›×–×” על סמך "עדויות חסויות".

עדויות חסויות, כאלה שלנאשם אין כל אפשרות להתגונן נגדן, הן דבר בזוי ופסול בכל הליך משפטי. אף פעם לא מיותר להזכיר שהסיבה לכך שדרייפוס הורשע היתה תיק "סודי" מזויף נגדו, ושכאשר מוגש תיק "ראיות" כזה, שהנאשם כלל לא רואה ושאיתן איננו יכול להתמודד, לא רק שאין אפשרות לדעת מה אמיתותן של הראיות, אלא שהמשפט מתקרב באופן מסוכן להליך אינקוויזיטורי. העובדה שהמערכת המשפטית שלנו התרגלה לשימוש ב"ראיות" סודיות – וראו הפוסט הזה של נעמה כרמי – עד כדי כך שהיא נדרשת להן במשפט שבו העבירה החמורה ביותר היא כתיבת גרפיטי, צריכה להדאיג כל אחד. מה שמפחיד עוד יותר הוא העובדה שהשב"כ היה מעורב במעקב אחרי הקטינות.

החונטה לחוצה מאד, כמסתבר. קצינינו האמיצים הופכים לשלוליות זיעה קרה כשמישהו – מימין או משמאל – מנסה לקשר בינם ובין המעשים שהם עשו. אבל פחדיהם של הקולונלים והגנרלים שלנו, רצונם שמה שהם עשו בעבודתם לא ירדוף אותם במנוחתם, לא צריכים לגרור את הנהלים שהם מפעילים בצד הלא נכון של הקו הירוק לישראל גופא.

אשר לילדות עצמן, ברור לכל מי שעיניו בראשו שלא הן הבעיה אלא הוריהן. ומאחר והן מתגוררות בשטחים הכבושים, הפתרון צריך להיות פשוט מאד: לעשות להוריהן מה שנהוג לעשות להורים פלסטינים במצבים דומים, היינו להשית עליהם קנס ענק במשפט צבאי זריז (כמובן, רק במקרה של עבירה ממשית, לא של פגיעה בשלוות נפשו של קלגס בכיר). אחרי הכל, אין שום סיבה ששני קטינים שמתגוררים במרחק כמה מאות מטרים יישפטו בשתי מערכות משפט שונות; בדרך כלל קוראים לזה אפרטהייד.

(יוסי גורביץ)

3 בספטמבר 2009

שגה בניסוח

במוסף השבת של ידיעות אחרונות התפרסם ראיון חם ועוטף עם אל"מ איתי וירוב. וירוב, למי שאינו זוכר, ניסה להגן על אחד מפקודיו, סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטיני, ואמר בבית דין צבאי שהפעלת אלימות היא "לא רק מותרת אלא לעיתים אף בגדר חובה". לאחר שהדברים עוררו סערה זוטא – לא אומרים דברים כאלה! – וירוב פנה להסביר את עצמו. ידיעות שמח להעניק את הבמה.

הראיון כמעט צפוי. וירוב מתנצל על הניסוח, אך לא על התוכן. בישראל זה שם קוד מקובל למדי ל"כולכם על הזין שלי". וירוב לא בא להתנצל, וירוב בא להסביר.

זו הפתעה קטנה מאוד שווירוב לא מבין במה פשע הפקוד שלו. כאשר חיילי צה"ל בעטו בפלסטינים ובפעילי שמאל בחירבת ספא, וירוב היה שם, ולא רק ברוחו. לא בכדי חיילי חטיבת כפיר מפורסמים בידם הקלה. ההפתעה היחידה היא שווירוב נתן לדברים ביטוי פומבי.

אבל הדבר המדהים באמת, המרתק, בראיון הזה היה עצם קיומו. אמנם, סגן מלול "לא מכיר דרך אחרת להשגת מידע ממבוקשים", כדבריו, אבל לפרקטיקת החקירה הספציפית הזו מקדיש המילון מילה מיוחדת – עינויים. והנה, על אחת הבמות הציבוריות המרכזיות בארץ, אל"מ בצה"ל מנסה להצדיק עינוי עצירים.

המראיין, יוסי יהושוע, עושה לאל"מ וירוב חיים קלים מאוד. עבורו, מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק מוכן ללכת וירוב, איש ערכי שכמוהו, כדי להגן על חייליו. איכשהו, כשמתארים כך אישור מגבוה לשחרר "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכיה או חניקה", זה נשמע כמעט בסדר.

ב-6 בספטמבר, 1999, לאחר שמונה שנים של מזמוז זמן, אסר בג"ץ על עינויים בישראל. טוב, לא בדיוק אסר. הוא אפשר עינויים במקרה הצורך. חוקר יכול לענות עציר, אם הוא רוצה. אם העציר מתלונן, היועץ המשפטי לממשלה מורה על בדיקה מקדימה של התלונה, כדי לברר אם התקיימה "הגנת הצורך". עד עתה, כמעט עשור לאחר מכן, הגנת הצורך לא נפרצה אפילו פעם אחת. חוקרים המשיכו לענות, תלונות הגיעו, אבל איכשהו תמיד היה צורך.

כמעט עשור לאחר מכן, הראיון עם וירוב לא מעורר שום הד. וירוב טוען שיש "אבסורד בלעצור קצין לוחם עד תום ההליכים, כאחרון הפושעים, ולהוביל אותו באזיקים אל בית המשפט כמי שחשוד באלימות בנסיבות מחמירות", והמראיין לא רואה צורך לשאול על איזה אבסורד, בעצם, הוא מדבר.

כי זה העניין בעינויים – אם הם שם, הם אפשריים. אם הם אפשריים, השאלה היא רק מתי והיכן. וזה כל הוויכוח שיש בין וירוב לבין הציבור הישראלי, אם ויכוח כזה קיים בכלל. לא האם, אלא מתי.

אי אפשר לאפשר עינויים, ולחשוב שנוכל לשמור עליהם בפינה צדדית וחשוכה. המענים לומדים כיצד לענות, וילמדו מאוחר יותר אחרים; האחראים עליהם חותמים על טפסים שמאשרים זאת, והטפסים מודפסים, משוכפלים, עוברים ליועץ המשפטי לממשלה, מאושרים שנית. זה לא רק וירוב, לא רק הראיון בידיעות.

בחודשים האחרונים נחשפות בארצות הברית יותר ויותר מפרקטיקות העינויים של ממשל בוש. כל ההצדקות המשפטיות, כל האנשים שאישרו, מובאים עכשיו לצליבה תקשורתית. בישראל מדברים על זה מעט, בלי טורי דעה, עם כמה שפחות נתונים. כמו וירוב, גם אלו שאישרו את עינויי העצירים בארה"ב מנסים להגן על עצמם. גם הם יכולים ללכת לתקשורת. אבל שם יכול המנחה לומר בפסקנות, בזעם, "We Don’t Torture". לא כאן.

(איתמר שאלתיאל)

1 ביוני 2009

להפסיק את המשחק של פרקליטי קצב, ההסתייגות הלא ראויה של מזוז, ההתעוררות המאוחרת של אהרן ברק, ותועבת טופז שנשכחה: ארבע הערות בין משפט ומשפח

עד הסוף המר: פרקליטיו של הנשיא לשעבר, משה קצב, הודיעו הבוקר (ב') על התפטרותם מייצוגו. זה התרגיל האחרון בשורת תרגילים שמבצעים קצב ופרקליטיו כדי למנוע ממנו את מר הכלא.

התרגיל המסריח הראשוני היה כאשר הודיעו פרקליטיו של קצב, בבוקר שבו אמור היה להודות בפשעיו, כי הוא חוזר בו מעסקת הטיעון. אחר כך ניסה האיש שמעוניין להלחם על חפותו לדחות את המשפט פעם אחר פעם. השיא היה לפני כחודש, כאשר יום לפני תחילת המשפט, עתרו הפרקליטים לבג"צ כדי להעביר את המשפט לבית משפט קרוב יותר לביתו של קצב – מה שכמובן היה גורר את ההליכים הלאה. בג"צ זרק אותם מכל המדרגות. אתמול, ניסו הפרקליטים לדרוש כי הדיון בעניינו של החשוד באונס ייערך בדלתיים פתוחות, בטענה המדהימה שהללו, משום שפנו לתקשורת, ויתרו על פרטיותן – הצבעה גסה על קו הפעולה שלהם, היינו השפלת והכפשת קורבנותיו-כאורה של קצב.

עילת ההתפטרות היא דרישתו של בית המשפט לסיים את התיק במהירות ולערוך ארבעה דיונים בשבוע. הקצב הזה קצת מהיר מדי בשביל קצב ופרקליטיו, והאחרונים טוענים שלא יוכלו לעמוד בלחץ, ויש להם לקוחות חדשים. אם להתחשב במה שראינו עד כה, נראה שמטרת ההתפטרות היא לקנות לקצב עוד קצת זמן ללא סורגים. העובדה שההתפטרות היא על דעת כל עורכי הדין מחזקת את החשד הזה.

פרקליטים נוטים לשכוח כי תפקידם הרשמי איננו להגן על הלקוח שלהם. הם פקידי בית המשפט, ותפקידם הוא לסייע בהוצאת האמת לאור. בשנים האחרונות, עורכי דין הפכו גם ליועצים תקשורתיים של הלקוח, ובמקרה של קצב מתקבל הרושם הלא נעים שפקידי בית המשפט פועלים כנגד בית המשפט. ראוי, אם כן, שבית המשפט יסרב לקבל את התפטרותם של הפרקליטים, ויזהיר אותם מפני תרגילים נוספים. אם השטיקים יימשכו, יש מקום לנקוט בסנקציות, עד כדי שלילת הרשיון שלהם. הבזיון הזה חייב להפסק.

וילך מזוז מעדנות: היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע אתמול (ראשון) שהוא מסתייג מעדותו של אל"מ איתי וירוב. נחמד מצידו, אבל לא נראה שזה מספיק.

וירוב – מפקד חטיבת כפיר, שהיא חטיבת כיבוש ייעודית – העיד במשפטו של אחד מפקודיו. הוא חשף שם את האמת הלא נעימה שכולנו יודעים, על האופן שבו פועלת הבהמה הירוקה בשטחים. הפקוד הואשם בכך שתקף פיזית פלסטיני. וירוב לא הבין מה רוצים ממנו. הוא מתיר אלימות פיזית "כל עוד היא משרתת את המשימה." הוא אומר ש"מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית , במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה היא בהחלט דבר אפשרי".

וירוב מסביר שהחיילים שלו מענים אנשים כחלק יומיומי מפעילותם: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה במקרים של חיכוך, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. נגיחה, לא." הוא אומר ש"הצורך באלימות בעת תשאול הוא בהחלט דבר סביר." ברור לו שרוב הנפגעים מפעילות אנשיו הם חפים מפשע: "אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".

לווירוב אין שום בעיה עם זה: "בניגוד לאמירות האוניברסליות שלפיהן שופט מעדיף שעשרה נאשמים ייצאו לחופשי ולא יישב זכאי אחד בבית הסוהר, אנחנו נפרוץ לאלף בתים כדי להוציא קלצ'ניקוב אחד". בקיצור, קולונל וירוב רואה בתושבי הגדה כולם בני ערובה שהוא יכול לעשות בהם כרצונו, במרדף אחרי קלצ' חלוד כלשהו – שב-999 מתוך 1,000 מקרים כלל איננו קיים. מותר לתהות אם חלק מהמקרים של רדיפת-שווא נובעים ממידע שנמסר תחת עינויים, שכל מטרתו היתה לגרום למענה להרפות.

ראוי להתבונן היטב בזליגה של העינויים. בהתחלה, בשנות השישים, השב"כ נהג לחקור חשודים בעינויים תוך שקרים למערכת המשפט (על כך, מיד). אחר כך, משהתפוצצה המורסה הזו בפרשת קו 300 ופרשת נאפסו, הוטלו הגבלות משפטיות על העינויים – הם הותרו (תחת הכינוי "לחץ פיזי מתון", שהיה למשל ולשנינה") רק במצב של "פצצה מתקתקת". מעולם לא תועד עד כה, ולו מקרה אחד, של "פצצה מתקתקת" – אבל במהירות, כל נחקר בעייתי הוגדר כ"פצצה מתקתקת". בג"צ ביטל את האישור ל"לחץ פיזי מתון" ב-1999.

והנה, פתאום, ב-2009, אנחנו מגלים מפי קולונל וירוב שחקירה בעינויים – וכן, מכות הם עינויים – היא לא משהו ששמור לחוקר שב"כ שמאחוריו מרחף איזה יועץ משפטי, ושהוא חב דין וחשבון לממונים עליו, אלא לכל ילד בן 19 ש"חושב" שיש צורך בהם. וכל זמן שהוא יכול לטעון שהיה בהם צורך מבצעי – וירוב טרם מצא לנכון לאשר לחייליו לפרוק את תסכוליהם על הפלסטינים סתם כך; בכך הוא מפגר אחרי דעת הקהל – המפקד שלו רואה בכך דבר סביר, הגיוני, יומיומי. כך משחיתים עינויים, תמיד, את כל מי שעוסק בהם.

בצבא נורמלי, קצין בכיר שהיה מודה בבית משפט שהוא נתן פקודות לחייליו לענות אזרחים חפים מפשע, ושהוא איננו מבדיל בפעולותיו בין אוכלוסיה אזרחית ובין האויב, היה זוכה לאחד מאלה: או שהיו מבקשים ממנו בנימוס להתכנס בחדרו, בנוכחות אקדח; או שהיו אוזקים אותו ומעמידים אותו לדין באשמת פשעי מלחמה. בישראל, הוא זכה לנזיפה צבועה במיוחד מאלוף הפיקוד. ראוי לתהות: אם הפקודות שמחלק וירוב כה פסולות, אם התנהגותו כה לא ראויה, עד שהוא ננזף – מדוע משאירים אותו בתפקידו?

אולי, עולה החשד, מתוך רצון שיישאר בתוך האוהל וישתין החוצה. אפשר שיש לו דברים מעניינים מאד לומר על שורה של בכירים בפיקוד מרכז ובצה"ל בכלל.

בוקר טוב, אהרן: נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, אמר אתמול ש"היו מקרים" שבהם מערכת הבטחון "סיבנה" את בית המשפט העליון. מאליו עולה צחוק חלול: ניסוח מדויק יותר יהיה שהיו מקרים שבהם היא לא סיבנה אותו.

אולי המקרה הבולט של שקרים, שמעולם לא נחקר לעומקו, היה זה שעסק בעינויים. כפי שחשפה ועדת לנדוי, במשך עשרים שנים, טענו אלפי עצירים פלסטינים שהודאותיהם הוצאו מהם בעינויים. נציגי השב"כ נשבעו לשקר, באורח יומיומי, וכתוצאה מכך התקבלו אלפי הודאות כוזבות כראיות. הדבר בוצע בידיעתם ובעידודם של ראשי השב"כ באותה תקופה.

מקרה בולט אחר הוא השקר המוסכם, ולפיו התנחלויות הן "הכרחיות לצרכי בטחון". צה"ל משקר, כי אחרת הקמת התנחלויות אסורות על פי החוק הבינלאומי. ההתנחלויות כולן הן, במידה זו או אחרת, מוצב צבאי. גם כאן, שיקרה מערכת הבטחון על ימין ועל שמאל.

המגונה בכל הפרשה הוא דווקא אהרן ברק. מהמתנחלים, מהצבא ומהשב"כ אין לצפות להרבה: לראשונים מעולם לא היתה בעיה עם שקרים, והשב"כ הוא ארגון חוקר, שתפקידו הוא למצוא מחבלים בטרם יפעלו. ארגונים כאלה תמיד יחפשו דרכים ל"קיצור הליכים". תפקידו של השופט ברק היה לעמוד מולם כרסן. אם אכן ידע ש"סיבנו" אותו, היה עליו להפעיל את מלוא חומרת החוק האוסר על עדות שקר – גם אם זה אומר לעצור את שר הבטחון או את פקידיו הישירים. שופט עליון שמניח לפקיד מדינה ל"סבן" אותו, ובמקום לנקוט בצעדים הנדרשים, מעדיף להתלונן על כך שנים לאחר מעשה – הוא במידה רבה שותף לפשע. הוא לא קיבל את המשכורת השניה במדינה כדי שישמש כקיביצער.

התועבה הנשכחת של טופז: על האיש עצמו ומעצרו איני רוצה לומר דבר. צריך לזכור שאנחנו נמצאים תחת שטף של הדלפות משטרתיות יזומות, ושהללו לא תמיד מתגלות כאמת מוצקת. לעיתים הן רק אמצעי לחץ כנגד החשוד, או אמצעי חקירה. האמת, במצבה הנוכחי של משטרת ישראל, אם מחר כל הכותרות יאמרו שהיא סחטה את ההודאות בעינויים או איומים כדי לדוג לעצמה סלב, זה לא יפתיע אותי. גם על ההתקף המשונה שעבר על חלקים מהתקשורת (15 עמודים בידיעות אחרונות?!) כבר כתבו לפני.

אבל בכל זאת צריך לומר משהו. שורת פרשיותיו של טופז כבר גוללה בכל מקום אפשרי – משבירת משקפיו של שניצר והנשיכות של הדוגמנית ההיא. כחובש משקפיים, זכרתי בעיקר את התקיפה של שניצר, שתיאר אותה היום. טופז קרא לעברו "אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין".

משלל הפרשיות של טופז שצוטטו עם מעצרו נשמטה אחת. בינואר 2009, בבלוגו, שירבט טופז כתב שיטנה עילג לאחמד טיבי. זה היה במהלך המלחמה בעזה. בין השאר, כתב לו טופז: "אם אתה לא רואה את זה [את צדקתה הבתולית של ישראל – יצ"ג], אז אני אוציא לך את העיניים כדי שתראה!!! למרות שהייתי אצלך בבית ולמרות שאתה דוקטור".

נשמע מאד דומה למה שהוא אמר לשניצר. ובכל זאת, דווקא האיום לעקור את עיניו של חבר כנסת ערבי – דווקא הוא לא הוזכר. הלוואי שזה היה מקרה.

(יוסי גורביץ)

25 בספטמבר 2006

דו-הסטריות של הפרי המורעל

בישראל נשמעים לאחרונה קולות המזהירים מפני קרבת-יתר לממשל האמריקני הנוכחי: מעולם לא ישבו בבית הלבן אנשים שהיטיבו כל כך להמאיס עצמם על העולם. כשביקר סגן הנשיא צ'ייני לאחרונה בארמון באקינגהאם, קיבלה התזמורת המלכותית את פניו בנגינת "המארש הקיסרי" מתוך "מלחמת הכוכבים" – המוזיקה של דארת' ויידר. ובריטניה היא בעלת ברית נאמנה. הממשל מחשב את קיצו לאחור – העולם ינשום לרווחה בינואר 2009, יהיה אשר יהיה המנצח – אבל עצם הקרבה אליו מקרינה עוינות גם לעבר ישראל

חדי עין מבין המשקיפים הצביעו על כך שתפישות צבאיות אמריקניות חלחלו לצבא הישראלי, שאימץ אותן ללא מחשבה: מתקפת האוויר שבה נפתחה המלחמה האחרונה בלבנון דומה באופן חשוד ל"הלם ואימה" של תחילת המלחמה בעיראק. אבל "הלם ואימה" הופעל נכון: הוא כוון כנגד צבא קונבנציונלי, בעל שדרת פיקוד, מפקדות, מרכזי תקשורת וציוד. הגירסה של חלוץ הופנתה כנגד החיזבאללה, והיתה יעילה הרבה, הרבה פחות. אם "הלם ואימה" הביאה לכך שכמעט ולא היו קרבות קרקע בין אמריקנים ועיראקים, הרי שבלבנון, אחרי כל האש ותמרות העשן, החי"רניקים והשריונרים עדיין היו צריכים לעשות את רוב העבודה.

אבל חלחול הרעיונות היה דו-סטרי – וישראל הצליחה להשחית את ארצות הברית בנושא קריטי מאד: עינויים.

"אינני יודע אם תקבלי מכתב ×–×”. מחר אוצא להורג באשמת כישוף וברית עם השטן. אני נשבע לך, בתי, שאין אמת בכל ×–×”. הם לא מפסיקים לענות אותך עד שאתה אומר מה שהם רוצים שתגיד … זכרי אותי כאדם ישר.”

— מכתבו של אחד מנרצחי ציד המכשפות הגדול

החוק הרומאי התיר לענות עבדים כדי להוציא מהם הודאות. עינויים נחשבו לעונש בלתי ראוי לאדם חופשי. אבל משעה שהותרו, הם הרעילו את כל הסביבה המשפטית, והקיסרים כבר עינו אזרחים ללא מעצור; על דומיטיאנוס נאמר שהמציא את השיטה היעילה ההיא, העלאת מבושיו של הנחקר באש. הודאה שהוצאה בעינויים נחשבה, על כן, לחוקית ברוב שיטות המשפט האירופאיות. בעידן שבו מדע החקירה עוד לא נולד, ההודאה היתה מלכת הראיות, והעינויים היו הכלי בהא' הידיעה לסחיטת הודאה.

באנגליה נאסרו העינויים, והודאה שנגבתה באמצעותם היתה בלתי חוקית. על כן היה צורך לטשטש את השימוש בהם, ועל כן היו האנגלים מחלוצי שיטת העינויים היעילה ביותר: tormentum insomniae, מניעת שינה מן הקורבן עד שיישבר ויודה בנדרש ממנו. זו שיטה איטית מאד – היא דורשת לפחות יומיים, לעיתים שלושה ואף ארבעה – אך יש לה יתרון משפטי בולט: היא איננה מותירה כל סימנים על גופו של הנאשם.

הזוועות של ציד המכשפות הגדול, במהלכו עונו עשרות אלפים והודו בפשעים שלא ביצעו, שכנעו את החוקרים והמשפטנים שהעינויים הם שיטה גרועה מאד להגיע לחקר האמת. בסוף המאה ה-17, אפילו האינקוויזיטורים, במסמכים פנימיים, החלו לפקפק ביעילותם. המאה ה-18 הציגה אותם כזוועה שהם, ובמאה ה-19 הם הפכו לתועבה.

המאה ה-20 הפכה את המגמה. קיהוי החושים שבעקבות הטבח הגדול שהיה מלחמת העולם הראשונה, והבוז לאדם שהיה כה טבוע בלניניזם, איפשרו את הקמת הצ'קה, שהשתמשה בעינויים מראשיתה. תחת סטאלין, הגיע טירוף העינויים למימדים שלא נודעו קודם לכן, או לאחר מכן. מיליוני בני אדם עונו, והודו בקשרים שלא היו, במזימות שלא נחרשו מעולם, בפשעים שלא נזממו. הנאמנים שבאזרחים הודו בבגידה, וברית המועצות צללה לתוך חשכה של ציד מכשפות.

בין המעונים ×”×™×” מנחם בגין, חייל פולני שנשבה על ידי חיילי סטאלין, כשזה ×”×™×” עדיין בעל בריתו של היטלר וחילק עמו את פולין. הוא תיאר את עינוי השינה כך: “רוחו של האסיר עייפה עד מוות, רגליו בלתי יציבות, ויש לו רק תשוקה אחת: לישון, לישון רק מעט, לא לקום, לשכב, לנוח, לשכוח… כל מי שחווה תשוקה זו יודע שאפילו הרעב והצמא אינם משתווים לה".

לימים, כשיהיה בגין ראש הממשלה, הוא יזמן ללשכתו את אברהם אחיטוב, ראש השב"כ, ויורה לו להפסיק מיד את כל העינויים שבהם נוקט ארגונו. אחיטוב מחה: “אפילו לא סטירת לחי?”. “אפילו לא סטירת לחי, וזו הוראה", ענה בגין. אחיטוב הבטיח לציית.

הוא שיקר.

השב"כ הוא ארגון קטן. (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא מונה רק 500-700 עובדים במשרה מלאה, ומספר זה כולל את הצוות המנהלתי של הארגון. מספר החוקרים קטן, מלאכתם מרובה, השעון ולעיתים גם הפצצה מתקתקים.

כתוצאה מכך, מיד לאחר מלחמת ששת הימים החל השב"כ לענות. זו שיטה מהירה יותר מאשר חקירה אמיתית, שהיא מאבק מוחות, ונגד הטרוריסטים המאד לא מתוחכמים שפעלו אז בשטחים הכבושים, היא גם הביאה תוצאות. כתוצאה מכך, השחיתו העינויים את הארגון: חוקרים מוכשרים עזבו, סדיסטים התחילו לחפש שם עבודה, ויכולת החקירה – להבדיל מיכולת הוצאת ההודאה – התדרדרה.

בעקבות פרשת קו 300 ופרשת נאפסו – בה אולץ בעינויים קצין צ'רקסי נאמן להודות ×›×™ הוא מרגל של אש"×£ – הוקמה ועדת השופט לנדוי. הוועדה מצאה ×›×™ אנשי השב"×› העידו עדות שקר באשר לאמצעים בהם השתמשו באלפי משפטים, אך למרות זאת אישרה שימוש בעינויים מוגבלים – “לחץ פיזי מתון" – בחקירות בהן הנחקרה ×”×™×” מודע ל"פצצה מתקתקת"; היינו, ידע על קיומו של פיגוע העומד להתבצע, ועל כן ×”×™×” צורך בהוצאת מידע באופן מהיר במיוחד.

ה"פצצה המתקתקת" הוא טיעון החביב על מענים ברחבי העולם. בפועל, כאשר אתה מתחיל לענות אדם, לעולם אינך יודע אם הוא אכן מחזיק במידע על פצצה מתקתקת. למעשה, עינויו של אדם במקרה כזה מסוכן במיוחד: הוא עשוי, כדי להפסיק את הכאב, למסור מידע שקרי, שבבדיקתו תבזבז זמן יקר. ואף על פי כן, הטיעון התקבל – וכמובן, נעשה בו שימוש במקרים שבהם לא רק שלא היתה פצצה מתקתקת, גם ספק אם היה פתיל. משעה שעינויים הם זמינים, הם הופכים לברירת המחדל.

בג"צ אסר בשנת 2000 באופן גורף על שימוש בעינויים. ומאז, ראה זה פלא, שיעור ההצלחה של השב"כ רק עולה ועולה. תחילה, ניסה הארגון לעקוף את האיסור על ידי שימוש במשתפי פעולה: הוא היה מכניס את המיועד לעינוי לתא ובו משתפי פעולה, שהיו מכסחים לו את הצורה. לאחר זמן, חדל גם מכך.

מעט מאוחר מדי.

בנובמבר 2001 מצא עצמו ממשל בוש במצב גרוע עוד יותר מזה של השב"כ לאחר מלחמת 67': המון עצירים, ומספר אפסי של חוקרים דוברי ערבית, פרסית או פשטונית. יתר על כן, המשאבים המצומצמים של דוברי הערבית נדרשו גם במחלקות ההאזנה.

התשובה, כמובן, היתה עינויים. תחילה, על פי שיטתו המאוחרת של השב"כ, העבירו את העצירים למשטרים שאין להם בעיה לענות אנשים: מצרים, ירדן, סוריה. זמן קצר לאחר מכן, הותרו עינויים במפורש, בהוראתם של רמספלד ובוש – וזאת בניגוד מפורש לחוק הפדרלי.

עצורים הועברו לגוואנטנמו שבקובה, ובאופן מחריד יותר גם לכלא הידוע לשמצה מתקופת סדאם, אבו גאריב. לאחר מכן, מאפס מקום וממחסור בחוקרים, גם למזרח אירופה – שם שמחה המשטרה החשאית לפתוח מחדש גולאגים שנסגרו עם קריסת הקומוניזם. בשל העבירה על החוק, ובשל החשש שהעצירים יקבלו סעד משפטי, הקפיד ממשל בוש לבצע את הזוועות שלו מחוץ לגבולות ארצות הברית: נראה אותך עותר לבית המשפט העליון הסורי, יקירי.

העינויים, כמובן, לא עבדו. טרוריסט בשם אל ליבי מסר, תחת עינויים, מידע מפוברק לחלוטין על תכנית הנשק להשמדה המונית של סדאם, וקידם בכך את הפלישה לעיראק. אחרי הכל, איך יכלו החוקרים לאמת את דבריו? נחקר אחר, אבו זבדיה, היה בעל אישיות גבולית – ומשהחלו לענות אותו, הוא החל להזות קנוניות שלא היו, מזימות שלא נבראו, מתקפות שלא תוכננו ופצצות שלא הוטמנו. כמו ברית המועצות של סטאלין, החל הממשל האמריקני לפרכס, ולהשקיע משאבים יקרים במרדף אחרי הרוח.

במשך שנים, נשמר קשר השתיקה. נאמר רק שהאמריקנים מקבלים יעוץ בחקירה ממומחים ישראליים. לאחר מכן, החלה הפרשה להתפוצץ: תחילה פרשת אבו גאריב שנחשפה בניו יורקר, ולאחר מכן חשיפת הגולאגים של הוושינגטון פוסט.

התותח הכבד של הניאו שמרנים, צ'ארלס קראוטהמר, נחלץ לסייע. הוא כתב ש"הדבר המפלצתי הוא שעינויים עובדים לפעמים" – והביא, כמובן, את הדוגמא הישראלית כראיה לכך שלפעמים יש לענות. בוויכוח הפנימי בארצות הברית על עינויים, בו דומה שהמפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגת העינויים, טוענת מפלגת השלטון לזכותו של הנשיא לענות אנשים על פי שיקול דעתו. ואולי טוב שכך; אולי טוב שהמערכת המשפטית טרם טומאה בעינויים; כי הנסיון הישראלי מורה שהכנסת שופטים למעגל המחליטים מטמאת גם את שיקול דעתם, כפי שהפגין בג"צ שוב ושוב.

מקובל לומר שכל דבר שמצליח בארצות הברית מגיע לישראל תוך עשור. יש לקוות שבכיווון ההפוך המהירות רבה יותר: שהאמריקנים ילמדו מהנסיון הישראלי – שעינויים אינם עובדים – עוד בטרם יחלוף העשור. יש לקוות שיפגינו הבנה זו כבר בבחירות הקרובות, בנובמבר. שכן במלחמה כנגד העריצות, מלחמה שאנו שרויים בה למרות כל בלבולי ממשל בוש, אסור לצד החופשי לנקוט בעינויים; אם עשה כן, העניק לאויב נשק רב עוצמה, והרחיק מאד את יום נצחונו שלו. לא ננצח את אוסאמה ואת זרקאווי בשיטותיהם-שלהם; וכמו שאומר הפתגם השחוק אך נכון של ניטשה, הלוחם במפלצות ייזהר לבל יהפוך למפלצת בעצמו.

(יוסי גורביץ)

« Newer Posts

Powered by WordPress