החברים של ג'ורג'

שר האוצר פרסם הבוקר (ג') בלון ניסוי, שמייצג את תכניתו לשרוד איכשהו את הבחירות הקבועות, תכנית שמוסווה כפתרון לבעיית הדיור. על פי התכנית, זוגות צעירים, בעלי ילדים ויוצאי צבא, יקבלו פטור ממע"מ על רכישת הדירה הראשונה שלהם. התכנית זוכה להתנגדות ניכרת מפחות או יותר כל הדרג המקצועי, מנגידת הבנק פלוג ומטה. הסיבה לכך פשוטה: יש לנו די נסיון עם החזירים הקפיטליסטים שלנו כדי לדעת שהם פשוט יעלו את מחירי הדירות בשווי ההטבה שהממשלה מנסה לתת. התוצאה תהיה לא ירידה במחירי הדירות, אלא עליה – ומאחר ויש יסוד סביר להניח ששיעור הנהנים מהבונוס של לפיד יהיה כשמונה אחוזים מהמעוניינים ברכישת דירה (זה הנתון שציטט שר השיכון), הם יעלו את המחיר לכל השאר.

אבל אם × × ×™×— רגע לחוסר ההבנה של לפיד בכלכלה, ונניח גם לעובדה שאנחנו מבינים עכשיו שהפליטה המביכה שלו שלשום ("הרי לא יעלה על הדעת שגם בימים אלה יש באוצר פקיד או איש מקצוע שחושב שהוא מבין בכלכלה יותר מהשר הממונה…") היתה פחות פליטה ויותר ×”×›× ×” ציבורית לכך שהוא יודע שהפקידות הולכת להתנגד לתכנית שלו, והוא מתכוון להלחם בה עד חורמה, יש כאן בעיה אמיתית. התכנית של לפיד מתנה זכות בסיסית כמו זכות לדיור במחיר סביר בשירות צבאי.

חרדים? תשכחו מדיור. זועביז? לכו חפשו את החברים שלכם. בעצם, אל תטרחו. גם אם תמצאו אותם, הרי בחיים לא נאשר לישוב שלכם תכנית מתאר. נפסלת לגיוס? בעסה, אתה שייך למעמד האזרחים סוג ב'. שכח מסבסוד ממשלתי לדיור שלך. לא רק האנשים שלא משרתים בצה"ל ייפסלו. להט"בים? מצטערים, האח בנט לא מרשה להכיר בכם כזוג צעיר. אתם ודאי מבינים – הרי באתי לנאום במצעד הגאווה – לבי אתכם, אבל ארנקי בגדה המערבית.

הקריטריון ×”×–×”, של "יוצאי צבא", שבג"צ כבר פסל בעבר ושלגמרי לא בטוח שיהיה מספיק אמיץ כדי לפסול שוב, איננו מקרי: הוא חלק בסיסי מהתפיסה של לפיד. לפני כשבוע, תקף לפיד את הערכיים שבבני הנוער הישראלי, ×›-50 צעירים שהודיעו שהם יסרבו לשרת בצבא הכיבוש. הוא כתב בעמוד שלו ש"זו אינה סרבנות, אלא השתמטות. הצעירים האלה אולי אינם לובשים שטריימל, אבל גם הם חרדים קיצוניים. נטורי-קרתא חילונים שחושבים שאם הם מאמינים במשהו אז ×–×” בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל, ואף לסכן במקומם את חייהם. אלה מסתתרים באוהלה של תורה, אלה באוהלה של צביעות. ההשתמטות החילונית אינה אידיאולוגיה. זהו פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם ושיש אחרים – הילדים שלכם ושלי – שצריכים צריכים לשרת במקומם."

ידענו שהוא אידיוט, אבל עד כדי כך?

בפעם המי יודע מה כמה: אין דבר כזה, "השתמטות." יש אנשים שהצבא לא מגייס, יש עריקים, ויש סרבנים. סרבנות היא מטבעה אידיאולוגית. גם הסירוב החרדי לשרת בצבא הוא אידיאולוגי – לא אידיאולוגיה שאני בהכרח מסכים איתה, אבל אידיאולוגיה. יתר על כן, לפיד סותר את עצמו (הפתעה!) כשהוא כותב ש"חושבים שאם הם מאמינים במשהו אז זה בסדר לשלוח אחרים לשאת בנטל." לא הבנתי. הרגע אמרת שזו לא אידיאולוגיה. וכמובן, התפיסה של הסרבנים היא לא "לשלוח אחרים לשאת בנטל" – הם היו שמחים אם כל המתגייסים היו מצטרפים אליהם והכיבוש היה קורס. במדינה מיליטריסטית כמו ישראל, הסרבנים הם הגיבורים האמיתיים, לא מי שנכנע למכבש שקובע שהוא ישרת בצבא ויעשה מה שאומרים לו. אם יש משהו שהם לא, הם לא מפונקים. כשלפיד מדבר על "פינוק של צעירים שבעים שחושבים שהכל מגיע להם", הוא מזכיר בעיקר את עצמו.

כלומר, מבחינת לפיד, לא רק שהוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, הוא גם חושב ששירות צבאי הוא ערך עליון, אקסיומה, משהו שאי אפשר לערער עליו; שכל כך אי אפשר לערער עליו, שעצם הערעור הופך אותך למישהו נטול אידיאולוגיה, כי הרי מובן מאליו שהאידיאולוגיה היא שירות בצה"ל ושירות בצה"ל הוא אידיאולוגיה.

זה לא נעצר שם. בשבוע שעבר פרסם "ידיעות אחרונות" בלון ניסוי נוסף, הפעם של שר החינוך שי פירון. על פי היוזמה של פירון, כדי לקבל תעודת בגרות, תלמידים ישראלים יצטרכו להשלים מכסה של התנדבות. כלומר, כדי לקבל את הזכות הבסיסית של השכלה ותעודה שמעידה עליה – לה הוא זכאי מבחינה אקדמית – התלמיד הישראלי יצטרך לעשות סוג של שירות לאומי.

לכל אדם ולכל ילד יש זכות להשכלה. הדרישה לתלות את הזכות הזו בסוג של עבודת כפיה – כן, מה שפירון מכנה "התנדבות," כנראה מלשון "מתנדב לשירות חובה" הנלעג של צה"ל, הוא עבודות כפיה – היא פגיעה בזכויות יסוד. מסתבר ששר החינוך, שרוצה "לימוד משמעותי," מתכוון במילים האלה להבהיר לתלמידים שהם רכוש המדינה עוד לפני שהם מגיעים בעל כורחם לצה"ל.

ופירון, כמובן, ירביץ בהם את הערכים הנכונים. "חינוך לערכים" הוא שם קוד לחינוך לערכים שמרניים. הקונגרס הציוני לנוער, שממומן גם על ידי משרד החינוך, ייערך השנה בגוש עציון. זה האחרון נמצא מחוץ לגבולות ישראל, בגדה המערבית. למשרד החינוך זה לא מפריע. במקביל, הוא מפיץ אמנה שבה הוא מפציר בתלמידים להביע "דאגה לכל אדם באשר הוא נברא בצלם אלוקים." אלוקים. לא אלוהים. למקרה שהתלמידים החילונים עוד לא הבינו שהם בעצם דתיים שטרם הוחזרו בתשובה על ידי מנהלת הזהות היהודית.

אז זו המדינה שיש לפיד בונה לנו: מדינה של עובדי כפיה למען עובדי כפיה, שילכו "ויתחזקו" – או, בלשון בני אדם, ייחלשו בבינתם – במימון המדינה, ולא יהיו מסוגלים להבין שהכסף שכביכול מובטח להם יילך ישירות לכיסם של הקבלנים. הדבר המדכא הוא שהיו יותר מחצי מיליון בני אדם שבחרו בזבל הזה לפני שנה ומשהו, ואין סיבה טובה להניח שעם מספיק שקרים ותעמולה, זה לא יחזור על עצמו.

או, אם לצטט את לפיד, "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים, אבל מה לעשות, ככה עובדת דמוקרטיה." ואם הוא יצליח לעבוד עלינו שוב, אף אחד לא יוכל לטעון שהוא פוליטיקאי חסר יכולת.

ועוד דבר אחד: ואם עוד לא הבנתם שאתם חיים בספרטה, אז לימור לבנת הכריזה על 14 מדליקות המשואה בטקס יום העצמאות הקרוב, שיעמוד בסימן "זמן נשים – הישגים ואתגרים." אחת ממדליקות המשואה תהיה מרים פרץ, שהסיבה היחידה שהיא מוכרת לציבור היא העובדה ששניים מבניה מתו בפעילות מבצעית כחמושי צה"ל. נשות ישראל, זכרו – תפקידכן הוא להוליד בשר תותחים. אם ממש תצליחו בכך, לא תצטרכו הישגים כלשהם כדי להדליק משואה. אמי היקרה, כשתעמדי על קברי…

(יוסי גורביץ)

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר ×”×–×”: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ×”-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא ×”×™×” מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

שר החוץ, אביגדור ליברמן, הודיע אמש (א') כי לא יתמוך בהסכם שלום שלא יכלול מה שהוא מכנה "חילופי אוכלוסין," שהוא שם נקי יותר לטרנספר. ליברמן דורש את העברתם של שטחים שמאוכלסים על ידי חלק ניכר מהפלסטינים הישראלים לפלסטין.

מליברמן אי אפשר לצפות להרבה. הוא "איש חזק" בסגנון הסובייטי-פוטיניסטי המוכר, איש של שלטון אתני ולא של שלטון המבוסס על תפיסה של זכויות. מה שבכל זאת צריך להפתיע היא השתיקה הכללית שבה התקבלה הדרישה שלו.

מדובר, אחרי הכל, בדרישה מדהימה מבחינה חוקתית. ליברמן רוצה לרוקן מתוכן, במקרה הטוב, את אזרחותם של מאות אלפי ישראלים, שרובם המוחלט נולד תחת שליטה ישראלית; הוא רוצה להעביר אותם לשליטה של ממשלה זרה. כלומר, גם אם הם ישמרו על אזרחותם הישראלית אחרי "חילופי האוכלוסין," היא לא תסייע להם בדבר.

המקרים בהיסטוריה המודרנית שבהם קרה משהו דומה לזה נדירים מאד. הבולט ביותר שאני יכול לחשוב עליו הוא התבוסה הצרפתית של 1870, כשחבלי המולדת של אלזאס ולוריין נקרעו מצרפת והועברו לגרמניה. הסנאט הצרפתי קיבל בדמעות את ההחלטה, תוך שהוא מכריז שאזרחותם הצרפתית של תושבי החבלים הכבושים תשמר לעד. כשיצאה צרפת למלחמת העולם הראשונה, 44 שנים לאחר מכן, היא יצאה אליה מתוך תחושה יוקדת להחזיר את האזרחים האבודים לתחומה. מאות אלפי צרפתים מסרו את נפשם על המטרה הזו.

ובישראל, שקט. שותק ראש הממשלה נתניהו, שמוכיח שוב שהוא לא ראש הממשלה של הישראלים אלא לכל היותר של היהודים, וליתר דיוק – של חלק מן היהודים; ראש ממשלה ישראלי, ראש ממשלה שגאה במדינתו, בתפיסת האזרחות שלה, בכך שבה שווים כל האזרחים בפני החוק, היה מפטר מיד שר שהיה מדבר בפומבי על שלילת אזרחותם של מאות אלפי בני אדם. אבל רגע, נתניהו כבר הביע את דעתו בנושא: ליברמן אמר אתמול שהוא כבר עמד על דרישתו "מול אומות העולם," והוא צודק. הוא אמר את אותם הדברים עצמם באו"ם, לפני יותר משלוש שנים. אז סירב נתניהו לגנות אותו, ועוזריו אמרו שהוא "איננו רואה את דעותיו של ליברמן כבלתי לגיטימיות." כלומר, ראש הממשלה הישראלי תומך בשתיקה באיונה של האזרחות הישראלית.

שותק גם שר האוצר, יאיר לפיד. האחרון הרי כבר כתב פעם, גם אחרי שהפך לשר, ש"[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו." באותו המאמר, כתב לפיד ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – כלומר, ה"אנחנו" של לפיד לא כולל 17% מאוכלוסיית ישראל. קבוצת ההתייחסות שלו היא היהודים הישראלים (האמידים, אבל עזבו עכשיו) בלבד. כנראה שהמשמעות של "אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים" היא "אנחנו לא נפריע לשלול את זכויותיהם של לא-יהודים." אחרי הכל, אם הוא יעשה את זה, הוא עוד יצטרך, ר"ל, לדבר עם הזועביז.

מהדהדת שתיקתה של מגינת הדמוקרטיה בעיני עצמה, ציפי לבני, שמשמשת כנייר הטישו של הממשלה, שבו מוחים את כל הליחה האנטי-דמוקרטית שממשלת נתניהו משפריצה לכל עבר בנסיון להתחבב על האספסוף היהודי. כאן היא לא פתחה את הפה. האם היא עדיין חושבת שיש לה עתיד פוליטי? האם היא עדיין חושבת שהיא תוכל לחזור על ההונאה של 2009, ושהיא עשויה להזדקק לליברמן בעתיד? האם, ארור החושב אוון, לא מתאים לה לצאת להגנת ערביי ישראל משום שקולות הדרוזים הם אלה שעלו לה בהנהגת קדימה?

מן הימין הליברמני ועד המרכז-שמאל של לבני עולה שתיקה גדולה בכל מה שקשור להגנה על זכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. וזה לא צריך להפתיע: היהודים בישראל תמיד ידעו שישראל איננה מדינת לאום. אילו היתה מדינת לאום, היא היתה נאמנה לאזרחיה. היא לא מדינת לאום: היא מדינת אתנוס. האזרחות שהוענקה לפלסטינים שלא רצחו או גירשו אבותינו, תמיד נראתה מעושה ומאולצת. הפלסטינים הישראלים מעולם לא הוזמנו לקואליציה, כלומר לחלוק בכוח; מימיה הראשונים של הכנסת, זכות ההצבעה שהוענקה להם נראתה במקרה הטוב כסוג של חסד, במקרה הרע כסוג של מס שפתיים לאומות העולם כדי שנוכל להעמיד פני דמוקרטיה.

משרד הפנים תמיד התעקש שאין כאן כל לאום, שאין ישראלים בעולם כלל; שיש רק יהודים, ערבים וכמה אשורים. בית המשפט העליון, פעם אחר פעם, קיבל את העמדה הזו. אז אם אין ישראלים, אם יש רק יהודים וערבים, אז מה בצע לנו באזרחות? מילה ריקה, מילה שהעתקנו מן האירופאים מבלי שהבנו את משמעותה, מילה שמנופפים בה כדי לומר שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." בפועל, כמו שכנותיה שהתהדרו במילים כמו "רפובליקה ערבית" כדי להסתיר את שלטון הסונים או השיעים, גם "מדינת ישראל" היא לא רפובליקה, אלא אתנוקרטיה. אולי הגיע הזמן, מאחר והממשלה לא מכירה בישראלים, להפסיק לדבר על "שר החוץ הישראלי" – הרי אין דבר כזה, ישראלים – ולהתחיל לדבר על "שר החוץ היהודי." פתאום זה לא נשמע כל כך טוב, אה?

סביר להניח שמדבריו של ליברמן, כרגיל, לא יצא כלום; שליברמן אמר אותם כי במילות רהב הוא אלוף, כי הוא יודע שגם כוחו שלו, לא רק כוחה של לבני, מתאייד עם השתלבותם של המצביעים שלו בקהל המצביעים הכללי והתפוגגות הצורך במפלגה "רוסית." אבל בכל זאת יש להן משמעות. הן מבהירות ל-17% מהאוכלוסיה הישראלית שהיא לא באמת ישראלית, שגורלה הוא עלה נידף ברוח, שאפשר להכריע בו בלי לדבר איתה כלל. בצירוף מקרים, קיבל אתמול (א') יאיר שמיר, שר החקלאות ממפלגתו של ליברמן, את האחריות על יישום מתווה פראוור. כלומר, תכנית הטרנספר לבדואים הועברה לידי מפלגה שחרטה את הטרנספר על דגלה. כל פלסטיני ישראלי צריך להבין עכשיו שמבחינת נתניהו, לפיד ולבני, גורלו וגורל משפחתו צפוי להיות כגורל הבדואים.

בלי נאמנות אין אזרחות, אמרה הסיסמה של ליברמן. יש להפוך אותה על ראשה: בלי אזרחות, אין זכות לצפות לנאמנות. בהתחשב במצבם ובתקדימים העולמיים, הפלסטינים הישראלים היו כנראה המיעוט הדרוס והמנושל השקט ביותר בהיסטוריה. ליברמן, ושותפיו לממשלה השומרים על זכות השתיקה, מערערים את תחושת השייכות שלו ואת תחושת היציבות שלו. הם משחקים באש, אבל הם יכולים לסמוך על כך שאם וכאשר היא תפרוץ, היהודים בישראל יקבלו באנחת רווחה את ההתלקחות: סוף סוף, אפשר יהיה לשמוט את העמדת הפנים הרפובליקנית, ולהיות מה שרצינו להיות תמיד. מדינת יהודים, ליהודים בלבד.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה במיוחד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הקבינט המדיני-בטחוני אישר אתמול (ה'), פה אחד, תוספת תקציבית של 2.75 מיליארדי שקלים לגוף היקר והבזבזני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. ההחלטה התקבלה אחרי שהצבא, שדרש תוספת של 4.5 מיליארדים, הפעיל שורה של צעדי איום כנגד הממשלה, עד כדי איום שהיא – ולא הוא – תהיה אחראית לכל כשלון צבאי, כי כידוע יעילות צבאית איננה פונקציה של אימונים או של תורת לחימה, אלא רק של כסף. בגלל זה צה"ל זכה לנצחון גדול כל כך על החיזבאללה – בגלל שהיה לו הרבה יותר כסף. אה, לא?

לאיומים הללו, שהיו חריפים מהרגיל, נלוו לפחות שני מקרים של שימוש לרעה במודיעין לצרכי לוחמה פסיכולוגית כנגד הציבור: בנאום שנשא גנץ הוא "התנבא" שהאויב עשוי להשתמש במנהרה – ושבוע אחר כך "חשף" צה"ל את המנהרה, שהיתה מוכרת לו קודם לנאום. באותו הנאום, דיבר גנץ על האפשרות של התקפה על "מתקפה קיברנטית על אתר שמספק שירותים יומיומיים לאזרחי ישראל – הרמזורים יפסיקו לפעול." השבוע טענו גורמי בטחון כי בתחילת חודש ספטמבר – כלומר, קודם לנאום של גנץ – ספגו מנהרות הכרמל התקפת סייבר. לא ברור אם זה אכן מה שקרה; מה שברור הוא ששוב, היה כאן נסיון להשתמש במידע שעד לאותו הרגע היה סוד כמוס כדי להטות את השיח ולהראות שלטענות הרמטכ"ל על איומים עתידיים יש על מה לסמוך.

במדינה שבה הממשלה היא לא רק הזרוע המדינית של הצבא, גנרל שהיה עושה תרגיל כזה – מנהל מלחמה פסיכולוגית תוך שימוש במודיעין כנגד הממשלה שהקציבה לו תקציב מסוים, כדי להגדילו – היה עף הביתה. בישראל, שהיא מדינת קסרקטין ושבה הצבא תמיד יותר פופולרי מהממשלה, הצבא ניצח.

ועוד לא ראיתם כלום: בשבע השנים האחרונות, צה"ל התרגל להוסיף לתקציב שלו תשעה מיליארדי שקלים מדי שנה בממוצע. 2.75 המיליארדים שקיבל אתמול היו רק הסיפתח. התקציב הרשמי של צה"ל יעמוד על כ-60.4 מיליארדים – כסכום התחלתי זה סכום שיא. הוא מגיע כאשר האיום הבטחוני על ישראל נמוך מאי פעם: סוריה מחוץ לזירה בפועל (ואיבדה את הנשק הכימי שלה); הכת הצבאית המצרית חתמה על שלום ואיננה מעוניינת במלחמה – היא רוצה את הכסף האמריקאי; ירדן חתמה על הסכם שלום; לבנון מעולם לא היוותה איום, אלא לכל היותר מטרד, ויציאה למלחמה עם ישראל תפגע קשות בלגיטימיות של החיזבאללה; עיראק עוד לא התאוששה ולא תתאושש בשנים הקרובות מהכיבוש של 2003. צה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – על כל פנים, כלפי חסרי ישע. אתם הרי צריכים לשלם על כל רימוני ההלם והגז האלה, שלא לדבר על הפנסיות המנופחות (שאת נתוניהן הצבא ממשיך להסתיר) והמשכורות לקצינים ונגדים שאין בהם צורך.

זו הטרגדיה. הפארסה, כרגיל, שייכת לשר האוצר לפיד. הוא כתב אתמול (×”') שהוא "חשב – ואמר" שיש מה לקצץ בצה"ל. ×–×” נחמד. האיש שבתחילת השבוע הצביע נגד הצעת חוק שתעניק חופשת לידה לאבות, הצעת חוק בעלות ×–× ×™×—×” של 40 מיליוני שקלים, בתואנה החצופה שזה "לא הכסף של אמא שלכם", והתגולל על האופוזיציה כשהוא מאשים אותה בחוסר אחריות… הצביע בסוף השבוע בעד תוספת של 2.75 מיליארדי שקלים – סכום גדול פי 68.75 – לתקציב הצבא. הוא אפילו לא טרח להצביע נגד, שלא לדבר – למשל – על שימוש ב-19 ×”×—"כים הממושמעים שלו כדי ליצור משבר קואליציוני. אנחנו מדברים, נזכיר, על האיש שאמר לנו שתקציב הישיבות, ×›-909 מיליוני שקלים – כשליש מהסכום שהוא העביר אתמול לגדודי האבטלה הסמויה של ×’× ×¥ – הוא איום קיומי, ובנה עליו קמפיין שלם. אגב, גם הקיצוץ שתכנן לפיד שם לא יקרה.

לפיד ניסה, להגנתו, לומר שלא יהיה צורך להעלות מסים או לקצץ בשירותים נוספים, משום שמדובר בעודפי מסים, ונפל עוד יותר עמוק. אם יש עודפי מסים, אדוני שר האוצר, מה היה כל כך דחוף לך לקצץ את השירותים לאזרח? אם יש עודפי מסים, למה הם הולכים למגזר הכי פחות יצרני בישראל ולא לחברה הישראלית? ואם אנחנו כבר שם, למה המשרד שלך מתעקש, שנה אחרי שנה, להסתיר את עודפי גביית המסים – כפי ששנה אחרי שנה הוא מתעקש לקצץ את השירותים לאזרח?

שר הבטחון יעלון, האיש שהביע את הבוז העמוק ביותר לחברה הישראלית – הוא כינה אותה "החוליה החלשה" – ממרומי מעמדו כאישיות מאובטחת, היה, כחבר בכיר בכת הצבאית, משת"פ שלה ולא של הציבור בעת דיוני התקציב. הוא כופף את לפיד – וזו הפעם השניה שהוא עושה זאת תוך זמן קצר. בפעם שעברה, הצליח יעלון לשנות את חוק הגיוס שמתכנן לפיד כך שיאפשר בפועל לשר הבטחון למנוע את גיוסם של החרדים על פי שיקול דעתו.

לצה"ל יש כוח השפעה יוצא דופן על התקציב שלו – כפי שראינו, הוא לא בוחל מלבצע מניפולציות מודיעיניות כדי להגדיל אותו. יש לו כוח יוצא דופן לכפות יציאה למלחמות – הוא ביים תקריות גבול כדי לקדם את מלחמת 1956, איים על הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הציג לשרים מפות שגויות במכוון לקראת מלחמת לבנון הראשונה, והסתיר מראש הממשלה את העובדה ששני החטופים נהרגו כמעט בוודאות בתחילת מלחמת לבנון השניה. שני הנושאים הללו – החלטה על התקציב ועל יציאה למלחמה – הם הנושאים החשובים ביותר שממשלה עוסקת בהם. בישראל, לכאורה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, השפעת הצבא עליהם גדולה הרבה יותר מהמותר למדינה דמוקרטית.

היסטורית, צבאות הם הגורם המסוכן ביותר למשטרים דמוקרטיים. צה"ל אמנם עוד לא ביצע הפיכה. הבעיה היא שהוא לא צריך. ישראל עברה, כביטויו של דורון רוזנבלום, הפיכה צבאית מרצון.

(יוסי גורביץ)

בבואנו לסכם את פרשת מינוי הנגיד, נתחיל מהפארסה. זו כמובן שייכת לליצן הרודיאו שבעוונותינו משמש כשר אוצר. אמש (א') הוא מיהר להופיע בטלוויזיה ולשבח את הנגידה הנכנסת פלוג. זה מה שמצפים משר אוצר לעשות, אבל, אבוי, רק ארבעה ימים קודם לכן הופיע לפיד בתכנית טלוויזיה אחרת והודיע קוממיות שפלוג לא תהיה הנגידה. אתמול הוא כבר אמר שהדברים שלו היו נכונים לשעתם ושבינתיים הוחלט למנות אותה. אבוי.

מותר לראות כאן את ידו הערמומית של בנימין נתניהו, מי שאילץ את לפיד – שבניגוד לשקרים שלו אחר כך, לגמרי לא רצה את משרד האוצר אלא את משרד החוץ – לקבל את התפקיד כדי שיוכל לעשות לו את מה שעשה לו-עצמו אריאל שרון: לחסל אותו ציבורית. בחיסולים פוליטיים נתניהו אשף, עוד מימי ה"קלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל היתה עלילה טובה מספיק כדי לחסל את הסיכויים של דוד לוי. כתבתי אחרי הבחירות שנתניהו יעשה הכל כדי לפרק את המפלגה של לפיד ושבזה יש לו הצלחות. המפלגה לא מתפרקת, בינתיים, אבל זה בסדר: בקצב הנוכחי שבו נתניהו מסייע ללפיד להוציא את עצמו שקרן ואידיוט, היא לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. נתניהו הוא מעבר טוב לטרגדיה.

לדברי מקורביו, הוא ניסה עד הרגע האחרון למנות לנו שוב נגיד מארה"ב, הפעם את לארי סאמרס, מי שהיה שר האוצר האחרון של קלינטון. לא ברור מה רע כל כך בישראל בעיני ראש הממשלה שלה: הוא מקיף את עצמו באמריקאים – רון דרמר, דורי גולד, מייקל אורן ועוד – אבל משוכנע שאין בה עצמה מועמד ראוי לתפקיד כלשהו. לסאמרס היה מספיק שכל כדי לדחות את התפקיד, אבל צריך לתהות על מידת האטימות הפוליטית של נתניהו: סאמרס הפך לסמרטוט אדום בעיני פמיניסטיות ונשים רבות, אחרי ההערות השנויות במחלוקת – בלשון המעטה – שלו בשאלת שוויון המינים במדעים. סאמרס אמנם אמר אז שהוא מחפש פרובוקציה, אבל אין ספק שהוא לא ידע איזו סופת אש הוא מדליק. אם נתניהו היה ממנה אותו במקום את פלוג, ספק אם היתה הבעה בוטה יותר למה שהוא חושב על זכויות נשים. אה, סליחה, אני מושך את ההערה הזו: יש דוגמא טובה יותר, והיא חיבוקו של המטריד המורשע נתן אשל.

אם יש משהו שכל הפרשה הזו מראה לנו, הרי שזו הנביבות של הרטוריקה של "משילות." להוציא שני המועמדים הראשונים של נתניהו, שכל אחד מהם ככל הנראה הסתבך בפלילים או על כל פנים החזיק בארון יותר מדי שלדים, לנתניהו וללפיד לא היתה שום בעיה למנות אף אחד אחר. בהנחה שהם לא שמו את ידם על קבוצה של נוכלים בעלי רקורד, כל מינוי היה עובר את הממשלה, וזהו פחות או יותר. ועדת טירקל כבר הוכיחה את עצמה כחותמת גומי. היא הרי אישרה את מינוים של פרנקל לנגיד ושל גלנט לרמטכ"ל.

בצוואתו, חילק אוגוסטוס קיסר מבלי משים את הסמכות שלו לשני חלקים: Potestas, קרי היכולת החוקית או הרשמית שלו לבצע משהו, הכוח; וה-Auctoritas, הסמכות הערכית והמוסרית שלו לבצע דברים. אם יש משהו שהפארסה הנוכחית מוכיחה, הרי הוא שלראש הממשלה והשרים שלו יש potestas כמעט בלתי מוגבל, אבל ה-auctoritas שלהם נמצאת במשיכת יתר.

הכוח, ה-potestas, שם. בהתחשב בכך שבג"צ לא מתערב במינויים אלא אם הם בלתי סבירים באופן קיצוני, נתניהו ולפיד יכלו טכנית למנות את מי שהם רצו. אבל מאחר וה-auctoritas שלהם, במיוחד של לפיד, מגרד את האפס מלמטה, הם נאלצו בסופו של דבר להתפשר על פלוג – שאותה נתניהו סירב בתוקף למנות במשך יותר מ-120 יום.

אומרים לנו שהממשלה לא יכולה למשול ושצריך לחזק את כוחה. בולשיט. ראש הממשלה הישראלי הוא אחד מנבחרי הציבור החזקים ביותר בעולם. נתניהו יכול היה לסבך את ישראל בכמעט מלחמה עם ירדן בפרשת משעל בלי להתייעץ עם אף אחד. אחר כך מתחו ביקורת על השיפוט הלקוי שלו, אבל אף אחד לא ערער על הסמכות. הוא ושר הבטחון יכולים להורות – על פי מקורות זרים ולחישות לתקשורת הישראלית – על תקיפות בסוריה מבלי להתייעץ באף גוף קונסטיטוציוני אחר. טכנית, הממשלה אמורה להיות האחראית אבל היא ממודרת.

ואחרי זה אומרים לנו שצריך לרכז את הכוח בידי ראש הממשלה. זו המשמעות של חוקי המשילות: צמצום כוחן של הכנסת ואפילו של מליאת הממשלה והעברת הכוח לידי ראש הממשלה. אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות יותר כמו ארה"ב או כמו בריטניה. לפיד רוצה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים – יכול להיות, בהנתן שעל פי סקר שנערך לאחרונה, רק ארבעה אחוזים מרוצים ממנו, הוא ישקול שוב את עמדתו בנושא – אבל בו זמנית שולט במפלגה שלו כדיקטטור.

אלא שכפי שהראו לנו החודשים האחרונים, זה לא עובד כך בארה"ב או בריטניה. המציאות של גושים גדולים מחייבת חופש מצפון. ספק, אחרי הפיאסקו האחרון של סגירת הממשלה, אם יש מישהו שעדיין חושב שהמודל האמריקאי הוא משהו שיש לשאוף אליו – וגם שם, המשבר הסתיים אחרי ששליש מהרפובליקנים בבית הנבחרים הצטרפו לדמוקרטים (העובדה ששני שליש מהם תמכו בהחרבת הכלכלה האמריקאית היא סיפור לפוסט אחר.) בבריטניה, ראינו לפני כחודשיים מרד של הפרלמנט, שסירב לאפשר לראש הממשלה לצאת למלחמה, כאשר חלק מחברי מפלגתו של ראש הממשלה נעדרים ואחרים מצביעים נגדו. בשני המקרים, הסוטים מהשורה הם אלה שבעליל ייצגו את הרצון העממי.

מה שלפיד ונתניהו רוצים להעביר, תחת השם "משילות", הוא את היכולת שלהם להעביר כל החלטה ולהשתיק כל התנגדות. אין להם, שוב, בעיית כוח (potestas): יש להם בעיית סמכות ערכית (auctoritas). הם רוצים את הסמכות להעביר החלטות מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי, הם רוצים ממשלה שאי אפשר להפיל, דווקא משום שאין להם סמכות ערכית.

אם יש משהו שלמדנו מפרשת הנגיד, הרי הוא שאסור לנו לסמוך על שני אלה בכלום – ולא רק על שני אלה, אלא על כל צוות של שניים. אם ככה מתקבלות ההחלטות על יציאה למלחמה, ברמת החאפלאפ הזו, אז באמת צריך לפחד. שלא לדבר על מה שקורה סביב ההדק הגרעיני (פתח מאנטרה) שיש לנו על פי מקורות זרים (סגור מאנטרה).שני סכלים שמפוחדים מהצל של עצמם, כל אחד מהם מוקף בעדת חנפיו שלא נותנת למילה מבחוץ להכנס, מקבלים החלטות גורליות. טוב זה לא יכול להיות.

אז אם אנחנו רוצים משילות, אולי כדאי שנגדיל את מעגל מקבלי ההחלטות: מה שמוחלט בפגישות אישיות בין ראש הממשלה ושרים, או ב"מטבחון" כלשהו, יוחזר למקום הראוי לו – מליאת הממשלה. חלק מהדברים שכרגע מבצעת מליאת הממשלה – למשל, הכרזת מלחמה – יועברו לכנסת. זה לא ימנע סיכון של החלטות מטומטמות – ותעיד ישיבת הממשלה ערב מלחמת לבנון השניה, שבה אמר פרס דברים נוקבים נגד ההחלטה ואחר כך הצביע בעדה, מתוך תפיסה אנטי-דמוקרטית ש"לא מצביעים נגד ראש הממשלה" – אבל זה עשוי לצמצם את הסיכונים.

או שנמשיך לקבל טרגיקומדיות, מעורבות בפארסות ובדיבורים על "משילות."

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד פלט שלשום (ב') עוד משהו מביך. הוא היה בניו יורק – האם כבר אפשר לקרוא לו שר אוצר מעופף? – ואמר למראיין צ'ארלי רוז ש"לא תמיד ניתן להניח שהכל רציונלי. ישראל נוסדה כמקלט לעם היהודי, אבל כיום היא איננה מקום בטוח. בטוח יותר להיות יהודי בניו יורק."

כן, גם אני בהיתי במשפט הזה, תוך שידי מגששת בחיפוש אחרי הלסת.

לפיד אמר את הדברים כשבוע אחרי שהודיע שאין לו סבלנות לישראלים שמהגרים לברלין. כנראה שהוא הגיע למסקנה שבניו יורק בטוח משמעותית יותר מאשר בברלין, אחרת קשה לפרש את הסתירה הזו. יש לציין, אגב, שישראל לא מי יודע מה מסוכנת ליהודים: מספר ההרוגים מטרור פלסטיני עמד בשנת 2012 על אפס (0), השנה הראשונה מזה כ-40 שנה שהמספר היה כזה, והשנה אנחנו מדברים על שני הרוגים או שלושה, כולם למיטב הבנתי חיילים. לפיד אמר בעצם – יש להניח שהוא לא חשב על זה כך, או בכלל – לתושבי ישראל שהמדינה שלהם מסוכנת להם ושכדאי שכל אחד מהם ימצא את דרכו לניו יורק, ויפה שעה אחת קודם. לא בטוח פה, אחרי הכל. חשבו על ילדיכם. הם עוד עשויים לגלות שמישהו שמבטיח "פוליטיקה חדשה" הוא שקרן פתולוגי שאומר לכל מי שהוא פוגש את מה שהוא חושב שהאיש רוצה לשמוע. ובמדינה נורמלית, שר שאומר לתושבים לנוס על נפשם צריך לעשות אחת מן השתיים: או לסייע בידם להמלט, או להתפטר. או, למעשה, להיות מפוטר.

רק שמי שאמור לדרוש את התפטרותו של לפיד הוא בנימין נתניהו, ולפני כשבוע הוא הוכיח את עצמו כטמבל גדול לא פחות.

* * *

נתניהו התראיין לראשונה ל-BBC בפרסית, אחד מכלי התקשורת המשפיעים במדינה – משפיע מספיק כדי להופיע ברשימת המטרות של המשטר – וחזר שם על המסר המקושקש הרגיל שלו. מאדם יצירתי יותר אפשר היה לצפות שהוא ינסה לדבר אל האיראנים מעל ראשו של המשטר שלהם, אבל נתניהו רק חפר וחפר וחפר על תכנית הגרעין האיראנית. עם זאת, הוא הצליח להפיל את עצמו בבור ענק: הוא אמר שאם האיראנים יהיו חופשיים, הם "יוכלו ללבוש ג'ינס כחולים ולהאזין למוזיקה מערבית."

אוי. נתניהו, ראש הממשלה לענייני איראן, לא מכיר את איראן. אילו הכיר את איראן, אילו – למשל – האזין למה שהיה לבלוגר האיראני (שבשעתו ביקר בארץ ועכשיו כלוא בכלא אווין) חוסיין דרחשאן לומר על איראן, הוא היה יודע שבטהראן אין שום בעיה להשיג ג'ינס או מוזיקה מערבית. גם אין שום בעיה להשיג סמים או אלכוהול. כשנתניהו אומר שאין ג'ינס או מוזיקה מערבית בטהראן, הוא מפגין בורות או אטימות זהים לאלה של תאומו אחמדניג'אד, שטען שאין הומוסקסואלים באיראן. לא רק שיש הומוסקסואלים באיראן, מי שיודע מכיר גם את המועדונים שלהם.

אז הבלוגרים ואנשי המדיה החברתית של איראן הגיבו, בעלבון ובזעם. באיחור של כיממה, הסיפור הגיע גם לתקשורת המערבית. נתניהו הוציא את עצמו אידיוט ברחבי העולם כולו. ראש הממשלה לענייני הפחדה מאיראן נתפס במערומיו, כשהוא לא מכיר את איראן.

מה אפשר ללמוד מכל זה? כמה וכמה דברים. קודם כל, מכירים את האגדה על נתניהו המסבירן הדגול? נראה שרק ישראלים מכירים אותה. הסיבה לכך היא שאת האגדה מפיצים אנשיו של נתניהו. את הציבור הישראלי הם מצליחים לרמות. את הציבור בחו"ל, הרבה פחות. הרגע הטלוויזיוני הגדול של נתניהו היה חבישת מסיכת גז בשידור חי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. האם היתה סיבה לכך? האם היתה אינדיקציה כלשהי לכך שישראל מותקפת בנשק כימי? לא, אבל נתניהו – אז סגן שר החוץ – לא הפסיד הזדמנות להציג את ישראל כמפוחדת ומבוהלת. האם ישראל הרוויחה משהו מכך? לא. האם נתניהו הרוויח? כן, פרסום וכותרות. זה היה לפני 22 שנים. מאז, נתניהו – אלא אם הוא מופיע בפני שכירי הלובי הישראלי בקונגרס – קוצר בהופעותיו הבינלאומיות בעיקר לעג.

שנית, שנתניהו באמת לא מכיר את איראן. הוא חשב שהוא מדבר אל הצעירים שיצאו לרחובות נגד אחמדניג'אד ב-2009; הוא לא הבין שאלה אותם האנשים עצמם שהעלו לשלטון את רוחאני, במידת מה נגד רצון המשטר, ושכשהוא תוקף אותו בצורה פרימיטיבית כל כך הוא מעליב אותם.

שלישית, שלנתניהו יש דימוי עלוב למדי על מהי חירות. מבחינתו – כמו רונן שובל, שאמר במשפט שבו הפסיד שמבחינתו ערכים ליברליים הם צריכת סמים ופורנוגרפיה – חירות מתמצית בזכות לצרוך מוצרים מערביים, במידה ניכרת כדי שאלה ידרסו את המוצרים הקיימים של המולדת שלך.

רביעית, שנתניהו הוא אנכרוניזם מהלך. קודם כל, משום שהדימוי הנוצץ של ג'ינס ומוזיקה כסממני שחרור הוא כזה שנפוץ בסוף המלחמה הקרה, במיוחד בשנות הקריסה של הגוש המזרחי; שנית משום שנתניהו הוא טכנוציל (הלחם של טכנולוגיה ואימבציל) מובהק. אומרים שהוא איננו יודע לשלוח מסרוני סמס. את המיילים מדפיסים לו. הוא לא היה מסוגל להבין שמה שהוא אומר ב-BBC בפרסית יהפוך תוך שעות למם ברחבי הרשת הפרסית, שתוך שעות ספורות הממים האלה יגיעו לרשת העברית ומשם לתקשורת העברית, ושתוך יממה פליטת הפה הזו תהפוך אותו ללעג ברחבי העולם.

חמישית, וגרוע מכל, שנתניהו לא יודע לעבוד, שהוא חאפר. פליטה כזו, בלשכה מתפקדת, פשוט לא היתה מתרחשת. כל טקסט שראש הממשלה אומר אמור להבחן בשבע עיניים, ומישהו – אנליסט עם הבנה בענייני איראן, נניח; משרד ראש הממשלה הרי אחראי גם על השב"כ והמוסד – היה צריך לעלות על השגיאה הזו לפני שהיא יצאה החוצה. זה לא קרה, ומותר להניח – בעקבות מה שאנחנו יודעים על לשכת נתניהו ואשתו – שזה לא קרה משום שנתניהו הקיף את עצמו באמרי הן שלא מעיזים לחלוק עליו ויש להניח שהם גם לא מבריקים במיוחד.

מותר לנו לדרוש שראש הממשלה שלנו יגלה הבנה מסוימת במה שהוא מדבר עליו. אנחנו צריכים לדרוש שהוא יהיה מוכשר לתפקידו.

מצד שני, אם זה שר האוצר שלנו, מה לנו כי נלין?

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד אמר לפני כחודש, בראיון האומלל למדי שערך איתו רענן שקד – לא בדיוק הברקודה הבולטת בין העיתונאים של "ידיעות," עיתון הבית של לפיד, ומתגנב החשד שבדיוק בגלל זה הוא נבחר לערוך את הראיון – שהוא מודע לכך שהוא כותב יותר מדי בפייסבוק. כנראה שהגרפומניה גברה על השכל הישר, אם היה אי פעם כזה: שלשום (ב') כתב לפיד בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

"מילה לכל אלה ש"נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". אתם תופסים אותי במקרה בבודפשט. באתי לכאן לנאום בפרלמנט נגד האנטישמיות ולהזכיר להם איך ניסו לרצוח כאן את אבא שלי רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם, איך הרגו את סבא שלי במחנה הריכוז, איך הרעיבו את הדודים, איך ניצלה סבתא ברגע האחרון מצעדת המוות. אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר."

מאיפה להתחיל? מהבורות, אני מניח. הנאצים לא ניסו לרצוח את טומי לפיד "רק מפני שליהודים לא היתה מדינה משלהם." למעשה, הבחירה הראשונה של הנאצים היתה לתמוך בציונות, משום שהמטרות שלה היו זהות לשלהם – אירופה נקיה מיהודים. אייכמן בדק את הנושא והמליץ עליו בחום, כפי שעשו כמה נאצים בכירים אחרים. אם היתה מוקמת מדינה יהודית בשנות השלושים, סביר להניח שהיא היתה קורסת תחת נטל הפליטים שגרמניה היתה מגרשת אליה.

למעשה, השיבה היהודית לאירופה היא מהלך טבעי. לאורך כל ההיסטוריה של הציונות, רוב היהודים דחו אותה. המהגרים לפלסטינה תמיד היו מיעוט וברוב גדול של המקרים, הם הגיעו אליה לא מתוך אידיאל נשגב אלא מחוסר ברירה, אחרי גירושים או פוגרומים. הציונים טענו תמיד שתפקידם של היהודים הוא להפסיק להיות אוכלוסיה בורגנית עם אלמנט חזק של קוסמופוליטיות ומשיכה למורכב ולאינטלקטואלי, אלא לאמץ את האלמנטים הקמאיים שבדת היהודית, להלחים אותם עם תפיסת דם ואדמה גרמאנית טובה, וללכת לעבד את אדמת ארץ אבותיהם כמו איכרים טווטונים ראויים לשמם. מטבע הדברים, הרעיון לעשות הסבה מבעל מקצוע חופשי או מאינטלקטואל למוז'יק נבער ששר שירי מולדת דמיונית בשפה מומצאת לא קסם לרוב היהודים אף פעם. היום מתגאה הציוני הממוצע באיינשטיין ופרויד; לפני מאה ואף שמונים שנה הוא ראה בהם אינטלקטואלים תלושים ורצה לעשות מהם חלוצים שנושאים שמות נטולי מסורת אך מלאי שגב, שקוראים רק בחשאי ומנהלים שיחות עומק רק עם עדנה הפרה. עכשיו, כשאירופה איננה עוד אנטישמית ולמעשה היא במידה מסוימת פילו-שמית – הונגריה, יש להודות, היא לא בדיוק דוגמא טובה לכך – מי שמכיר קצת את הקשת הארוכה והאירונית של ההיסטוריה לא יופתע שחלק מצאצאיהם של אלו שנאלצו לגלות לפלסטינה חוזרים למולדת.

ומהבורות אל החוצפה. לפיד לא נמצא בבודפשט "במקרה." הוא שלוח רשמי של מדינת ישראל. הוא הפך לכזה מכוח קולותיהם של אזרחיה. תפקידו הוא לא ליצור הנגדה בין "הארץ היחידה שיש ליהודים" (איזה ביטוי משונה. כמה ארצות יש לצרפתים? לאנגלים? לפלסטינים?) ובין "ברלין שבה נוח יותר"; תפקידו כשליח ציבור, ודאי כשר אוצר, הוא להפוך את ישראל למדינה שנוח יותר לחיות בה, לא לומר לתושבים שלא באנו לפה כדי ליהנות, ועוד מהחיים היחידים שיש לנו. אם הוא לא מסוגל לעשות את זה, אלא רק להבטיח לחם צר ומים לחץ, אולי כדאי שיתפטר. גערה באזרחים הסוררים, שלפיד כנראה לא קולט שהם לא חייבים לו שום דבר, היא הרבה יותר תפקידו של בעל טור, התפקיד הטבעי של לפיד.

לפיד דיבר על "פוליטיקה חדשה" והתיימר להביא כזו; ספק אם יש יותר פוליטיקה ישנה מאשר להשתמש בשואה כדי להפחיד את הישראלים כדי שלא יעזו להסתכל אל מחוץ לגבולותיהם. נזכיר שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא עשה שימוש בשואה לנקודה פוליטית לא קשורה: בסוף יולי, כדי לתקוף עובדים שעמדו על זכויותיהם, הוא יילל – ושיקר, כרגיל – שבגלל משרד החוץ השובת ילדינו לא יוכלו לפקוד את רגבי אושוויץ הקדושה.

לפני שנה וחצי, חשוב לציין, לפיד השמיע זמירות אחרות לגמרי. ב-23.3.12 הוא אמר ש

"אנחנו הגענו למצב שאם לא נעשה משהו, אנחנו עלולים לאבד דור שלם שעלול להסתכל על מדינת ישראל ולהגיד לעצמו – העסק ×”×–×” לא עובד. ×›×™ אם בשוודיה דירה עולה 30 משכורות, באנגליה, 70 משכורות ובישראל דירה עולה 138 משכורות, שזה פי שניים מהממוצע של מדינות ×”-OECD, אז העסק לא עובד בשבילם".

אבל אז, כמובן, הוא היה עסוק בגניבת דעתם של הישראלים. עכשיו, משהונה אותם, הוא מראה את צבעיו האמיתיים. היו לא מעט אמירות דומות כאלה של לפיד; אסתי סגל ליקטה אותן כאן.

צריך הרבה מאד חוצפה כדי לצאת באמירה כמו זו של לפיד מבודפשט, כשהיא נאמרת ממרומי ערימת 22 המיליונים שאתה יושב עליהם; כשאתה בנו של עיתונאי בכיר שמעולם לא ידע רעב, שמעולם לא נאלץ להיאבק על דבר, שאביו פתח בפניו את כל הדלתות, כשעל הכישורים הבינוניים מחפים הקשרים המצוינים.

אבל צריך הרבה יותר חוצפה, וכמות מסחרית של צביעות, כדי לכתוב את הדברים כשאתה עצמך יורד לשעבר, וזה בדיוק מה שלפיד הינו. העמוד המועיל מאד "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" מצא ביוגרפיה של לפיד שבה צוין שהוא גדל, בין השאר, בלונדון, שהוא עבד ב-1986 כמפיק בהוליווד, ושב-1997 הוא הקים חברה בארה"ב עבור ארנון מילצ'ן. לאירוע האחרון התייחס לפיד כמה פעמים: גם בהקדמה שלו לספר "הסיפור" וגם בכמה מטוריו. בין השאר, הוא טען שהוא נכח בפגישה בין מילצ'ן ואולמרט, שבה הגה אולמרט את שם הסרט "אשה יפה." ב-1986, לפיד היה בן 23 בלבד; מכירים הרבה בני 23 שהופכים למפיקים – כושלים, ככל הנראה; אם לפיד הפיק סרט, הוא לא מוכר – בהוליווד? זה קל יותר כשאבא שלך היה קומיסר התרבות של ממשלת בגין.

אז מסתבר שאליבא דלפיד, מה שמותר לו – לצאת לחו"ל לצרכי פרנסה וקריירה – אסור על סתם אזרחים מן השורה. לא רק שזה אסור עליהם, כשהם עושים את זה הם, הוא רומז, משכיחים את עברו של העם היהודי ומשתפים בעצם פעולה עם רוצחיו. יש להניח שהוא לא חשב שהעבר שלו-עצמו ישוב אליו כל כך מהר. הוא התרגל לכתוב ככל העולה על רוחו, מבלי שיהיו לכך השלכות.

אז עכשיו יש. לא במקרה התבטא לפיד בזלזול כלפי גוגל כמה וכמה פעמים; בזכותה, השקרים וההבלים שלו נחשפים ככאלה בתוך שעות. אגב, לא לכל האזרחים שמהגרים מישראל מתייחס לפיד בשליליות כזו: כפי שציין אלון-לי גרין, בעודו בהונגריה, לפיד העלה להצבעה בוועדת הכספים את העברתם של 92 מיליוני שקלים למתנחלים, שהם כזכור ישראלים שבחרו לא לחיות בישראל. להם מותר.

(יוסי גורביץ)

"העשירים שונים מאיתנו," כתב סקוט פיצג'ראלד. פרשת מינוי פרנקל לנגיד הוכיחה עד כמה צדק: מסתבר שאפשר לעצור אנשים עם יותר מדי כסף ולהעמיד אותם לדין, והם לא יזכרו שום דבר מכל זה, כשיגיעו לוועדה שתבחן אותם לקראת התפקיד הרם הבא.

זה נגמר. כשבוע לאחר שיעקב פרנקל הודיע בפתאומיות על כך שהוא מוותר על משרת הנגיד, וימים ספורים אחרי שסירב לוותר על הסודיות בנושא, מתחוור שהוא ידע למה: הוא שיקר לאורך כל הדרך. הבוקר חשף אמיר אורן ב"הארץ" את גרסת הרשויות בהונג קונג. זו סותרת את גרסת פרנקל בשורה של נקודות. כזכור, פרנקל שיקר לעיתונות הישראלית מיד עם הפרשה, וטען שבסך הכל הוא נכנס לתור הלא נכון. כשהגיע לוועדת טירקל, הוא השמיט את כל האירוע. כשאולץ להתעמת עם הפרשה, הוא טען שלא רק שלא קרה שום דבר, אלא שהרשויות בהונג קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם.

המכתב של הרשויות שם אומר בדיוק את ההיפך. פרנקל נעצר בחשד לגניבה, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הובא בפני שופט ונקבע לו תאריך למשפט. בין לבין, שוכנעו הרשויות שאין טעם להעמיד אותו לדין וכתב האישום בוטל, אבל הם מעולם לא התנצלו בפניו – לא היה על מה.

למה פרנקל לא עמד לדין? כנראה משום שלרשויות בהונג קונג, שידועות בכך שהן נוקטות איפה ואיפה אפילו יותר מבתי המשפט הישראלים שמתקשים להשתכנע שלבכירים יש "יסוד נפשי" לגניבה או קבלת שוחד, לא התאים להעמיד לדין אח"מ בנקאות בולט שמגיע מצויד בעורכת דין כבדה, וכל זה בשביל תיק. רק זה חסר להם, שיגידו שהם לא ידידותיים לעסקים. התירוץ של פרנקל – לקחתי תיק מהדיוטי פרי וסמכתי על זה שמישהי תשלם – נשאר מופרך.

מעבר לפרנקל, שהרוויח ביושר – ממה שאנחנו יודעים על התנהלותו כנגיד, כנראה שבניגוד לכל דבר אחר – את הקלון שלו, לא מעט אנשים יוצאים מהסיפור הזה וביצה מרוחה על פרצופם. ראש וראשון להם הוא נחמיה שטרסלר, שיצא בהגנה שוצפת על פרנקל יומיים אחרי שנמלט וימים ספורים לאחר שנחשפו המסמכים מהונג קונג. שטרסלר אץ רץ להגן על פרנקל, שכזכור נמנע מלספק לציבור הישראלי גרסה כי מה הוא חייב לו, והציג עבורו את גרסתו. אבוי – בגרסה הזו אין זכר למעצר, אין זכר להעמדה לדין ולהגעה בפני שופט. שטרסלר נפל קורבן לאנשי היח"צ של פרנקל ובלע את גרסתם ולא נודע כי באה אל קרבו. בטור שקשה להגדיר אותו אלא כסהרורי, מוחה שטרסלר על הדרישה לשקיפות מצד בכירים במנהל המדינה, והאיש שבמשך שנים מוכר לנו את ארה"ב מתנגד פתאום לשימועים בנימוק ש"זה בדיוק מה שחסר לנו, שמירי רגב ושלי יחימוביץ' יבחנו בפומבי את המועמד." כי נתניהו ולפיד הרי עשו עבודה טובה כל כך. כי אין כמו בוז לנבחרי הציבור כדי להפגין עד כמה אתה בעד אליטות בלתי נבחרות שכבר נתפסו עם ידן בצנצנת העוגיות ("הרי מרגע שאדם וחווה חטאו בגן עדן, כל בני האדם מועדים לחטא" הוא משפט בל ייאמן של שטרסלר.) אם הייתי העורך של שטרסלר, הייתי ממליץ לו על חופשה ארוכה מאד.

בן דרור ימיני מנגן על מיתר דומה מאד לזה של שטרסלר. הוא כתב שיש "כנופיית בחישה," ש"לא ברור מה קרה בעניינם של פרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אבל יש חשש – ויותר מחשש – שהיה בעל או בעלי עניין מאחורי הקלעים. הם ידעו להתקשר לעיתונאי "הנכון" בזמן הנכון, להעלות מהאוב פרשה שלא ×”×™×” בה כלום, ולמכור אותה לציבור ככתם בל יימחה בביוגרפיה של המועמד." הנושא של ליידרמן עדיין לא ברור, אכן, וזו בדיוק הסיבה שליידרמן מיהר להסיר את מועמדותו: הוא לא רצה שהנושא יובהר. יתר על כן, מדהימה העובדה שבה חותר ימיני תחת מקצוע העיתונות: אין הדלפה שלא מגיעה מבעל עניין. מה שחשוב הוא לא האם יש בעל עניין אלא האם יש אמת בהדלפה. ובמקרה של פרנקל, אנחנו יודעים שהוא, למצער, שיקר לוועדת טירקל פעמיים – פעם כשלא דיווח על הפרשה ופעם כשטען שהיא הסתיימה בהתנצלות , תוך שהוא מעלים את העמדתו לדין – דבר שדי בו כדי לפסול את מועמדותו. "פרשה שאין בה כלום"? רק אם לא אכפת לך משקרים של בעלי עניין. אגב, חשוב לציין שאם היו כאן "בעלי עניין" שפעלו נגד פרנקל, הרי שהיו גם בעלי עניין שפעלו בדיוק בכיוון ההפוך: פרנקל שכר דובר, מישהו הדליף לשטרסלר את הגרסה השקרית של פרנקל, ומישהו הפיץ בתקשורת את הסיפור שמדובר בסך הכל בבקבוק בושם ולא בתיק בשווי מאות דולרים.

אחר כך עושה ימיני טריק רטורי נפוץ: הוא מבלבל במכוון בין חזקת החפות ובין הדרישה ממועמדים שיפריכו את הדיווחים נגדם. חזקת החפות היא מושג פלילי, שהוא הכרחי כדי למנוע סנקציות פליליות על חפים מפשע. אם אתה מבקש תפקיד ציבורי, אם אתה רוצה לאכול את לחם הציבור, אתה צריך להיות כמה מדרגות מעל "חזקת החפות." כן, אתה צריך להסביר כל מהלך שביצעת בחיים שלך. אתה צריך להסביר מהם הסכומים המשונים בחשבון הבנק שלך וכן, גם למה נעצרת בנמל התעופה של הונג קונג או מדוע התבקשת לעזוב בנק חשוב. אם הדרישה שלנו לפקידי ציבור בכירים היא שהם יוכלו לנפנף בכך שהם יצאו זכאים, אנחנו מורידים את הרף בצורה דרסטית מדי.

ואחרי הגנב, הכתבלב והקונספירטור, אנחנו נשארים עם הטמבל. ×–×” שמינה את פרנקל בלי שום בדיקה בסיסית, ×–×” שאמר בתחילת הפרשה שזה "תוצאה של חיפוש בגוגל" אבל לא טרח לעשות חיפוש ×›×–×” בעצמו לפני המינוי, ×–×” שהשתחץ בכך שהוא שכן של פרנקל ושמעתה המפגינים – אלה שאת המגאפון שלהם הוא לא שומע – יוכלו להפגין ביחד נגד שניהם, שכתב אחרי פרישתו של פרנקל ש"איזה פספוס. פרנקל יכול ×”×™×” להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין-עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא "לעשות מילואים". לא שאני מאשים אותו על כך שהוא פרש. איש בן 70, חתן פרס ישראל, אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אז זהו, יאיר, שהם נבדקו ונמצאו כדברי אמת. מי שלא בדק ×”×™×” אתה, מה שכמובן לא הפריע לך ללכלך ולהכפיש באמצעות מקלדת.

וכמובן,ישנה ועדת טירקל, שהתבזתה כבר פעמיים: פעם במינויו של נוכל הנדל"ן גלנט כרמטכ"ל, למרות שכל הראיות היו זמינות לה; ופעם כשמינתה את פרנקל בלי, בלשונו של לפיד, לעשות חיפוש בגוגל. אם זו רמת הבדיקה שלה, למה אנחנו זקוקים לה? שתשמש כחותמת גומי?

כפי שלמדים פרנקל ולפיד על בשרם, הזמנים האלה חולפים, ומהר.

עוד דבר אחד: "עיתונות היא פרסום מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר הוא יחצ"נות." ג'ורג' אורוול.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מפלצת הספגטי המעופפת תעיד בי שלא רציתי לכתוב על יאיר לפיד השבוע. מאחז העיניים הזה הצליח לגרום לי, באשד השקרים והמילים המתקתקות הבלתי פוסק שלו, מה שלא הצליחו לגרום נתניהו, יעלון ונבלים אחרים במשך יותר מעשור: אני סובל מעייפת לפיד. אין לי כוח. התקריות מגיעות על בסיס יומי. נראה שהאיש החליט לנקוט בשיטה חדשנית ופשוט להתיש את העיתונאים שעוקבים אחריו בזרנוק עצום של הבל מעורב בשקרים. אמרתי, יעשו אחרים את המלאכה. סופשבוע, בנאדם, נקה קצת את הראש. כתוב משהו מהורהר יותר, מושקע יותר, מאשר עוד נבירה בטקסטים של השרלטן.

ואז הגיעה התועבה הזו הישר לתיבת הדואר שלי. די היה במשפט הראשון לפוצץ לי את הפיוזים. זה היה כל כך נורא שלקח לי זמן להגיע לשאר הטקסט.

נתחיל, ונעשה את זה מהר כדי להוציא את זה מהמערכת. "אז מה יש לי להגיד על פרשת הנגיד 2?
שמתברר שפרופסורים לכלכלה הם חבורה מאוד צבעונית ופרועה. אני מתגעגע כבר לאנשים סולידיים ויציבים כמו יצפאן ובראבא." הטקסט הזה הוא שילוב בין חוסר אחריות משווע ובין מה שהאנגלים מכנים glibness, חלקלקות לשון חנפה ומתחטאת. לפיד העמיד לתפקיד הנגיד שני מועמדים. באופן חסר תקדים, שניהם הסירו תוך זמן קצר את מועמדותם. על האחד, יעקב פרנקל, כבר כתבתי. השני, ליאו ליידרמן, הודיע אמש (ו') על פרישתו שלושה ימים לאחר המינוי – לאחר שיממה קודם לכן התפרסם שהוא נוהג לפקוד אסטרולוגים, וככל הנראה אחרי שאמיר אורן הגיע אליו עם שאלות באשר לתלונות על הטרדה מינית שהוגשו נגדו לוועדת טירקל. כאן המקום לשבח שוב את אורן, שתלה את הקרקפת השניה של מועמד לנגיד על חגורתו בתוך כשבוע. זה תפקידה של עיתונות.

לפיד ונתניהו שוב נתפסו עם המכנסיים למטה. שוב הם הגישו כמועמד אדם שבבדיקה מהירה התברר שיש לו שלדים בארון. שוב הם הוכיחו את עצמם כמי שלא ראויים למנות בכירים בישראל, משום שהם לא טורחים על עריכת הבדיקה הבסיסית – מה שמכונה באנגלית vetting – של המועמד. האחריות במקרה הזה היא ברובה על לפיד. הוא שר האוצר, אחרי הכל.

אז במקום לקחת אחריות – במקום לומר שהפעם הבאה תהיה רצינית יותר – הוא בוחר להתבדח על חשבונם של כלל הפרופסורים לכלכלה. יופי של עבודה, מוקיון. בפעם הבאה שתרצה לדבר עם פרופסור לכלכלה ולהציע לו את התפקיד, הוא יזכור היטב איזה סוג של גיבוי אתה עתיד לתת לו. עם שר כזה, הנבואה של לפיד תגשים את עצמה: אף אדם רציני לא ירצה את תפקיד הנגיד. לפיד הוכיח, בפעם המי יודע כמה, באיזו קלות ראש הוא נוהג בתפקיד האחראי שהוטל עליו. אבל, כמובן, לפיד לא מסוגל לקחת אחריות. הוא יצטרך לשם כך להודות בטעות ונרקיסיסט כמוהו פשוט לא בנוי לזה. אחריות? זה לאנשים אחרים.

אבל ההתבדחות על החשבון שהוא מגיש לציבור על חוסר הנסיון וחוסר הרצינות שלו היא עוד החלק הסביר בסטטוס של לפיד. החלק המקאברי באמת מגיע בהתייחסות להתנהלות שלו ושל חבר מרעיו לח"כ עדי קול.

כזכור, קול נמנעה בהצבעה על אחד הסעיפים של חוקי המשילות. לא הצביעה נגד, נמנעה. זה היה אחרי קמפיין נרחב, שכלל שליחת מסרונים מאנשים רבים – ביניהם הח"מ – בנסיון לשכנע אותה לא להצביע. בתגובה, היא בוזתה בפומבי בכך שאולצה לפרסם התנצלות בסגנון שהאסוציאציה הראשונה שהוא העלה היתה משפטי ראווה סובייטיים, שבהם הנאשם מודה בפומבי ב'שגיאותיו', ואחר כך הוטל עליה העונש המקובל על מפירי משמעת סיעתית.

בפני עצמו, העונש הזה היה סביר. סיעות צריכות לכפות לעתים משמעת וח"כים שיוצאים נגד עמדת מפלגתם צריכים לדעת שיהיה סוג של מחיר. הפגנת אומץ שאין בצידה מחיר היא הפגנת אומץ מפוקפקת למדי. בשילוב עם ההתנצלות, עם זאת, הענישה נראתה כמו בעיטה באדם כשהוא שוכב על הקרקע. עוד יש לציין – את ההערה הזו ראיתי בחשבון הפייסבוק של מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לשעבר – שיש סתירה מובנית בין הרעיון של משמעת סיעתית ובין זה של העלאת אחוז החסימה. אם אתה אומר שאסור שיהיה מספר רב של סיעות, ושכל סיעה צריכה להיות בעצם אוהל גדול של אנשים שמחזיקים בעמדה קרובה אך לא בהכרח זהה, אי אפשר לכפות גם משמעת סיעתית. הדוגמא של המצדדים בשינוי שיטת הממשל היא ארה"ב ובריטניה; אבל שם, חלק מחברי הקונגרס והפרלמנט מצביעים נגד עמדת הסיעה שלהם בעקביות, והממשלה לוקחת זאת בחשבון. מה שלפיד רוצה הוא הגרוע מבין העולמות: סיעות גדולות שמורכבות מרובוטים שמצביעים על פי הוראת ראש המפלגה. זה סוג ייחודי למדי של דמוקרטיה פרלמנטרית.

מהסוג שעליו כתב מישהו ש"מה באמת מפחיד בליברמן? שהוא חושב שדמוקרטיה היא איזה נדנוד משעמם שמפריע לנהל את המדינה כמו שצריך. בעיניו, כל העסק מסובך מדי. צריך שניים שלושה אנשים שיגידו מה עושים, בלי כל ההטרדות של המערכת המשפטית, האופוזיציה או ארגונים חוץ פרלמנטריים. […] למה ×–×” מסוכן? ×›×™ המחיר שהוא מבקש הוא שנסתום את הפה ונחשוב פחות." המישהו ×”×–×” ×”×™×” אחד, יאיר לפיד, בתקופה שבה הוא עדיין נאלץ להעמיד פנים שאכפת לו מהבוחרים.

ואז בא הטקסט הבל ייאמן הבא: "×›×™ באותו יום חמישי בערב, אחרי המהומה הגדולה, היינו כולנו – כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כולל עדי קול כמובן – על המרפסת של הרב שי פירון ביישוב אורנית. החום בדיוק פג, ושתינו יין אדום ודיאט ספרייט, ודיברנו. שיחה ארוכה, אוהבת, פתוחה, עמוק לתוך הלילה. עדי הסבירה מה קרה לה, ואני דיברתי על כמה חשוב שלא נפתיע אחד את השני, והתחבקנו, ואמרנו שזה לא יקרה לנו שוב ×›×™ אנחנו אנשים שעובדים על עצמם ויודעים לבנות שפה אחרת וללמוד מטעויות. […] יש עוד אנשים ערכיים בפוליטיקה, גם במפלגות אחרות, אבל על כל ההישגים שלנו בחודשים האחרונים חתומה קודם כל היכולת לעבוד כקבוצה מחוייבת, כאגרוף קמוץ, כשלם הגדול מ-19 חלקיו." ההדגשה שלי. נעזוב את השמאלץ ונעבור לעיקר.

עדי הסבירה מה קרה לה. קרה לה משהו, אתם מבינים. איזה התקף. אולי היסטריה. אתם יודעים איך זה עם נשים. אנחנו לא מדברים על פרלמנטרית שדנה בינה ובין עצמה בשאלה כיצד תצביע, וקיבלה החלטה בניגוד לעמדת סיעתה. קרה לה משהו. זה לא תהליך תבוני, כי אחרי הכל שום מהלך תבוני לא יכול להביא אישה חזקה, עצמאית, שעשתה משהו בחיים לקבל החלטה ששונה מזו של יאיר לפיד. זה הרי לא יכול להיות. היקום יקרוס אם זה מה שיקרה.

עדי קול מניחה ליאיר לפיד להתנהל כלפיה כאילו היתה אשה מוכה והוא בעל מתעלל. זה לא רק עניינה: מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול. עדי קול היא חברת כנסת בישראל בדיוק כמו יאיר לפיד. היא לא שפוטה שלו ולא שפחה שלו, היא לא צריכה לנקות אחריו ולא להכין לו קפה. אם היא חושבת שהוא טועה באופן חמור, זו חובתה כנבחרת ציבור להצביע נגד ההצעות שלו. היריקה המשולשת בפרצופה של עדי קול – ההתנצלות הכפויה, הענישה ואחר כך ה'הסבירה מה קרה לה' – איננה רק בפרצופה שלה: היא בפרצופנו-שלנו. ח"כ קול רשאית למחות את הרוק מפרצופה ולהעמיד פנים שזה גשם; לנו אסור לעשות זאת. אנחנו צריכים לזכור שיאיר לפיד הוא בריון, חלאן (*) וככל הנראה גם שובניסט. הוא לא היה מרשה לעצמו לכתוב כך כלפי עופר שלח, למשל. זה האחרון הצליח בחצי שנה לאבד את כל האשראי שצבר בשנים של עבודה קשה, במיוחד לאור התנהלותו בפרשה הזו. כל אחד מחברי "יש עתיד" שעבר לסדר היום ולא מחה על השפלתה הפומבית של חברת כנסת הוכיח בזאת שהוא לא ראוי לבחירה.

והתענוג הגדול ביותר שיש בהעברת חוק המשילות הוא שבקצב הנוכחי, "יש עתיד" תצטרף לגל החורבות ההיסטורי של מפלגות מרכז ולא תעבור את אחוז החסימה.

(*) חלאן – חלאה סדרתית, תרגום למונח האנגלי douchebag. מחדש המילה הוא הגאון זכותו תגן עלינו ירון רימר.

(יוסי גורביץ)