החברים של ג'ורג'

19 בפברואר 2018

למה אנחנו עדיין מתווכחים על זה?

הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון ×”×–×” בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך ×”×™×” לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

18 בפברואר 2018

"לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו": מכתבה של סרבנית

[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את ×–×” אנשים מבחוץ. ×–×” לא ×”×™×” פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא ×”×’×™×¢×” לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ×´×–×” לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)

20 בינואר 2018

קול דמים עולה מן האדמה

איך החליק צה”ל רצח של שופט ירדני

במארס 2014, ירה חמוש צה”ל שזהותו לא ידועה למוות בראיד זעיתר, בן 38 ואב לשני ילדים, במעבר אלנבי. הטענה הראשונית של צה”ל היתה שזעיתר ניסה לחטוף נשק מחייל, ועל כן נורה למוות. זמן קצר לאחר מכן התברר, אפעס, שזעיתר לא ×”×™×” פלסטיני, אלא אזרח ירדני – ושופט. צה”ל מיהר לשנות גרסה: כעת, לטענתו, השופט לא חטף נשק מחייל, אלא ניסה לתקוף אותו באמצעות “מוט בידוק.” באותו הערב שינה הצבא גרסה שוב: השופט זעיתר ניסה לתקוף את החייל, טען השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, באמצעות מוט ברזל שאסף מאיפשהו. צה”ל סירב למסור את תצלומי מצלמות האבטחה במקום – ואף טען שבכלל אין כאלה, ×›×™ בדיוק באותה הרגע התקלקלו המצלמות. וואלה. לעומת הטענות של צה”ל, עד ראיה פלסטיני שנכח במקום אמר שחמוש דחף את זעיתר, ×–×” דחף אותו בחזרה, ומיד לאחר מכן החמוש ירה בו למוות.

מאז חלפו כמעט ארבע שנים, וצה”ל מעולם לא הסביר מה בעצם קרה שם. החמוש שהרג אב לשני ילדים השתחרר מזמן, ויצא מזמן מתחולת צחוק השיפוט הצבאי. כמה שמאלנים, ביניהם עבדכם הנאמן, העלו מדי פעם את השאלה מה קורה עם חקירת ההרג. זו היתה, כמובן, בדיחה. היה ברור לכל שאין חקירה.

אתמול (ו’) הודיעה ישראל שהיא הגיעה להסכמות עם ממשלת ירדן על פיצויים ביחס לשלושה הרוגים מפעולת חמושיה: שני האזרחים הירדנים שנהרגו בעמאן ביולי 2017 על ידי מאבטח ישראלי, וגם בפרשת מותו של זעיתר. ישראל התנצלה על מקרי ההרג, והיא תשלם פיצויים בסך חמישה מיליוני שקלים לשלושת המשפחות.

אין ספק שמדובר במהלך חיובי: המצב שבו ישראל מתנצלת ומפצה קורבנות הרג עדיף מהמצב ההפוך. אבל, אף שהמשפחות קיבלו את שלהן וממשלת ירדן קיבלה את ההתנצלות שביקשה, גם הציבור הישראלי הוא חלק מהסיפור. לאזרחי ישראל צריך להיות עניין בשאלה מדוע פעם אחר פעם החמושים שלהם מגיבים בכוח יתר והורגים חפים מפשע. צה”ל, כמובן, ממש לא מעוניין לפתוח את הדיון בנושא. הממשלה גם היא מעדיפה לא לדבר יותר מדי על דברים מביכים.

אם החמוש שהרג אב לשני ילדים ושופט נענש בדרך כלשהי, ישראל הסתירה זאת. אם היה הליך משפטי, הוא נקבר היטב. המסקנה מפרשת זעיתר היא המסקנה הרגילה: חמושי צה”ל יכולים לעשות ככל העולה על רוחם לכל אדם. הוא יכול להיות שופט זר. זה לא משנה. המערכת והממשלה יחפו עליהם. הם לא ישבו יום בכלא. הם לא יועמדו לדין. לאחרונה מצאה מצ”ח שקצין בחטיבת כפיר הרג את מוחמד בדראן בן ה-15 בניגוד לפקודות; הקצין ירה לעבר הרכב של בדראן משום שהניח שמישהו ברכב היה מעורב בידוי אבנים. להנחה הזו לא היה בסיס. מהירי הזה נפצעו עוד ארבעה פלסטינים. אפשר היה להניח שאם מצ”ח עצמה קובעת שהרג בוצע בניגוד לפקודות, ההורג יועמד לדין. הצחקתם את צה”ל: הרוצח שוחרר מתפקידו, אבל לא יועמד לדין.

נו. בדראן היה בסך הכל פלסטיני. קטין, אמנם, אבל פלסטיני. לדמו אין מחיר. בנוהל. מטרת ה”חקירה” של מצ”ח היתה טיוח. שום דבר חדש. אתמול למדנו שגם אם אתה שופט זר, צה”ל יטייח את הריגתך. כי מה הוא צריך עכשיו הפגנות מול הקריה ויללות ציבוריות. עזבו אותנו מכאב הראש הזה.

מדינות שבהן אנשי הצבא הם מעל חוק נקראות בדרך כלל דיקטטורות צבאיות. בכל מה שקשור לשטחים שמחוץ לישראל הריבונית, ישראל היא מדינה כזו בדיוק.

ועוד דבר אחד: אתמול כתב בן דרור ימיני בטורו שהוא מסרב להופיע בתוכניות שבהן מופיע גדעון לוי. למותר לציין שלימיני יש את הזכות להחרים את כל מי שהוא רוצה, ושהוא לא חייב לאף אחד נימוקים בנושא. עם זאת, צריך לציין את הצביעות הקבועה של ימיני ושל הימין כולו, שרואה חרם שמגיע מצד שמאל של המפה כאנטישמיות או כפעולה בלתי לגיטימית, שלעתים קרובות נכרכת יחד עם טרור. מה שאסור לפר מותר לבן דרור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

6 בינואר 2018

הדיסוננס הקוגניטיבי של בן דרור ימיני

ארכיבישוף תעשיית השקרים תמך בהפיכת צה"ל לכנופיה, ועכשיו מתלונן על המחיר

בן דרור ימיני לא מרוצה ממעצרה המתארך של עאהד תמימי. אין לו בעיה, כמובן, עם המעצר עצמו. יש לו, כרגיל, בעיה עם הנראות שלו. בטורו האחרון (במוסף לשבת של ידיעות, אתמול) הוא קובל על כך ש”בעשרת הימים האחרונים [תמימי] הופכת לקדושה מעונה […] הנזק שהיא גורמת לישראל כשהיא עצורה חמור עשרות מונים מהנזק שהיא גורמת מחוץ לכלא […] המעצר הממושך הזה פוגע בישראל. הוא נראה כמו נקמנות. הוא בלתי מידתי. הוא משרת את שונאי ישראל. הוא מחזק את העלילה שישראל מתעללת בילדים.” ההדגשות שלי.

נפרק את הדברים של ימיני לנקודות:

א. ישראל עצרה קטינה באופן בלתי מידתי (ימיני סבור שדי במעצר של מספר שעות).

ב. המעצר הבלתי מידתי של קטינה לא מטריד את ימיני.

ג. הוא מודאג מהנזק התדמיתי שהמעצר גורם, והופך את היוצרות: היעצרות על ידי הכיבוש הישראלי “גורמת לו נזק.”

ד. מול העובדה שישראל מתעללת בילדים, מודאג בן דרור מהחשש שהעובדות יתפרשו כפי שהן.

כלומר, מעצרה הבלתי מידתי (כלשונו של ימיני עצמו) של קטינה מדאיג אותו משמעותית פחות מהפגיעה שעצם חשיפת המעצר הזה גורמת לישראל. עאהד תמימי יכולה, מבחינתו, להרקב בצינוק; הנזק שנגרם לה, אדם בשר ודם, חשוב לו פחות מהנזק שנגרם לישות מטפיזית, תדמיתה של ישראל.

ימיני לא מבין איך זה קורה. האם בצבא לא מבינים את הנזק שגורם המעצר הזה לישראל? ובכן, בן דרור, אתה יכול להאשים במידה ניכרת את עצמך. אתה היית בן האנשים שדחפו את צה”ל לשם.

לזכותו של ימיני יש לציין שפעם הוא ידע את ששכח מאז. לפני כשנתיים וחצי, אחרי התעללות מצולמת של חמושי צה”ל בעצורים בג’ילזון, כתב ימיני שאין טעם להוציא מיליוני שקלים על hasbara (כך במקור) אם אנשי צה”ל לא מבינים שהם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל. ימיני יודע שהבעיה העיקרית של ה-hasbara היא צה”ל.

השאלה, אם כן, היא מדוע צה”ל לא מקשיב לאנשים כמו ימיני ונמנע משטויות מזיקות כמו מעצרה הנקמני והלא מידתי של תמימי. התשובה פשוטה למדי: צה”ל הוא לא צבא, הוא כנופיה. תמימי דרכה על הכבוד שלו ויש רק דרך אחת שבה כנופיה מטפלת בפגיעה כזו: מוכיחה שאם אתה משתין על צה”ל, כלשון האמרה הצבאית הישנה, הוא נרטב; אם צה”ל משתין עליך, אתה טובע.

צה”ל הגיב בפרשת תמימי לא בשיקול דעת, אלא בתגובה הקבועה שלו: על פי רצון דעת הקהל. ×–×” התחיל מזמן, בפרשת “דוד הנחלאווי” שבה נסיונו של צה”ל לאכוף משמעת על חייל (דוד אדמוב) שהביך אותו מול מצלמות הוביל למעין מרד. אחר כך ×”×’×™×¢×” פרשת הרצח בביתוניא: הצבא הסתבך באינספור שקרים, וכשבסופו של דבר נמצא הרוצח – בן דרי – סגר הצבא איתו עסקת טיעון על “הריגה ברשלנות.” התקשורת היהודית התעלמה לחלוטין מפרשת דרי: מביך מדי לצבא ומביך מדי לאספסוף היהודי.

אחר כך הגיעה פרשת אזריה. הרצח כאן בוצע מול המצלמות ואי אפשר היה לחמוק ממנו. אבל הלחץ הציבורי היה עצום. הפרקליטות הצבאית נבהלה תוך יומיים, והמירה את סעיף הרצח בהריגה. משפט אזריה נמשך שנה. ולאורכה, בן דרור ימיני ניצב בצד האספסוף. אחרי פסק הדין של אזריה, כתב ימיני שבפרשה הזו מתנגשים שני ערכים: “קודים מוסריים גבוהים” וסולידריות. הרמטכ”ל, לדעתו, “זנח את הסולידריות.” הוא הביא כתמיכה לעמדתו מספר מקרי רצח שבוצעו על ידי חמושים בריטים, שזכו לעונש קל. לדעתו, הרמטכ”ל צריך היה “להקשיב לחיילים בשטח” ול”תמיכה הציבורית הרחבה” שלה זוכים חמושים פושעים. ימיני חזר על עמדתו, שוב תוך ציטוט מקרים ממדינות אחרות, חודשיים לאחר מכן.

הטענה שחייל שביצע פשע מלחמה ראוי ל”סולידריות” מצד הפיקוד הבכיר, ושה”סולידריות” הזו צריכה לגבור על “ערכי מוסר גבוהים” משמעה שהצבא צריך לפעול כמו כנופיה. הדרישה ל”התחשב בדעת הקהל” משמעה ויתור של הצבא על יכולתו ליישם את חוקי המלחמה הנוקשים. השילוב בין ה”סולדיריות” ובין “התמיכה הציבורית” הוא דרישה של הצבא לעמידה מאחורי החמושים שלו בכל מחיר, לא משנה מה הם עשו. ימיני ציטט בפרשת אזריה באהדה שופטים צבאיים בעולם שהתחמקו מהרשעת פושעי מלחמה בעבירות של הרג או רצח.

על פניו, צריך להפנות לימיני את השאלה שהוא עצמו מפנה כעת לצה”ל: מדוע, דווקא כאיש hasbara, לא דרשת את הענישה החמורה ביותר שבאפשר לאזריה? אחרי הכל, האם יש פגיעה אנושה יותר בתדמיתו של צבא מאשר רצח בדם קר של חסר ישע מול מצלמות? אם ה-hasbara עמדה בראש מעייניו של ימיני, הוא צריך היה לעמוד בראש התובעים עונש כבד לאזריה. בעונש כזה היתה תועלת נוספת: אפשרות לטעון בפני בתי דין בינלאומיים שצה”ל מסוגל לשפוט את פושעי המלחמה שלו בעצמו. עונש כבד לאזריה, בקצרה, היה נצחון הסברתי והגנה משפטית על חמושי צה”ל מפני העמדה לדין בחו”ל. אז למה נקט ימיני את העמדה ההפוכה?

×›×™, בסופו של דבר, ימיני משרת את העסקה האפלה בין צה”ל ובין חמושיו: אתם תבצעו פשעי מלחמה ואנחנו נסתכל הצידה. שני הצדדים יודעים שהעסקה הכרחית. צה”ל זקוק, לצרכי ניהול הכיבוש, לחיילים שיבצעו הפרות זכויות אדם שיטתיות. הפקודות הלא כתובות שלו מדברות שוב ושוב על “לבנת שיבוש”: נוהל שמטרתו הטלת אימה על האוכלוסיה. הנוהל ×”×–×” מוכר לכולם ובלתי חוקי למשעי. הצבא צריך שחמושיו יטילו אימה על האוכלוסיה. אז מה הוא עושה? נותן להם להשתולל – אלא אם הם נתפסים.

ימיני נמצא בבעיה: מצד אחד הוא מכיר בכך שהתעללות מצד חמושים – אם היא מצולמת – היא × ×–×§ עצום לישראל; מצד שני, הוא יודע שאם צה”ל יעניש את החמושים בחומרה, החמושים האחרים יחושו – בצדק – שבגדו בהם, ויתחילו לשחק אותה ראש קטן.

בסופו של דבר, ימיני לא רוצה hasbara חכמה: הוא רוצה כיבוש חכם. הוא תמך באזריה, כי התנערות ממנו היתה מובילה למשבר בקרב החפ”שים (החמושים הפשוטים). מצד שני, הוא לא מבין מה התועלת במעצר המתעלל בתמימי.

אבל מבחינת החפ”ש, ותומכיו בציבור הישראלי, אין הבדל. כשאתה חבר כנופיה, כבוד הכנופיה הוא הכבוד שלך, ועל פגיעה בכבוד מגיבים בעוצמה, בדיוק כמו על פגיעה פיזית. מכאן ההתעללות בתמימי. ימיני הוא חבר בכנופיה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא פשוט לא מסוגל להכיר בכך. מכאן הדיסוננס הקוגניטיבי שלו. בעלי החמלה יאמרו ששרידי מצפונו של ימיני מציקים לו, אבל העובדה שמעצר בת 16 לא מטריד אותו אלא במובן ההסברתי, מטילה לרוע המזל צל כבד על הטענה הזו.

שמים, בקשו עליו רחמים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

20 בדצמבר 2017

העלמה והבהמה

עאהד תמימי חשפה את ערוות הגברברות של תומכי צה”ל – ואת המטרה האמיתית של ×”-hasbara

ביום שישי האחרון, כחלק מפעולות הדיקטטורה הצבאית הישראלית בגדה המערבית להרחבת שטחי השליטה של המתנחלים, ירה חמוש צה”ל קליע מתכת מצופה גומי בראשו של מוחמד תמימי בן ה-15 בכפר נאבי סלאח. בכפר מתחולל מאבק ארוך שנים כנגד פלישתם של המתנחלים, והוא נמצא תחת משטר דיכוי קשה מהרגיל. התקשורת הישראלית לא הקדישה תשומת לב לירי של קלגס ישראלי בראשו של בן 15. אירוע יומיומי, כידוע, איננו חדשות. אין מה לדווח.

היא דיווחה בהרחבה, עם זאת, על מה שהתרחש זמן קצר לאחר מכן. שני חמושים הופיעו בחצר בית תמימי (לרוב, התקשורת הישראלית מעלימה את הנקודה הזו), ושם מצאו את עצמם מול נערה פלסטינית נחושה, עאהד תמימי. לתמימי יש היסטוריה ארוכה של התמודדות נטולת פחד עם הקלגסים. התקשורת הישראלית אוהבת לקרוא לתקריות הללו “פרובוקציות”: כמו בדרום האמריקאי הישן, הפרובוקציה היא לא ההתעמרות הלבנה/ישראלית הקבועה, אלא עצם קיומו של אדם משועבד שמעז להתמודד בפומבי עם המתעמרים בו. זו כבר “הפרת סדר.” הסדר הוא שלחמושים מותר לירות בראשו של קרוב משפחה של תמימי ואחר כך לפלוש לביתה. ההתעמתות עם החמושים היא הפרובוקציה.

הסרטון של תמימי הסוטרת לחמוש צה”ל פורסם ביום שישי, הופץ ביום שני וגרם לצווחה ארוכה ומרה בקרב תומכי צה”ל. הכבוד של צה”ל שכב על הרצפה, ונערה פלסטינית היא שהשליכה אותו לשם. אלפי גברברים ישראלים צווחו נקמה. הם אמרו, לעתים קרובות, שתפקידה של נערה פלסטינית, בראותה חמוש ישראלי, הוא להשתין מפחד. הכבוד שלהם הושפל כשהתברר שהמצב שונה מהותית: שהנערה הלא חמושה מסוגלת לסלק חמוש ישראלי בצעקות ומכות, כפי שצריך לגרש אדם הפולש לביתך. ×”×™×” מימד מובהק של היפוך תפקידים מיני בתקרית הזו – ואכן, יש להניח שנער פלסטיני בגילה של תמימי כבר ×”×™×” פצוע קשה, אם לא מת.

צה”ל ניסה תחילה לומר שהחמושים פעלו כיאות, אבל הצווחות על פגיעה בכבוד הצבא הגיעו גם אליו. כמה שעות לאחר פרסום הסרטון הוכיח צה”ל שהוא גבר-גבר: כוחות גדולים של משטרה וצבא פשטו, בארבע בבוקר, על בית משפחת תמימי ועצרו את עאהד. החמושים הקפידו לתאר את המעצר בווידאו, ומיהרו לשחרר אותו לכלי התקשורת הישראלים עם לוגו צבאי. הללו, בתורם, מיהרו לפרסם את סרטון המעצר בהבלטה. צה”ל הגדול שב ותפס את כבודו מידי נערה פלסטינית. סע, בן-צור, סע!

ומאחר ותמימי השפילה את הצבא בפומבי, מיהרה המערכת להראות שכך לא ייעשה. אמה של תמימי, שניסתה לברר היכן מוחזקת בתה, נעצרה בתחנת המשטרה. מאוחר יותר, עצר הצבא באומץ נדיר גם קרובת משפחה אחרת שהיתה מעורבת באירוע. עאהד תמימי מואשמת כעת בתקיפת חמוש, משהו שהיא בעליל אשמה בו, ובינתיים היא מוחזקת במעצר עד יום שני. השופטת קבעה שאין מסוכנות שמצריכה מעצר, אבל המשטרה ביקשה זמן לחקור חשדות נגדה גם בשורה של פרשיות אחרות, סמויות מהציבור, שהוצגו לשופטת ב”דו”ח סודי.” עורכת דינה, גבי לסקי, אמרה לי שבכוונתה לערער על ההחלטה לבית משפט צבאי לערעורים.

יש כאן מספר נקודות שראוי לעמוד עליהן. קודם כל, צה”ל עוצר דרך קבע בממוצע שני קטינים פלסטינים מדי לילה. בשבועות האחרונים, עקב המחאות בעקבות הצהרות טראמפ, מספר המעצרים גבוה משמעותית מהמקובל. חלק ניכר מהמעצרים מתועדים בווידאו על ידי צה”ל – אבל הוא מעולם לא העביר לתקשורת סרטון ×›×–×”, ועוד עם לוגו שלו. המעצר המתוקשר של תמימי ×”×™×” מיועד להבהיר לציבור שחש מסורס שצה”ל לקח ויאגרה ושאין שום סודה לשתיה במים שלו.

ויש סיבה טובה לכך שסרטונים כאלה לא יוצאים: בדו”צ, זרוע מרכזית של מאמץ ה-hasbara, יודעים שסרטון שבו נראה קטין מוצא מבית הוריו כשהוא אזוק על ידי חמושים יתקבל רע מאד בכל מקום בעולם. אבל הפעם הצורך להרגיע את הציבור היהודי גרם לדו”צ לזרוק את מאמץ ה-hasbara לעזאזל.

ואולי יש לתקן את הטענה הזו: מאמץ ה-hasbara מיועד בעיקרו לישראלים ויהודים בחו”ל. הוא לא מנסה להגיע כמעט לאף אחד אחר. הוא מיועד לשכנע את המשוכנעים שהכל בסדר, שהם יכולים לישון בשקט בלילה ולא לחשוב על מה בניהם נשלחים לעשות. מכאן גם ההיסטריה הציבורית סביב שוברים שתיקה: כמו הזבוב הסוקרטי, הם מתעקשים להעיר ציבור שישן. הציבור לא רוצה לדעת. צה”ל יראה לו שהוא מסוגל לעצור קטינה אחת ביד חזקה ובזרוע נטויה, אבל מי שיצביע על כך שיש עוד אלפי עצורים כאלה ושמדובר בפעילות שגרתית יוקע כבוגד.

מי שצריך ×”×™×” לקבל הוכחות נוספות לכך שקמפיין ×”-hasbara הוא קמפיין ממשלתי, בכסף ציבורי, שמטרתו היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמממן אותו, יוכל לקבל אותן ברשימת הכתבות החדשה של העין השביעית. שלשום (ב’) חשף האתר שהמשרד לנושאין אסטרטגיים העביר מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות” כדי לקדם תכנים לכאורה-עצמאיים ובפועל תכנים של משרד ממשלתי; היום פרסם העין השביעית (משמאל יש באנר שבו תוכלו לתרום להם) שארדן העביר חצי מיליון שקלים לקשת עבור תכני hasbara – שמופנים כלפי הציבור הישראלי. תמורת המימון ×”×–×”, שידרה קשת בשידור ×—×™ מצעד קקמייקה בניו יורק שמומן על ידי ממשלת ישראל.

יש לציין שארדן עושה מאמצים ניכרים להסתיר את הפעילות של המשרד מהציבור. מי שחשב שהוא מנסה להסתיר איזו פעילות שפיונית בחו”ל (כמו הלוזר שנתפס מתרברב ביכולתו להדיח חברי פרלמנט בבריטניה ועף משם מיד לארץ) כנראה מגזים: סביר הרבה יותר שארדן לא רוצה שנדע כמה כסף מוציאה הממשלה על לוחמה פסיכולוגית נגד בוחריה.

פרשת תמימי ופרשת ארדן מראות שתיהן שהמטרה של ×”-hasbara היא לא קהל בחו”ל – ככל שאנשים מודעים יותר למה שישראל עושה, כך הם עוינים אותה יותר. מכאן כל הדיבורים על “מיתוג מחדש” של המדינה כמשהו עם חופים ונשים יפות. לא, המאמץ העיקרי של ×”-hasbara הוא נגד הציבור הישראלי: מטרתו לספק לו עוד ועוד סיבות לא לשאול שאלות על מה שנעשה בשמו.

על כן, יש להניח שצה”ל יתעקש לנהל משפט נגד עאהד תמימי. הוא צריך להיראות חזק מול הציבור היהודי, להראות שהוא מסוגל להעניש קטינות שהעזו להגן על ביתן. הוט יעשה את זה למרות הנזק התדמיתי בחו”ל, כי המאמץ העיקרי של ה-hasbara שלו לא מופנה לחו”ל.

יש להניח שמשפטה של תמימי ייערך בדלתיים סגורות, כי אחרת זה יהיה מביך במיוחד. אבל הנה שעתה של תמימי לנסוק: הנה שעתה להטיח בשופטיה את הדברים שהטיח דב גרונר בשופטיו. שהיא לא מכירה בסמכותם לשפוט אותה. שזכותו של כל עם כבוש להתקומם, גם באלימות, כנגד כובשיו. שצה”ל הוא פולש באדמתה כפי שהצבא הבריטי היה פולש. שהכוח בידי שופטיה, אבל הצדק לעולם לא יהיה לצידם. אם לצטט את גרונר,

“מן היסוד החוקי של שלטונכם לא נשאר איפוא ולא כלום; ורק יסוד אחד קיים לאותו השלטון: כוח הזרוע, הכידון והטרור… וכשאין השלטון הקיים באיזו ארץ שהוא חוקי, כשהוא הופך לשלטון דיכוי ועריצות, זכותם של אזרחיה – יותר מזה, חובתם היא – להלחם בשלטון ×–×” ולהפילו.”

ותמימי תוכל להשלים: את זאת עושה הנוער הפלסטיני ואת זאת הוא יעשה, עד שתסולקו מן הארץ הזאת ותמסרוה לבעליה החוקיים.

כשדב גרונר עמד מול שופטיו בגאון, לוחם שחרור מול משעבדים, נאלץ ווינסטון צ’רצ’יל לומר בפרלמנט “הבית הזה חייב לרשום לפניו את עוז לבו של האיש הזה, פושע ככל שיהיה.” ספק אם נשמע הצהרה דומה מחבר פרלמנט ישראלי. ואף על פי כן: אומץ, עאהד, אומץ. עד לנצחון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

18 בדצמבר 2017

הרב”ט האסטרטגי יורה בראש דרך כוונות

צה”ל הרג שלושה פלסטינים ביום שישי, וזאת בשל עצם נוכחותם בהפגנה

תשומת לב עולמית הופנתה למדיניות ישראלית שקטה, כאשר חמוש צה”ל כלשהו ירה ביום שישי בראשו של אברהים אבו תוריה, מפגין נכה בן 29 מול גדר המערכת ברצועת עזה, והרג אותו. בתקרית ההיא, הרגו חמושי צה”ל אדם נוסף; אדם שלישי נהרג בגדה, בנסיבות דומות.

ההרג הגרוטסקי במיוחד של אבו תוריה, שאיבד את רגליו כתוצאה מפעולת צה”ל בטבח ההמוני שידוע כעופרת יצוקה, ושנורה על ידי קלע או צלף שהוא חרא של בנאדם אפילו ביחס למקובל בצה”ל, טשטש את הנקודה הקריטית. אפילו אם אבו תוריה היה שלם ברמ”ח אבריו ושס”ה גידיו, והיה יוצא בריקודים לפני הכלה ומוכתר כאלוף המקומי של אל-בורייג' בפארקור, לרוצח שלו (*) לא היתה שום הצדקה לירות בו.

((*) כן, ירי בראשו של אדם לא חמוש שלא מהווה שום סכנה, דרך כוונות, הוא רצח לפי הספר. יש כוונה, יש רצון, יש יכולת ואין קינטור. תחיו עם זה.)

ואף על פי כן, צה”ל נאלץ להודות בתגובתו שיש לו נוהל לירי ב”מתסיסים”. לטענת הצבא, שמותר וצריך לפקפק בה, יש לו נוהל לירי ב”מסיתים” שמאפשר ירי לעבר פלג גוף תחתון בלבד. קצין גרוטסקי במיוחד אמר שהיתה כאן בעיה, כי לא לאבו תוריה לא היה פלג גוף תחתון. ושוב: לצה”ל יש נוהל לירי חי במפגינים. לא באנשים שמסכנים את החיילים. במפגינים. אם אתה אשם בהשמעת סיסמאות והנפת דגלים בהיותך פלסטיני, צה”ל רואה עצמו רשאי להרוג אותך.

וכן, אני יודע. לכאורה הירי הוא לעבר פלג גוף תחתון. בפועל, שלושת ההרוגים ביום שישי נורו בפלג גופם העליון. באף אחד מהמקרים לא נפתחה חקירת מצ”ח. במקרה של אבו תוריה, שמביך מאד את צה”ל מבחינת הנראות שלו, נפתחה “בדיקה.” ומנסיון, אם לא יהיה לחץ כבד, גם לא תהיה חקירה. צה”ל יודע היטב שהחמושים שלו יודעים היטב שהם פועלים עם שתי מערכות של פקודות; הרשמיות ואלו שמבוצעות בשטח. החרא הקטן שירה בנכה דרך כוונות כי צעק סיסמאות פעל לפי הפקודות הלא כתובות.

בצה”ל כבר יש תו”ל שלם על הדרך לשבש חקירה, והוא מועבר מדור לדור. רואים את כל הבריונים האמיצים שקושרים את עיניו של פלסטיני לפני שהם מכים אותו? לא מדובר רק בפחדנות עלובה; יש כאן שיקול טקטי מובהק. אם המקרה ×”×–×” ייתפס במצלמות, ותהיה חקירה, מצ”ח תוכל לסגור את התיק בתואנה – שאי אפשר ×™×”×™×” לחלוק עליה – שהקורבן לא יכול לזהות את הבריונים שהיכו אותו. השטיק הבסיסי של תו”ל שיבוש החקירה, תפקיד שמצ”ח והפרקליטות הצבאית מקפידים עליו באדיקות דתית, הוא דחיית החקירה ככל האפשר. אם תפתח חקירה שלושה חודשים לאחר מעשה, תוודא בכך שלא יהיו ראיות. חיילים ישתחררו, מפקדים יעברו לתפקיד אחר, ולכולם ×™×”×™×” זמן לתאם עדויות. למעשה, מצ”ח כל כך גרועה בחקירות עד שלפחות במקרה מתועד אחד היא סיימה חקירה כשהיא יודעת פחות על התקרית משידעה בתחילתה – היא הצליחה לאבד את התיק הרפואי.

זו היתה חקירת הרג במהלך הפגנה, אגב.

לשם שינוי, הנוהל הזה של צה”ל, שמעניק סמכות חיים ומוות לכל חמוש, עשוי לעלות לישראל בדם. גבול הרצועה מתחמם, במיוחד מאז מותו של אבו תוריה. ישראלים לא סופרים פלסטינים מתים, על אחת כמה וכמה עזתים; התקשורת שלהם לא מדווחת על מותם, אלא אם הוא מביך את ה-hasbara; אבל הפלסטינים דווקא סופרים. והם מגיבים, בכוחם העלוב, על הפגיעות הללו.

אז רב”ט אסטרטגי ירה למפגין נכה בראש. התוצאה היא ירי רקטות פלסטיני מרצועת עזה. צה”ל מגיב בהפצצות. אלה, בתורן, יובילו לעוד רקטות; והחרא הקטן עם הכוונות, שעשה מה שהמפקדים שלו רצו או למצער העלימו ממנו עין, יכול להיות זה שיגרור את צה”ל לעימות של ממש. יש לקוות שלא יהיה בין ההרוגים; המצב שבו הוא מועלה לדרגת קדוש מעונה (שהרי לעולם לא נדע מיהו) יהיה בדיחה אכזרית מדי, אפילו ביחס למצבנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

3 בנובמבר 2017

הצבא המוסרי כחמאס

ארגון הטרור החזק ביותר במזרח התיכון מפר ביודעין ובמכוון את החוק הבינלאומי ביחס לטיפול בפצועי אויב, ובכך מבצע פשע מלחמה

בימים האחרונים מבצע צה”ל פשע מלחמה ברצועת עזה, על פניו בהנחיית הדרג המדיני, ותוך שיתוף פעולה של התקשורת הישראלית.

העובדות תחילה. ב-30 באוקטובר פוצץ צה”ל מקטע מנהרה שחדר מרצועת עזה לישראל. הפעולה עצמה ודאי לגיטימית, גם אם נניח לקשקשת ההיסטרית על “מנהרת טרור.” בפעולה נהרגו מספר לא ידוע של חמושי הג’יהאד האיסלמי. דמם בראשם.

מה שבא אחר כך רחוק מלהיות לגיטימי. כוחות הצלה פלסטינים שניסו להגיע למקטע ההרוס של המנהרה שנמצא בשטח הרצועה נתקלו בסירוב של צה”ל. האחרון טען תחילה שהוא פשוט אוכף את האיסור על התקרבות פלסטינים לגדר, לטווח של 300 מטרים בתוך הרצועה. הפלסטינים טענו שבמקום יש חמישה נעדרים שמצבם לא ידוע, יתכן שהם פצועים ויתכן שהם הרוגים. אתמול הודיע צה”ל, תוך שהוא מתייחס לחמישה כאל נעדרים, שהוא לא יאפשר את פינויים אלא אם החמאס יעביר לישראל גופות ואזרחים ישראלים הנמצאים בידיו. אמש (ה’) הגישו ארגון עדאלה ומרכז אלמיזאן (ברצועת עזה) עתירה דחופה לבג”צ בדרישה לאפשר לכוחות ההצלה הפלסטיניים גישה למקום.

polly

מכאן, להערות.

א. מדובר בפשע מלחמה מובהק. חוקי המלחמה קובעים שהצדדים יאפשרו פינוי פצועים וטיפול בהם. ישראל איננה נדרשת לטפל בפצועים בעצמה; היא נדרשת לאפשר לצוותי רפואה פלסטינים להגיע לאזור קריסת המנהרה, שנמצאת בשטח הרצועה. הסירוב לעשות זאת מקצר, מדי שעה, את סיכויי ההשרדות של פלסטינים הלכודים בהריסות המנהרה. נזכיר, ×›×™ בישראל שבה אלאור אזריה הוא גיבור לאומי ×–×” לא מובן מאליו: לוחם אויב מנוטרל זכאי להגנות ולטיפול רפואי. כשישראל מונעת את הטיפול הרפואי, והיא עושה זאת במוצהר, היא מתעללת בפצועים ומביאה בוודאות – ככל הנראה, ודאות מחושבת – את מותם, וזאת לשם מטרה פוליטית. קוראים לזה, במינימום, ×”×–× ×—×” ובמקסימום רצח מודע של פצועים. או, במונח הצה”לי המקובל, וידוא הריגה.

ב. גם אם כל הפלסטינים במקום הרוגים, מניעת פינוי הגופות שלהם היא פשע מלחמה. הפתעה: כשהחמאס מחזיק בגופות ישראלים, הוא מבצע פשע מלחמה. כשישראל עושה כנ”ל, היא מבצעת פשע מלחמה. התופעה הבזויה של סחר בגופות נפשעת משני הצדדים.

×’. התקשורת הישראלית, כהרגלה, התמסרה בחדווה לנראטיב של צה”ל, ומיהרה לדווח על כל הלכודים במנהרה כהרוגים – זאת למרות שאין ראיות לכך ולמרות שהצבא עצמו מתייחס אליהם כאל נעדרים. ×›×›×” מכסת”חת התקשורת, על בסיס יומיומי, את הפשעים השגרתיים של חמושינו.

ד. כשפוצצה ישראל את המנהרה, מיהרו דובריה לקונן תחת כל ×¢×¥ רענן שהג’יהאד האיסלמי “הפר את הריבונות הישראלית.” הטענה היתה נלעגת גם קודם – ישראל מפירה את הריבונות של הרצועה, הגדה, לבנון וסוריה על בסיס יומי – אבל היא נלעגת במיוחד עכשיו, כשישראל מונעת מצוותי הצלה ברצועת ×¢×–×” לבצע את מלאכתם באיומי נשק. הדיבור הישראלי על ריבונות, כמו ×–×” על “משילות”, הוא קשקוש חלול.

ה. במקום האלוף פולי מרדכי, הייתי מתייעץ עם עורך דין טוב לפני יציאה לחו"ל. הוא די הפליל את עצמו.

ו. דוברים אלמוניים בצה”ל אמרו בימים האחרונים שהג’יהאד האיסלמי כנראה יצטרך להגיב, בעקבות ההרג של אנשיו. ספק אם יש דרך בטוחה יותר לדרדר את המצב ולהוביל להסלמה מאשר למנוע, לעין המצלמות, טיפול רפואי בפצועיו ופינוי של גופות הרוגיו. התירוץ הישראלי הרשמי – שהמטרה היא לחץ על חמאס כדי שישיב את גופות הרוגי צוק איתן – נשמע קלוש. לחמאס לא מספיק אכפת מגופות אנשי הג’יהאד כדי לוותר על נכסיו; הוא מוסרי בערך כמו צה”ל. אז, אם וכאשר תתחיל הסלמה בגבול הדרום, זכרו מאיפה היא ×”×’×™×¢×”.

ואם תתהו האם נחקרים בכירים רצו בהסחת דעת מסיבית, עם דם ואש ותמרות עשן והמון ילדי אויב הרוגים וכל האורגיה הלאומנית הנלווית, אתם לא לבד. לפחות תהיה לכם חוויה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

5 באוגוסט 2017

קול דממה דקה

התקשורת היהודית בישראל מתעלמת מהמסקנות של מחלקת המדינה האמריקאית על הסיבות להתנגדות הפלסטינית

לפני כשבועיים, דרש הארגון היהודי-ימני האמריקאי, Zionist of America, את פיטוריו של מזכיר המדינה האמריקאי, רקס טילרסון. יש לא מעט סיבות סבירות לדרישה כזו: טילרסון, יחד עם הנשיא טראמפ, מחריב את מחלקת המדינה (חלק ניכר מהמשרות הבכירות במשרד עדיין לא מאוישות ושורה של עובדים בכירים התפטרו), אין לו שום רקע דיפלומטי, ויש מקום לחשד שהוא קרוב הרבה יותר מדי למשטר פוטין. אבל לא אלו הסיבות שבשלן דרש ה-ZOA את הדחתו של טילרסון.

בתחילת חודש יולי פרסמה מחלקת המדינה את הדו”ח השנתי שלה בנושא טרור בעולם (זהירות, מסמך). העמוד שעליו יצא קצפו של מורטון קליין הוא עמ’ 194, שבו מנתחת מחלקת המדינה את הרשות הפלסטינית. על הסיבות לטרור הפלסטיני אומרת מחלקת המדינה כך:

“הזרזים המתמשכים לאלימות כוללים העדר תקווה להשגת עצמאות (statehood, במקור) פלסטינית, בניית התנחלויות בגדה המערבית, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים בגדה המערבית, התפיסה שהממשלה הישראלית משנה את הסטטוס קוו בחראם אל שריף/הר הבית, וטקטיקות של צה”ל שהפלסטינים רואים כאגרסיביות מדי.”

את הטענה הישראלית שהאלימות נובעת מ”הסתה” פלסטינית, מנפנפת מחלקת המדינה בכמה משפטים קצרים וחדים, והיא מציינת שהרשות הפלסטינית מנעה מאות פיגועים (את זה היא מבססת, בין השאר, על הצהרותיהם של בכירים ישראלים.) אפילו המדיניות של תשלום לאסירים משוחררים, שישראל אוהבת כל כך להטפל אליה, זוכה לשבחים: המטרה שלה, מציינת מחלקת המדינה, היא להביא לשילובם מחדש של המשוחררים בחברה הפלסטינית ולמנוע מהם להגרר שוב לגיוס על ידי כוחות קיצוניים. בעמ’ 191, מציינת מחלקת המדינה שב-2016 נרשמו 101 תקריות אלימות מצד מתנחלים, ומביאה את נתוני יש דין על 19 תקריות אלימות מצד מתנחלים כלפי פלסטינים במהלך מסיק הזיתים של 2016. נקודה שאיכשהו לא נכנסה לדו”ח היא העדר הענישה של אלימות מתנחלים מצד הרשויות הישראליות.

בקיצור, בכמה עמודים קצרים ריסקה מחלקת המדינה את הטענות הנוכחיות של הימין הישראלי: שהאלימות הפלסטינית נובעת מתקווה שיש להכחיד, שלהתנחלויות אין השפעה על האלימות, שאלימות מתנחלים היא תופעה זניחה ולא חשובה, שהכל בסדר עם פעולות צה”ל בגדה, ושלא קורה שום דבר בחראם אל שריף. הדו”ח, יש לציין, פורסם לפני סיבוב האלימות האחרון שם.

במילים אחרות, הימין היהודי בארה”ב התחרפן משום שמחלקת המדינה הצביעה על המציאות כפי שהיא, ולא על המציאות כפי שממשלת ישראל ושלל דובריה – הגלויים והסמויים – היו רוצים שנדמיין אותה. וזו, יש לציין, מחלקת המדינה של דונלד טראמפ. המסמך ×”×–×” עבר את אישורו של טילרסון, בהנחה שהוא עושה את עבודתו. היא מאמצת כמעט בלי כחל ושרק את הסיבות שנותנים הפלסטינים להתנגדות האלימה שלהם.

אפשר היה לצפות שהמסמך הזה יעשה קצת רעש בישראל. בכל זאת, לא בכל יום מסמך רשמי של ממשלת ארה”ב, הפטרון של ממשלת ישראל וספקית הנשק העיקרית שלה, קובע שעמדותיה הרשמיות של ממשלת ישראל ביחס לסכסוך המרכזי שלה הן עורבא פרח. אבל למרות שהוא העיר את הימנים בארה”ב מרבצם, בישראל הוא צלל כאבן במים אדירים. למה?

כי התקשורת היהודית בישראל הפנימה את הכיבוש הישראלי. יש לה בעיות פה ושם עם ניהולו, מה שאוהבים לכנות “תקריות מבודדות”, והיא אוהבת להציג עאלק-דרמות נוסח משפטו של אלאור אזריה, אבל בעקרון היא בלעה את הגיון הכיבוש ולא נודע כי בא אל קרבה. היא לא מדווחת עליו, בתור התחלה. הוא פשוט קורה. 55% מהצבא הישראלי, שהוא ההוצאה הציבורית הגדולה ביותר, משקיע את פעולתו בניהול הכיבוש, אבל התקשורת לא מדווחת על זה. זה פשוט נורמלי. בשנות השבעים החזקנו את הגדה המערבית עם כתריסר פלוגות ועיקר פעולתו של הצבא היתה בהתמודדות עם צבאות אמיתיים או בהכנות להתמודדות כזו. הצבא הנוכחי הוא צבא בט”ש, צבא של עוצרי ילדים בלילה, אבל זה לא חדשות. זה תוצאה של תהליך והתקשורת לא טובה במעקב אחרי תהליכים.

וישנו, כמובן, המרכיב הכלכלי. התקשורת המסחרית השתכנעה שאסור לה לעצבן את הימין, ששלטונו צפוי להיות נצחי. אם תגידו דברים לא נעימים לאוזן על מה שקורה בגדה, על כך שהצעירים המיואשים שנוטלים סכין ויוצאים להרוג את הישראלי הראשון שהם רואים הם תוצאה ישירה של מדיניות “דיכוי התקווה” של הימין, יהיה בלגאן. אולי אפילו חרמות. מי רוצה להסתבך עם הקוראים, במיוחד כשהימין כל כך טוב בלאגד את עצמו כדי להטביע את השיח האחר בטוקבקים? הרי מי שקורא אותם ישתכנע בקלות שרוב מוחלט של תושבי המדינה מצביעים עבור הבית היהודי או הליכוד, בעוד שאלה מהווים בקושי שליש מקהל הבוחרים.

ומעל לכל, מרחפת האימה. לכולם ברור שאנחנו שטים אל תוך קרחון. הוא שם. אנחנו יודעים שהוא שם. אנחנו יודעים שיום אחד אבו מאזן ימות, ואז הרשות הפלסטינית צפויה לקרוס. ואז אלוהים יודעת מה יקרה, אבל כנראה שיישפך הרבה מאד דם. בצה”ל נערכים לאפשרות הזו. הממשלה לא דנה בה. מה שאומר שכאשר הדברים יתרחשו, התגובה היחידה שתהיה מוכנה היא תגובה צבאית. אחרי הכל, משרד החוץ שלנו הוא בדיחה גרועה יותר אפילו ממחלקת המדינה של רקס טילרסון.

כולם יודעים שפתרון שתי המדינות נשם את נשמתו האחרונה, ואף אחד לא מעז לדבר על מה שצריך לבוא עכשיו. כולם יודעים שהנסיון הימני לדכא את ה”תקווה הפלסטינית” יכול להגמר רק בהרבה מאד דם. כולם יודעים שבשלב מסוים יימאס לאנשי הבטחון הפלסטיני לשמש קלגסים בשלט רחוק של ישראל; בוקר יבוא והם יצטרכו להביט במראה. כולם יודעים שהאסון מגיע. אנחנו לא יודעים מתי, לא יודעים איפה, לא יודעים מה יהיה הניצוץ. אבל כולם יודעים ששנות נתניהו היו פשוט שנים של דחיסת יותר אבק שריפה למטען.

יודעים, ומדחיקים.

תפקידה של התקשורת הוא להתריע בפני הציבור מפני הסכנות האורבות לו. זו המהות של קיומה. זו הסיבה שהיא יכולה לדרוש זכויות יתר כגון חסיון מקורות: תפקידה החיוני בעדכון הציבור, תפקידה לצלצל בפעמון ההתראה לפני האסון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, שלפניה שימשה התקשורת פשוט כשופר של כוחות הבטחון, נשבע דור של עיתונאים שבמשמרת שלו זה לא יקרה. אבל המלחמה ההיא היתה לפני 44 שנים והדור ההוא פרש, מת או התעייף. הדור הנוכחי חוזר על הטעות ההיא, כלומר אלו ממנו שטרם התקרנפו.

וכרגיל, מי שישלם את המחיר יהיה הציבור. הוא לא חף מפשע: הוא עסוק באותה העמדת פנים שהכל בסדר בדיוק כמו התקשורת. אבל ממנה, מתוקף מעמדה, דורשים יותר. תפקידה הוא לא לעשות לעם נעים בגב. אחרי שיסתיים האסון, אם יישאר כאן משהו, יהיו פאנלים פופולריים על השאלה למה שתקנו ולמה לא עשינו כלום.

למתים זה לא ישנה. גם לא לפצועים. גם לא לפצועי הנפש, ששוב יישלחו לצרוח במקום שבו לא נוכל לשמוע אותם, ששוב יידרשו לשלם מחיר ולשתוק.

הקרחון שם איפשהו. והספינה שטה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

29 ביולי 2017

הצלף העיוור

מגיעים לנו אנשי אבטחה טובים יותר. הסלחנות הציבורית מוודאת שזה לא יקרה

בתחילת השבוע, הצליח מאבטח בשם זיו לסבך את ישראל בתקרית דיפלומטית חמורה עם בעלת ברית חשובה: הוא ירה למוות בשני אזרחים ירדנים, כאשר האיום היחיד שנשקף עליו ×”×™×” מברג פיליפס. נכון לשעת הכתיבה, לא ברור מה בדיוק התרחש שם, אבל הגרסה הראשונית של ישראל – שמדובר ×”×™×” בפיגוע – די התפוגגה. כרגע מדברים על קטטה עם מתקיני רהיטים, ואין כל מחלוקת שלפחות אחד ההרוגים – ד”ר ירדני, בעל הבית של זיו – לא ×”×™×” אשם בדבר ונהרג כתוצאה מרשלנות של זיו. על חלקו של ההרוג השני בתקרית, נער בן 17, יש מחלוקת: לפי אחת הגרסאות הוא ×–×” שתקף את זיו במברג, ועל פי גרסאות אחרות הוא אכן החל את הוויכוח עם זיו, אבל מי שהניף את המברג ×”×™×” אחד מעמיתיו. על פי הגרסה האחרונה, זיו הצליח להרוג שני חפים מפשע מבלי לפגוע במי שניסה לפגוע.

נו, רואים שזיו הוא בוגר צה”ל.

התקרית כולה מסריחה מחוסר מקצועיות. כן, אני מכיר את הטיעון: “איך אתה היית מתמודד עם נשק להשמדה המונית בדמות מברג?” אני מקווה שיותר טוב מאשר להרוג את בעל הבית שלי. אני מקווה שהייתי שומר על יותר קור רוח מאשר לשלוף אקדח, כי מרגע ששלפת אותו אין לך באמת ברירות אלא להשתמש בו. אבל יש הבדל מסוים ביני ובין זיו: אני לא מועסק כמאבטח. הוא כן.

אנשי אבטחה אמורים להיות מיומנים בשימוש בנשק – ועוד יותר מכך, באי שימוש בו. הם אמורים להיות מסוגלים לנטרל מצב לפני שהוא מגיע לתוצאה הקיצונית של ירי. ירי נחשב לכשלון. אנחנו לא חיים בסרט פעולה ולהרג תמיד יש תוצאות, ברוב מוחלט של המקרים שליליות. על אחת כמה וכמה כאשר אתה מאבטח במדינה זרה, וההרג שאתה מבצע מקרין על המדינה שלך.

על פניו, זיו ביצע עבירה של הריגה ברשלנות עד הריגה של אדם אחד לפחות. אבל את זה נשאיר למשפטנים. למה היה זיו רשלן כל כך? בין השאר, משום שאנשי כוחות הבטחון הישראלים התרגלו לכך שהם יכולים להרוג אזרחים פלסטינים ושלא יהיו לכך שום תוצאות. הם התרגלו שהם יכולים לירות בילדות שלא מהוות שום סיכון ולא רק שהם לא יועמדו לדין, הם יזכו לצל”ש מהציבור. זה לא התחיל באינתיפאדת היחידים: הסרן ר’ רצח ב-2004 את איימאן אל המס, ילדה עזתית שהתקרבה למוצב רפיח ונורתה כאשר נמלטה מהמקום. הוא התקרב לאל המס הפצועה וירה בה מספר כדורים ל”ווידוא הריגה.” לאחר בלגאן שלם, שכלל הדלפה של חיילי המוצב כנגד ר’, הוא הועמד לדין על “שימוש בלתי מורשה בנשק”, קרי על ירי בגופה, וזוכה.

יש המון דרכים לנטרל אדם שחמוש בנשק קר. משטרת בריטניה עושה את זה בעקביות. ואנחנו אפילו לא מדברים על השוטר התאי הזה. מברג פיליפס, יש לציין, מסוכן משמעותית פחות מסכין. בישראל מתהדרים בכך שאנשי הבטחון שלה מיומנים באמנות לחימה מקומית, “קרב מגע”, ועדיין התגובה האוטומטית לילדה עם מספריים או נער עם מברג (אם נהיה לארג’ים עם זיו ונניח שהוא הרג רק חף מפשע אחד) היא ירי כדי להרוג.

אפשר רק לשער מה היתה התגובה הציבורית בישראל אם מאבטח ירדני ×”×™×” הורג את בעל הבית שלו ובעל מקצוע שהתעצבן והוציא מברג. פה הוא התקבל – אמנם, הרבה כתוצאה מפעילותו של ראש הממשלה – כחצי גיבור. עד כמה ירד רף הגבורה של הציבור הישראלי אפשר להבין מכך שבצה”ל שוקלים להעניק צל”ש לחייל שפצע ושיתק את הרוצח מחלמיש. החייל ×”×–×” פעל כשורה ובצורה מקצועית לעילא: הוא ×–×™×”×” מטרה, ירה קליע אחד מדויק וגרם את ×”× ×–×§ המינימלי הנדרש לשיתוק הסכנה. אבל מקצועיות בסיסית – כן, חייל ומאבטח הם מקצועות; דומים אך שונים – היא לא עילה לצל”ש, אלא אם אתה מודה בכך שמקצועיות בתפקידם היא מעבר ליכולת של רוב מוחלט של החיילים שלך.

המלך עבדאללה הזכיר לנו את המקצועיות הרגילה של צה”ל כאשר העלה את זכרו של השופט הירדני שנורה על ידי חמוש צה”ל במעבר אלנבי כאשר האחרון התווכח איתו. הדבר המקצועי היחיד בתקרית היה הכסת”ח: צה”ל טען אז שבאופן משונה, מצלמות האבטחה לא פעלו.

זיו ודאי ידע על השוטר שהרג את הילדה עם המספריים, ודאי ידע על ×”×”× ×—×™×” של יאיר לפיד ש”מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג”, ואם לא זכר את פרשת השופט הירדני (ורוב הישראלים לא זכרו), ודאי הכיר את נוהל זר”פ (×–×” רק פלסטיני) של מצ”ח והפרקליטות הצבאית; אין חמוש ישראלי שאיננו מכיר אותו. אז כשהוא נתקל בירדני עצבני עם מברג, המקצועיות שלו – ככל שהיתה כזו מלכתחילה – עפה מהחלון והוא חזר לאינסטינקט הצה”לי: ירה בלי אבחנה. זר”פ.

לרוע מזלו של זיו, בדומה לאלאור אזריה – שגם אותו מיהר ראש הממשלה לחבק – הופנה זרקור תקשורתי רב עוצמה למקרה שלו. כנראה שלא תהיה ברירה אלא להעמיד אותו לדין, אם רוצים לסגור את המשבר עם ירדן. דעת הקהל הירדנית (מה שמכונה כאן בזלזול “הרחוב הירדני”) לא מקבלת בהבנה את ההרג ×”×–×”. אבל ×–×” בסדר: ההיסטוריה מלמדת שהוא יקבל בשקט ×—× ×™× ×”, ואחר כך יסדרו לו ג’וב.

מי יודע, אולי הוא יהיה ראש אגף אבטחה איפשהו. יש לו נסיון.

אם אנחנו רוצים מקצועיות מהחמושים שלנו, בכל הגופים, אנחנו חייבים להפסיק עם הסלחנות כלפי ירי בחפים מפשע וירי בכלל. כל מקרה הרג, אלא במה שהוא במובהק קרב, חייב להיחקר ומותם של חפים מפשע חייב לגרור ענישה. אפשר להתחיל עם ההפללה מחדש של המושג “וידוא הריגה.” תפקידם של חיילים – ועל אחת כמה וכמה שוטרים ומאבטחים – הוא לא לרצוח אנשים שנוטרלו אלא להעניק להם טיפול רפואי. כן, סביר להניח שבחלק מהמקרים, אחד מהפצועים הללו ימשיך להלחם. סביר גם שהוא יגרום × ×–×§. ×–×” מחירה של התרבות ושל אי הגררות לברבריות. יש לחשוק שיניים ולשלם אותו. מי שלא מוכן להסתכן בכך, שלא יישא נשק מטעם המדינה. מדים ונשק אינם רשיון לרצוח.

(יוסי גורביץ)

13 ביולי 2017

פטריוטיות, מחסה לנבלים

הסיפור המעניין בפרשת הצוללות איננו שחיתותו של נתניהו, אלא רקבונם של הפטריוטים המקצועיים

לפני מספר ימים החליט בית המשפט לשלוח את העלוב במיל’ אלי מרום, הידוע בכינויו צ’ייני, למעצר בית. הלז היה בשעתו מפקד חיל הים. כמו כן הוחלט על מעצרו של תא”ל אבריאל בן יוסף, לשעבר סגן ראש המועצה לבטחון לאומי ומה שחשוב יותר לעניין, לשעבר ראש מספן הציוד של חיל הים. בניגוד לתקשורת הממוסדת שלנו, עם הכותרות המזועזעות על “אלוף במעצר”, הידיעות האלה לא הפתיעו אותי כלל. היה ברור לי שפרשה כמו פרשת הצוללות חייבת לכלול מישהו בדרגת אלוף או לפחות תת אלוף.

תעשיות בטחוניות, וזו כלל לא בעיה ישראלית, רוויות בשחיתות. הצבא הוא לקוח גדול ובדרך כלל לא מי יודע מה בררן. שחיתות בחוזים בטחוניים החלה להיחקר כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כשהתברר שכמה יזמים תאבי בצע שימנו כמה פקידים במשרד ×”×”×’× ×” ומכרו לצבא מגפיים פגומות, שהתפרקו תוך זמן קצר. במהלך מלחמת העולם השניה, הוביל הסנאטור הארי טרומן חקירה עמוקה לשחיתות של הקבלנים שסיפקו לצבא ציוד; החקירה – שאחת הפרשיות שחשפה שימשה גרעין למחזה “כולם היו בני” של ארתור מילר – ×–×¢×–×¢×” את ארה”ב והזניקה את מעמדו של טרומן. שנות השמונים והתשעים בארה”ב היו רוויות בסקנדלים של ספקים צבאיים והגנרלים שסייעו להם, עד כדי כך שהועבר חוק שקבע שכל אדם היודע על שחיתות בחוזי בטחון יקבל אחוזים מהסכום של השחיתות שיחשוף. ×–×” לא עזר יותר מדי, וכנראה שלא נדע לעולם כמה מיליארדים שהיו מיועדים לשיקום עיראק נשתו על ידי קבלנים וכלל לא הגיעו ליעדם. אי אפשר ×”×™×” לבצע הונאות כאלה בלי סיוע של קצינים בכירים ופקידים בכירים במשרד ×”×”×’× ×”; מישהו ×”×™×” צריך, אחרי הכל, לאשר את ההקצאה.

הבעיה גלובלית – או, ליתר דיוק, היא קיימת בכל מקום שבו יש תקציב בטחון גדול מכדי שאפשר ×™×”×™×” לעקוב אחריו. הבעיה חמורה במיוחד בישראל, משום שתקציב הבטחון הוא התקציב הגדול ביותר – ובו זמנית, הפחות שקוף מכולם. ואני אפילו לא מדבר על התקציב “השחור”, ×–×” של השב”כ והמוסד. חברי הכנסת לא יכולים לדעת על מה הם מצביעים, והצבא עשה לעצמו למנהג לדרוש עוד ועוד כספים. התקציב הבטחוני הוא תמיד רק המלצה. בשנים האחרונות, התקציב הצבאי האמיתי של צה”ל ×”×™×” בדרך כלל גבוה בכ-20% מהתקציב המקורי. בהצבעה ידועה לשמצה אחת, אישרו חברי ועדת הכספים תוספת תקציב של 6.345 מיליארדי שקלים בתוך שש דקות. מיליארד לכל דקת דיון (עם קצת עודף, אבל 50 מיליונים לדקה, מה הם ביני ובינך).

למה אנחנו לא יודעים כלום על תקציב הבטחון? במקרה ידוע בארה”ב, אמנם בשנות הצנע אחרי 1929, פרץ ויכוח פומבי בין ראש מטה הצבא, דגלאס מק’ארתור, ובין סנאטור סביב שאלת תקציב נייר הטואלט של הצבא. הסנאטור שאל בסרקזם האם הצבא נערך למגפת דיזנטריה. מק’ארתור התפוצץ, וקיבל את נייר הטואלט שלו. חבר כנסת ישראלי לא רק שלא יכול לנהל דיון ×›×–×”, ×›×™ מקפידים שלא תהיה לו סמכות לכך, הוא גם לא יכול לדעת מה תקציב נייר הטואלט של צה”ל – ×›×™ הוא סודי.

הסודיות הזו, נטען שוב ושוב, הכרחית. הצבא צריך לפעול, ואם האויב ידע כמה נייר טואלט הוא ×™×§× ×”, או כמה טנקים הוא קונה, או כמה תחמושת, הבטחון ייפגע. ספק אם יש יותר מדי שפיונים שמנסים לברר כמה קליעים צה”ל קונה. ×–×” לא באמת חשוב, לאף אחד. יש כמובן סודות צבאיים חשובים: פיתוחים חדשים, סד"×›, מיקום כוחות. רשימת הקניות, לא כל כך. אבל בישראל, צה”ל נתפס כמגן היחיד מפני שואה שניה – השואה המקורית, כידוע, היא אירוע יחידאי בהיסטוריה, ששום דבר לא דומה לו אבל כל שניה עומד להתרחש שוב – ועל כן ביקורת עליו היא הכחשת שואה.

התפיסה הזו אסונית לישראל, ×›×™ היא לא מאפשרת רפורמה בצה”ל. כדי לבצע רפורמה צריך להכיר בכך שיש צורך בתיקון, אבל התגובה הישראלית לכשלונות של צה”ל היא הכחשה, התחפרות, והמטרה של עוד כסף על הצבא. אולי עדיף ×”×™×” להודיע לצבא שעל כל כשלון, התקציב שלו – שרובו, כפי שהצבא יעדיף שלא תדעו, הולך למשכורות ופנסיות – יקוצץ.

אבל יש בעיה נוספת. שריון הפטריוטיות שעוטף את צה”ל, ומעניק לו חסינות מדיון ציבורי, חל לא רק על הצבא כמוסד אלא גם על המשרתים בו. לנגדים יש דימוי נמוך ובצדק, כי אנחנו נחשפים אליהם; אבל לקצינים בכירים אנחנו נוטים לייחס פטריוטיות והיעדר אינטרסים. שזה, למרבה הצער, בולשיט.

לקצין זוטר – עד דרגת סרן – אפשר לייחס את התכונות הללו, אף שבישראל חלק ניכר מהם פשוט רוצים שירות טוב וכסף עם סיומו; אבל מי שעבר את דרגת סרן ועדיין במדים, בחר בצבא כמקצוע, והצבא החליט שהוא מתאים לו. ×–×” לא אומר שהוא טוב במה שהוא עושה, או מקצועי – צה”ל, נזכיר, כמעט קידם את עוזי דיין לתפקיד רמטכ”ל, ואת מירי רגב הוא הפך לתא”ל – אבל ×–×” אומר שהוא מתנהג כפי שהצבא מצפה שהוא יתנהג. ×–×” הכל.

וקצין מקצועי חושב, במיוחד בישראל, על הקריירה השניה שלו. הצבא משלם הרבה כסף ופנסיה לסגני אלופים ומעלה, אבל הכסף האמיתי – יודעים כולם – מגיע כשאתה הופך ל”יועץ בטחוני”, שם תואר שמכסה על פעילות שנעות בין הבלתי מוסריות (מאכעריות, פתיחת דלתות לקבלני ציוד) לנפשעות (סחר בנשק, “יעוץ” מודיעיני לדיקטטורות). האיש שמגיע לדרגות האלה הוא לא הקצין הזוטר הנלהב שהוביל, באומץ אם ×›×™ לא בהכרח בכשרון, מחלקה לשדה הקרב; הוא גנרל, מקצוען שמקצועו הוא הצבא – והידיעה איזו יד משמנת איזו ולאיזו קליקה יש להשתייך כדי להתקדם.

אנחנו יודעים מיהו בנימין נתניהו. הנהנתן ×”×–×” נמצא בחיינו יותר מדי זמן מכדי שלא נדע. לאזרח הממוצע די ברור שהאיש ימכור אותו לכלבים בלי למצמץ. עורך דין שמרון – טוב, נו. לאף אחד אין ציפיות ממנו. אבל עדיין יש לנו ציפיות מאנשים כמו העלוב מרום ותת עלוב בן יוסף. למה? ×›×™ מעטה הפטריוטיות של צה”ל עוטף אותם. ואין מעטה טוב מזה לנבלים.

אור השמש מחטא, והצבא צריך לא חיטוי אלא הדברה. מספיק עם החשאיות; היא משרתת בעיקר את המושחתים (ואת לב השחיתות עצמה, הצבא כמוסד שמגן על עצמו). צה”ל יקר לנו, יותר מדי יקר; ×”×’×™×¢ הזמן שנוכל לדעת על מה בדיוק אנחנו מוציאים כל שקל ושקל. ×”×’×™×¢ הזמן שחבר כנסת יוכל לשאול על תקציב נייר הטואלט. ואולי אז מישהו ישים לב שרגע, דוחפים פה צוללות שאף אחד לא צריך בעצם, ורגע, נראה שיש כאן כמה אנשים שמקורבים למפקד חיל הים שגוזרים קופון – ובפעם הבאה, לפני שזה יקרה.

אבל כדי שזה יקרה, צריך לאבד את יראת הכבוד ממדי צה”ל. צריך, בניגוד לדברי האפס שהתגלם בבשר, להפסיק לקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. אנחנו מעניקים לקצינים בכירים בצה”ל, ללא הצדקה, הערכה שלא היינו מעניקים לפקיד בכיר ברבנות או לניצב במשטרה. ועד שלא נדע להיות חצופים כלפי הצבא, הוא תמיד יהיה מקום המפלט המועדף של נבלים שרוצים להתעשר על חשבון הציבור.

ועוד דבר אחד: אני מסיר את כובע בפני המשתמש @eyal6699, שציין חדות שבנימין נתניהו הצליח להחליף את השלטון בישראל רק אחרי רצח ראש ממשלה או בעקבות חקירה פלילית שלו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress