ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום הזה הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר יהיה למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל זה הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים יגיע לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה היה מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. זה, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

מאיר דגן, האיש שההתמחות שלו אליבא דאריאל שרון היא הפרדת ראשם של ערבים מגופם, אמר שורה של דברים שנויים במחלוקת בשבועות האחרונים. אם להתעלם לרגע מפרשת הסחר של האחים עופר עם איראן – הסיבה היחידה שאי אפשר לקרוא בעטיה לסמי עופר בוגד היא שהוא בכלל, כמסתבר, אזרח מונאקו – דגן התמקד בשני נושאים: הסכנה החריפה שתגרם לישראל אם תצא למלחמה באיראן ותזניח את יוזמת השלום הסעודית, והרפתקנותם של ברק ונתניהו. ב"שיחות סגורות" – סגורות לכל הציבור פרט לכתב של ידיעות אחרונות, כמסתבר – הוא אמר שכשהיה בתפקיד, היתה לו יכולת מסוימת, יחד עם הרמטכ"ל וראש השב"כ, לבלום את הטמטום הזה. עכשיו אין לו, והוא לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשתיקה נוסח זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אז הוא מדבר. דגן ציין בעיקר את העובדה שישראל לא תעמוד במתקפת הנגד האיראנית, אם ברק ונתניהו אכן ישיגו את מטרתם. כאן המקום להזכיר שיש סיבות טובות להעריך שישראל תתקוף את איראן באוגוסט – עמדה שהשבוע תמך בה גם פרשן הארץ לענייני צבא ושו-שו, אמיר אורן.

מטבע הדברים, ברגע שהוא פתח את הפה, דגן הותקף על ידי שורה של שרים ובטחוניסטים, בטענה האווילית שהוא "פוגע בהרתעה הישראלית" ושאסור לו בכלל לדבר, כי הוא פקיד שהרגע השתחרר מתפקידו, ובכך שהוא פותח את הפה הוא מפגין "אי הבנה בדמוקרטיה".

אז ככה. דגן חייב דין וחשבון קודם כל לציבור הישראלי, ששילם את משכורתו. כל זמן שהוא היה בתפקידו, הוא היה חייב כמובן לציית להנחיות הממשלה הנבחרת ולא לתקוף אותה בפומבי. משהשתחרר מתפקידו, אם הוא הגיע למסקנה שמדיניות הממשלה מסוכנת לציבור, זו לא היתה זכותו להתריע על כך – זו היתה חובתו. אם הוא חושב שהממשלה עומדת להוביל מהלך שיגרור את ישראל למלחמה מיותרת, הוא חייב להתריע על כך. במקרים מסוימים, חובתו המוסרית היא להתפטר ולהתריע על כך. דגן משוחרר עכשיו מהחובה הזו: הוא אזרח פרטי.

השושואיסטים שכועסים כל כך על דגן עכשיו היו, אחרי הכל, שמחים מאד אם הוא היה ממציא לציבור שלל צ'יזבטים על הסכנה האיומה הנשקפת מאיראן, שמצריכה תקיפה כאן ועכשיו. כלומר, אם הוא היה תומך בעמדת הממשלה וחלק ניכר מהממסד הבטחוני, הכל היה בסדר. מכיוון שהוא מעז לומר את ההיפך, הם מקיאים אותו. כפי שמבהיר אלוף בן, בעתיד צפוי דגן להתקפה קשה יותר מצד נתניהו – והעין השביעית מוצא שההתקפה הזו כבר מתחילה בשופרו של ראש הממשלה, הביביתון. זו עמדה אנטי-דמוקרטית במהותה: היא גורסת שלפקידים בכירים לשעבר אסור לחלוק על הממשלה, ואסור להם לומר לציבור שיש יותר מדעה אחת בנושא השנוי במחלוקת. על אחת כמה וכמה אסור לראש המוסד לגלות לציבור שראש הממשלה ושר הבטחון שלו הם חולי נפש שאסור לסמוך עליהם.

הטענה השניה היא שהוא מחבל בעמדתה של ישראל ובהרתעה שלה כלפי איראן. גם התפיסה הזו היא בלתי דמוקרטית במהותה. העמדה איננה "עמדת ישראל": זו עמדת ממשלת ישראל הנוכחית ותו לא. אשר לפגיעה בהרתעה, ספק אם יש דבר המקדם יותר את החיה המיתולוגית הזו – איך בדיוק מקדמת העמדה הנוכחית של ישראל הרתעה כנגד איראן? – מאשר האמירה הפומבית שמנהיגיה של ישראל הם כלבים שוטים שנשיכתם רעה.

בקיצור, תנו לדגן לדבר והפסיקו עם הצביעות. אני כנראה אצטער על המילים האלה עוד שלוש שנים, אם יהיה פה משהו עוד שלוש שנים, כשדגן יתחיל את הקריירה הפוליטית שלו. אבל צריך לומר אותן בכל זאת: במדינה דמוקרטית, זכותם של פקידים שפרשו למתוח ביקורת על הממשלה היא מאושיות השלטון. אם הממשלה תוכל לסתום את פיותיהם, היא תחסל את הדיון הציבורי בשאלות כבדות משקל. ברור למה כל ממשלה – במיוחד ממשלתם של נתניהו וברק – רוצה בכך; ברור גם למה אסור להניח לה להצליח.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מצא את עצמו במצוקה בפרשת האחים עופר. מצד אחד, סחר עם איראן שנואת נפשו, עם גרמניה של שנת 1938, שהחרם הבינלאומי עליה הובל על ידי התנועה הרוויזיוניסטית שממנה הוא בא; מצד שני, הצורך הנפשי העמוק שלו להתרפס בפני אנשי הון. אתמול, עם מותו של עופר, ברור היה מי ניצח. נתניהו הכתיר את עופר כ"ציוני בכל רמ"ח אבריו". וואלה. מסתבר שהיום התקן לציוני הוא נמוך למדי: אתה יכול להיות אזרח של מדינה אחרת לצרכי מס ולסחור עם המקבילה המודרנית של היטלר, אבל עדיין לקבל את אות הכבוד הזה. יש טענה שאומרת שהיטלר אמר בשעתו ש"אם לא היו היהודים, היינו צריכים להמציא אותם", כלומר שהם היו אויב מצוין להפנות אליו את זעם ההמון; בעקבות הענקת תואר הכבוד לעופר, צריך לתהות עד כמה נתניהו באמת רואה באיראן אויב נוסח גרמניה הנאצית, ועד כמה הוא מפמפם אותה כדי שיהיה לו אויב נוח להלחם בו בדעת הקהל.

(יוסי גורביץ)

החסרי משוגעים אנחנו: הקריאה השבועית בטוריו של ארי שביט – למרבה חוסר המזל, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר מהם – היא סבל צרוף. הנפיחות הפומפוזית ושביעות הרצון העצמית המוגזמת, מעורבבת בעקביות בכמות גדושה של אפוקליפטיות, מסתיימות איכשהו תמיד במסקנה שהחברים של ארי – פעם שרון ובניו, היום בנימין נתניהו ואהוד ברק – לא מובנים על ידי הישראלים, ושהם עומדים במאמץ עליון להציל את המצב.

בשבוע שעבר, התעלה שביט על עצמו. הוא כתב, בין השאר, כך: "הטיוטה של נאום נתניהו בקונגרס מוכנה. היא כוללת הברקה. ביום שלישי הקרוב ההברקה תעשה כותרות. ואולם בימים שאחרי שלישי יתנהל בארץ ובעולם ויכוח סוער: האם ההברקה היא ספין, שטיק או פריצת דרך? האם היא תרגיל התחמקות או אמירה של מהות? בדיוק משום כך על נתניהו לנסח את דבריו ברצינות. כפי שנאום בר אילן קם על שבע מלים, נאום וושינגטון יקום או ייפול על כשלושים מלים. אם הן ייאמרו בכנות, בנחישות ובעוצמה – הן עשויות לחולל תפנית. אם הן ייאמרו בלחישה מעורפלת – הן לא יעשו דבר. רק נתניהו אמיץ יצליח לאתגר את הפלסטינים ואת הקהילה הבינלאומית. רק נתניהו שיאמר אמירה של ממש ייצור מצב מדיני חדש."

להערות האלה של שביט היה תפקיד מרכזי בפמפום התקשורת הישראלית לקראת הנאומים של נתניהו. אבל, כמאמר האנגלי, מבחנו של הפודינג הוא באכילתו, והתבשיל של נתניהו היה תפל במיוחד. זה היה נאום ריק וריקני. הבוקר כתב שביט מאמר זועם ומאוכזב, שהיתה חסרה בו הודאה קטנה באמת: ששביט נתן שישתמשו בו. שהוא שימש כשופר ספין של נתניהו, שזרק אותו לכלבים כשכבר לא היה בו צורך. שביט, מותר לנחש, לא כתב על הטיוטה של נאום נתניהו ועל "שלושים המילים" ועל "הברקה שתיצור כותרות" בלי לראות את הטיוטה.

אבל טיוטות אפשר לשנות. שביט שכח את זה. אולי הוא סמך על נתניהו. כך או כך, הוא נחשף שוב כשופר השלטון, שופר חסר שיקול עצמי. זו לא זוועה ברמה של המאמר שכתב שביט במהלך מלחמת לבנון השניה, שדחף את אהוד אולמרט להתקפה הגדולה והמיותרת של היומיים האחרונים של המלחמה; הפעם אין אבק דם על המקלדת של שביט. אבל עיתונאי שנותן לשקרן מועד כמו נתניהו לשחק בו, ושנמצא קרוב מדי לפנכה של השליט, צריך למצוא לעצמו תפקיד אחר. דורון רוזנבלום, הסאטיריקן, חזה טוב הרבה יותר את נאום הלמך של נתניהו, וממרחק של שלושה חודשים: "ואנחנו לא נרפה: נחשוש בים, נחשוש ביבשה, נחשוש בחופים, נחשוש בשדות וברחובות, נחשוש על הגבעות – נחשוש ונתריע בכל מקום, ולעולם לא ניכנע לתקווה ולעשייה".

אולי הוא צריך לקבל את התפקיד של שביט. אחוז נבואות השקר שלו, עד כל פנים, נמוך הרבה יותר.

למה האחים עופר לא באזיקים? ישראל מעלה את המאבק באיראן על ראש שמחתה, וראש ממשלתה נתניהו לא מסוגל לדבר על שום נושא מבלי להזכיר אותה. אבל, אחרי כל הרעש והטררם, ישראל טרם אישרה את האמברגו על איראן והיא לא אוכפת אותו. ישראל רוכשת, למשל, פיסטוקים מאיראן; ויש יסוד סביר לחשד שהיא גם קונה נפט איראני. הכל, כמובן, בעסקאות דרך צד שלישי, בדיוק סוג העסקאות שישראל מתלוננת עליהן כשהן מתבצעות על ידי מדינות אחרות.

אתמול הודיעה מחלקת המדינה האמריקנית שחברת ספנות ישראלית, זו של האחים עופר, מפירה את האמברגו על איראן, ספציפית באמצעות מכירת ספינה לאיראן. היא גם הטילה סנקציות על החברה. שכיר העט שמשרת את החברה, רני רהב, מיהר להודיע שלא היו דברים מעולם.

מנסיון, אני נוטה להאמין למחלקת המדינה יותר מאשר לרהב. יתר על כן, ברור לי שאם האחים עופר עשו את המיוחס להם, הם לא יודו בכך. השאלה המתבקשת היא, על כן, מדוע לא פשטה המשטרה הבוקר על משרדי האחים עופר וצים, החרימה את הניירת המתבקשת, וגררה אותם לחקירה. אחרי הכל, זה מה שהיתה עושה מדינה שהיתה מתייחסת ברצינות לאמברגו על איראן. התשובה ברורה: כשניסיתי לברר מי צריך לחקור את הקשרים שבין חברת Accels של אדוארדו שובל ובין חברה שעוסקת בין השאר בסחר עם איראן – מה שנראה על פניו כמו סחר באמצעות צד שלישי – אף אחד לא ידע לומר לי. אין יחידה שאוכפת את האמברגו. הגעתי בסופו של דבר ליחידה של משרד האוצר, ושם הודו שאין יחידה כזו, אבל הודו לי בחום על הפטריוטיות שלי וביקשו שאשלח את כל החומר שיש לי אליהם. שלחתי. הם לא חזרו אלי.

אז ישראל מדברת הרבה על הסכנה האיראנית, ופה ושם (פתח מאנטרה: על פי מקורות זרים) מארגנת איזה פיגוע, רוצחת איזה מדען, דוחסת פנימה איזה וירוס מחשבים (סגור מאנטרה), אבל בעיקר היא מייללת על העולם הרשע שבעבור חופן דולרים מוכן למכור אותה לאיראנים – כשהיא מתעלמת מהישראלים שעושים בדיוק אותו הדבר תמורת שלושים שקלי כסף. מלחמה? מצוין. רק שלא תפריע לעסקים.

שקרי נתניהו: האמת, שלום סיכם את נאום נתניהו הרבה יותר טוב משאוכל. אבל היו שתי נקודות זועקות. מפגינה שיבשה את נאום נתניהו; הוא גיחך ואמר שדבר כזה יכול להיות רק במדינות דמוקרטיות, לא במדינות ערביות.

הייתי בבילעין והייתי באל מעסרה ובחברון. ראיתי בכל אחד מהמקומות האלה, שנשלט על ידי ישראל כמעט 44 שנים, אנשים שרוצים לומר את דעתם ולמחות, וראיתי איך המחאה הזו מתקבלת על ידי המשטר הציוני, איזו אלימות מופעלת כנגד אנשים שמעיזים לעשות זאת. הייתי שנתיים ארוכות בדיר אל בלאח. ראיתי איך שירותי הבטחון של ישראל מפשיטים נערים שכל חטאם היה שהעזו ללבוש חולצות בצבעי הלאום שלהם. ראיתי אותם מאלצים אותם קשישים לטפס על עמודי חשמל ולהוריד דגלי פלסטין. ראיתי איך אנשים נחקרו ונשפטו על סיסמאות שנכתבו על קירות, ראיתי חיפושים אחרי ספרים אסורים. וזה לא קורה רק מאחורי הררי חושך, בגדה וברצועה: אותה אלימות כלפי אנשים שרוצים להביע את עמדתם, בתמיכת בתי המשפט, מתרחשת גם בשייח' ג'ראח וסילוואן ומקומות אחרים שרשמית הם חלק מישראל. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית. היא מדינה שמפעילה משטר אפרטהייד מלא בחלק מאזורי השלטון שלה כבר יותר מ-40 שנה, ומשטר אפרטהייד חלקי בשטחים שהוחזקו על ידי עד 1966 תחת משטר צבאי.

שקר שני של נתניהו היה שבישראל יש חופש דת. שיגיד את זה לנשות הכותל, שחלק מהן נעצרו משום שהעזו להניח תפילין או לשאת ספר תורה בכותל. שיגיד את זה למשרד הפנים, שאוכף זהות על ישראלים על פי דתם, ויראה את הפקידים משתדלים לא להתפוצץ מצחוק. שיגיד את זה ליהודים רפורמים, שמגלים פעם אחר פעם שאולי כולם שווים, אבל יהודים אורתדוקסים שווים הרבה יותר. שיגיד את זה למיעוטים הלא יהודיים החיים בישראל, שמהווים כ-20% אבל מקבלים הרבה פחות מתקציב משרד הדתות.

מה ששם את כל מחיאות הכפיים של הקונגרס, שנתניהו כל כך השתבח בהן, במקומן הראוי. האנשים האלה פשוט לא יודעים מה קורה פה, איך נראה המצב בישראל עצמה. אילו ידעו, אם אפשר היה לנתק את הצינור של הלובי היהודי – איזה שבוע מצוין זה היה לאנטישמים, הא? – סביר שזה היה נראה אחרת.

ויותר ויותר אנשים יודעים.

(יוסי גורביץ)

ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, מנהל מזה זמן קמפיין כנגד בבת עינו של צה"ל ובמיוחד חיל האוויר בעשרים השנה האחרונות: התקפה על מתקני הגרעין של איראן. עד לאחרונה הקמפיין היה שקט ומרומז, אבל עם שחרורו מהתפקיד מיהר דגן לומר בשבוע שעבר ש" תקיפה אווירית של הכורים הגרעיניים שם היא רעיון מטופש ואין בה כל יתרון".

עכשיו, יכול להיות שהוא צודק ויכול להיות שהוא טועה. לשמאלנים שמיהרו להפוך את דגן לגיבור החדש שלהם מומלץ להירגע: הדברים הבאים שהוא יאמר בהחלט עשויים שלא לערוב לחיכם. מצד שני, העובדה שבכיר כל כך במערכת הבטחונית ממהר לתקוף את הפנטזיה הצה"לית הקונסנסואלית ביותר, ובפומבי, עשויה להעיד על כך שהוא מודאג שמישהו אכן מתכוון ליישם אותה, ובקרוב. פקיד ישראלי בכיר אמר לג'פרי גולדברג שדגן מודאג מכך שברק "מטורף מספיק כדי לתקוף את איראן". ברק עצמו תקף את דגן, ואמר ש" זה לא נבון ולא נכון לחלוק את מחשבותיו אלו עם כלל הציבור… מאיר דגן הוא איש רב זכויות, אבל אם לומר בזהירות המתחייבת, אני לא בטוח שקביעתו נכונה. מדובר בהכרעות שמעצם טיבן מקומן בדרג המדיני".

פקיד בכיר מחויב בשתיקה כל זמן שהוא משמש בתפקיד ציבורי, כי אסור לו למתוח ביקורת על הממשלה שלה הוא כפוף. אבל כאזרח פרטי, זו לא זכותו אלא חובתו להתריע בציבור מפני מה שנראה לו כשגיאה הרת אסון, ודאי בשאלות של מלחמה ושלום. אהוד ברק, אחרי 17 שנים באזרחות, עוד לא קלט איך עובד כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחברה אזרחית.

האם אהוד ברק רוצה לתקוף את איראן? על פניו, נראה שהתשובה היא שלילית: כותרת ב"הארץ", אחרי ראיון עם ברק, קובעת בפסקנות שלדברי ברק, "איראן לא תשתמש בפצצה גרעינית נגדנו". הקשר בין הכותרת הזו לבין הטקסט עצמו רופף: "אני לא חושב שמישהו יכול להגיד באופן אחראי שהאייתוללות האלה, אם יש להם נשק גרעיני, זה דבר שאפשר לסמוך עליו. אני לא חושב שהם יעשו משהו כל זמן שהם בחושיהם המלאים, אבל להגיד שמישהו באמת יודע ומבין מה קורה עם הנהגה כזאת, שיושבת בבונקר בטהראן וחושבת שהיא הולכת ליפול עוד כמה ימים, והיא מסוגלת לעשות את זה? אני לא יודע מה היא עושה". כלומר, במקרה שההנהגה האיראנית תמצא את עצמה במשבר שמאיים על השרדותה, אליבא דברק, היא עשויה לתקוף את ישראל. למה? ככה. כי זה מה שההנהגה האיראנית רוצה לעשות, על פי התפיסה הפשטנית הרווחת בישראל ולמרבה הרעה גם במשטר שלה. כמו התפיסה שהפיץ הממסד הבטחוני ב-2003, שאם ילחצו את סדאם חוסיין אל הקיר הוא יתקוף את ישראל כאקט אחרון. למה? ככה. כי ככה מתנהל נבל הוליוודי ובמערכת הבטחון התרגלו להתייחס כך למשטרים במזרח התיכון.

לגמרי לא במקרה, ברק אומר את הדברים על רקע משבר חדש בקרב קבוצת ההנהגה האיראנית, כאשר המנהיג העליון חמינאי מנסה לקצץ את כנפיו של הנשיא אחמדיניג'אד (תומר פרסיקו כותב דברים מעניינים מאד בנושא כאן). הבה נצא מנקודת ההנחה של חיים אורון, ונניח שאהוד ברק הוא אכן האדם המסוכן ביותר בישראל; הבה נניח שהדבר היחיד שמעניין באמת את אהוד ברק הוא השרדותו האישית בתפקיד בכיר.

ברק יודע שלמפלגה החדשה שלו, "איסתיקלל" כפי שהוא קורא לה בלעג, אין שמץ של סיכוי לראות את אחוז החסימה, ולו בטלסקופ משוכלל. אם הוא מגיע לבחירות הקרובות כפי שהוא, הוא לא רק נמחק מהמפה הפוליטית – שמו ייזכר לדראון עולם. הוא ייחשב לפוליטיקאי השנוא והכושל ביותר שפעל בציבוריות הישראלית אי פעם. אפילו יותר מאהוד אולמרט.

יש לברק שתי אפשרויות לשנות את זה. מהלך דיפלומטי מבריק, משהו ברמה של השלום עם מצרים, שיאפשר לו לרדת מהבמה כמו משה דיין. זה נבצר מיכולתו, כי זה סוג המהלכים שמצריכים תמיכה מלאה של ראש הממשלה, תמיכה של סיעה חזקה בכנסת, ומעמד ציבורי מוביל. לברק אין אף אחד משלושת אלה.

המהלך השני הוא מלחמה פתאומית עם איראן, מלחמת הארמגדון שצה"ל מכין אותנו אליה כבר שני עשורים. בהנחה שהמתקפה האווירית לא תהיה כשלון קטסטרופלי – רוב המטוסים יופלו והמטרה לא תושג – הציבור הישראלי כבר עבר ברובו התניה לקבל בהכנעה את האסונות שיתלוו לתקיפה מוצלחת, או מוצלחת למחצה: מבידוד בינלאומי ועד מתקפת טילים בדרום ובצפון. כשאומרים לך שזה מנע התקפה גרעינית איראנית, כל חלופה נראית סבירה.

היכולת של ברק להוביל מהלך כזה גדולה משמעותית יותר. כשר בטחון שמכיר את המערכת, הוא יכול להכתיב את עמדתה של מערכת הבטחון – או פשוט להאכיל את הממשלה במידע כוזב, שהיא ממילא להוטה לקבל, כפי שעשה אריאל שרון לממשלת בגין ערב מלחמת לבנון הראשונה. אחד הקצינים הלהוטים שלצידו, אגב, היה האלוף הצעיר אהוד ברק, שניסה לשכנע אותו להרחיב את המלחמה גם לסוריה תוך הונאת הציבור, ובמידת הצורך גם הממשלה. שרון התרשם מהיכולות של ברק, אבל דחה את ההצעה. לכן, ככל הנראה, נלחם כל כך ברק על מינויו של גלנט: הוא היה צריך רמטכ"ל שרואה איתו עין בעין בנושא איראן. האם לרמטכ"ל גנץ יש יכולת לעמוד מול מהלך שגרתי של ברק? כן, במאמץ. האם יש לו יכולת לעמוד מול שר הבטחון, כשזה רוצה תקיפה באיראן, שנהנית מתמיכה רבתי בציבור? ספק.

למה כל הדיונים האלה עולים שוב עכשיו? למה ההתכתשות הפומבית בין ברק ודגן? אולי בגלל שתאריך היעד מתקרב. ספטמבר הקרוב עומד להנחיל תבוסה דיפלומטית רבתי לישראל בשאלת פלסטין. נתניהו עוד יצא מזה איכשהו: הוא יישא נאום שבו הוא יסביר שכל העולם נגדנו אבל הצדק איתנו וכו'. לברק, משפל מעמדו, אין איך לצאת.

תקיפה באיראן קודם להצלחה הפלסטינית באו"ם תהיה צעד של שחקן שח שיודע שאין אפשרות להמנע ממט קרוב: להפוך את השולחן. הרעש שיווצר בעקבות תקיפה ישראלית באיראן יהיה כל כך גדול, שהפלסטינים יהפכו לשוליים. ואם לא, אם האו"ם יצביע עבור הקמת פלסטין במספרים גדולים מהצפוי, ברק ונתניהו – שאמר ביום הזכרון ש"נכה באויבינו בכל עוצמתנו" – יוכלו לטעון שזה מחיר התקיפה באיראן, ושממילא עמדנו להפסיד בהצבעה באו"ם, ככך שזה בסדר.

האם ברק מסוגל, נפשית, לבצע את המהלך הציני הזה? נראה שכן. מדובר בציניקן הגדול שבין הפוליטיקאים הישראלים, ששנוא על הציבור ועל כן הוא בז לו עמוקות. הזכרנו את התנהלותו של ברק ערב מלחמת לבנון הראשונה; נזכיר שחרחור מלחמה קונספירטיבי הוא תחביב ישראלי ותיק, ששמעון פרס למשל היה שותף בכיר לו ב-1956. רצוי להזכיר, באותה הזדמנות, את התנהלותו של ברק ערב "עופרת יצוקה": איך דחה את הבקשות של החמאס להמשך הפסקת האש ואיך דירבן את צה"ל להסלמה, עד שמצא את העילה שביקש למבצע גדול. השותף שלו אז, מול רטינות הרמטכ"ל אשכנזי, היה אלוף פיקוד הדרום גלנט.

גלנט כבר לא יכול לסייע לברק, אבל זה לא אומר שהוא לא ינסה בכוחות עצמו. איך אמר ג'ומס, האיש שהיה עדין מדי לתפקידו? האיש המסוכן ביותר בישראל.

זו, כמובן, ספקולציה. הבה נקווה שהיא לא תתממש. אבל אם נצא פתאום למלחמה נגד איראן, במיוחד בסוף אוגוסט-תחילת ספטמבר, הייתי ממליץ על חשדנות קיצונית כלפי הסיפור שהממשלה תנסה למכור לנו.

ועוד דבר אחד: אחיו של גלעד שליט, יואל, התפרץ עם חברתו לטקס הדלקת המשואות, והמשפחה מבטיחה עוד "פעולות גרילה" כגון אלה. אין לי בעיה עם שיבוש הטקס, או עם המהירות שבה משפחת שליט ממאיסה את עצמה על הציבור; הלוואי שישבשו פה יותר טקסים, מסיבות טובות יותר. הבעיה היא העובדה המדהימה ששלוש ערוצי טלוויזיה שידרו את הטקס, והמצלמות המשיכו לשדר את הטקס כאילו לא קרה שום דבר. בערוץ 10 עשו יותר, ושידרו צילום סלולרי מטושטש של התקרית, אבל זהו. מישהו במשרד ההסברה – השר הוא יולי אדלשטיין – הודה באוזני כתבי "ידיעות אחרונות" שהמשרד העביר הנחיה להתעלם מהתקרית, וכך היה. התקשורת הישראלית עוד לא סובייטית – עובדה שערוץ 10 הרים ראש – אבל זה מדהים. מחאה שאין פומבית ממנה באירוע ממלכתי לא זוכה לשידור חי. עכשיו הם משתיקים את השליטים, שהם בקונסנסוס. מה יקרה לעמדות פחות קונסנסואליות, לא קשה לנחש.

הערה מנהלתית: בעוד 15 ימים, יציין הבלוג חמש שנים לקיומו. הצעות לציון התאריך יתקבלו בברכה.

(יוסי גורביץ)

שתי ספינות קרב איראניות עברו – כנראה, זה לא סגור – בתעלת סואץ, וישראל הרשמית נכנסה לפאניקה. שתי הספינות, שמהפרסומים בתקשורת הישראלית לא ברור מי הן ומאיזה סוג (כי הרי אין הבדל בין פריגטה ונושאת מטוסים) עברו בתעלת סואץ כשהן לא חמושות, ובישראל – התחיל שר החוץ ליברמן, המשיכו ברק ונתניהו – התייחסו לכך כאילו חיילים איראנים השתלטו על התעלה.

נתחיל מהפן המשפטי. לא ברור מהיכן שאב ליברמן את החוצפה להתאונן על כך שמצרים מתירה לספינות לעבור בתעלת סואץ. קודם כל, לא ישראל ולא מצרים נמצאות במצב מלחמה עם איראן, ואין שום עילה חוקית למניעת המעבר. שנית, בהתחשב בכך שישראל תקפה פעמיים את מצרים – ב-1956 וב-1967 – כאשר בשני המקרים זכות השיט החופשי היתה בין העילות לתקיפה, זו באמת חוצפה נדירה. משמעה ישראל שומרת לעצמה את הזכות לתקוף את מצרים, אם זו לא מרשה לה – כששתי המדינות במצב מלחמה, נזכיר – לחצות את תעלת סואץ, אבל מתלוננת כשזו מרשה לספינות של מדינה שאיננה במצב איבה לעבור בה. ספק אם יש הדגמה חדה יותר לתפיסת ישראל את עצמה כבריון שכונתי. מה קרה, ישראל לא רוצה, אז לאיראן אין חופש שיט? כל זה, ואפילו לא הזכרנו את העובדה שלעצמה – על פי מקורות זרים כמובן, אבל לא רק – ישראל מרשה לשלוח צוללות חמושות בטילים גרעיניים עד חופי איראן עצמה, ואפילו לשלוח צוללת דרך תעלת סואץ .

שנית, לא ברור מה ההיסטריה הבטחונית. מדובר בסך הכל בשתי ספינות לא גדולות במיוחד, שמתכוונות לשוט לסוריה כשכל הדרך הן תחת הכוונות של חיל הים הישראלי וחיל האוויר הישראלי. זה לא קרה עד כה, נכון, אבל זה בגלל שהצי האיראני לא יצא מהאזור הימי שלו לפני 2008.

ההיסטריה הגיעה לשיאה, מטבע הדברים, בהתבטאויותיו של נתניהו בנושא: "אנו יכולים לראות באיזה אזור בלתי יציב אנו נמצאים, כשאיראן מנסה לנצל את המצב ולהרחיב את השפעתה על ידי שתי ספינות המלחמה שיעברו בתעלת סואץ. ישראל רואה בחומרה את הצעד האיראני הזה. זה מחזק את מה שאני אומר, שצרכי הביטחון יגברו ושתקציבי הביטחון יגדלו". מה הקשר, לעזאזל, בין שתי ספינות ובין "אי יציבות" אזורית? מה נתניהו ציפה שמצרים תעשה – תעבור על החוק הבינלאומי כדי להרגיע את הפרנויות שלה?

ומה הקשר להגדלת תקציב הבטחון? מה, עם התקציב הנוכחי צה"ל לא יכול להתמודד עם שתי ספינות לא גדולות מדי, במרחק יריקה מהחוף שלו? אם אחרי ששפכנו כל כך הרבה אגמים של דולרים כדי להכין את חיל האוויר – לשווא – לתקיפה באיראן, משימה שהיא מסובכת ומסוכנת הרבה יותר, שמצריכה טיסה למרחק גדול משמעותית הרבה יותר, אם אחרי 20 שנה של התכוננות למשימה הזו, שתי ספינות מאיימות על ישראל – מה זה אומר על תפיסת הבטחון הישראלית?

במחצית השניה של שנות ה-90 הפחידו אותנו מהחזית המזרחית, זו של סדאם חוסיין שתגיע דרך ירדן. החזית המזרחית התפוגגה ב-2003, וצה"ל לא קיצץ את התקציב שלו למרות שאויב גדול ירד מהזירה. להיפך, הוא הגדיל אותו. אז התירוץ היה הפלסטינים. אחר כך התירוץ חזר להיות האיראנים. ואחרי כל זה, שתי ספינות מצריכות את הגדלת התקציב הבטחוני? מה נסגר?

מעבר לפראנויה ולפאניקה, כל ההצהרות האלה על הגדלת התקציב – זו לא הפעם הראשונה שנתניהו מצהיר על כך מאז שהתברר שחוסני מובארק נפל מן הקיר וכל סוסי המלך וכל פרשיו לא יצליחו להשיבו – גם אומרות לכל הסביבה שישראל בפאניקה. המעצמה הבטחונית המובילה במזרח התיכון לא אמורה לקפוץ מכל עכבר. היא היתה צריכה להתעלם בבוז הנדרש מהנפנוף האיראני בדגל, לא לצווח מול כל מיקרופון. אלא שכמובן, כל בהלת המלחמה הזו משמשת את ממשלת נתניהו היטב: הן כתירוץ לא לעשות כלום בזירה המדינית, הן כדחליל לאיים בו על הציבור שמתחיל להראות סימני התקוממות כנגד האוליגרכיה: מה אתם מתעסקים עכשיו עם מחירי המים, הדיור והדלק – האיראנים על הגדרות!

ולמרבה הצער, הדחליל הזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש.

הערה מנהלתית א': ועדת השרים לענייני חקיקה הפילה את "חוק האמנים המשתמטים", שיעבור כעת לגסיסה איטית בוועדה. אין מנוס אלא לומר מילה טובה על לימור לבנת, שהעזה לומר ש"אין דבר כזה משתמט – יש עריק, ויש אדם שקיבל פטור מהצבא".

הערה מנהלתית ב': הבוקר התקבלה תרומה נדיבה בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)