החברים של ג'ורג'

א. ליל הסכינים. אמש כבר החלו בצה"ל להאשים את הממשלה בפיאסקו של הקרב על המרמרה. הממשלה, אמר קצין בכיר לערוץ 10, נתנה לצבא משימה: לעצור את המשט. עצרנו אותו. מה עוד אתם דורשים? שנעשה את זה בצורה שלא תהיה תבוסה אסטרטגית? מצטערים, זה לא אנחנו. אל תדרשו יותר מדי.

פעם אחר פעם מתברר צה"ל כחוליה החלשה, הכושלת – אבל זו שמשתמשים בה שוב ושוב בנסיון להוכיח שהיא עוד יכולה, כמו פעם. מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, בין השאר, לפצות על אובדן הכבוד של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון השניה היתה אמורה להיות פיצוי על הבריחה מלבנון ב-2000, לחתוך דרך קורי העכביש של נסראללה. תרגיל הירי "עופרת יצוקה" היה אמור להיות פיצוי על מלחמת לבנון השניה. אנחנו יודעים איך כל זה הסתיים.

כשצה"ל מקבל על עצמו משימה צבאית, ונכשל בה – כמו שהוא עושה בארבעים השנים האחרונות – האחריות היא קודם כל עליו. בסופו של דבר, כן, יש גם פוליטיקאים. אבל בראשיתו של דבר, יש קרב מחלקתי/פלוגתי (לא עשינו שום דבר יותר גדול מזה מאז 1982) כושל. צה"ל תמיד נכשל, תמיד מכשיל – ותמיד מפיל את התיק על ההנהגה הנבחרת.

כן, הממשלה היתה חסרת אחריות מתמיד. אבל לא היינו שומעים את הטענה הזו אם לוחמי השייטת אכן היו משתלטים על המרמרה בלי לירות ביותר מחמישים איש. הממשלה – או, ליתר דיוק, שר הבטחון, ראש הממשלה, ובוגי יעלון – מסרה לצה"ל משימה. הוא לא עמד בה. היו גם פשלות אחרות, בלי שום ויכוח. כולן מחווירות לעומת העובדה הבסיסית הזו.

ב. תאמו את השקרים שלכם, אתם פאתטיים. במשך כל אתמול ייבבו מפקד חיל הים, האלוף אלי "חשפנית" מרום, שר הבטחון, דובר צה"ל ושאר ירקות שהם נורא הופתעו, שהם בכלל לא חשבו שזה יהיה ככה, שהפושטים ציפו לקבל כוס תה מרענן כשהם מגיעים לסיפון, ופתאום – בום, אלות, סכינים, איזה מוט ברזל שלאיזה חייל נראה כמו קנה רובה, וטראח – תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

וזה היה עשוי, במאמץ, להשמע משכנע, אלמלא העובדה שבשבוע האחרון הזהירו אותם קודקודים עצמם שוב ושוב שעל סיפון המרמרה נמצאים אנשי ארגוני טרור, תומכי אל קאעדה, קלינגונים, אנשי חמאס, ושלל מרעין בישין, ושעל כן – כבר ביום חמישי! – "יש חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות" וש"אנחנו רוצים להימנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות נאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון".

אז מתי שיקרו לנו בצה"ל? כשטענו שמשט ×¢×–×” הוא סכנה ברורה ומיידית לבטחון ישראל – או כשקוננו אתמול ואמרו שמי ידע, מי חשב, מי העלה על הדעת? ואיך, לעזאזל, התיישרה כל התקשורת הישראלית עם עמדת מיניסטריון האמת הזו, בלי פקפוק ובלי להזכיר דברים שנאמרו לפני פחות משבוע?

דבר אחד ברור: כשטען היום ראש מחלקת מבצעים בצה"ל שחיל הים נמנע מלשתק את מנועיה של המרמרה "בגלל חשש למשבר הומניטרי", הוא שיקר שקר גס ומטומטם – ואף אחד לא הזכיר לו שאותם מסוקים שהורידו לוחמים יכולים גם להשליך בקבוקי מים.

ג. חותרים למגע בכל הפיאסקו הזה, בכל גל הבכיינות – עליו מיד – שוב ושוב חוזרים על הטענה ש"לוחמים לא היתה ברירה". בולשיט. ודאי שהיתה להם. היו להם כמה וכמה ברירות.

כשהתחוור שהנוסעים הזועמים קשרו את הכבלים של המסוק לתורן, מה שכל מפקד אחראי היה עושה היה לנתק מגע, להתרחק, ולחזור עם תגבורת. זה מה שהמשטרה, וגם חיילים שפויים, היו עושים. לא זה מה שקרה: ההסתערות – התמרון היחיד שצה"ל מכיר – התבצעה למרות הכל.

גם כאשר החלו הלוחמים לרדת אל הספינה, עדיין היתה אפשרות אחרת: נסיגה. קפיצה לים ושחיה אל הספינות הישראליות הסמוכות. אבל בצה"ל לא נסוגים. התוצאה היא מותם של תשעה אזרחים, פציעתם של עשרות נוספים, ותבוסה אסטרטגית. וכמובן, הכותרת "להצדיק ולשתוק" ב"מעריב" היום.

ד. ליבבה תמיד אנחנו. הציבור הישראלי, והתקשורת הישראלית, מזמן לא נראו דוחים כל כך. יחידת קומנדו עילית, מגובה בספינות, מסוקים ולוחמה אלקטרונית, הסתערה במים בינלאומיים על ספינה נושאת דגל זר שעל סיפונה קבוצת אזרחים חמושים בנשק קר. מספר התוקפים – כ-20 עד 30 – היה דומה עד זהה למספר המותקפים.

ובכל זאת, ולמרות ההרוגים והפצועים, עלתה היבבה של הישראלים השמיימה. איך הם העזו לעשות לנו את זה. זה היה אמבוש. מלכודת. לינץ'. במועצת הבטחון של האו"ם, טען השגריר הישראלי שהלוחמים "התגוננו מלינץ'".

לינץ', במובן המקובל של המילה, הוא התקפה רצחנית מצד המון כלפי מספר קטן של אנשים, בדרך כלל בני מיעוט שאינם מסוגלים להגן על עצמם. במקרה שלנו, אנחנו מתבקשים להאמין שאנשי הקומנדו שהסתערו על מספר זהה של אנשים שלכל דבר ועניין לא היו חמושים – לא, דובר צה"ל, כאפייה איננה נשק – נפלו קורבן ללינץ'.

וכמובן, התקשורת, שמזמן הפכה לחנפת האספסוף ולא זו שאומרת לו את מה שהוא לא רוצה לשמוע, מיהרה לשחק את התפקיד. היא שידרה שוב ושוב את התמונות של תוקפי המרמרה שחוטפים מכות. היא לא שידרה את התמונות של הירי, ואת מה שקרה אחריו. כלומר, לב האירוע – מותם של כעשרה אנשים ופציעתם של עשרות אחרים – נעלם מהצופה הישראלי. כל מה שיש הוא חיילים חוטפים מכות ואחד מהם מועף אל מעבר לסיפון. מה שקרה לפני – ההסתערות הפיראטית בלב ים, בלילה, תחת נסיון להשתקה תקשורתית – ומה שקרה אחרי – הגוויות, הפצועים, צעקותיה של חברת כנסת "אל תירו, יש פה פצועים" – נדחקים. כל מה שיש הם חיילי צה"ל חוטפים מכות. אלה לא חדשות, זו הצטרפות לתעמולה.

נקודה למחשבה: את מה שעשו אנשי המרמרה לשייטת 13, עשו מעפילי אקסודוס לאנשי הצי הבריטי. שתי הספינות היו הרבה יותר מצג תקשורתי מאשר מאמץ הומניטרי אמיתי. ועדיין, לא נראה לי שמישהו בישראל – בהנחה הבעייתית שהוא יודע על מה אני מדבר – יעמוד דווקא לצידם של המלחים והנחתים הבריטים ב-1947.

אגב, הם הרגו רק ארבעה. והם נתקלו בהרבה יותר התנגדות. והם לא היו אנשי יחידה מובחרת.

ה. משרתי ההסברה. לאורך כל סוף השבוע הופצצנו על ידי אפרט ה-Hasbara שלנו, שאם לשכנע את הגויים הרשעים אינו מצליח לפחות הוא שוטף את מוח תושביו, בטענה המתחסדת שמשט החופש לעזה לא הסכים להעביר חבילה לגלעד שליט ושעל כן הוא איננו משט הומניטרי.

העובדה שמשט הומניטרי יכול לעשות הבחנה דקה בין מליון וחצי אזרחים הנתונים מזה ארבע שנים כמעט במצור ובין גורלו של חייל היתה כנראה מוגזמת לתושבי ישראל. השטיק ההסברתי הזה עבד – שוב, על הישראלים, שהם ככל הנראה המטרה של משרד התעמולה.

אבל הטענה הזו היתה שקרית. מטה המאבק של גלעד שליט קיבל הצעה להעביר מכתב לשליט מאחד המשתתפים במשט, חבר הפרלמנט האירי מרק דיילי. הוא העדיף שלא להיענות להצעה – ולצאת בהודעה מפוברקת לעיתונות הישראלית. זו, מצידה, לא טרחה לפשפש יותר מדי במידע שהוצע לה, ובלעה את השקר על קרביו.

ו. כשלון התעמולה. הרבו לקונן במקומותינו אתמול, אפילו יותר מתמיד, על כשלון ה-Hasbara. הטענה הזו תמיד היתה מטומטמת – הבעיה היא לא בתדמית, היא במציאות – והיא היתה מטומטמת במיוחד אתמול. מדינה ששר החוץ שלה הוא ליברמן, שסגנו הוא דני איילון וששר ה-Hasbara מגיע ממפלגת ישראל ביתנו, עדיף שתוותר על המאמץ.

ובכל זאת צריך לומר משהו. יבבנינו האמיצים השתלטו על המרמרה בסביבות שמונה וחצי בבוקר, אחרי כמעט ארבע שעות של מאבק שאלמלא תוצאותיו הטראגיות היה פארסה. ובכל זאת, ישראל לא הצליחה לשדר תמונה של שייח' ראעד סאלח אלא כמעט תריסר שעות לאחר מכן. נחזור על זה: בעידן הרשת, מול חופיה של "אומת סטארט אפ", לא הצליח המערך הטכני של ישראל להעביר תמונה של עצור שעות ארוכות לאחר שנעצר. בינתיים, פרחו להן שמועות שרק במזל רב לא גרמו להתלקחות במגזר הערבי. הטמטום הזה הוא באמת בלתי מובן.

ז. לא למדו דבר ולא שכחו דבר. חיל הים ממתין בסבלנות להגעתה של ספינה הומניטרית נוספת, שיצאה מאירלנד. הוא מתכוון לפעול בדיוק באותו אופן. "יצרנו התרעה", אמר גורם בכיר, והוסיף "נפעל על פי אותו מודל בנחישות".

שמה של הספינה, אגב, הוא הרייצ'ל קורי.

(יוסי גורביץ)

ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)

קצת הופתעתי לשמוע שמשפחת שליט הוציאה ספר ילדים, שנטען שנכתב על ידי בנם המוחזק בידי החמאס. הסיפור, כמסתבר, נמסר למשפחת שליט על ידי מורה של גלעד שליט, שלדבריה כתב אותו כשהיה בכיתה ה', והם הוציאו אותו לאור.

זה כבר נשמע לא טוב. רוב האנשים לא היו רוצים שמה שהם כתבו בגיל 11 ימצא את דרכו לעיניו של מישהו אחר, ונראה לי שאפשר לומר בוודאות שאף אחד לא שאל את שליט. הסיפור הפך למביך יותר אתמול, כשהסופרת שלי אלקיים תקפה את משפחת שליט בציינה ש"כשהכריש פגש את הדג" של שליט מבוסס בצורה ניכרת על ספרה, "כשהנחש פגש את העכבר".

אף אחד משני הצדדים לא ניחן בעודפים של טאקט. אלקיים כתבה על שליט שעם שובו "הוא יתחפר מרוב בושה, כי נמחה קו הגבול בין טהרן-עזה לירושלים-תל-אביב. עבורי, הקו הזה הוא זכויות היוצרים והאתיקה הבסיסית שמעצבת את פניהן היפות של החברה הישראלית". אני חושב שאם גלעד שליט יחזור הביתה, יהיו לו עניינים חשובים יותר ודחופים יותר לענות בהם במשך, הממ, 37 השנים שלאחר מכן. גם הכותרת "משפחת שליט וההולילנד של הספרות" היא, איך לומר, בומבסטית משהו.

עם זאת, תומכי המשפחה היו הרבה יותר גרועים. "שלי עשתה משהו שאיש לא ×”×¢×– לעשות מעולם – היא יצאה פומבית נגד משפחה שהיא סמל ופרה קדושה במדינת ישראל. יש הסכמה בשתיקה שלא יוצאים נגד משפחות שכולות ומשפחות חטופים. כאן נחצה קו אדום", אמר אחד מהם למעריב. על פי ההגיון ×”×–×”, משפחות שכולות ומשפחות של חטופים נמצאות מעל לחוק, או לפחות מעל לחלק מהחוקים. מותר להן, כמסתבר, לגנוב.

דובר משפחת שליט – יש תפקיד ×›×–×”, כמסתבר; יש גם קריאייטיב? מישהו צריך להיות האמרגן של כל המיצגים המשונים בנושא – סירב להגיב והמשפחה עצמה מסרה (למה יש לה קו שונה מזה של הדובר שלה?) שהיא "מעדיפה לא לעסוק בדברים שמסביב".

בזה אני בטוח. הם בטח לא צריכים את החור בראש הזה. אבל אין מה לעשות: המשפחה אולי התייעצה עם עורכי דין לפני שהוציאה את הספר, שהכנסותיו משמשות את העמותה למימון הפעילות לשחרור שליט (הממ, יש עמותה!), אבל מדבריה של אלקיים עולה (ואיש לא מכחיש זאת) שאף אחד לא טרח להתייעץ איתה. המשפחה/העמותה פשוט כתבה בתחילת הספר שהוא "מבוסס על" ספרה של אלקיים, וזהו.

אפשר, וצריך, להבין את כעסה של אלקיים: היא סופרת. היא ×—×™×” מהתמלוגים. מהם היא מאכילה את הילדים שלה. משפחת/עמותת שליט פשוט הטילה עליה מלווה חובה מרצון, תוך שהיא מדלגת על הצד ההגון של בקשת אישור – כנראה מתוך ×”× ×—×” שהיא לא תעז למחות, כדי שלא להפוך בעיני ההמון הזועם לבוגדת שתוקעת סכין בגב גלעד שליט. ואכן, מי שעשה את הטעות וקרא את הטוקבקים בנרג, ×”×™×” יכול לטעות ולחשוב שאלקיים מנסה לעשוק את משפחת שליט, במקום להיפך.

ראש מטה המאבק למען שחרור גלעד שליט – עוד גוף! – אמר לגלובס ש"חשוב לי לציין כי כל הכנסות הספר מוקדשות למען הפעילות לשחרורו של גלעד שליט במהרה, ללא רווח אישי של אף גורם כזה או אחר. צר לי ששלי אלקיים בוחרת לתקוף את משפחת שליט בשעה שבנה גלעד נמק במרתפי החמאס". זה היה אחרי שהוא טען, בשם מומחה שלא צוין, ש"המוטיב של חיה גדולה הנפגשת עם חיה הקטנה ממנה קיים בספרות העולמית עוד מימי ישעיהו הנביא, 'וגר זאב עם כבש'". לכזה דבר קוראים בדרך כלל 'הרצחת וגם ירשת": גם גזלת את הספר, וגם האשמת את הסופר הנגזל על כך שהוא מעז למחות.

ומסתבר שזה עובד: לדבריה של אלקיים, היא פנתה להוצאות ספרים, סופרים אחרים ולאגודת הסופרים. כולם פחדו לעזור לה. כבר היו חטופים במדינה הזו. אף אחד מהם לא הפעיל מכונת יח"צ כל כך משומנת, כל כך מוצלחת, שהצליחה לכפות את עצמה על הציבור על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר שלו. לאף אחד לא היה אומץ להתייצב מול ההמון, מול הפטריוטיזם הזול, חסר המאמץ או המחשבה, שגלעד שליט הפך מזמן לסמל שלו – משום שמשפחת/עמותת שליט הצליחה ליצור פטריוטיזם כה רדוד, כה ממוקד בסיפוק מיידי, עד שכולו מתמצה בתפיסה של "שמישהו אחר ישלם", בין אם אלה יהיו הקורבנות של משוחררי עסקת שליט ובין אם זו סופרת שקניינה נחמס.

(יוסי גורביץ)

חבר הכנסת יריב לוין (ליכוד) – תודו שלא ידעתם שיש כזה – הודיע היום בקול תרועה שהוא יערוך "בהקדם האפשרי" דיון בוועדת הכנסת, שבעוונותינו הוא היו"ר שלה, דיון שמטרתו לשלול את חסינותם של חברי הכנסת הערבים.

הנושא עלה לדיון לאחר שחבר הכנסת מיכאל בן ארי (אנשי כהנא) מצא שחוק החסינות מאפשר בעצם לכל חבר כנסת לדון בשלילת זכויותיו של כל חבר כנסת אחר, ו"מדובר בהזדמנות היסטורית לשלול אחת ולתמיד את החסינות והזכויות של חברי הכנסת שונאי ישראל המבזים את המדינה".

העילה היא נסיעתם של כמה מחברי הכנסת הערבים ללוב. האמת, היה די מביך. איכשהו, בכל פעם שמוחמד ברכה נפגש עם איזה דיקטטור, הוא מצליח להזכיר לי תוך זמן קצר מדוע איבדתי את כל ההערכה שלי כלפיו בפעם הקודמת שעשה את זה. והפעם היה מדובר בקדאפי, שמעבר להיותו דיקטטור הוא סוג האדם שבשבילו הומצא הביטוי המנומס "אישיות צבעונית", ביטוי שחוסך את הצורך לומר שהאדם שאיתו זה עתה נפגשת דפוק יותר מחבית של זיתים סוריים.

אבל, בניגוד לדמגוגיה הקבועה של בן ארי, לא מדובר בבגידה. כפי שאמר יפה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, "השימוש במונח "בוגדים" כלפי חברי כנסת אשר מעולם לא נחקרו, לא הועמדו לדין, ובוודאי לא הורשעו בבגידה או בעבירה דומה, אינו במקומו". ח"כ אחמד טיבי כינה את הדיון "דיון הזוי ומטורף שמתאים לאווירת העליהום המתפרצת כל פעם מחדש".

וטיבי לא מגזים. כרכורי המה יפית של הח"כים הערבים מול קדאפי היו מחזה לא סימפטי, אבל הוא היה חוקי לגמרי. כפי שטרח לציין ריבלין – וכפי שאף אחד לא שם לב – לוב איננה מדינת אויב ואיננה נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. בעבר, כאשר היה דיון בהסרת חסינותו של ח"כ, הוא היה מתבצע לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, שהיה מסביר על שום מה ולמה הוא רוצה להעמיד את הח"כ לדין. הפעם, לא היתה אפילו חקירה – כי לא היה על מה. לא בוצעה שום עבירה.

וגם אם היתה מבוצעת עבירה, סביר מאד שהיא היתה נכנסת תחת הגנת החסינות המהותית של חבר הכנסת, זו שאיננה ניתנת להסרה. חברי כנסת ישראלים נפגשו עם נציגי אש"ף בימים שהדבר היה אסור בחוק, והם לא הועמדו לדין משום שבדיוק לשם כך – עשיית מעשים שהממשלה אינה רוצה בהם ושהם סבורים שיש בהם עניין ציבורי – היא ניתנה להם.

אבל אפשר להניח מראש מה יהיו תוצאות הדיון בוועדת הכנסת. היום כבר מיהר אחד המיותרים שבחברי הכנסת, כרמל שאמה (ליכוד) לשלוח סדרנים כדי להוריד את טיבי מהדוכן. הנוכחות הערבית בכנסת היתה עלה התאנה העיקרי של ישראל בנסיונה להוכיח שאיננה מדינה גזענית; אבל אפילו ממשלתו השניה של רבין לא העזה להכניס אותם לקואליציה, שלא לדבר על הממשלה. היהודים הגאים לא היו אוהבים את זה. מאז השבר בימיו של אהוד ברק – שהחל עוד קודם לטבח אוקטובר – המצב רק התדרדר.

כן, ברכה ובעיקר בשארה תרמו הרבה לכך, אבל מתקבל הרושם שישראל היהודית כבר החליטה שהיא רוצה מלחמת אזרחים עם אזרחיה הערביים, ושהיא תדחוק אותם עוד ועוד עד שזו תפרוץ. אחר כך, כמובן, יפרצו היהודים הגאים – אלה שסבורים שלא די היה בטיהורים האתניים של 48' ו-67', אלה שבסקר אחרי סקר אומרים כי לא יהיו מוכנים לגור ליד ערבים, אלה המתגוררים ברובם על אדמות פלסטיניות גזולות – ביללות "אמרנו לכם".

(יוסי גורביץ)

אי אז בשנות השמונים נהרג קצין צה"ל בירי מהמארב ברצועת ×¢×–×”, והעיתונות מיהרה לכנות את האירוע "רצח". עמוס קינן, אחד מהכותבים הבולטים ב"פתחלנד" – עמודי האמצע הוורדרדים של המוסף לשבת של "ידיעות", ששמם יצא לשם בשל שמאלנותם לכאורה של כותביהם – מיהר לכתוב מאמר צורב בתגובה.

חיילי צה"ל, אמר קינן, אינם נרצחים. הם נופלים. הם אינם קורבנות, הם לוחמים, ובמלחמה יש הרוגים. מי שמתייחס להריגתם כאל רצח אומר בעצם שאין הבדל בין מותם ובין מותם של קורבנות פוגרומים, שמותו של יהודי הוא תמיד רצח. העושה זאת מכחיש, למעשה, את המעשה הציוני העליון: יצירת מדינה שבה יהודים יהיו ככל העמים, עם צבא שהוא צבא ככל הצבאות, צבא שחייליו אינם נרצחים אלא נופלים.

קינן כתב בדם ליבו: הוא היה לוחם לח"י, מהפלג השמאלי המרתק של התנועה המשונה ההיא, שהתנדנדה בין מיסטיקה לאומנית יהודית ובין כנענות ("לא נורא, עמוס," אמר לו בשעתו ישראל אלדד, "עוד נעשה ממך יהודי טוב"). היום הדברים הללו, תחת הגל העולה של לאומנות יהודית מעורבת בבכיינות שמאלצית, כבר כמעט ואינם זכורים.

אתמול חיסלו כוחות הבטחון – די הרבה אנשים: כוח מיוחד של מג"ב, יחידה של צה"ל, אנשי שב"כ, ודחפור – את עלי סוויטי, שהועלה לאחר מותו לדרגת בכיר בזרוע הצבאית של חמאס. הדיווחים הראשונים מסרו שסוויטי, אבוי, העז להשיב אש לעבר חמושינו. כלי התקשורת ידעו לדווח שסוויטי היה בין האחראים "לרצח" לוחם מג"ב יניב משיח לפני שש שנים. משיח לא היה כפות באיזה מרתף; הוא נהרג בחילופי אש סמוך למחסום תרקומיה. ולמרות זאת, ynet – אתר החדשות המוביל בישראל, שלפני שש שנים דיווח על נפילתו בקרב – התייחס לאירוע כאל "רצח". "הארץ" התייחס לאירוע פעם אחת כרצח ופעם שניה כהרג; ערוץ 2 דיווח על "רצח"; "ישראל היום" מדבר על "רצח"; כך גם, אבוי, נענע.

כשהריגה – דבר סביר לחלוטין במלחמה, סיכון שכל חייל לוקח על עצמו – הופכת לרצח, קורים כמה דברים. קודם כל, החייל מאבד מערכו; נלקחת ממנו האחריות למצבו שנטל על עצמו. שנית, מלוחם הוא הופך לקורבן רצח, כזה שאת דמו יש לנקום; פתאום, הריגתו היא פשע, כמעט פשע מלחמה. שלישית, הדבר יוצר דמוניזציה של לוחמי הצד השני, ומקל נפשית על פגיעה גם באזרחיו. אם כל מי שהם הורגים הוא קורבן רצח, אזי כולם רוצחים. אם אין הפרדה בין הלוחמים לאוכלוסיה אצלנו, היא מתבטלת גם אצלם.

ובדיוק כך התייחס צה"ל לפרשה: כאל נקמה, שבמסורת המקום יש להגיש כשהיא קרה. במה שקשה להאמין שהוא צירוף מקרים, סוויטי חוסל בדיוק ביום השנה השישי לנפילתו של משיח. כמעט כל כלי התקשורת דיווחו על "סגירת מעגל", כאילו הריגתו של חייל היא איזה פשע איום ונורא. באופן חשוד במיוחד – נראה שרק אורן פרסיקו ב"עין השביעית" הבחין בכך – כתב של ערוץ 2 ×”×™×” בביתו של אביו של משיח עוד קודם למותו של סוויטי, והיה נוכח כאשר קיבל האב את הבשורה המשמחת ממפקד מג"ב. כלומר, יש להניח שמישהו בצה"ל ידע כיצד עומדת להסתיים התקרית, וידע להזעיק את התקשורת כדי שתשדר בזמן אמת את הנצחון הגדול.

מעבר לכך שהדבר מעלה שאלות מציקות על מנהג האיפה ואיפה של צה"ל (פתאום מותר לעדכן עיתונאי על פעולת צה"ל בעומק השטח הפלסטיני בזמן אמת, כשעדיין יש מבוקש חמוש בשטח?), ועל יכולת ראיית העתיד של דובר צה"ל (יש להניח שתמונת האב המקבל את הידיעה על מעצר הורג בנו חלשה משמעותית מזו שבה הוא מקבל את הידיעה על מותו), צריך לציין בצער את התפוגגות התפיסה של עמוס קינן. חזרנו לגטו, וזה עתה נודע לנו על קוזאק מרושע שבא על עונשו. זה אמנם גטו עם חיל אוויר, אבל גטו.

(יוסי גורביץ)

לעמיר בניון יש כנראה חוש מוצלח לתקשורת: הוא הצליח תוך זמן קצר במיוחד לחבר מילים נמוכות מספיק כדי שאנשי "אם תרצו" יוכלו להבין אותן ולהזדהות איתן, וגם להלחין אותן. מאחר ובניון החליט להפוך את עצמו לדמות פוליטית, הוא ודאי לא יתלונן אם הוא יקבל את היחס השמור לכאלה. הגיע הזמן לכיספות * של הטקסט שלו.

בניון כנראה לא יודע את זה, אבל הטקסט שלו הוא תיעול טהור ומזוקק של "אגדת הסכין בגב" שרווחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני נכשל במלחמה, וגרר איתו את גרמניה לאסון. כדי להתחמק מהאסון, הטילו הגנרלים – במיוחד אריך לודנדורף – את התפוד הלוהט לחיקם של הפוליטיקאים, שהצליחו במאמץ למנוע את קריסתה של גרמניה. מיד לאחר מכן, כמובן, פנו הגנרלים לאחור ונעצו סכין בגב הפוליטיקאים, האשימו אותם בקריסה החלקית ובאובדן טריטוריות במזרח, וטענו שאלמלא רכרוכיותם, הצבא היה מנצח. במדינה עם תודעה מתקרבנת כמו גרמניה, זה הצליח מאד.

צה"ל אימץ את אגדת הסכין בגב מזמן, והיא הגיעה לשיא לאחר מלחמת לבנון השניה. בכל פעם שצה"ל נכשל – בכל פעם מאז 1968 – הוא הטיל את האשמה על הפוליטיקאים ועל "השמאל" שכביכול כבלו את ידיו. בוא נראה מה עשה איתה בניון.

אני שומר לך על הזהות,

אני מגן לך על הילדים

אני מוסר את נפשי בשביל המשפחה שלך

ואתה יורק לי בפנים.

בניון מתחיל גבוה: הוא "שומר על הזהות" של האח הבוגדני. כלומר, הוא יודע מה היא הזהות האמיתית – כאן ראוי לציין שבניון ידוע כנחלש בדעתו, או, במונח המקובל, חוזר בתשובה – והוא זה ש"שומר" עבורה עבור האח הבוגדני. השמירה על הזהות חשובה יותר אף מהגנה על ילדיו או משפחתו של האח.

אחרי שלא הצליחו להרוג אותי מבחוץ

אתה בא והורג אותי מבפנים.

מוטיב הבוגד מבית מעורב כאן – שוב, סביר שללא ידיעתו של בניון – במיתוס העתיק של רצח זיגפריד מן המארב על ידי אחיו למחצה. מיתוס הבגידה הזה כמעט ולא קיים ביהדות: אפשר לחשוב על דלילה, אבל היא פלישתית (ואשה), והבגידה היא טבעה; גדליה בן אחיקם, כמובן, נרצח על ידי איש שלומו ישמעאל בן נתניה "מזרע המלך", אבל הסיפור לא השאיר חותם על המיתוס היהודי (בניגוד לפולחן היהודי).

לא ראיתי את אמא כבר חודש,

לא את בני, את ביתי, לא את אשתי.

קינת הלוחם הקלאסית. אודיסאוס נעדר מביתו עשרים שנה, לוחמים במלחמת העולם השניה נעדרו מבתיהם שנים, במלחמת ויאטנם חיילים אמריקנים נעדרו מביתם לשנה ויותר, והלוחם הישראלי לא מסוגל להעלות בדעתו תקופת ניתוק ארוכה יותר מחודש.

אני מסתער תמיד קדימה

הסתערות אחורה נחשבת בדרך כלל לתרגיל צבאי צרפתי ייחודי, ואיננה מקובלת בצה"ל, שמתייחס אליה בעקיפין בלבד ("אחורה פנה, קדימה צעד").

עם הגב שלי אליך

ואתה משחיז את הסכין.

כל מילה מיותרת.

יותר מכל, המחשבה הזו שורפת לי את הנשמה

גרסה קלושה של "הגם אתה, ברוטוס?". התפיסה שעובדת הבגידה כואבת יותר מדקירת הסכין.

אני אחיך, אתה אויב,

אתה שונא אותי, אני אוהב

האהבה נשפכת מכל שורה כאן. מקרה קיצוני, אפילו בימין הישראלי, של חוסר מודעות עצמית.

כשאני בוכה,

אתה צוחק מאחורי גבי

האח הבוגדני – הערב רב? האח שאיננו אח אלא נראה כאח? – כל כך לא מסוגל להזדהות עם האח האמיתי, שהוא צוחק כאשר הלז בוכה. ומאחר והוא חסר את האומץ לצחוק בפניו, הוא צוחק מאחורי גבו.

אתה הורג אותי,

אתה הרי אחי

תחינה לאח הבוגדני שישוב מדרכו הרעה, וישוב להיות אח כמו שאח צריך להיות – כפי שיודע זה ש"שומר לו על הזהות". פרויד היה קורא כאן "אני רוצה להרוג אותך", ולא היה טועה בהרבה.

אני עתיד,

אתה עבר

כאן מובעת שייכותו של בניון למהפכה האמונית, שצפויה לקבור את ההתקוממות החילונית-שמאלנית קצרת היומין מול הצו האלוהי הנצחי, כמו גם בטחון בנצחון הצד הנכון של ההיסטוריה.

אני רעב למענך, אתה זולל וסובא

כשגרוני יבש, אתה שותה שיכר

בניון מביע כאן היטב מכפי שיכול היה לדעת את תלונותיהם של החיילים הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, כפי שהובעו על ידי החייל הקרבי המצטיין ההוא, טר"ש אדולף היטלר. חיילים גרמנים שיצאו לחופשה נדהמו מהשפע שהיה בעורף, וראו במרירות כיצד קציני מטה חוגגים וסובאים, בעוד שהם נזקקים למנות קרב מעופשות. היטלר כתב שחופשה כזו היא זו שהביאה אותו לתפיסת "הסכין בגב" עוד באמצע המלחמה.

במציאות הישראלית, התלונה היא כנגד תל אביב "שלא מפסיקה לחגוג" כשבשדרות נופלות רקטות (מבלי לציין שגם שדרות לא בדיוק פסקה מלכת כשתל אביב הותקפה על ידי מחבלים מתאבדים, שגבו מספר עצום הרבה יותר של הרוגים). ה"זולל וסובא" של בניון מתייחס, כמובן, למצוות רציחתו של "בן סורר ומורה" ("בננו זה איננו שומע בקולנו, זולל וסובא"). בניון, שכזכור נחלש בדעתו, כנראה לא הגיע לקטע בתלמוד שבו נאמר שבן סורר ומורה לא היה ולא יהיה.

הפה שלי חתום למען בטחונך

אבל אתה מוסר אותי לזר

אזכור מפורש כמעט לפרשת קם-נווה, תוך קריצה שאומרת שה"אח" הוא מוסר. עם כזו הצמדות לאקטואליה, לא היה יותר פשוט לכתוב טוקבק?

השיר של בניון מעיד יותר מכל כוחה הממאיר של ה"רעות". סבסטיאן הפנר, ב"סיפורו של גרמני", כתב כמה וכמה עמודים על הרעל הרוחני הזה: מרגע שמישהו מוגדר כ"רֵעָ", הוא מחויב בקוד שאיננו שונה בדבר מקוד של כנופיית פושעים. למען ה"רעים", הוא אמור לעשות הכל, כולל הכל – כולל שקרים, כולל רצח, כולל טיוח של הרצח. אנשים המסרבים לקבל עליהם את הקוד הזה, הנכפה מבחוץ, הופכים במהירות שיא לבוגדים – בוגדים ביחס לאידיאולוגיה שסירבו לקבל על עצמם. התפיסה של כל העם כ"אח", במיוחד על ידי מי שמגדיר את עצמו כ"שומר הזהות" של כולם, מבלי שנשאלו, בהכרח יוצרת "אחים חורגים". ההגדרה של מה שצריך להיות יחסים פוליטיים וקהילתיים כיחסים פנים-משפחתיים טוענת אותם במתח שאיננו במקומו, מתח שהופך מחלוקת טעונה גם כך לכזו שפתרונה כמעט בהכרח יהיה אלים. זו בדיוק הסיבה ש"אם תרצו" משתמשת ברטוריקה הזו: היא מסוגלת להעביר אותנו ישירות מתחומי ההגיון לתחום המיתוס.

או, במילים שבניון ו"אם תרצו" יהיו מסוגלים להבין: אתם לא אחים שלי. אני מסרב להיות מאומץ רטרואקטיבית על ידיכם. אני מסרב לקבל את ערכי משפחת-אדמס שלכם. כן, אני בז לכם – ואין לי שום בעיה לצחוק בפרצופכם. אם אתם פושעי מלחמה, אני אפעל לפי סדר הערכים שלי – אדם קודם כל, ישראלי אחר כך – ואפעל לחשיפת ערוותכם ולהעמדתכם לדין. אם לא בישראל, אז בחו"ל. אני אזרח ישראלי ואתם אזרחים שפועלים להחרבת מולדתי. אני מתייחס לכם בהתאם.

ולעזאזל, בפעם הבאה תמצאו לכם משורר ששווה את בזבוז הזמן.

* כיספות: פירוק לגורמים של טקסט אקטואלי, כדי למצוא את הפירכות שלו. המקבילה הישראלית (הזכויות שמורות לאיתמר שאלתיאל) ע"ש בן כספית ל-Fisking האמריקני, ע"ש רוברט פיסק.

(יוסי גורביץ)

הגרסה המקורית של "ירושלים של זהב", השיר שכתבה נעמי שמר ערב מלחמת ששת הימים ללחן באסקי גנוב, הכילה כמה שורות בעייתיות מאד:

איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה

ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה

ואין יורד אל ים המלח בדרך יריחו

מבחינתה, כפי שהודתה שמר לאחר מכן, ירושלים הערביה לא התקיימה: "עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה".

במסגרת החושך היורד עלינו, אפשר לומר, במילותיו האלמותיות של דוד לוי עם פרישת בגין, "נעמי שמר, יש לך יורש". המדובר באברי גלעד. בעולם נורמלי, מעמדו של גלעד לעומת שמר היה כזה לוי לעומת בגין; אבל לרוע המזל מדובר במפורסתם, והוא צפוי להפוך בקרוב לכלי הנשק החדש של תועמלני הימין, לשמאלני המתפכח החדש.

גלעד הסכים להצטרף לסיור תעמולה של מועצת ×™"ש, שמטרתו לבכות את מר גורלם של המתנחלים המוקפאים. הוא חזר המום ודיבר על 'מהפך תודעה': "ביקרתי במקומות שחונכתי לשנוא אותם. חזרתי מבולבל. מבולבל מול איוולת המדינה שקראה לאנשים להתיישב, נתנה להם רישיון בנייה ואז הקפיאה אותם… הופתעתי לפגוש ציבור שהיה לי הרבה לדבר איתו ועם הרבה קרבה וחמימות. רוב השיח המתנחלי בשמאל הוא שנאה. מה שמאוד הפתיע אותי זו הקרבה -  23 דקות  נסיעה וכבר אתה בעומק השטח". 

נו. מה אפשר לומר. 43 שנים בלבד לאחר הכיבוש, וגלעד עזב את הביצה הקבועה שלו והלך לראות על מה בעצם מדברים, והופתע עד עמקי נשמתו: זה ממש כאן, קרוב! והאנשים בכפר הפוטיומקין שאותם פגש בסיור מאורגן היטב היו מלאי "קרבה וחמימות"! הם ודאי צודקים, אם כן. סתם מלאי שנאה, השמאלנים האלה. לא כמו החבר שלו לתכנית, קובי אריאלי.

אפשר היה להציע לגלעד לעשות תרגיל קצת יותר מסוכן: להגיע עצמאית, בלי עסקני המועצה ויחצ"ניה, לאיזה מאחז מבודד, להגיד שהוא מהתקשורת ולראות מה תהיה תגובת נוער הגבעות.

אבל זה משחק. הבעיה המייאשת היא שגלעד הלך לגדה המערבית, וראה שם יידען מסכנים ונרדפים שממשלה ספק-חלמאית ספק-מרושעת מקשה על חייהם. את הפלסטינים, שמספרם עולה עזה של המתנחלים משמעותית ושכל מטרת ההתנחלויות היא דיכויים, הוא לא ראה. הוא יכול היה לראות; זה לא מסובך במיוחד. אבל, 43 שנים לאחר ששמר שרה את "כיכר השוק ריקה" שלה, גלעד מעדיף לא לראות – ומנצל את כוחו התקשורתי כדי שגם אחרים לא יראו.

(יוסי גורביץ)

אנחנו נמצאים בעיצומו, ולפני שיאו, של גל לאומני, סמי-פאשיסטי שעובר על מדינת ישראל. אין צורך למנות את כל העדויות לכך מהחודשים האחרונים – התגובה לפרשת ענת קם היא רק המופע האחרון בסדרה ארוכה של מסעות התלהמות בהם רק צד אחד של המפה הפוליטית הוא פטריוט ונאמן, והשני בוגד, משת"פ, מוסר.

תחילתו של הגל הזה, לפחות בגלגולו הנוכחי, בתוצאות הבלתי מספקות של מלחמת לבנון השנייה, שהחדירו בלבו של הישראלי הממוצע חרדות קיומיות ועוררו אצלו את אינסטינקט ההישרדות (שגובר כמובן על השכל הישר). "הגרעין האירני", סיסמה שכבר הפכה לרינגטון, גם תורם את שלו. אבל את חייו מקבל הגל הזה בזמן הנוכחי מהכרתו (הלא תמיד מודעת) של הימין הפוליטי בתבוסתו המוחלטת.

כיום כבר ברור לכל בר דעת שהכיבוש הישראלי נושם את נשימותיו האחרונות. כך או אחרת, ישראל תפסיק לשלוט במיליון וחצי פלסטינאים בגדה המערבית, או לחילופין תשלוט בהם כאזרחים שווי זכויות. לא בגלל ש"נעשה שלום" כמובן, אלא בגלל שהעולם פשוט לא מוכן לסבול יותר את המצב הנוכחי. אובמה האיץ מאוד את התהליך הזה, אבל קרוב לודאי שהוא היה קורה בכל מקרה. הסרט הזה נגמר.

ונכון, את הדרישה המוצדקת מישראל להתנהג כדמוקרטיה מחזקת השנאה הלא מוצדקת למדינת ישראל ה"קולוניאליסטית" מחוגי השמאל הרדיקלי, ומדי פעם גם כל העסק נדחף קדימה גם על ידי האנטישמיות הישנה והרעה. ונכון שבגלל זה אולי דורשים מישראל דברים שלא דורשים מכל מני רודנויות מסביב לעולם. כל זה לא משנה, כי בסופו של דבר הדרישה מישראל לחדול מכיבוש של 43 שנה היא חד-משמעית מוצדקת.

יוצא מכך שדווקא כאשר הימין חוגג את ניצחונו הגדול בקלפי, דווקא כאשר כמעט שאין מפלגות שמאל בכנסת, דווקא כאשר אלי ישי הוא שר הפנים וליברמן הוא שר החוץ, דווקא אז ברור כשמש שהמדיניות הפוליטית הימנית (שפעם עוד נקראה "ארץ ישראל השלמה", זוכרים?) מנותקת לחלוטין מהמציאות הגלובלית. התגובה הטבעית לכך היא תסכול, שמתרגם לזעם.

הרבה נבלים מוצאים מפלטם בהיפר-פטריוטיזם הזה. הרבה אזרחים נהנים להרגיש את החמימות המעוורת שיוצרת הרגשת ה"כל העולם נגדנו". הרבה ימנים נהנים עכשיו לחבוט בשמאלנים הבוגדניים, בתקשורת, בערביי ישראל, בכל מי שלא יהודי מספיק לדעתם, ושוב בשמאלנים ובתקשורת. מתחת לכל זה מסתתרת ודאות מרתיחה אחת: הפרוייקט המרכזי בו השקיעה המדינה כוח אדם עצום, מיליארדי שקלים ואהבה רבה בארבעים השנים האחרונות יורד לטמיון.

כשוטה שמתנבא אומר מה שנראה לי די ברור: בשנים הקרובות או שיכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים, או שתיפתח מלחמה עם איראן ו/או סוריה שלאחריה יכפה עלינו הסדר עם הפלסטינאים. איך יכפו? על ידי פגיעה בכלכלה, התחום היחיד שמסוגל להוציא זעקות שבר מפיהם של רוב האזרחים. אם הפסקת הערבויות האמריקאיות דחפה את שמיר מהשלטון, חשבו מה יעשו סנקציות על יבוא ויצוא מישראל ולישראל. חשבו מה תעשה הקשחת התנאים לקבלת ויזות לחופשה באירופה.

יש לקוות שנתניהו לא יידחף לפעולה נגד איראן מתוך התקווה, המודעת או הלא מודעת, שלבד מ"נטרול תוכנית הגרעין" שלה (דבר לא סביר בכל מקרה ללא עזרה אמריקאית) הדבר יצליח גם לנטרל את תוכנית השלום של הקוורטט. זה כמובן רק יגרור לחץ אלים הרבה יותר להסדר, וזאת אחרי שנקבור את מאות או אלפי או רבבות ההרוגים במלחמה ההיא.

האופציה השניה היא שביבי יפרק את ממשלתו ויבנה אותה מחדש עם קדימה, ישתף פעולה עם רצון העולם ויסוג מהשטחים. גם האופציה הזאת מסוכנת: באופן מעניין דווקא הסדר כפוי שבא אחרי סנקציות מכאיבות יקל על הימין הדתי לקבל את הנסיגה מהשטחים. אם היהודים לא בחרו ללכת נגד רצונו של הקב"ה הרי שאין כאן חטא, או לחילופין לא מדובר בערב רב שהשתלט על ההגה ומכוון את הספינה היהודית הרחק מהגאולה. הסדר כפוי מוריד את הסיכוי לרצח ראש ממשלה נוסף, או לניסיון להפיכה. הסדר שהוא תוצאה של ממשלת אחדות מגביר את הסיכוי הזה.

יכול להיות שהדברים יתרחשו אחרת, ואיפשהו אני מקווה שכך. מה שברור הוא שאנחנו נעים לקראת שיא מסויים, לקראת נקודת הכרעה היסטורית שתגזור את גורלה של מדינת ישראל. את המוסיקה הדרמטית כבר שומעים ברקע, והמתח שעולה הוא שמלכד רבים תחת הדגל, תוך שהם דואגים לדחוף ממנו והלאה את כל מי שלא חושב כמוהם. אני תוהה האם אותה הכרעה היסטורית תגיע לפני שהקוטביות תגרור רצח ראשון על רקע כבוד המדינה, או רק בסופה של מערכה פנימית רווית דם. אני מקווה שניתן עוד להחזיר את המדינה שלנו, שבמובנים רבים ירדה מהפסים, למסלול. לקראת יום העצמאות ה-62 למדינה אנחנו ניצבים לפני זמנים קשים.

(תומר פרסיקו)

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ×’'יהאדיסטית. ×’'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ×’'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ×’'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. ×”×—×’×™×’×” הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"×™×—×™ המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)