החברים של ג'ורג'

בוגי "משה" יעלון מצא את עצמו בתסבוכת, זמן קצר סמוך לכניסתו ללשכת שר הבטחון: לפני כשבוע הוא השתמש במסוק צבאי כדי להגיע לחתונת בתו. אלה העובדות. אחר כך התחיל, כרגיל, הנסיון לטשטש אותן.

לשכת השר מיהרה להודיע בצדקנות ש"שר הביטחון טס במסוק לחתונת בתו בקיבוצו גרופית הסמוך לאילת, מאחר ועד שעות הצהריים היה עסוק בדיונים מבצעיים דחופים והערכות מצב בלשכתו בתל אביב, במקום לבלות את יום החתונה עם משפחתו. כדי למנוע איחור לחתונת בתו, הוחלט מחוסר ברירה כי שר הביטחון יגיע לאירוע במסוק." ההדגשה שלי. מה זה "מחוסר ברירה"? ההודעה הזו מבקשת מאיתנו להאמין שמה שהתרחש היה כך: השר הגיע השכם בבוקר ללשכתו, ומשם היה עסוק בדיונים קדחתניים (כולל דיונים "מבצעיים דחופים", כדי שלא תחשבו חס וחלילה שהוא רק עוסק בהגנה על הנתח של מערכת הבטחון מאוצר המדינה), כשלפתע, בבעתה, הוא מבין שהוא עומד לאחר לחתונת בתו, שתיערך עוד כחצי שעה. מהר, הוא מורה לרל"ש שלו. אין ברירה, ארגן לי מסוק צבאי.

או שלא. סביר הרבה יותר שערב קודם, כשתכנן את היום שלו, העיר הרל"ש על כך שלוח הזמנים צפוף משהו, ובוגי, בתנועת יד מזלזלת, אמר "אין בעיה, דבר עם הרמטכ"ל שיארגן מסוק." איכשהו, התרחיש הזה – שלא כולל את הרעיון שיעלון מסוגל לשכוח את החתונה של בתו, אירוע שהוא בכל זאת אירוע מרכזי בחייו של אדם – נשמע סביר יותר.

רגע, אבל האם היתה בכלל סכנת איחור? שימו לב למילים המודגשות: "עד שעות הצהרים." חופות, כידוע, נערכות בערב. משדה דב יוצאת טיסה לאילת, הסמוכה לגרופית, מדי כשעה. מה הפריע ליעלון לתפוס משם טיסה? או, לצורך העניין, להתרווח במושב האחורי של מכונית השרד שלו, ולהורות לנהג לשעוט לגרופית? מדובר בשלוש עד ארבע שעות נסיעה בלבד. לא התאים לו להדחק בגרוטאות המעופפות של ארקיע עם ההוי פולוי? נשמע לגיטימי. הוא בהחלט היה רשאי לשכור מסוק פרטי, או מטוס פרטי, למה שהיה לגמרי נסיעה פרטית. אבל למה שיעלון יוציא מכספו הפרטי, כשאפשר להפיל את ההוצאה על הציבור?

במשרד הבטחון מתעקשים למרוח אותנו ולטעון שעלות הטיסה היא 6,000 ₪ בלבד – למרות שמקורות במערכת הבטחון, שמותר להניח שהם גם אלה שהדליפו את הסיפור, אומרים שמדובר במשהו קרוב יותר ל-70,000 ₪: 20,000 ₪ לשעת מסוק, כשהטיסה היא שעה וחצי בכל כיוון, כשהמסוק ממתין לכבוד השר על המנחת. מישהו צריך לומר ליעלון שיום עבודה שלו – או, אם לדייק, חצי יום עבודה – לא שווה לנו את הסכום ×”×–×”.

בקיצור, יעלון קימבן לעצמו צ'ופר נחמד על חשבוננו. מיד יצאו מחוריהם כל מלחכי פנכתה של מערכת הבטחון והשמיעו את זעקת ה"בחייאת" הקבועה במצבים כאלה. מה רציתם, ייבב אחד מהגרועים שבהם, צביקה פוגל, שיחסמו את כל הכבישים בדרום כדי לאפשר לו לנהוג? ונו, מה קרה, נשפך קצת כסף ציבורי.

הטענה עלתה גם מחוגים שדווקא תומכים בצדק חברתי: הם חששו שהפרשיה תאפשר הסחת דעת משורה של מעשי עוול גרועים בהרבה. הם אמרו, בצדק, שיש בעיות הרבה יותר רציניות בתקציב הבטחון.

ואף על פי כן, צריך להתעקש ולהתעסק בפרשיה הזו. יעלון, אחד הגרועים שברמטכ"לים וללא ספק מהבזויים שבהם, טיפח לעצמו במשך שני עשורים אגדה של אדם בלתי מושחת. ואין ספק שאם יאמרו לו שהטיסה הזו, שהיא ניצול לרעה מובהק של סמכות – שהרי תרגיל ×›×–×” לא ×”×™×” עולה על הדעת במקרה של, × × ×™×—, שר החינוך, שגם לו יש דיונים דחופים – היא שחיתות, הוא נורא ייעלב. שחיתות? הוא? וזה לגמרי מובן. איך אדם שחושב שמגיע לו הכל יכול להיות מושחת? הוא רק לוקח את מה שמגיע לו.

זו לא היתה, חשוב להזכיר, הפעם הראשונה שיעלון משתמש בציוד צבאי כדי להגיע לאירוע שלא קשור לתפקידו. לפני עשור, כשהיה לרוע המזל רמטכ"ל, הוא השתמש במסוק צבאי כדי להגיע לחתונה בצפון. המסוק הוריד את יעלון, אשתו, ועוד מספר אזרחים, ומשם הם נלקחו לחתונה בקיבוץ סמוך. בינתיים, המסוק המתין לשובם של יעלון ואורחיו, כשחיילים מאבטחים אותו. שעת שימוש במסוק הוערכה אז בעשרות אלפי שקלים. קשה להבין איך בדיוק היא הצטמצמה בעשור האחרון ל-6,000 ₪. אז התגובה של מערכת הבטחון היתה חצופה אפילו יותר: "כמדיניות, אין אנו מפרטים את פרטי פעילותו של הרמטכ"ל והאופן שבו היא מתבצעת." אתם מבינים? חתונה היא "פעילות" של הרמטכ"ל, והיא נאפדת סוד כמבצע חשאי של סיירת מטכ"ל. קשה, אגב, להאמין, שהתגובה הזו פורסמה ללא ידיעתו של יעלון.

אז לפני עשור יעלון למד שאפשר להשתמש בציוד צבאי יקר להחריד לצרכיך הפרטיים, ולסנג'ר חיילים לשם כך, בלי שיקרה לך שום דבר. עכשיו הוא ניסה לעשות את זה שוב, רק שהפעם הוא גילה לרוע מזלו שאין אינתיפאדה שניה שתחפה על הביזה שהוא מבצע באוצר המדינה, ושהוא כבר לא רמטכ"ל אלא פוליטיקאי. בכיר, אמנם, ובכל זאת רמטכ"ל לשעבר, אבל פוליטיקאי. פעם, כרמטכ"ל, הוא היה מסוגל להודיע לכנסת שהוא לא רואה את עצמו כפוף לה; היום, הוא כנראה עוד לא קלט, זה כבר לא היה עובר בקלות כזו.

וזה חשוב, לא רק בגלל הכסף. בהתחשב בכמות הבזבוז של המערכת הבטחונית, ×–×” כנראה ×–× ×™×—. ×–×” חשוב משום שזה אומר לנו דברים חשובים על יעלון, מי שמייעד את עצמו לרשת את נתניהו ובכל מקרה ×™×”×™×” פוליטיקאי בכיר. יעלון תמיד האשים את החברה הישראלית ברפיסות: במהלך האינתיפאדה השניה, כשאנשים התפוצצו באוטובוסים על ימין ועל שמאל, ×”×¢×– יעלון – שבניגוד לאוכלוסיה המותקפת, לא הלך לשום מקום בלי שומרי ראש – לרטון על כך שהיא, החברה שבהגנה עליה נכשל קטסטרופלית, דווקא היא החוליה החלשה. האיש שכל חייו התקיים על חשבונם של אחרים (תחילה על חשבון הציבור, אותו תיעב, ואחר כך על חשבון הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, כשהיה במכון לאסטרטגיה ציונית) התרגל לכך שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה, שמגיע לו, שמותר לו. נו, הוא הרי מייצג את הישראליות האמיתית, הנחושה, הלא רופסת, אז מה אתם מציקים לו עם זוטות? מה, אתם מצפים מהאיש שבין בטחון ישראל ובין בטחון הקריירה שלו תמיד בחר בקריירה, שכל קיומו הוא על אגדת הסכין בגב – איכשהו, תמיד הגב האישי שלו – שיהיה מסוגל להבין איך ×—×™ ישראלי מן השורה? ×›×–×” שלא מסתובב עם משכורת של 70,000 ₪ בחודש? ×›×–×” שלא יוצא לרחוב עם מאבטחים? ×›×–×” שאוליגרכים ימנים לא מסדרים לו ×’'וב כשהוא בתקופת צינון?

ואם הציבור הישראלי ישכח את ה"מגיע לי" של יעלון כשהלז יתייצב שוב בקלפי, אז מגיע לו.

ועוד דבר אחד: שר האוצר החדש שלנו הודיע שהוא רוצה שמשרדו יתחיל לסגור את פרצות המס של האוליגרכיה. המממ. אולי הוא יכול להתחיל מאחד, יאיר לפיד, שהקים לעצמו חברה כדי שיוכל לשלם לעצמו דיווידנדים במקום לקבל משכורת, וכך לשלם הרבה פחות מס. זה חוקי לגמרי, כמובן. זה גם מסריח עד השמיים, במיוחד כשמדובר בשר האוצר שכבר הודיע ששוב יצטרך להדק את החגורה שעל צווארנו. שרים אמורים להוות דוגמא. איזו דוגמא נותן שר האוצר הנוכחי לנישומיו? יום אחד, ילד, תוכל להיות מצליח ואז להתחמק מחובתך המוסרית לשלם מס אמת?

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שדב ליאור, הספר החביב עליו ושאר הכנופיה עולים לכותרות, אומרים לנו שאין ממה להתרגש – מדובר בשוליים קיצוניים ולא חשובים. האמנם?

נרג מתנחלים מדווח שמחר ייערך טקס הוקרה לדב ליאור, שבו הוא יקבל את תואר "יקיר ההתיישבות". זה בפני עצמו לא מפתיע: המתנחלים תמיד אהבו את הסוג הזה של יריקה בפומבי על הממשלה שמקיימת אותם, עוד מימי "עוצו עצה ותופר" של סבסטיה. מה שבכל זאת קצת מפתיע הם האורחים: בוגי "משה" יעלון, אלי ישי – שניים משרי הממשלה שאמורה להיות אמונה על אכיפת החוק – ואלוף פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי.

נוכחותם של יעלון וישי היתה מפתיעה במדינה נורמלית, אבל לא בישראל. ישי הוא כנראה השר הימני ביותר בממשלה. יעלון בנה את עצמו על ידי התחנפות לקהל המתנחלים תוך הוקעה של הציבור החילוני והשמאלני. לשני אלה אין בעיה אידיאולוגית להופיע לצד מבוקש לחקירה, שמקהיל את חסידיו נגד חקירתו.

אבל מה עושה שם גנרל במדים? למה אבי מזרחי, שחייליו הם אלה שנאלצים להתמודד עם בריוני המתנחלים, מוצא לנכון להשתתף בטקס שמכבד את האב הרוחני של הפוגרומצ'יקים? כנראה שמזרחי למד יפה את לקחו של יעלון, וכעת גם הוא חושב על הקריירה השניה שלו, פוליטית ללא ספק. אולי הצמדות למתנחלים תצליח להעלים את הכתם של מלחמת לבנון השניה, שבה נכשל כל כך בתפקידו כראש אט"ל, עד שהיה צריך להודיע שהוא מתיר ביזה מוגבלת. אלופי פיקוד מרכז למדו מזמן שמי שמתעסק עם המתנחלים, ישלם על זה. האחרון שניסה, למיטב ידיעתי, היה מצנע. וזה באמת היה מזמן. במצב שבו הצבא והמתנחלים הם בעצם אורגניזם אחד, כפי שיעידו ה"מאחזים" שמוקמים ומיד מקבלים סיוע צבאי, גם נוכחות של גנרל בכיר בטקס הצדעה לאדם כמו ליאור לא צריכה להפתיע.

רק שלא יספרו לנו אחר כך של"לרבנים הקיצונים אין השפעה". אנשים נטולי השפעה בדרך כלל לא זוכים לביקורים של שרים וגנרלים. הם חשים איפה הכח, ומתמגנטים אליו.

(יוסי גורביץ)

לשכת נתניהו מנהלת מתקפה חריפה נגד מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בגלל שהעז לומר שהתקפה על איראן תהיה טפשות מוחלטת, ובגלל שהעז לומר שצמד הפסיכופתים ברק ונתניהו מסכנים את מדינת ישראל. הלשכה כל כך נואשת, מדווח הארץ, שהיא מאשימה את דגן בקנוניה פוליטית נגד נתניהו, תוך דרישה מעיתונאים שיצטטו את המדליפים לא כאנשי הלשכה אלא כ"גורמים במערכת הפוליטית". במילים אחרות, לשכת נתניהו מנהלת קמפיין ספין נגד דגן, תוך נסיון להטעות את הציבור.

בין השאר, טוענים שם שדגן "משוגע". זה מעלה בזכרון את הבעיה שנתקל בה שר ההסברה של היטלר, גבלס, אחרי הטיסה המשונה של רודולף הס לבריטניה במאי 1941. איך אפשר להסביר לעם, תהה גבלס, שמצד אחד הס הוא משוגע, אבל מצד שני הוא היה סגן הפיהרר במשך שמונה שנים? איך מטשטשים מהזכרון את השבחים שהשפיע נתניהו רק לפני חודשיים על דגן, את שבחי השרים לו אחרי חיסול מבחוח ולפני הפאדיחות, ומשאירים רק את הרושם שמדובר במשוגע? לגבלס לא היה פתרון לבעיה הזו. ספק אם לנתניהו יש. לגבלס היה יתרון אחד: הס היה תקוע בטאואר בלונדון, ולא יכול היה להסביר את עצמו לאוכלוסיה הגרמנית. לדגן יש גישה למיקרופון בכל רגע שירצה, לפחות עד שימאיס את עצמו על התקשורת.

הם מ פ ח ד י ם, זה ברור. השאלה היא ממה. איתמר שאלתיאל העלה אתמול את הסברה שכל מסע הספין מיועד לדבר אחד: לשנות את הנושא. להפסיק לדבר על הטענות של דגן – שנתניהו ואנשי הלוחמה הפסיכולוגית שלו, כמובן, לא ענו עליהן – ולהעביר את הדיון לפס אחר, לשאלה האם בכלל מותר לדגן להתבטא. כשזה הנושא, הם לא צריכים לענות על השאלות הקשות שהעלה דגן, כגון האם ישראל ערוכה לתגובת הנגד האיראנית.

אחד המובילים של המסע נגד דגן היה השר לאיומים אסטרטגיים – שם מפואר לשר בלי תיק – בוגי "משה" יעלון, שמשמש גם כמשנה לראש הממשלה. (התואר האחרון, אגב, לא היה קיים עד ששמעון פרס עשה את מה שהוא יודע לעשות טוב מכל, וזחל לממשלתו של אריאל שרון, ונזקק לתואר מפוצץ משלו. פרס הלך. התואר נשאר.) יעלון אמר ש"אם בעקבות דבריו של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הציבור שם סימני שאלה על מידת האחריות של ההנהגה – זו פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". ועל דבר ההבל הזה הוא הוסיף ש"אם על דעתו הוא עוסק פה בנושאים שבוודאי רובם נידונו עם הדרג המדיני במשך השנתיים האחרונות, אני חושב שזה לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר, ובוודאי שלא להפיץ מידע שאמור להישמר כמידע סודי."

בוגי לא מבין מי יודע מה בדמוקרטיה. זה לא צריך להפתיע: הוא רמטכ"ל לשעבר. אחד מהם, רפאל "רפול" איתן, שאיבד לדבריו-שלו חצי מהמוח שלו בקרבות סביב מנזר סן סימון, היה מספיק גלוי, משאולץ לפשוט את מדיו ב-1985, להודות שהוא לא מצליח להבין את הדבר הזה, דמוקרטיה.

בוגי חושב שאם מישהו מערער על מידת האחריות של ראשי המדינה, זו "פגיעה בבטחון המדינה, ללא ספק". להיפך: תפקידו של הציבור לבדוק, כל הזמן וללא הרף, עד כמה אחראים ראשי המדינה. כבר היינו במלחמה אחת, שבה ראש הממשלה – בגין – לא תפקד עקב מחלה ואולי דכאון, ושר הבטחון שלו שיקר ללא הרף לממשלה עד שפקעה סבלנותה והיא הפקיעה מידיו את הפיקוד על חיל האוויר. מי שפגע אז בבטחון המדינה לא היו העיתונאים והמבקרים, אלא השרים ואנשי הלשכות, שחיפו על בגין ושרון והסתירו את האמת.

אשר לתפיסה ש"לא תקין דמוקרטית להעביר ביקורת על דרג נבחר", תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל. בדיקטטורה לא מעבירים ביקורת על הדרג המדיני; ביקורת כזו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אם בוגי לא מבין את זה, אולי הוא צריך לבקש תפקיד בקבינט של אסד. אחרי הכל, כשבוחנים את האידיאולוגיה של בוגי, היא די מסתדרת עם זו של מפלגת הבעת'. כאן המקום להזכיר שבוגי תמיד תיעב עמוקות את הציבור הישראלי: בשנות הדמים של האינתיפאדה השניה, כשהכשלונות של בוגי אילצו את האזרח הממוצע לשחק ברולטה רוסית באוטובוסים בעוד הוא מסתובב עם מאבטחים, הוא הודיע בטון זעוף ש"מטרידה אותי יכולת העמידה של החברה הישראלית". הישראלים, שלא מוכנים לחיות בקסרקטין, היו בעיניו החוליה החלשה.

אבל מדובר לא רק באי ההבנה של יעלון בדמוקרטיה ובבוז שלו לסתם אנשים: יש כאן גם חוצפה חריגה. הנחש בנעליים הגבוהות שמתלונן עכשיו מרה על כך שדגן העז, אחרי פרישתו, להזהיר את החברה הישראלית מההנהגה שלה, הוא אותו האיש בדיוק שלפני שבע שנים תקף, במדים, את תכניתו המדינית של ראש הממשלה שלו והגדיר אותה "רוח גבית לטרור", וסיפק בכך את הסיסמה למועצת יש"ע – כפי שוודאי ידע שיקרה. הוא היה הרמטכ”ל הכי פוליטי בתולדות צה”ל מאז, הממ, שאול מופז.

שנים מאוחר יותר, כשהוא ישפץ את ההיסטוריה באוטוביוגרפיה שלו, יטען יעלון ששרון החליט על תכנית ההתנתקות, שהיא אסון אסטרטגי לשיטתו, מסיבות של שחיתות פוליטית; וראה זה פלא, הרמטכ"ל יעלון העדיף לשתף פעולה עם השחיתות הזו, לערוך את הצבא להתנתקות, ולא להתפטר. היללות העולות ויורדות נשמעו מכיוונו רק אחרי שלא קיבל שנת כהונה רביעית. אפילו לנתניהו היה יותר עמוד שדרה מלבוגי: אחרי שהצביע ארבע פעמים בכנסת בעד תכנית ההתנתקות, הוא התפטר שבוע לפני ביצועה. ראוי גם להזכיר שעל פי דיווחים מאותה התקופה, ניסה יעלון לסחוט שנה רביעית משרון באיום שאם לא יקבל אותה, הוא יעזוב את תפקידו באמצע ההתנתקות. שרון לא היה אדם שהתרשם מנסיונות סחיטה, וההמשך ידוע.

זה לא התחיל בימי שרון: כשהיה בוגי ראש אמ"ן, ונראה היה שבחירות 1996 נוטות לכיוון פרס, הוא מיהר לנפק חוות דעת של אמ"ן, שקבעה שאיראן רוצה בנצחונו של נתניהו. אני חושב שברור לכל שגם אם להנהגה של איראן היתה עמדה בשאלה הזו, וגם אם נקבל את ההנחה המופלגת שאמ"ן ידע מה היתה העמדה הזו, שחרור מסמך כזה על ידי בכיר במדים בעיצומה של מערכת בחירות הוא ההתערבות הפוליטית הבוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אוחז במסורת ארוכה של ראשי אמ"ן – חוסר יכולת לנבא את הנולד במרחק של שבועות – בוגי פספס את המנצח במערכת הבחירות ההיא. לזכותו ייאמר שהוא למד מהר מאד איפה מרוחה החמאה.

זה האיש. זה פועלו. זה יושרו המפורסם. זו ההבנה שלו בדמוקרטיה. בוגי יעלון, סביר להניח, הוא האדם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית כיום.

סיכון אסטרטגי, אם תרצו.

ועוד דבר אחד: אם מישהו רוצה להבין איך מצליחה מערכת המשפט להנפיק אחוזי הרשעה של 99.98%, שיצפה בתכנית המצמררת הזו של "המקור". זו צפיית חובה. ראוי לשים לב במיוחד לדברי הסיכום של השופטת על הזכ"דים, ולתהות כמה חפים מפשע יושבים כעת בכלא בשל שנשברו ומסרו הודאה, בגלל עצלנותם של שוטרים, רשלנותם של פרקליטים, ופתיותם – אין מילה אחרת – של שופטים.

(יוסי גורביץ)

כוחות מצריים בסיני: שורה של דיווחים מעידים על כך שכוחות צבא מצריים נכנסו היום לעיר שארם א שייח' שבסיני. על פי השמועות, שם נמצא גם מובארק.

כניסה של כוחות צבא מצריים לסיני אסורה על פי הסכם השלום בין ישראל ומצרים. נסיונות לקבל תגובה רשמית מצה"ל נכשלו; שם אמרו שצריך לדבר עם משרד החוץ. ליסה גולדמן קיבלה מיגאל פלמור, דובר משרד החוץ, את התגובה הבאה: "אנחנו צריכים לבחון את המצב. יש לנו הנחיות ברורות לא להעיר כל הערה על המצב במצרים, לא משנה מה, כך שלא סביר שתהיה לנו תגובה אחר כך. פשוט נצטרך לחכות ולראות". לדברי גולדמן, פלמור נשמע כאילו הידיעה הפתיעה אותו.

קשה מאד להאמין שצה"ל לא מודע לכך שכוחות צבא מצריים נכנסו לסיני, מה שטכנית מהווה פלישה והפרת הסכם השלום. אם הפעולה המצרית בוצעה ללא תיאום, זו ידיעה בטחונית מדאיגה מאד; מהלך כזה, אחרי הכל, הוביל למלחמת ששת הימים. אם היה תיאום, אז מישהו בממשלת ישראל צריך להסביר באיזו סמכות הוא פועל. הסכם השלום אושר, כזכור, על ידי הכנסת ושינוי שלו מצריך הסכמה שלה. יתר על כן, עולה כאן השאלה האם ישראל מסייעת למשטר מובארק מול אזרחיו.

לול או פחחחח? ב-25 בינואר, יצאו המצרים ברצינות לרחובות. התאריך העניק להתקוממות את ההאשטג שלה בטוויטר, #Jan25. באותו היום עצמו, פתח האל האכזר את פי האתון, ראש אמ"ן האלוף אביב "לונדון לא מחכה לי" כוכבי, והוא אמר לוועדת החוץ והבטחון ש"אין כרגע חשש ליציבות השלטון במצרים".

נו. את ההמשך אתם יודעים. עכשיו, לאמ"ן ולמודיעין הישראלי בכלל יש שורה ארוכה של פשלות בחיזוי העתיד, תחום שיש להודות שהוא לא פשוט. ב-1967, אמ"ן העריך שלא תפרוץ מלחמה. על מלחמת יום הכיפורים מיותר להרחיב את הדיבור. בתחילת מלחמת עיראק-איראן, הוא העריך שהיא תמשך מספר שבועות. שמונה שנים לאחר מכן, הוא העריך שהיא תמשך עוד שלוש שנים. היא הסתיימה כעבור מספר שבועות. המודיעין – ספציפית, המוסד – הכניס אותנו ללבנון, מולך שולל על ידי באשיר ×’'ומאייל והפלנגות שלו; אמ"ן לא ×—×–×” את טבח סברה ושתילה. השב"×› לא ×—×–×” את האינתיפאדה הראשונה. או, בעצם, גם את השניה. ערב מלחמת המפרץ הראשונה, ×—×–×” אמ"ן שסדאם חוסיין לא יירה טילים לעבר ישראל. ערב מלחמת המפרץ השניה, הוא הזהיר שיש סיכוי שחוסיין יפעיל, ברגע של יאוש, את כל הארסנל שיש לו כנגד ישראל – מבלי לדעת שאין ארסנל ×›×–×”. מידע שגוי שהעביר אמ"ן לאמריקנים ×”×™×” אחד הגורמים ליציאה למלחמה בעיראק. וכמובן, יש את התחזית השנתית של ראש אמ"ן, על פיה איראן תגיע לפצצה בסתיו הבא.

ועדת אגרנט כבר קבעה שיש להקים מועצה לבטחון לאומי, שתשמש כמעריך לאומי במקום אמ"ן. צה"ל הצליח למסמס את ההחלטה הדי ברורה הזו במשך 37 שנים מרשימות. ועדת שטייניץ, שקמה אחרי הכשלון הקולוסאלי ערב מלחמת המפרץ השניה, קבעה שיש להפוך את יחידת מודיעין האותות של אמ"ן, יחידה 8200, לגוף מודיעין עצמאי, שאינו כפוף לראש אמ"ן. זה כמובן לא קרה. הרמטכ"ל דאז, בוגי "משה" יעלון, שיבש את דיוני ועדת שטייניץ בכך שסירב לאפשר לקצין בכיר באמ"ן לענות לשאלות הוועדה: הוא הורה לו לשתוק.

עכשיו, אחרי שראינו שוב מה שווה המודיעין הצבאי, אולי הגיע הזמן לשלוח את אביב כוכבי לגמלאות, לפרק את אמ"ן – שנזקו לישראל עולה משמעותית על תועלתו – ולהקים יחידת הערכה לאומית חדשה, שלא כפופה לגנרלים ושמסוגלת לחשוב גם על החברה האזרחית. חיל המודיעין, מצידו, יוכל להמשיך לעשות את מה שהוא טוב בו: לעקוב אחרי יחידות האויב.

לא שזה יקרה. אחרי הכל, זה לא קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז עכשיו?

(יוסי גורביץ)

צה"ל לאזרחי ישראל: לכו תמותו

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, הודיע אמש (ג') שבמקרה של התקפת טילים על ישראל, מה שסביר מאד שיקרה בכל קונסטלציה שבה יוציא אותנו צה"ל לעוד מלחמת שולל, האזרחים מתבקשים להתפגר בשקט ולא להפריע לצבא לעבוד. מערכות ההגנה נגד טילים הקיימות בישראל, הסביר אייזנקוט, יופנו קודם כל להגנה על בסיסי צה"ל, ורק אם ישאר גם קצת עודף, הם יגנו גם על האזרחים.

הזחיחות של אייזנקוט מרשימה, וראוי לצטט אותו: "שלא תהיה לתושבי ישראל אשליה שמישהו יפתח להם מטריה מעל לראש. המערכות נועדו להגנת בסיסי חיל האוויר, בסיסי חיל הים ובסיסי הגיוס – גם אם ×–×” אומר שבימים הראשונים של המערכה, לא ×™×”×™×” נוח לאזרחים". אהבתי את ×”"לא ×™×”×™×” נוח", אנדרסטייטמנט סטייל. רק שאייזנקוט כנראה לא יודע שאנדרסטייטמנט הוא נשקו של הסובל והחלש, שמיועד להפגין את העובדה שהוא מסוגל לעמוד בכל מה שזורקים עליו. כשזה מגיע מהצד המדושן והממוגן, ×–×” נראה הרבה פחות טוב.

טילים, הסביר אייזנקוט לקהל ההמום קמעא, לא מי יודע מה מסוכנים. עשרות אלפי רקטות נורו לישראל לאורך השנים, אמר, וגרמו בסך הכל ל-130 הרוגים, בעוד שחודש קטלני אחד באינתיפאדה השניה גרם ל-120 הרוגים.

וואלה. אם זה המצב, וטילים הם איום כל כך שולי, אז למה בעצם מתעקש צה"ל להקיף את עצמו במערכות נגדם? מה, אם אזרחים בתל אביב יכולים לעמוד בזה, חיילים – שזה, נזכיר, תפקידם – לא יכולים? ורגע, מי בעצם אמר לנו שהבעיה תהיה רק ב"ימים הראשונים של המערכה"? במהלך מלחמת לבנון השניה שימש אייזנקוט כראש אגף המבצעים במטכ"ל, כך שבהנחה שהוא לא לקה באלצהיימר בארבע השנים האחרונות, הוא אמור לזכור שצה"ל לא הצליח לשתק את ירי הרקטות של החיזבאללה לאורך כל המערכה כולה. יתר על כן, אייזנקוט אמר ב-2008 כי אין בעצם בידי ישראל אפשרות למנוע ירי טילים לעברה. כלומר, הדיבורים על "ימי המערכה הראשונים" הם קשקוש, ואייזנקוט יודע שהם קשקוש.

גם אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן, מסכים עם אייזנקוט ואומר שהעורף הישראלי יוכל לעמוד במטחי הטילים, כי זה שום דבר לעומת הבליץ שחטפו הלונדונים. שלוש הערות: קודם כל, ישראל איננה לונדון והישראלים ממש גרועים ב-stiff upper lip. גולן ודאי שכח – פיקוד העורף היה מעדיף מאד לשכוח את שעתו הקטנה ביותר – מה קרה במלחמת לבנון השניה, איך חלקים נרחבים מתושבי הצפון נמלטו כמעט בלי שום סיוע ממשלתי, ואזורים שלמים ננטשו. למעשה, החיזבאללה שיתק את צפון המדינה. שנית, גולן עצמו אמר לפני כשנתיים שבמערכה הבאה, איום הטילים יהיה "איום הולך ומתעצם, שפועלים עליו לא מעט מרסנים, אך גם גורמים שיכולים להוציא את האזור מאיזון. מולנו נבנה מערך של אלפי רקטות. לא רק ראשי נפץ של עשרים קילוגרמים, גם ראשי נפץ במשקל 45, 90, 150, 180 קילוגרמים, חצי טון. אלה לא 42 טילי הסקאד שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חלקם עם ראש בטון. זו כמות גדולה בהרבה". כמובן, יש לציין שאז נאבק גולן על תקציב הפיקוד שלו, כך שלא ברור מתי הוא אומר את דעתו האמיתית, אז או היום. ושלישית, מאד קל לדבר על "אפשר לעמוד בזה" כשלך יש בונקר ולאזרחים אין.

רגע, שניה – מערכת ההגנה הזו, כיפת ברזל, היא לא היתה אמורה להגן על תושבי שדרות מפני קסאמים? אז למה בעצם צה"ל לא מציב אותה שם? כי, כרגיל, צה"ל שיקר לנו. במשך שנים מכרו לנו קצינים ש"כיפת ברזל" מיועדת להגנה מפני קסאמים, למרות שמומחים טענו כי מאחר ומשך הפעולה שלה ארוך ממשך הטיסה של קסאם, מדובר באחיזת עיניים. כשהמערכת הפכה למבצעית, אמר "בכיר במטכ"ל" ש"הפרשנות שניתנה בתקשורת כאילו נועדה "כיפת ברזל" ליירט באופן שוטף רקטות קסאם וקטיושות גראד, מחמיצה את ייעודה האמיתי של המערכת. "זו מערכת שצריכה להתמודד עם רקטות כבדות יותר, שייתכן שנמצאות ברצועה, כמו פאג'ר 5". אתם מבינים? זה לא השקרים ארוכי השנים של צה"ל, זו "הפרשנות שניתנה בתקשורת". וכיפת ברזל, שפותחה בכספי משלם המיסים, מיועדת בכלל לסינגפור.

זו לא הפעם הראשונה שצה"ל ממגן את עצמו על חשבון האזרחים: בעוד שהצבא התנגד בתוקף לרעיון של מיגון אזור אשקלון, את בסיס הטירונים בזיקים הוא דווקא מיהר למגן. שוב חוזר אותו הניגון עצמו: הצבא מגן על החיילים, לא על האזרחים. האזרחים הם לכל היותר מטרד, משהו שצריך לטפל בו כדי שלא יבכה בזמן שהצבא עסוק בדבר האמיתי.

צה"ל עלה לנו בשנת 2010 53 מיליארדי שקלים באופן רשמי, ובהתחשב במנהג של הצבא לדרוש תוספות תקציב כל כמה חודשים, כנראה יותר. סך התקציב של ישראל עמד על כ-321 מיליארדי שקלים. כלומר, כל שקל שישי בערך הלך לצה"ל. בהתחשב בכך שהוא שכח מה תפקידו והוא מתעסק בהגנה על עצמו, צריך לתהות אם יש הצדקה למפלצת תקציבית גדולה כל כך. כלומר, אם לא בראש של צה"ל להגן עלינו, יש לנו מה לעשות עם הכסף.

מעבר לתקציב, יש בעיה אחרת. צבא שמתרגל רק לחשוב על עצמו, שמתרגל לחשוב על עצמו לא כגוף משרת אלא כמטרה בפני עצמה, הוא גם כזה שמכיל בתוכו אלמנט פוטשיסטי. במשך שנים היה נהוג לומר שלא יתכן פוטש בישראל. היום זה בכלל לא בטוח: 81% מהציבור הביעו אמון בצה"ל בסקר שנערך לאחרונה. הרבה, הרבה מעבר לכל גוף ממשלתי או ציבורי אחר. זה קורה אחרי הכשלון בעזה, אחרי הכשלון בלבנון, ולעזאזל, אחרי פרשת מסמך אשכנזי. נראה שככל שצה"ל נכשל – והוא לא הצליח בשום דבר מאז 1973 ויש אומרים 1967 – כך הוא זוכה יותר לאהדת הציבור. במצב שבו הקודקוד המכהן נתפס, בשל הדרגות שעל כתפיו, כאמין יותר מראש הממשלה, השרים, הכנסת, בתי המשפט והתקשורת, צריך לשאול אם פוטש הוא לא שאלה של זמן. היינו די קרובים לזה ב-2003-2004, כשבוגי יעלון הרשה לעצמו לשלוח מכתבי נזיפה לכנסת, להתעלם מהוראותיה, ולחתור תחת הממשלה המכהנת. בכלל לא בטוח שהסכנה חלפה.

צריך לתהות ברצינות האם צה"ל הוא לא טפיל גדול מדי על החברה הישראלית. האם העובדה שהוא, מצד אחד, שש אלי הדק אבל, מצד שני, לא מסוגל לנצח; האם העובדה שהוא הדוחף העיקרי להמשך התבוססותה של ישראל בשטחים הכבושים, שהם עיקר תעסוקתו; האם העובדה שבשל נטייתו להגן על עצמו לפני המדינה, הוא מסבך אותה שוב ושוב בפשעי מלחמה שחותרים תחת הלגיטימיות שלה; האם העובדה שהוא הופך, בעקביות, למוקד ההזדהות של האזרחים הרבה יותר מאשר עושה זאת הממשלה, דווקא כאשר הצבא נכשל בהגנה עליהם ומצהיר בגאווה שהוא לא מתכוון להגן עליהם – האם כל אלה יחדיו לא הופכים את צה"ל לאיום האסטרטגי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

(יוסי גורביץ)

מלחמות גנרלים הן דבר שבשגרה בישראל, ודאי מאז שצה"ל הפסיק לנצח (ב-1968). מלחמת הגנרלים שהחלה באוקטובר 1973, עם התקיפה המשולבת של המצרים והסורים, העסיקה את המעורבים לא פחות מאשר המלחמה הממשית בשטח עם האויב. אירועים דומים נרשמו גם במלחמת לבנון השניה, כאשר גנרלים הדליפו מידע מרשיע ומרושע זה על זה. גל הירש, מ"פ שקודם יותר מדי ואיש יח"צ בעל כשרון, השקיע שעות ארוכות במהלך המלחמה בקידום תדמיתו. זה לא כל כך עבד בסוף, אבל אם אני לא טועה, הוא היה הראשון שפרסם ספר, שכולו מיועד לשיפוץ תדמיתו – ככל הנראה לקראת הקריירה הפוליטית הבלתי נמנעת. אחרי הכל, אם דן חלוץ יכול – לעזאזל, אם אריק שרון יכול – למה לא הירש?

מה שמתרחש כיום בצמרת צה"ל, מצד שני, חריג אפילו מהמקובל. אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה לראות איך נראים הדברים בפועל בקרב האנשים שלכאורה עושים לילות כימים למעננו, מתוך מניעים טהורים וללא כל רצון בתמורה, אלא אם אתם קנאים צרי עין שמגדירים כמה מהמשכורות הגבוהות ביותר בשירות הציבורי, תנאי פנסיה שיגרמו גם לבכירי גולדמן סאקס לשקול שינוי קריירה, ובונוס בדמות השפעה עצומה וקריירה פוליטית כמעט מובטחת כ"תמורה".

היחסים בין לשכותיהם של שר הבטחון ברק והרמטכ"ל גבי אשכנזי רעועים יותר מאלו שהיו בין לשכות קנדי וחרושצ'ב. לברק יש חסרון בולט אחד לעומת אשכנזי: האחרון × ×”× ×” בציבור מהילת החכם-הבלתי-מושחת, והיחס בינו ובין אזרחי ישראל ניתן להשוואה לזה שבין חברי כת אפל ובין סטיב ×’'ובס – אם ×›×™ יש לציין ששדה עיוות המציאות ×”×–×” מפסיק לתפקד מיד עם סיום התפקיד. אז, בתוך דקות, הופך הגאון הטקטי שחושב על רק על עצמו וחייליו לעוד תככן פוליטי מן השורה, רק גרוע מעט יותר. לדוגמאות בולטות, ראו אמנון ליפקין-שחק, שאול מופז, ואהוד ברק (*).

אחח, אהוד ברק. השבוע הוא עשה עוד קונץ מעצבן לאשכנזי, והודיע שהוא בוחן את המחליפים שלו כבר עכשיו, חצי שנה לפני פקיעת החוזה של הרמטכ"ל. זה היה רמז עבה כפיל, אמרו פרשנים, שברק מעוניין שלאשכנזי יתפוצץ וריד ושהוא יתפטר או יתפרץ בשידור חי.

אולי. אני חושב שהגיע הזמן, אחרי 17 שנים של חשיפה מדכאת מאד לאהוד ברק כרמטכ"ל וכפוליטיקאי – לא בהכרח בסדר זה – להפסיק לנסות לשווק את האשליה שמדובר בגאון בלתי מובן ולהתחיל להתייחס ברצינות לאפשרות שמדובר בפסיכופת נטול כל אמפתיה או יכולת אמפתיה, ושמה שנראה כמו שגיאה גסה שאדם עם אינטליגנציה רגשית של מצנם לא היה עושה היא בדיוק זה, לא תוכנית מסתורית שהיתה מותירה את האילומינטי עם הלשון בחוץ. ברק, שיודע שמול הפופולריות של הרמטכ"ל הוא נהנה משיעור תמיכה בציבור שצריך לגרום לו לקנא בנסראללה, פשוט מצויד בשכבה בלתי חדירה של ציניות ובוז לבוחרים שהוא אמור לשרת.

הבולט שבמועמדים שבחן ברק – יש אומרים, המועמד היחיד, שכל שאר הנבחנים הם רק תפאורה לבחירתו מראש – הוא אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. כתוצאה מכך, הפך גלנט ליריב בכוח של הבוס הישיר שלו, אשכנזי, שלכאורה הוא מנסה לרשת בעודו חי, כמו גם ליריב ממשי של שאר האלופים, במיוחד אלה מהם שסבורים משום מה שהגיע תורם להיות רמטכ"ל.

אתמול (ו') פרסם ערוץ 2 מסמך שהגיע לידיו, ממנו עולה שגלנט שכר את שירותיו של מעסה דעת הקהל, אייל ארד, כדי שינהל את קמפיין המינוי שלו לרמטכ"לות. ארד, במיטב המסורת שלו, עבר לקמפיין נגטיבי: המטרה תהיה להכפיש את דמויותיהם של עמיתיו של גלנט למטכ"ל. את אשכנזי, למשל, יציגו כ"נעלב כמו דוד לוי". המסמך, שלדברי ערוץ 2 מגיע ממקור אמין וותיק, עשוי לקשור את לשכת ברק לקמפיין של גלנט: הוא קובע שעל ברק לבחון שלושה מועמדים לתפקיד, כדי שההליך ייראה קצת פחות מזויף מתוצאות תוכנית ריאליטי. ברק, ציין אמנון אברמוביץ', אכן עשה כן. מי יכול לתת היה הנחיה כזו, וגם לצפות שהיא תתממש? כנראה לא גלנט.

ארד, כמובן, מכחיש וטוען שהמסמך הזה לא נכתב על ידי אנשי משרדו, ושמדובר בזיוף. מאנשים אחרים, שמחייתם איננה על מכירת חצאי אמיתות ושקרים עתירי קלוריות, ההכחשה הזו היתה נראית אמינה יותר. גם בצה"ל טוענים שמדובר בזיוף – אבל מבין השיטים עולה נקודה מעניינת: מלחכי פנכתו של אשכנזי נוטים להשתמש בביטוי "הוא לא דוד לוי" כלפי הבוס שלהם, אותו הביטוי שהופיע במסמך.

אז, גם אם אנחנו מניחים שמדובר בזיוף – והכחשתו של ארד היא לא בדיוק ראיה משכנעת – עולה השאלה מי היה הזייפן, שהיו לו קשרים טובים כל כך עם אנשי ערוץ 2. בצבא מנסים לשכנע אותנו שמדובר באנשי ימין, ששומרים טינה לגלנט מימי ההתנתקות; מדאיג לחשוב שאנשים שחושבים שנבלע שטות כזו מופקדים על בטחוננו. אפשרות לא פחות סבירה היא שמדובר בתרגיל עוקץ מצד מתמודד אחר או מצד לשכת אשכנזי – להפיץ מסמך מרשיע אודות גלנט, שלכאורה נכתב על ידי תומכיו.

מצד אחד, טוב לראות את התקוטטות גן הילדים הזו: היא עשויה לנפץ סופית את אשליית "הבכירים יודעים ואחראים". מצד שני, זה לא מצחיק. אם גלנט אכן עשה את המיוחס לו, הרי שהוא עשה בערך הרעות של צה"ל מעשה מגונה שדומה לזה שעשה אל"מ משה תמיר בערך האמינות. אם אשכנזי וחבר מרעיו מאחורי התרגיל, זה מסריח אפילו יותר: זו טפילת עלילה על חבר לנשק. נראה שאין מנוס מחקירה.

* (המקרה של בוגי "משה" יעלון מעניין יותר: הוא הציג את עצמו כאלטרנטיבה לפוליטיקאים מושחתים עוד בהיותו בתפקיד, המשיך לרכב על הסוס הצולע הזה גם אחרי שהשתחרר והפך לפוליטיקאי בעצמו, ועל ידי אימוץ אגדת הסכין בגב הזו הצליח לשמור על סטטוס של אדם ישר גם לאחר שהפך לשר חסר כל מעש).

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים, ולשוב ולהדגיש שהכסף לא משמש לרכישת רעלים למיניהם.

(יוסי גורביץ)