החברים של ג'ורג'

שני רופאים, אורי ניצן ויונתן טורנר, זומנו לאחרונה למילואים, ועמדו נדהמים מול שלל התירוצים שבהם הגיעו אליהם חיילים, בחיפוש נואש אחרי איזה גימל, או לפחות בית. חלק מהתלונות, כמובן, היו אמיתיות, אבל הן טבעו בים הגדול של מבקשי הפטורים. ניצן וטורנר הוטרדו כל כך מהתופעה, שיש לה כמובן גם השלכות תקציביות – יום עבודה של רופא עולה למדינה הרבה מאד כסף – שהם כתבו על כך מאמר, ו"הארץ" מצא בו די טעם כדי לפרסם אותו.

קל, עם זאת, לאבחן שגם ניצן וטורנר סובלים ממיחוש מסוים – אפשר להגדיר אותו כקציניס, או כסג"מת מאוחרת. אני מנחש שכמו חלק ניכר מהרופאים במילואים, המסלול שלהם היה מסלול עתודה והם הגיעו לשירות שלהם כשהם כבר קצינים אקדמאים. המגע שלהם עם החיילים מן השורה היה מצומצם, וכשהם הגיעו למגע שוטף איתם הם כבר היו מבוגרים משמעותית מהחייל הממוצע.

אילו חוו את השירות הצבאי כמו רוב החיילים, הם היו יודעים שהחייל הממוצע הוא עובד כפיה. זה נכון במיוחד לגבי הג'ובניקים, שממלאים לעיתים קרובות תפקידים מיותרים לחלוטין ויודעים את זה, יודעים שהם נידונו להתנוונות של שלוש שנים. לא במקרה הדבר היחיד שמעניין חייל רגיל הוא חופשה; אין לו עניין בעליה בדרגות או בכך שיגדילו את המשכורת המגוחכת שלו בשקל תשעים. הוא פשוט לא רוצה להיות שם. אצל קרביים יש מוטיבציה גבוהה מעט יותר, אבל זה בגלל שהם עושים דברים שגברים צעירים רוצים לעשות, כמו לירות בדברים. וגם הם, הדבר שעומד בראש מעייניהם הוא מתי הם יצאו הביתה. כן, יש גם אנשים אחרים. קוראים להם "מורעלים", והביטוי אומר כל מה שצריך לומר.

ניצן וטורנר יתקשו להבין זאת. אחרי הכל, הם בצד השני של המתרס, בצד של נוגשי העבדים. באזרחות, הם עושים עבודת קודש של הצלת חיים; בצבא, הם עושים את אותה העבודה – אבל נלווה לה גם תפקיד של שמירת משמעת. הם אמורים למנוע מעובדי הכפיה להתחמק מתפקידיהם בתואנות שווא; אם לא יעשו זאת, הם עשויים להסתבך. לא בדיוק רס"ר משמעת, אבל בסביבה. אני מכיר קצין רפואה שכאשר נקרא למילואים, העניק פטורים וגימלים לכל החיילים שביקשו אותם, תוך בדיקות מינוריות בלבד. אבל הוא היה מודע לעובדה שכמילואימניק, גם הוא עובד כפיה, והוא סיים שירות חובה רגיל ולמד אחריו. הוא זכה לשיחה קשה מצד קצין כלשהו.

טיבם של עבדים הוא שהם מנסים להשתחרר. לפעמים הם מנסים להמלט לשעות או ימים, כמו החיילים שפגשו ניצן וטורנר; במקרים קיצוניים, הם חושבים שאין להם מנוס אלא ללכת למקום שממנו שום רס"ר או מוכה קצנת לא יוכל להשיב אותם. עשרות חיילים מדי שנה מוצאים את השירות הצבאי כמשהו שהתמודדות איתו היא מעבר לכוחותיהם. ילדים בני 19, בשיא עלומיהם וכל עתידם לפניהם, מוצאים עצמם כלואים במערכת שמתהדרת בכך שהיא נוקשה ושהיא שוברת אותך לצורתה, שהיא צריכה "לשבור את האזרח כדי ליצור את החייל". אבל למערכת הנגישה הזו יש יתרון אחד על מערכות אחרות: היא מחמשת את נתיניה, ומספקת לנואשים שבהם אמצעי מילוט מהיר.

היום, כמה שעות לפני שפרסמו ניצן וטורנר את המאמר שלהם, הודה צה"ל לראשונה שחלה עליה במספר ההתאבדויות. לטענת צה"ל, 19 חיילים התאבדו עד כה במהלך 2010, לעומת 21 במהלך 2009. בצה"ל טענו שמדובר בעליה שבאה אחרי ירידה של עשרות אחוזים, אבל אנחנו כבר יודעים שדובר צה"ל משקר כהרגלו; שלא לציטוט, אמרו שם לפני חודשיים שהמספר האמיתי של המתאבדים ב-2009 היה 68. אז אם צה"ל מתלונן היום על עליה חדה במספר ההתאבדויות, יש מקום להניח שהמספר גבוה הרבה יותר. גם 19 הרוגים, אגב, הם משמעותית יותר ממספר אבידות צה"ל מכל סיבה אחרת; סיבת המוות המובילה בצה"ל היא התאבדות.

וקשה להאמין שהעליה הזו – שנתיים ברציפות – היא מקרית. תחת ראש אכ"א הקודם, אלעזר שטרן, ניהל צה"ל מסע שיסוי נרחב בתקשורת כנגד "משתמטים". אין דבר כזה, משתמטים: כל מי ששוחרר מצה"ל, שוחרר על ידי צה"ל. אף אחד לא שחרר את עצמו. אבל שטרן הקשיח את תנאי השחרור מצה"ל, ואנשים שקודם לכן היו משוחררים בשל סעיפים נפשיים, נאלצו מעתה להתמודד עם תנאי החיים ביחידה קרבית. הוא רצה לגייס גם אוטיסטים.

כתבתי בשעתו שתוצאות המדיניות של שטרן צפויות למדי: עליה במספר המתאבדים. ציינתי גם שגל ההתאבדויות יהיה כבר בעיה של יורשו. שטרן מתכונן כעת לקריירה פוליטית. רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם".

לא שזה יקרה. זו, אחרי הכל, תהיה מתיחת ביקורת על צה"ל.

(יוסי גורביץ)

נו, אפילו הפצ"ר חובש הכיפה אביחי מנדלבליט לא יכול היה להתעלם מערימת הראיות שנאספו, והוא הורה היום (ג') על הגשת כתב אישום כנגד חייל שחשוד בכך שירה למוות בשתי נשים פלסטיניות שלא היוו לו כל סכנה ושהניפו דגלים לבנים במהלך "עופרת יצוקה". באותה הזדמנות, פיזר מנדלבליט עוד כמה כתבי אישום, וניסה להשאיר את ימי הדמים ההם מאחורי צה"ל.

סמ"ר ס' הוא לא היחיד, כזכור. במארס האחרון הועמדו לדין שני לוחמים נועזים שהשתמשו בילד בן תשע כמגלה מוקשים. דו"ח חדש של הוועד נגד עינויים וארגון עדאללה מספק עדויות חדשות על מה שעשו חיילינו האמיצים במהלך המבצע: בין השאר, הם השתמשו בילדים ובמפגרים כמגנים אנושיים, שהלכו לפני הכוח כדי לספוג במקומו את אש המחבלים. על פי העדויות, לוחמינו העשויים ללא חת היו שולחים ילדים באיומי נשק לתוך בניין, אחר כך היו שולחים פנימה כלב גישוש, ורק לאחר שזה האחרון השתכנע שהמקום בטוח, הם היו חומקים אליו גם הם. חשבתי שהשימוש במפגרים כאמצעי לחימה מוגבל לאנשי אל קאעדה בעיראק ולדמויות בדיוניות של ג'וזף קונראד. טעיתי: מסתבר שגם בצבא המוסרי יותר מהחמאס יודעים איך להשתמש בהם.

כשיצא הדו"ח של "שוברים שתיקה" לפני שנה, שעדויות מתוכו מאוששות היום בחוסר רצון על ידי הפצ"ר ושאר גורמים רשמיים, כותביו הואשמו בבגידה ובפנטזיות. כל מיני בדרנים שיסו בהם, בתחנה הצבאית הרשמית, בריונים חרדים. את הלינץ' הציבורי שעשו בשופט גולדסטון כולם זוכרים. היום אנחנו יודעים מי צדק ומי חיפה על פשע. וחשוב לזכור: טיוח פשעים הוא השיטה הצבאית האוטומטית. זו מהותה של תפיסת "הרעות". מה שראינו עד כה הוא רק קצה הקרחון.

כל המבצע ההוא התנהל כשמטרתו מלכתחילה למנוע כל סכנה של פגיעה ב"ילדים", מעל כולו ריחפה רוחו של "הילד" השבוי גלעד שליט, וכדי למנוע סכנה מהראשונים וכדי לנקום את העוול שנעשה לשני, נשפך כמים דמם של ילדים אמיתיים. קצינים אמרו לחיילים לירות בלי אבחנה, ורבנים הסיתו לרצח פלסטינים, גם אם הם ילדים. הרב הראשי הצבאי דאז, רונצקי, נתפס אחר כך נושא דרשות מתלהבות על "ארור מונע חרבו מדם". מי שרצה לדעת, ידע; הרוב הגדול העדיף לא לדעת.

אבל זה לא התחיל עם התדריכים ערב "עופרת יצוקה" ולא התחיל עם רונצקי. בהחלט יתכן שזה התחיל עם סיפורי המוסר.

* * * * *

כנער, גדלתי על סיפורי מוסר הלחימה של כוחותינו המזוינים: על הרועה הזקן ההוא של הל"ה, שבשל רחמיהם של אנשי הפלמ"ח יכול היה להזעיק את הכפריים (סיפור שלא הבנתי, כי לא ברור לי מי יכול היה לספר אותו); והסיפור ההוא, שאולי אכן היה, על ימי המרדפים בבקעת הירדן והמחבלים שהסתתרו מאחורי נשים וילדים וירו מאחוריהם לעבר חיילי צה"ל.

הסיפורים האלה תמיד היו דו משמעיים: לכאורה, הם הצביעו על עליונותו המוסרית של החייל העברי, אבל בשל סיומם הם תמיד רמזו לשומעים שעליהם, אם חפצי חיים הם, להתגבר על המוסר הבוגדני ולהרוג באויב, לנפץ את עוללה של בת בבל אל הסלע. ולעזאזל המוסר, החיים חשובים יותר מן המוסר.

אין לדעת כמה מהסיפורים האלה זכר ס' כשירה בשתי נשים לא חמושות, שהניפו דגל לבן. האם הם הזכירו לו שמאחורי דגל לבן עשוי להסתתר אויב חמוש? האם הם לחשו לו שכיבוד דגל לבן הוא מעשה לאנשים "מוסריים" בלבד, ולו יש מוסר אחר, מוסר יהודי? האם הזקן ההוא שנרצח ביריה מהגג, שתועד באופן מצרר כל כך על ידי "שוברי שתיקה", הזכיר למ"פ שהורה לירות בו את הזקן של הל"ה?

הדילמות המוסריות שמציגים הסיפורים האלה פשוטות למדי: התשובה היא שאנחנו לא נהיה פושעי מלחמה, גם אם אחרים כן, ושכדי שלא להפוך למפלצות שיורות בנשים וילדים אנחנו מוכנים להסתכן בכך שמישהו יבגוד בנו. תשובה אחרת משמעה, כפי שצה"ל מוכיח שוב ושוב, הרג חסר תוחלת של חפים מפשע מתוך החשש שמא מי מהם יהווה סכנה. אבל לא מה שסיפרו לנו, מבית הספר היסודי והלאה. לימדו אותנו לירות קודם ולבכות אחר כך. בשנים האחרונות, עם גבור ההיסטריה של "סכנה לילדים", פשוט ויתרו על העמדת הפנים של הבכי.

ונשארו עם פשעי המלחמה.

(יוסי גורביץ)

ההתקפלות: את ההתחלה אפשר היה לראות כבר ביום חמישי שעבר, כשעשרות נשים פשוט סירבו למלא את צו בית המשפט ולהתייצב למעצר. בג"צ, במקום לעשות את הדבר ההכרחי – לא נעים, מצטלם זוועה, בעייתי ואף על פי כן הכרחי – הסכים לדחות את מעצרן ולדון בו שוב. מסקנה מתבקשת: אם יש מספיק בריונים בצד שלך, שיאיימו במהומות, בית המשפט העליון ייכנס איתך למשא ומתן. המדינה תתרפס ותרד על ארבע, ותמליץ לבית המשפט לוותר על המעצר שלך, כי מי צריך צרות.

וביום שלישי, אחרי כל זה, אחרי נסיון של החרדים לבטל את עצם הדיון על ידי הפעלת לחץ עצום על העותר המקורי, בג"צ בעצם נכנע. רק תשע מ-22 הנשים שנדרשו להתייצב למעצר יידרשו לעשות זאת מעתה (ניחוש: הן לא תתייצבנה, בהוראת ראש ארגון הפשע שלהן). כלומר, פחות ממחצית. אחד הגברים, עמי ברבר, שגם הוא לא טרח להתייצב למעצרו, אמר שהוא החליט על דעת עצמו "שאנו לא נמצאים ברמת פשיעה מספיק גדולה כדי להתייצב בבית המעצר". ברבר, נזכיר, הגיע להחלטה הזו אחרי שנים שבהן החליט על דעת עצמו שלא לעבוד ולהתפרנס מן המיסים שאני משלם.

עכשיו, אם אני הייתי מחליט שלא בא לי להתייצב למעצר – ולמי בא? – הייתי מוכרז כעבריין נמלט והייתי נשפט על עצם אי ההתייצבות. ברבר לא צריך לחשוש מכך. זה לא יקרה. מדינה נורמלית שומרת על מונופול על האלימות: ישראל ויתרה עליו היום. כל מי שיוצא נגדו צו מעצר יוכל לשאול, בצדק: למה הנשים החרדיות לא ואני כן.

ומילה על הציבור החרדי: בניגוד לסרבנים, שלוקחים בחשבון את העובדה שהם עוברים על החוק ושהם יצטרכו לשלם את המחיר על כך, החרדים דורשים גם לעבור על החוק וגם לא להיענש. כל הדיבור על "מסירות" הם הבל-הבלים, כשעסקניהם פועלים מאחורי הקלעים – הן בהפעלת לחץ על ללום הן בהפעלת לחץ על פרס, שבאופן מפתיע עמד בו ולא העניק להם חנינה עד לרגע כתיבת שורות אלו – כדי להסיר מעליהם את מר המאסר.

ההתנצלות: לגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוחות האמריקניים באפגניסטן, קרה דבר מביך: הוא אמר לעיתונאי מה הוא חושב על הבוס שלו, ברק אובמה ("לא מוכן, נראה מאוים"), על צוות הבטחון הלאומי של הנ"ל (שום דבר חיובי), על סגן הנשיא ביידן (אחד מקציניו של מק'קריסטל ירד על ביידן בנוכחותו של הגנרל, שבעצמו שאל "תזכיר לי מי זה"), ומוטב שלא לדבר על מה שהיה לומר על המקביל האזרחי שלו, השגריר באפגניסטן אייקנברי. לא ברור איך קרה דבר כזה, כל כך לא ברור עד שצריך לתהות אם מק'קריסטל נוהג לטעום מהיבול העיקרי של אפגניסטן. כפי שאפשר לנחש, אובמה לא אהב את מה שקרה, ומחר יצטרך מק'קריסטל להסביר את עצמו למפקד העליון שלו.

עכשיו, אם ×–×” ×”×™×” קורה כאן – כמו שקרה לבוגי, כמו שקרה למופז, כמו שקרה פחות או יותר לכל רמטכ"ל, מדיין והלאה (להוציא, אולי, משה לוי) ולהרבה קצינים בכירים אחרים (אל"מ משה תמיר הוא דוגמה מובהקת) – היינו מתחילים לראות את ההתפתלויות, את ההכחשות, את ×”"דברי הוצאו מהקשרם", את כל חוסר היושר שהורגלנו אליו ושהפך לבדיחה את התפיסה שקצין צריך לומר אמת.

לא אצל מק'קריסטול. הוא מיהר להוציא התנצלות – לא הכחשה, לא הבהרה, התנצלות: "זו היתה שגיאה שהפגינה שיפוט גרוע ומעולם לא היתה צריכה להתרחש. לאורך הקריירה שלי, חייתי על פי עקרונות של כבוד אישי ויושר מקצועי. מה שמוצג במאמר ×”×–×” רחוק מלעמוד בתקן ×”×–×”. יש לי הערכה והערצה רבה לנשיא אובמה ולצוות הבטחון הלאומי שלו…" וכן הלאה. אף לא מילה אחת של תקיפה כלפי אחרים; כולן מופנות כלפיו.

כמובן, מק'קריסטל חושב על המשך כהונתו, או על כל פנים על מקומו בהיסטוריה. ואני עדיין חושב שאובמה צריך לעשות בו מעשה מק'ארתור ולשחרר אותו לאלתר מתפקידו. אבל איזה הבדל בין חייל מקצועי בארה"ב ומקביליו הישראליים!

ולהבדיל… המצור הישראלי על ×¢×–×” קרס. אחרי ארבע שנים שבהן מנעה ישראל כניסה של שורה של פריטי מזון בסיסיים למדי לרצועה, ויתרה הממשלה אתמול רשמית כמעט על כל האיסורים.

דוברי הממשלה מנסים לעבוד עלינו בעיניים ולומר שהממשלה דנה בנושא עוד קודם למשט. תעשו לי טובה. לפני חודש עוד מכרתם לנו שאם יכניסו כוסברה לרצועה, נזק עצום ייגרם לבטחון ישראל. ופתאום, אחרי הפאשלה הצבאית על המרמרה שהפכה לפאשלה מדינית, המצור מתפוגג. אפילו חומרי בניה, שישראל חששה שישמשו לבניית בונקרים – עד כדי כך שנתניהו הגחיך את עצמו והציע לאירופאים לשלוח לעזה עצים לבניה – הותרו בכניסה. אז בשביל מה מתו תשעה אנשים? בשביל מה סירבנו ליחסים דיפלומטיים עם קטאר, שעלו על שרטון סירובה של ישראל להכניס חומרי בניה לרצועה? רק כדי להוכיח שוב שישראל מבינה רק כוח?

בנימין נתניהו, מהבזויים והמבוהלים שבראשי הממשלה שלנו, מי שלא ×”×¢×– לצאת להגנת בית המשפט העליון מול החרדים ומי שלא מחה כאשר סגן שר החינוך שלו העביר את לשכתו לאות הזדהות לכלא של ×’×–×¢× ×™ עמנואל, מנסה עכשיו למכור לנו שהיה צריך להפסיק את המצור ×›×™… הוא שימש את מערכת ×”×™×—"צ של החמאס. נו? ולפני חודש הוא לא שימש אותם? מה, המשט נולד כמו אפרודיטה, מקצף הגלים? עד כמה אתה חושב שאנחנו מטומטמים? בעצם, אה, רגע, בחרנו אותך מחדש. שכח מהמשפט הקודם. נו, לפחות במקרה של אהוד ברק הטעות הזו לא תקרה.

חוסר מוסריות: אם יש מישהו שנראה פחות טוב מהממשלה אחרי הפיאסקו הזה, מדובר במשפחת גלעד שליט. לאורך כל הדיונים על הסרת המצור, צווחו תומכיה ודובריה שמדובר בוויתור על "קלף מיקוח" (ודיבורים דומים נשמעו בעת שחרורו מהכלא של איזה איש חמאס, אבל על כך העיוות שבתפיסה הזו כבר כתבתי).

המשמעות המבחילה היא שמשפחת שליט, משרתיה, דובריה, אחשדרפניה וכל השאר תומכים בענישה קולקטיבית של אוכלוסיה בגודל 1.5 מיליונים שחלק ניכר ממנה – ×›-40% – הם קטינים. הם רוצים להפוך כמה מאות אלפי קטינים וילדים לבני ערובה, כאלה שמוצרי מזון בסיסיים נשללים מהם, וכל ×–×” בנסיון שידוע מזה שנים שהוא נואל. המצור על ×¢×–×”, הרי, התחיל עוד קודם לחטיפתו של גלעד שליט.

הפיכתם של אנשים שלא פשעו לבני ערובה לפעולתה של כנופיה חמושה היא מעשה בזוי וברברי. מי שנוקט בו, גם אם הוא מצויר בתקשורת תכופות כ"אציל" ו"שקט" – בתור משפחה שקטה, הם עושים המון רעש; בתור מי שלכאורה "לא מבינים בתקשורת" הם משתמשים בתקשורת כקהל שבוי די הרבה זמן, תוך הגעה לשיאים חדשים השבוע – הוא אדם בזוי וברברי. ולא, התפיסה ש"בשביל ילד עושים הכל" היא לא תפיסה ראויה בחברה תרבותית. אחרי הכל, על פי אותו ההגיון, אין להאשים הורים שמשחדים עדים במשפט שבו מואשם בנם, או מנסים לחלץ אותו מהכלא תוך פגיעה בסוהרים או אסירים אחרים. הכל בשביל הילד, לא?

ישראל כבר הודתה בשקט בשבועות האחרונים שענישה על החזקתו של גלעד שליט היתה אחת הסיבות למצור. מן הראוי לתהות בכמה זמן הוארך המצור, שכיום אפילו הממשלה מודה שהיה מיותר, בגלל שליטתה של משפחת שליט בתקשורת.

הפירומן הלאומי: הגרוטסקה של שר החוץ, אביגדור ליברמן, אמר היום שאם קדימה רוצה להצטרף לממשלה, היא צריכה לקבל עליה את עקרון הטרנספר, ולוותר על עקרון "שטחים תמורת שלום". כל מילה שלי מיותרת.

הערה כרונולוגית: חלפו 22 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה. דובר צה"ל טרם פרסם את הגרסה המלאה שלו לאירועים, וממשיך להסתיר את החומר שצילמו פעילים ועיתונאים שהיו על המשט. הוא כנראה יודע למה. התקשורת הישראלית, מצידה, מסרבת בנחישות מעוררת הערצה לשאול שאלות.

(יוסי גורביץ)

בין עמנואל וליטל רוק: לאחר שההורים החרדים הגזעניים – שני התארים האלה חופפים, כידוע – מעמנואל הודיעו לו בעליצות שהוא יודע לאיפה לדחוף את הפסיקה שלו, ואחרי שהם עשו לו הצגה באולם בית המשפט של "יהוה הוא האלוהים" ופצחו בריקוד סוער של "עצו עצה ותופר", נשרף לבג"צ הפיוז והוא הודיע שאם הם לא מצייתים לפסיקה שלו עד מחר, הם הולכים לכלא עד שיאמרו "רוצים אנחנו".

אני לא רואה הרבה ברירות אחרות שעמדו בפני בית המשפט, שאחרי הכל לא יכול לתת לכל רב ומצורע לבטל את הפסיקה שלו, אבל בהחלט יתכן שכמו במאבק המתנחלים בזמן ההתנתקות – שגם בו, כזכור, השתמשו המוחים בילדיהם ככלי פוליטי להשגת חמלה – הפסיקה הזו תגרום יותר נזק מתועלת, בכך שתהפוך את העבריינים לקדושים מעונים בקהילתם.

עם זאת, נוצרה תחושה לא נוחה. העליונים השוו את עצמם לבית המשפט של ארל וורן, שביטל למעשה את הסגרגציה בדרום ארצות הברית, ואמרו ש"הננו עדיין תקווה שבישראל לא יידרשו אותם אמצעים חריפים להם נזקקו בארצות-הברית לאכיפת פסק הדין שבמסגרתו בוטלה שם בתחום החינוך הדוקטרינה של 'נפרד אבל שווה'".

פסק הדין ההוא – Brown vs. Board of Education – אילץ את הנשיא אייזנהאואר להפעיל, באמצע שנת בחירות, את הצבא ולכבוש למעשה את ליטל רוק. שופטי בג"צ צריכים לדעת שאין להם כוח כזה. אחרי הכל, הצבא בז לפסקי הדין שלהם פעם אחר פעם, ונמנע מלקיים אותם. אבל שופטי בג"צ, שאחרי לכתו של אהרן ברק מעיזים לפחות להתמרמר, עדיין לא אצרו עוז לעצור את שר הבטחון או את אלוף הפיקוד בשל בזיון בית המשפט. נכון, למעצרו של ברק או של העלוב מזרחי תתלווה שערוריה איומה, אבל בית משפט שאכיפת החוק שלו היא חלקית, ושמרשה לעצמו כלפי סתם אזרחים את מה שהוא לא מעז מול בכירים חזקים, הוא-הוא המבזה את החוק, ואת הבוז כלפיו הרוויח ביושר.

יללת הפרזיטים: בשעה טובה ומוצלחת, ואחרי שהתלבט בנושא עשור אחד בלבד, פסק אתמול (ב') בג"ץ שיש לבטל את הקצבת הבטחת ההכנסה לאברכים. זה לא היה צריך להיות מסובך במיוחד: החוק קובע שקצבה כזו מגיעה רק למי שאין לו יכולת השתכרות, לאברכים יש – מה שחסר להם הוא הרצון לעבוד, הרגלנו אותם שבטלנותם היא על חשבון הציבור – ואף על פי כן, מדי שנה, הם מקבלים אותה. סטודנטים, לעומתם, לא רק שלא מקבלים קיצבה – מבחינת המדינה, הם יכולים וצריכים לעבוד; יש אברכים שצריכים פרנסה, אחרי הכל – אלא שהם חייבים לשלם ביטוח לאומי. אפליה לא מסובכת מדי, לא משהו שצריך לקחת עשור. ובכל זאת.

יצוין שהשופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען שיש להשאיר את ההקצבה על כנה משום ש"לימוד תורה הוא מצווה מדאורייתא", ועל כן יש "שונות רלוונטית" בין סטודנטים ובטלני ישיבות. כלומר, לשיטתו של לוי, יש אפליה בין השניים – אבל זו אפליה מותרת, וזאת על סמך עולם הערכים שלו, שאיננו מעוגן בשום צורה בחוק הישראלי. לוי, נזכיר, גם היה היחיד שפסק שממשלת ישראל איננה מוסמכת לסגת מרצועת עזה. לוי נחשב לסמן מתון של הציונות הדתית; מעניין מה יקרה כשמשה דרורי ונועם סולברג ישבו שם.

התוצאה היתה ילל וחרוק שיניים בחושך החיצון. בקרב מנהיגי הפרזיטים נרשמה התחרפנות חריגה, והם אמרו דברים שהם כנראה יתחרטו עליהם עוד כמה ימים. אהרן יהודה לייב שטיינמן אמר ש"זכות הקיום שלהם (החילונים – יצ"ג) זה להחזיק בכמה גרושים את לומדי התורה. אם הם יפסיקו, גם האמריקנים יפסיקו לתת להם כסף. זה בדוק ומנוסה." הבנתם, חמורים יקרים של משיח? זכות הקיום שלכם תלויה בכך שתמשיכו לפרנס את הטפילים הקדושים, ואם לא תעשו את זה – מיד תבוא עליכם "קפידא", ובסוף זה יעלה לכם יותר. אל תגידו שלא הזהרנו אתכם.

בהצהרה שמסבירה טיפה יותר מדי איך באמת מתקבלות החלטות בקרב ה"גדולים", נמסר שמפעיליו של יוסף שלום אלישיב החליטו שלא לספר לו בינתיים על החלטת בג"צ. מסתבר שטוחן ההרים הזה, "גדול הדור" עאלק, לא מסוגל לשמוע על הידיעה הזו בכוחות עצמו. לזכותו ייאמר שזה יכול לשמש תירוץ לא רע לעובדה שהוא הגן על הסאדיסט אליאור חן.

בשקט, בשקט, מעבר להרי החושך… כמה קילומטרים מכאן מחזיקה המדינה יותר מ-200 בני אדם במעצר בלתי פוסק, למרות שהם מעולם לא הועמדו לדין ועל אחת כמה וכמה לא הורשעו. אלה הבשורות הרעות. הבשורות הטובות הן שזה המספר הנמוך ביותר מאז 2001.

מצבם של עצורים מנהליים גרוע משמעותית מזה של עצורים או אסירים רגילים: הם אינם יכולים להגן על עצמם, משום שמהידע נגדם חסוי; לעיתים הם אף אינם יודעים במה הואשמו; ואם אסיר רגיל יכול לחכות ליום השחרור שלו, עציר מנהלי יודע היטב שאפשר יהיה להאריך את המעצר שלו גם ביום השחרור. ועוד פעם. ועוד פעם.

הפרקליטות, להגנתה, טוענת שהיא נשענת על אמנת ז'נבה הרביעית. נחמד מצידה. אולי היא תרצה להסביר, על פי אותה אמנה, מדוע יש התנחלויות בשטחים כבושים למרות שהאמנה אוסרת על כך. אולי גם תרצה להסביר האם היא באמת חושבת שהאמנה חלה על מצב שבו הכיבוש הוא קבוע לכל דבר ועניין, והאם היא באמת חושבת שכותבי האמנה העלו בדעתם מצב רפאים כזה, של מעצר בטחוני שנמשך שנים ארוכות מבלי שלעציר יש יכולת להגן על עצמו או להשתחרר.

לזכור ולא לשכוח: הכיבוש הישראלי בשטחים לא היה יכול להתבצע ללא שיתוף פעולה נלהב של פרקליטים ומשפטנים, מאהרן ברק ומאיר שמגר ומטה. לזכור ולא לשכוח: בתי המשפט הישראלים אישרו כל דבר תועבה ועוולה, כמו ענישה קולקטיבית והריסת בתים, על סמך דברו של "המפקד הצבאי". בלי החיפוי של הפרקליטות ובתי המשפט לכיבוש, הוא היה נחשף כבלתי לגיטימי לציבור הישראלי לפני עשורים. הכיבוש לא מתחיל בזמבישים או בנערי גבעות; הוא מתחיל בפרקליטים להוטים לדבר עבירה כמו פליאה אלבק, ובמנהלי המחלקה שלה – אהרן ברק, למשל – שהעדיפו להביט הצידה.

פֵטִיש הבור: יש כמה וכמה דברים שוועדת חקירה אמיתית, לא ועידת הדמה שהוקמה לאחרונה, לפרשת המשט היתה צריכה לחקור. השאלה איפה היה הרמטכ"ל גבי אשכנזי בזמן ההתקלות היא לא אחד מהם.

זו היתה כותרת ראשית שלשום: אשכנזי לא היה ב"בור" ברגע השיא. היה שם רק קצין זוטר, איזה אלופ'לה שבמקרה משמש כראש אגף מבצעים, טל רוסו. אה, כן, ועוד איזה שליש, שבמקרה פיקד על חיל הים באותו ערב (כמו בכל ערב), היה בשטח.

כל המבצע הזה היה, אולי, בסדר גודל חטיבתי. הוא לא הצריך, על כן, תשומת לב של קצין בכיר מאל"מ. הגיוני שמפקד חיל הים היה שם כי אחרי הכל המבצע הצריך חלקים ניכרים מכוח האדם של החיל שלו, אבל בהתחשב בנטייתו של אלי מרום לירות באוויר ללא צורך, אולי היה עדיף להסתפק בסגנו.

מה, בעצם, היה מועיל אשכנזי? האם זאב הים הוותיק מגולני היה נותן פקודות מדויקות יותר ללוחם על השייטת שעל הכבל? האם הקברניט המנוסה, שבע הסערות, היה מנווט את הספינות טוב יותר? כנראה שלא. אז למה השאלה הזו עולה בכלל? למי מועיל קצין בכיר שנמצא בשטח וסתם מלחיץ את הקצינים הזוטרים? למה אי אפשר היה לשלוח מח"ט, או מה שלא תהיה המקבילה של חיל הים לכזה, לעשות עבודה של מח"ט? למה הוא היה צריך פיקוח של שלושה דרגים מעליו?

בגלל ההתיילדות, זה למה. זה התחיל בלבנון, כשפעולה בסדר גודל מחלקתי – והפעולה בים, נזכיר, היתה בחלק גדול מהזמן פעולה של שורה של כוחות קטנים יותר, כיתות – היתה מצריכה אישור ומעקב צמוד של אלוף הפיקוד. אי אפשר לתת סתם לאיזה סג"מ, שבסך הכל הוסמך לעשות את זה לא מזמן, לקחת ילדים לשטח. לא, הוא צריך השגחה של מבוגר – רצוי מישהו שהפעם האחרונה שעשה משהו כזה היתה לפני שני עשורים. הוא יוכל לטחון לו את השכל בקשר, אם משהו יסתבך. לסג"מ זה לא יועיל מי יודע מה, אבל האלוף יוכל לומר אחרי זה להורים, אולי גם לוועדת החקירה, שהוא עשה כמיטב יכולתו.

הגיע הזמן להפסיק עם זה כבר. זו בראש ובראשונה חיילות רעה, והיא מנטרלת את יכולת החשיבה העצמית של המפקד בשטח. תמתק לאשכנזי שנתו.

(יוסי גורביץ)

חלפו 11 ימים מאז הקרב על המאווי מרמרה, ואנחנו עדיין לא יודעים מה קרה שם.

מערך ה-Hasbara הישראלי משפריץ מדי יום "מידע חדש", שכלל לא ברור איך לא הגיע אלינו קודם לכן. הבוקר התבשרנו על סרטון חדש, בו נראה קפטן המרמרה, כשהוא מספר שהבריונים – בישראל הם מכונים "טרוריסטים" – שהיו על הספינה ארגנו לעצמם נשק קל כאשר הגיעו הכוחות הישראלים, ושהוא ניסה למנוע זאת.

ראוי לציין שהמידע מגיע דרך המל"מ, עמותה של זרועות המודיעין הישראליים, ולא באמצעות משרד החוץ ו/או דובר צה"ל. הסיבה לכך פשוטה: בבוקר הקרב על המרמרה, נודע לנו שמשרד החוץ מתכוון להעביר את ה-Hasbara לגורמים חיצוניים, רצוי כאלה שאינם מוכרים כגורמים ישראליים רשמיים. הסיבה: כמו הסיינטולוגים, שנוקטים בשיטות דומות ומקימים ארגוני דמה שמטרתם להפיץ את המסרים שלהם מבלי שיזוהו כסיינטולוגים, ישראל הרשמית כבר יודעת שהמותג שלה מורעל. ההודעות שלה נחשבות, אוטומטית ובצדק, כחסרות אמינות.

כמה שאלות לגבי הסרטון:

• א. הממסד הישראלי טוען שה"טרוריסטים" הטורקים התארגנו מראש לתקיפת החיילים. האם צוות שהתארגן מראש ×”×™×” צריך לבלות את השעות שקודם למגע בניסור הספינה שלו-עצמו, כדי לארגן נשק?
• ב. ראש ממשלתנו היקר אמר שוועדת הדמיקולו שהוא מקמבן, זו שהיו"ר המיועד שלה אמר היום שהוא לא מאמין במסקנות אישיות, תבדוק מהיכן השיגו הפעילים שעל המרמרה סכינים וגרזנים. הקפטן ×¢× ×” על השאלה הזו – מהקפיטריות של הספינה ומארגזי החירום שלה. הוא אמר את ×–×”, נזכיר, לפני כעשרה ימים. האם נתניהו לא יודע זאת?
• ×’. אם אנחנו כבר כאן, למה נדרשה המערכת לעשרה ימים לפני שהדליפה את הסרטון ×”×–×”?
• ד. האם הקפטן הטורקי עונה קודם לחקירתו?

חלפו 11 ימים מאז ההתקפה, והממסד הישראלי טרם הצליח לתת לציבור הישראלי גירסה מסודרת של מה שקרה שם, דקה אחר דקה. הוא החליף גרסאות כמו זיקית. רוב הנמצאים על הספינה השתתפו בהתנגדות; הגרסה הזו נפלה. מספר התוקפים של חיילי צה"ל היה כ-30 (כמחצית ממספר האנשים שבהם פגעו החיילים). הם היו אנשי אל קאעדה; לא, הם היו שכירי חרב; לא, הם היו אנשי IHH. החיילים ירו אחרי 40 דקות של קרב הירואי; לא, הם ירו אחרי דקה וחצי בלבד. הפעילים ניסו לבצע לינץ' בחיילים; לא, הם ניסו לבצע פיגוע מיקוח ותפסו שלושה מהם.

הגרסה שאותה צרב דובר צה"ל בתודעה הישראלית היא גרסת הלינץ'. אבל לקיחתם של חיילים בשבי והענקת טיפול רפואי להם – כפי שמעידה תמונה שדובר צה"ל לא יודע איך לאכול – לא מסתדרת עם הגרסה הזו. הטענה של פיגוע מיקוח לא מסתדרת עם העובדה ששלושת השבויים לא היססו לבצע ניסוי המלטות – שהצליח; באופן בלתי רשמי, אומרים בצה"ל ששניים מהם קפצו לים. משתמע מכך שהם לא היו אזוקים, ושהשמירה עליהם – אם היתה כזו – לא היתה הדוקה במיוחד.

אז מה קרה שם? אנחנו לא יודעים. צה"ל לא רוצה שנדע. הוא שומר לעצמו את כל החומר התיעודי שהחרים מהספינות – עיתונאית אוסטרלית דיווחה שהפעילו נגדה שוקר כדי למנוע ממנה לתעד את שמתרחש – ומסרב בעקשנות לשחרר אותו. הוא משתמש בחלק מהחומר המצולם לצרכיו (כמו הסרטון המפורסם על רימון ההלם שהושלך אל הסירה של חיל הים), מדי פעם הוא מבשל איזו הקלטה (כמו הקלטת ה"חזרו לאושוויץ") ומודה בכך בשקט, יודע שהתקשורת הישראלית תעניק לו חיפוי ולא תדווח על כך.

אז מה יש לצה"ל להסתיר? מה נמצא בתיעוד הגנוב שהוא לא רוצה שנראה? אולי דברים כמו הסרטון הזה, שבכל זאת יצא:

הסרטון יכול היה להיות ברור יותר, אבל מה שרואים בו בעליל הם שני חיילי צה"ל, שלא נראה שהם נמצאים בסכנה כלשהי – על כל פנים, לא כזו שהם מודעים לה – כאשר הם בועטים באדם שנמצא לרגליהם, ואז גם יורים בו (כנראה קליעי פיינטבול מטווח אפס). הדריכה החוזרת ונשנית של הנשק מעידה על ירי נשנה.

לא ברור מתי במהלך הקרב צולם הסרטון הזה. מה שברור הוא שהוא יוצר חור ניכר בגרסה הישראלית. אפשר, כמובן, לטעון שהוא מזויף; השאלה היא מדוע, אם כן, לקבל כעובדה את הסרטונים של דובר צה"ל. אחרי הכל, הלז לא היסס – כפי שראינו – לבשל הקלטה לצורך מלחמת התעמולה שלו, ויש לו היסטוריה ארוכה של שקרים.

אז מה קרה על המרמרה? לא יודע: לא הייתי שם, וגם אם הייתי שם הייתי סובל – כמו כל עד – מעוורון שוחה, אבל יותר ויותר חומר שיוצא החוצה מטיל ספקות על גרסת דובר צה"ל. בדיקות פתולוגיות של גופות הפעילים מעידות שכולם נהרגו מפגיעת קליע בראש, בטווח קצר, רובם בירי מאחור; בטורקיה טוענים – טענות שלא מקבלות תשומת לב בישראל – ששישה מהפעילים שהיו על המרמרה נעדרים, וטוענים שצה"ל רצח אותם. העובדה שצה"ל ממשיך להסתיר את החומר התיעודי שגזל מחזקת את הטענות הללו.

אבל אם הייתי צריך לנחש מה קרה, בהתחשב במה שאנחנו יודעים, הייתי אומר שקרו הדברים הבאים:

• א. הצוות הראשון של השייטת יורד אל המרמרה, חוטף מכות, נלכד ומורד לסיפור התחתון.
• ב. קצינים בכירים שנמצאים במקום – מפקד חיל הים, מפקד השייטת – מבינים שיש אפשרות שחיילים נחטפו במשמרת שלהם ועקב הטמטום הנדיר שלהם. בעיני רוחם הם רואים את הקריירה שלהם צוללת במים אדירים ואת הפיכתם לגרסה החדשה של גל הירש.
• ×’. אחד מהם, או שניהם, נותן הוראה להפעיל כל כוח נדרש כדי למצוא את החיילים. הכוח השני של השייטת מגיע למרמרה, מחומם ועצבני, ומתחיל לירות בלי אבחנה, בכל מי שעשוי להיראות מסוכן – למרות שהם עצמם (שני החיילים שראינו בסרטון למעלה?) לא נמצאים בסכנה.
• ד. החיילים נמלטים ומצטרפים לכוח השני או קופצים לים ונאספים בסירות. מתחיל הטיוח הגדול.

אני לא יודע, כאמור. אני מנחש. אם דובר צה"ל רוצה לשכנע אותי שלא זה מה שקרה, יואיל נא לשחרר את כל החומר שהוא מחזיק. ומאחר והוא תיעד את הכל מהאוויר ומהספינות, שיואיל להוציא סרט מסודר, שלא מושמט ממנו דבר, כולל הקלטות הקשר של האירוע.

מאחר וזה לא קרה עד עכשיו, ומאחר וועדת החקירה המורכבת נראית בעליל כמו נסיון טיוח, אני חושב שכמו בעבר – בפרשת קו 300, למשל – מערכת הבטחון מנסה להסתיר פשע כלשהו. עכשיו, מה שאני חושב, כאזרח ישראלי, לא צריך להטריד את המערכת; רוב הכבשים המכונות אזרחי ישראל קונות כל לוקש שהיא מוציאה. אבל יותר ויותר אנשים בעולם חושבים כמוני, ונסיונו של צה"ל לחפות על עצמו על חשבון ישראל – או מה שנראה דומה מאד לנסיון כזה – מסכן את שאריות הלגיטימיות של המדינה שעליה לכאורה הוא אמור להגן.

כי אם יסתבר שהיה טיוח, אפילו בקנה מידה קטן מזה שאני מתאר – אם, למשל, צה"ל מחפה על חייל שהתחרפן וירה לכל עבר – אף אחד בעולם לא יאמין, בצדק, לאף מילה של דובר ישראלי.

ואז באמת נצטרך לקבל עצות שיווק מהסיינטולוגים.

(יוסי גורביץ)

משתינים עלינו מהמקפצה: בשבוע שעבר, דיווחו כלי התקשורת, המליץ פואד "בנימין" בן אליעזר לזרוע האזרחית של צה"ל, זו המכונה ממשלת ישראל, על הקמת ועידת חקירה בינלאומית לפרשת המשט במקום ועדת חקירה ישראלית – בין השאר, כי לוועדת חקירה בינלאומית "אין בה מסקנות אישיות."

מזה שנים שבן אליעזר הוא הדוגמא המובהקת לציניות הרעילה הפושה בנבחרי הציבור שלנו. לא משנה מי ראש הממשלה, לא משנה מה המדיניות שלו – שלום, מלחמה, נסיגה, מתקפת פתע על פרל הארבור – פואד תמיד יהיה בעד ישיבה בממשלה הזו. אחרים – שמעון פרס, דליה איציק – ידעו, או לפחות השתדלו, להסוות את תאוות השררה הזו. פואד מזמן הפסיק לטרוח.

ועדיין, ההמלצה הזו מוגזמת אפילו בקנה המידה שלו. פואד ממליץ, לאוזן כל ישראלי שטורח לשמוע, לבחור בסוג מסוים של ועדת חקירה כי זו איננה מסוגלת להמליץ על הצעדים הנדרשים כנגד ראש המפלגה שלו וכנגד ראש הממשלה. ישראל תיחבט, אבל לבכירים יהיה שלום. המצב האסוני, מבחינתו של פואד, הוא ועדת חקירה ישראלית נוסח כהאן, אגרנט או וינוגרד: ועדה כזו תזרוק את הבוס שלו אל החושך החיצון, אשר שם הילל וחרוק השיניים, ועשויה לבעוט את פואד מכורסת השר שלו.

אנחנו מדברים על קלפטוקרט שנמצא שנים תחת חקירות משטרה בחשדות שונים לשחיתות – בממשלת רבין השניה הוא היה מנוע מלשמש כשר המשטרה (התפקיד טרם זכה לשם הבולשביקי כל כך, "המשרד לבטחון פנים") בשל החקירות הללו – וכעת כבר אפילו לא זוכר למה הוא צריך להתבייש בהמלצות כאלו. יש לקוות שבבחירות הבאות, מספר המנדטים של מפלגת העבודה יפטור אותנו מהאילוץ לראות את בן אליעזר בעוד כורסת שר.

אל תגעו בילדים: הדיונים בממשלה סביב ועדת החקירה עלו על שרטון: שורה של שרים מסרבים להקים ועדה כזו, אם זו תדרוש מהחיילים שהשתתפו בהתקפה על המרמרה להופיע בפניה, כמו גם מקצינים בכירים.

זה, במחילה, מגוחך. החיילים הם האחראים הישירים לתקרית. מיד אחר כך נמצאים הקצינים ששלחו אותם לשם. על פי הדיווחים בתקשורת בסוף השבוע, המדובר בלא פחות מהאל"מ שמפקד על השייטת, שהורה על ההסתערות למרות שהסתבר שהמקומיים מגלים התנגדות, כאשר לצידו עמד מפקד חיל הים, אלי מרום, שלפי הדיווחים ירה מנשקו באוויר באותו מעמד. אין לי מושג למה. אולי הוא חשב שבכך הוא מעודד את הלוחמים, אולי כל הכבלים האלה הזכירו לו עמוד של חשפנית. שני הליצנים האלה יצטרכו להסביר כמה וכמה דברים לכל ועדת חקירה, בכל פורמט שלא תקום. סביר להניח שזמן קצר לאחר מכן הם גם יצטרכו לעדכן את הרזומה שלהם.

כשאומרים דברים כאלה, מיד עולה הטענה ש"לא יעלה על הדעת שחייל יצא לשדה הקרב עם עורך דין צמוד". התשובה הדמגוגית היא גם שלא יעלה על הדעת שחייל ימנע מיולדת להגיע לבית חולים, ובכל זאת התרגלנו לזה. התשובה המתונה היא שחייל הוא איש מקצוע, ובדיוק כפי שרופא שהתרשל והביא למותו של חולה צפוי לעיתים לטיפול פלילי או משמעתי, לחייל לא צריכה להיות חסינות מטיפול כזה.

נזכיר שוב שאנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה במרמרה, כי צה"ל מסתיר את המידע. עוד לא ראינו סרט שתיעד את כל המאבק שם. אבל התוצאה הטקטית, בלשונו של כריסטופר היצ'נס, ברורה: החיילים היו "מצוידים דיים כדי לירות בעת פאניקה, אבל לא ערוכים די הצורך כדי לבלום או לדכא מהומה שתוכננה מראש". התוצאה היתה מותם של תשעה ופציעתם של עשרות, בכלל זה של כמה מהחיילים. בצבא נורמלי, מי שגרם תוצאה כזו לא היה מחכה לוועדת החקירה והיה שם את הדרגות על השולחן, אבל בצה"ל של אהוד ברק כבר מזמן לא זוכרים מה זו אחריות אישית.

לאן נוליך את החרפה? ועדת הכנסת ניהלה היום קרקס, שבסיומו שללה הוועדה – שהתנהלותה הזכירה לרעה את הוועדה לפעילויות אנטי אמריקניות – חלק מן הפריבילגיות שלהן זכאית חברת הכנסת חנין זועבי.

עכשיו, הסרת חסינות, כמו גם הסרת חסינות חלקית, מתבצעת כדרך שבשגרה כאשר היועץ המשפטי לממשלה מבקש את הסרת החסינות משום שהשתכנע שיש מקום להגיש כתב אישום כנגד חבר הכנסת. מסרו לנו מטעמו של היועץ המשפטי החדש שלדעתו, "השתתפות של חברת כנסת במשט מהסוג הזה היא בהחלט דבר לא ראוי". יואיל היועץ המשפטי ויזכור שתפקידו הוא משפט ולא מוסר או טעם טוב, ויימנע להחזיר אותנו מהימים הרעים של אליוקים רובינשטיין. תפקידו הוא לקבוע האם ח"כ זועבי ביצעה עבירה על החוק הפלילי – והאם העבירה הזו איננה מוגנת מתוקף החסינות המהותית שלה, שעל פניו נראה שהיא מגינה כמעט על כל סוג של הפגנה, גם אם היא למורת רוחו של יהודה וינשטיין.

הפרקליטות העלתה טענה מדהימה: זועבי חשודה, לדבריהם, ב"נסיון לכניסה לשטח צבאי סגור". אני מאד מקווה שהכוונה כאן איננה לספינה מרמרה, כי אם הפרקליטות טוענת שישראל יכולה להכריז על שטח שנמצא במים בינלאומיים כשטח צבאי סגור, הגיע הזמן לשלוח לשם את האנשים בחלוקים הלבנים. אם הכוונה היא לנסיונה – הכושל, כידוע – של זועבי להכנס לרצועת עזה, צריך לתהות מדוע מישהו חושב שחסינותה המהותית לא מגינה עליה. ישנם שורה של חברי כנסת שהפרו צווי שטח צבאי סגור – אריה אלדד ואפי איתם בעמונה הן שתי דוגמאות שעולות בלי מאמץ – ואף אחד לא ניסה להעמיד אותם לדין. אם הפרקליטות רוצה להתחיל לאכוף את צווי השטח הצבאי הסגור דווקא עם זועבי, היא תתקשה להתגונן מפני טענות על הטיה כנגד ערביי ישראל.

כל העסק הוא פארסה מייאשת. פארסה – כי הקרקס הזה לא יעבור את בג"צ. מייאשת – כי הפרשה הזו מכרסמת עוד יותר בשיתוף הפעולה בין יהודים ופלסטינים בישראל, וכי חברי הכנסת של הימין, אלא אם הם מטומטמים קליניים, יודעים שבג"צ יפסול את ההחלטה. הם יורים כך בשתי ציפורים: גם מעלים את המניות שלהם אצל האספסוף, וגם פוגעים עוד קצת במעמדו של בג"צ.

מיתתן של רשעים טובה להם וטובה לעולם: מרדכי אליהו מת היום. בשנות החמישים היה אליהו חבר בארגון הטרור הדתי "ברית הקנאים", שניסה להלחם במדינה החילונית של אז. זה לא מנע ממנו להפוך ב-1983 לרב הראשי. את העובדה הזו מביא היום רק ynet.

אליהו היה אחד הפוסקים הקיצוניים ביותר של חובשי הכיפות, ובין השאר אסר על מאמיניו למכור או להשכיר דירות לשאינם יהודים. הוא תמך בחנינה לאנשי המחתרת היהודית, ותמך בסיפוח לבנון וחלקים מסוריה לישראל. הוא התיר בשעתו את ביזת עצי הזית של פלסטינים; למותר לציין שהוא לא הועמד לדין על כך.

שעת השפל שלו, שבהתאם לא צוינה בוויינט, הארץ או נרג, היתה נבואת השקר "היה לא תהיה" קודם להתנתקות. אחר כך באה שעת ההזיה של "רחל מעזה" (על כך החבצלת של נרג דווקא מדווחת) והנסיון של אליהו ובנו המאוס ממנו, שמואל, לרכב עליה.

בקצרה, ברוך שפטרנו.

(יוסי גורביץ)

מקום המשפט, שמה הרשע: אמש הגישה הפרקליטות מסמך לבית המשפט, בהביעה את התנגדותה לישום בקשת ההבאס קורפוס של עורכי דינם של העצורים מהמשט לעזה. פרקליט המדינה משה לדור כתב ש"לא ברור מה המקור החוקי לדרישה זו".

יש להניח שלדור לא התכוון שהאנשים שבהם החזיקה ישראל יוכרזו כשבויי מלחמה. איך אנחנו יודעים את ×–×”? ×›×™ הלילה אמר היועץ המשפטי לממשלה שהוא התכוון להעמיד לדין כמה מהם. אמנם, לא ברור באיזה סעיף. הטענה שאפשר להעמיד לדין אנשים משום שהם התנגדו לפעילות של חיילי צה"ל מחוץ לתחומי מדינת ישראל היא הרבה מעבר לבעייתית. לא שישראל לא עשתה זאת קודם לכן – היא העמידה לדין אנשי חיזבאללה שכל מה שעשו ×”×™×” מילוי חובתם הפטריוטית על ידי ירי לעבר חיילי צה"ל – אבל בעבר היא לפחות העמידה פנים שמדובר בטרוריסטים מסוכנים.

ההצהרה של לדור בעייתית מאד. אם ישראל מרשה לעצמה לאסוף אנשים מספינה בלב ים, ואז למנוע מהם גישה לסיוע משפטי, באיזה אופן אפשר להבדיל בין הפעולה הזו ובין חטיפה? השילוב המדהים הזה – מצד אחד למנוע סיוע משפטי כי לא ברור "מה המקור החוקי לדרישה" ומצד שני לדרוש את העמדתם של האנשים לדין, כי הם תקפו את חיילי צה"ל – מבהיר סופית שלצד הגנרלים והקולונלים שלנו יצטרכו לעמוד לדין בהאג שורה ארוכה-ארוכה של פרקליטים. לדור לא יהיה בשורה הראשונה – היא שמורה לטיפוסים כמו פליאה אלבק – אבל כנראה שיהיה לו מקום טוב בשניה.

המהירות בה התודעה מתפוגגת: יומיים בקושי חלפו מאז ההתקפה על המרמרה, וכל מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, כל הסכנות האיומות שפוטמנו בהן על ידי הגנרלים שלנו, הדוברים שלהם והתקשורת המתמסרת, נמוגו. לצבא יש שקר חדש – הופתענו, לא ציפינו, מי בכלל יכול היה לצפות – ועל כן יש להדחיק במהירות את כל מה שבא קודם.

ושוב, נזכיר: כבר ביום חמישי איים צה"ל שאם המצב יתדרדר, לא תהיה לו ברירה אלא לפתוח באש. כבר אז דיברו על פעילים של אל קאעדה. כל כך מדהים שהעובדה הזו מתמסמסת.

צה"ל בעליל פתח בהתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי, המטרה הקבועה שלו. אתמול התפרסם מונולוג של לוחם שייטת בידיעות אחרונות, לאמור: "ירדנו מהמסוק בידיים חשופות, 15 לוחמים עם רובי צבע. על ×’×’ הספינה חיכו לנו 30 איש. אנחנו באו לדבר והם באו למלחמה." עכשיו, יש כמה אפשרויות לצורה שבה נוצר הטקסט ×”×–×”. יכול להיות שלוחם השייטת ×”×–×” אכן מאמין שהשתלשלות למסוק באפוד ונשק היא סוג של שיח, ושהתגובה הנכונה של אנשי הספינה היתה צריכה להיות "אהלן וסהלן, לא קר לך ברוח הזו?" – ואז לא ברור איך נתנו למטומטם קליני ×›×–×” להחזיק משהו מסוכן יותר מסכין חמאה; או שהוא פשוט משמיע את הגרסה החדשה למציאות של דובר צה"ל.

ברור למה דובר צה"ל חוזר על המנטרה החדשה ומנסה להשכיח את הישנה. ברור גם למה לוחם שייטת חוזר עליה – הוא חייל, אחרי הכל. ברור גם למה הציבור הישראלי בולע את זה – כי הוא תמיד מאמין למה שקצינים סמכותיים אומרים ויש לו זכרון של יתוש לוקה אלצהיימר. מה שלא ברור הוא איך עיתונאים, אותם עיתונאים עצמם שהסבירו לנו לפני פחות משבוע – פחות משבוע מזורגג! – כמה המשט מסוכן, מדקלים עכשיו את דף המסרים החדש של דובר צה"ל. מה, גם אתם לא זוכרים מה כתבתם? או שפשוט ויתרתם על כבודכם העצמי והצטרפתם למקהלה?

וכן, אני יודע שכתבתי על זה אתמול. מכל מה שקורה פה, זה הדבר שמדהים אותי יותר מכל.

זכות הרמיסה של ישראל: ישראל מונעת, בין השאר, העברת מלט לרצועה. על מניעת המלט הזו היא היתה מוכנה לדחות את הצעתה של קטאר ליחסים דיפלומטיים. ישראל טוענת כי הפלסטינים ישתמשו במלט לבניית בונקרים.

וזה נשמע הגיוני, עד שאתה חושב על זה שוב. מה זה עניינכם אם הם יבנו בונקרים? בונקרים הם מבנים הגנתיים פר אקסלנס. זה דומה לדרישות הישראליות שלא להציב טילי נ"מ באיראן. בשני המקרים מניחה ישראל מראש שיש לה זכות לתקוף כאוות נפשה, באיראן או ברצועה, ושכל דבר שעשוי להפריע לה להתנהג כבריון שכונתי הוא עילה לפעולה. לפלסטינים ולאיראנים, מבחינת ישראל, לא רק שאין זכות לתקוף אותה – גם אין להם זכות להתגונן מפניה.

כמובן, במלט עושים עוד כמה דברים חוץ מבניית בונקרים. למשל, בונים מחדש את הבתים שהרסה ישראל בפלישה הקודמת שלה. את ישראל ההומניטרית כל כך, זה לא מעניין.

למה שמאלוב-ברקוביץ' עדיין בקדימה? העובדה שלציפי לבני אין שליטה במפלגתה היא סוד קטן מאד, ובכל זאת צריך לשאול מדוע ח"כ יולי שמאלוב-ברקוביץ' עדיין נמצאת בקדימה ולא נבעטה ממנה.

הבוקר פרסמה שמאלוב-ברקוביץ' – שהתמחותה, כפי שכבר ראינו, היא בהתלהמות לאומנית – מאמר שטנה ב"ישראל היום". כהומו סובייטיקוס מצוי, היא קוננה על "שיגעון הדמוקרטיה הישראלית והדבקות בערכים "הומניים" ו"אוניברסליים"" ש"אחז בחברי הכנסת הערבים", והודיעה שהיא פנתה ליועץ המשפטי כדי לפתוח בחקירה כנגד חברי הכנסת בשל "הסתה".

עכשיו, אפשר להבין מדוע שמאלוב-ברקוביץ' לא מבינה את משמעותה של החסינות המהותית, וקל מאד להבין שהיא לא יודעת שהשוואה בין צה"ל ובין הצבא הגרמני היא אולי נואלת, אבל עדיין חוקית לגמרי. תבינו אותה: היא יוצאת ברית המועצות. זה לא בא לה טבעי, כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחופש דיבור.

אבל מה שאי אפשר להבין הוא מדוע היא עדיין בקדימה. שמאלוב-ברקוביץ' אימצה במאמר שלה את "אין אזרחות בלי נאמנות" של ליברמן. האם העמדה הזו מייצגת את עמדתה של קדימה? אם לא, מדוע לא לשלוח את שמאלוב-ברקוביץ' אל המפלגה של אנסטסיה מיכאלי, שניסתה היום לתקוף פיזית את חברת הכנסת חנין זועבי?

השאלה פשוטה וחדה: האם ציפי לבני, שכייסה את בוחרי השמאל בבחירות האחרונות, מוכנה לאפשר לתואמת ליברמן לשמש כח"כית במפלגתה? האם ציפי לבני מקבלת את הסיסמה של "אין אזרחות בלי נאמנות"? זה הכל.

לראשונה, אוי לחרפה, מוצמדים לחברת כנסת שומרי ראש – מחשש שחברי כנסת אחרים יפגעו בה.

קול האספסוף: התכנית של עירית לינור וקובי אריאלי ממשיכה לשמש כקול האספסוף. כזכור, לפני כשנה קרא אריאלי לבריונים לתקוף פיזית את מוסרי העדויות לשוברי שתיקה. היום דיברה לינור בעליצותה הרגילה (דקה 5:13 והלאה; תודה לעופר על ההפניה) על הצורך בהטבעתה של הספינה קורי רייצ'ל. מסתבר שהיא חושבת, אם אפשר לקרוא כך לתהליך המתחולל במוחה, שאם מודיעים על כך מראש, זה בסדר. הליצן שישב לידה השמיע צופר ספינות ושניהם צחקו.

ככה נשמעת תוכנית דיעות היום, ברדיו הצבאי.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות על התרומות שנכנסו בימים האחרונים לקרן הטבק והאלכוהול. הן שימשו לרכישת אוהל אור וצעצועי צילום נוספים. בעניין זה, פרסום נטול בושה – אנשים המעוניינים בצילומי פורטרט או צילומי מוצרים מתבקשים לפנות למייל ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).

לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.

מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.

* * * * *

בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.

הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.

* * * * *

לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".

הסמל הודח מתפקידי פיקוד.

* * * * *

בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.

אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.

סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.

* * * * *

קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.

רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.

נַעַר ×¢Ö·×– וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן

לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!

בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

מעולם לא התקיימה.

אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.

המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.

אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.

הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.

לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.

למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.

אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.

אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.

צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.

אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.

אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.

א. ליל הסכינים. אמש כבר החלו בצה"ל להאשים את הממשלה בפיאסקו של הקרב על המרמרה. הממשלה, אמר קצין בכיר לערוץ 10, נתנה לצבא משימה: לעצור את המשט. עצרנו אותו. מה עוד אתם דורשים? שנעשה את זה בצורה שלא תהיה תבוסה אסטרטגית? מצטערים, זה לא אנחנו. אל תדרשו יותר מדי.

פעם אחר פעם מתברר צה"ל כחוליה החלשה, הכושלת – אבל זו שמשתמשים בה שוב ושוב בנסיון להוכיח שהיא עוד יכולה, כמו פעם. מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, בין השאר, לפצות על אובדן הכבוד של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון השניה היתה אמורה להיות פיצוי על הבריחה מלבנון ב-2000, לחתוך דרך קורי העכביש של נסראללה. תרגיל הירי "עופרת יצוקה" היה אמור להיות פיצוי על מלחמת לבנון השניה. אנחנו יודעים איך כל זה הסתיים.

כשצה"ל מקבל על עצמו משימה צבאית, ונכשל בה – כמו שהוא עושה בארבעים השנים האחרונות – האחריות היא קודם כל עליו. בסופו של דבר, כן, יש גם פוליטיקאים. אבל בראשיתו של דבר, יש קרב מחלקתי/פלוגתי (לא עשינו שום דבר יותר גדול מזה מאז 1982) כושל. צה"ל תמיד נכשל, תמיד מכשיל – ותמיד מפיל את התיק על ההנהגה הנבחרת.

כן, הממשלה היתה חסרת אחריות מתמיד. אבל לא היינו שומעים את הטענה הזו אם לוחמי השייטת אכן היו משתלטים על המרמרה בלי לירות ביותר מחמישים איש. הממשלה – או, ליתר דיוק, שר הבטחון, ראש הממשלה, ובוגי יעלון – מסרה לצה"ל משימה. הוא לא עמד בה. היו גם פשלות אחרות, בלי שום ויכוח. כולן מחווירות לעומת העובדה הבסיסית הזו.

ב. תאמו את השקרים שלכם, אתם פאתטיים. במשך כל אתמול ייבבו מפקד חיל הים, האלוף אלי "חשפנית" מרום, שר הבטחון, דובר צה"ל ושאר ירקות שהם נורא הופתעו, שהם בכלל לא חשבו שזה יהיה ככה, שהפושטים ציפו לקבל כוס תה מרענן כשהם מגיעים לסיפון, ופתאום – בום, אלות, סכינים, איזה מוט ברזל שלאיזה חייל נראה כמו קנה רובה, וטראח – תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

וזה היה עשוי, במאמץ, להשמע משכנע, אלמלא העובדה שבשבוע האחרון הזהירו אותם קודקודים עצמם שוב ושוב שעל סיפון המרמרה נמצאים אנשי ארגוני טרור, תומכי אל קאעדה, קלינגונים, אנשי חמאס, ושלל מרעין בישין, ושעל כן – כבר ביום חמישי! – "יש חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות" וש"אנחנו רוצים להימנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות נאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון".

אז מתי שיקרו לנו בצה"ל? כשטענו שמשט ×¢×–×” הוא סכנה ברורה ומיידית לבטחון ישראל – או כשקוננו אתמול ואמרו שמי ידע, מי חשב, מי העלה על הדעת? ואיך, לעזאזל, התיישרה כל התקשורת הישראלית עם עמדת מיניסטריון האמת הזו, בלי פקפוק ובלי להזכיר דברים שנאמרו לפני פחות משבוע?

דבר אחד ברור: כשטען היום ראש מחלקת מבצעים בצה"ל שחיל הים נמנע מלשתק את מנועיה של המרמרה "בגלל חשש למשבר הומניטרי", הוא שיקר שקר גס ומטומטם – ואף אחד לא הזכיר לו שאותם מסוקים שהורידו לוחמים יכולים גם להשליך בקבוקי מים.

ג. חותרים למגע בכל הפיאסקו הזה, בכל גל הבכיינות – עליו מיד – שוב ושוב חוזרים על הטענה ש"לוחמים לא היתה ברירה". בולשיט. ודאי שהיתה להם. היו להם כמה וכמה ברירות.

כשהתחוור שהנוסעים הזועמים קשרו את הכבלים של המסוק לתורן, מה שכל מפקד אחראי היה עושה היה לנתק מגע, להתרחק, ולחזור עם תגבורת. זה מה שהמשטרה, וגם חיילים שפויים, היו עושים. לא זה מה שקרה: ההסתערות – התמרון היחיד שצה"ל מכיר – התבצעה למרות הכל.

גם כאשר החלו הלוחמים לרדת אל הספינה, עדיין היתה אפשרות אחרת: נסיגה. קפיצה לים ושחיה אל הספינות הישראליות הסמוכות. אבל בצה"ל לא נסוגים. התוצאה היא מותם של תשעה אזרחים, פציעתם של עשרות נוספים, ותבוסה אסטרטגית. וכמובן, הכותרת "להצדיק ולשתוק" ב"מעריב" היום.

ד. ליבבה תמיד אנחנו. הציבור הישראלי, והתקשורת הישראלית, מזמן לא נראו דוחים כל כך. יחידת קומנדו עילית, מגובה בספינות, מסוקים ולוחמה אלקטרונית, הסתערה במים בינלאומיים על ספינה נושאת דגל זר שעל סיפונה קבוצת אזרחים חמושים בנשק קר. מספר התוקפים – כ-20 עד 30 – היה דומה עד זהה למספר המותקפים.

ובכל זאת, ולמרות ההרוגים והפצועים, עלתה היבבה של הישראלים השמיימה. איך הם העזו לעשות לנו את זה. זה היה אמבוש. מלכודת. לינץ'. במועצת הבטחון של האו"ם, טען השגריר הישראלי שהלוחמים "התגוננו מלינץ'".

לינץ', במובן המקובל של המילה, הוא התקפה רצחנית מצד המון כלפי מספר קטן של אנשים, בדרך כלל בני מיעוט שאינם מסוגלים להגן על עצמם. במקרה שלנו, אנחנו מתבקשים להאמין שאנשי הקומנדו שהסתערו על מספר זהה של אנשים שלכל דבר ועניין לא היו חמושים – לא, דובר צה"ל, כאפייה איננה נשק – נפלו קורבן ללינץ'.

וכמובן, התקשורת, שמזמן הפכה לחנפת האספסוף ולא זו שאומרת לו את מה שהוא לא רוצה לשמוע, מיהרה לשחק את התפקיד. היא שידרה שוב ושוב את התמונות של תוקפי המרמרה שחוטפים מכות. היא לא שידרה את התמונות של הירי, ואת מה שקרה אחריו. כלומר, לב האירוע – מותם של כעשרה אנשים ופציעתם של עשרות אחרים – נעלם מהצופה הישראלי. כל מה שיש הוא חיילים חוטפים מכות ואחד מהם מועף אל מעבר לסיפון. מה שקרה לפני – ההסתערות הפיראטית בלב ים, בלילה, תחת נסיון להשתקה תקשורתית – ומה שקרה אחרי – הגוויות, הפצועים, צעקותיה של חברת כנסת "אל תירו, יש פה פצועים" – נדחקים. כל מה שיש הם חיילי צה"ל חוטפים מכות. אלה לא חדשות, זו הצטרפות לתעמולה.

נקודה למחשבה: את מה שעשו אנשי המרמרה לשייטת 13, עשו מעפילי אקסודוס לאנשי הצי הבריטי. שתי הספינות היו הרבה יותר מצג תקשורתי מאשר מאמץ הומניטרי אמיתי. ועדיין, לא נראה לי שמישהו בישראל – בהנחה הבעייתית שהוא יודע על מה אני מדבר – יעמוד דווקא לצידם של המלחים והנחתים הבריטים ב-1947.

אגב, הם הרגו רק ארבעה. והם נתקלו בהרבה יותר התנגדות. והם לא היו אנשי יחידה מובחרת.

ה. משרתי ההסברה. לאורך כל סוף השבוע הופצצנו על ידי אפרט ה-Hasbara שלנו, שאם לשכנע את הגויים הרשעים אינו מצליח לפחות הוא שוטף את מוח תושביו, בטענה המתחסדת שמשט החופש לעזה לא הסכים להעביר חבילה לגלעד שליט ושעל כן הוא איננו משט הומניטרי.

העובדה שמשט הומניטרי יכול לעשות הבחנה דקה בין מליון וחצי אזרחים הנתונים מזה ארבע שנים כמעט במצור ובין גורלו של חייל היתה כנראה מוגזמת לתושבי ישראל. השטיק ההסברתי הזה עבד – שוב, על הישראלים, שהם ככל הנראה המטרה של משרד התעמולה.

אבל הטענה הזו היתה שקרית. מטה המאבק של גלעד שליט קיבל הצעה להעביר מכתב לשליט מאחד המשתתפים במשט, חבר הפרלמנט האירי מרק דיילי. הוא העדיף שלא להיענות להצעה – ולצאת בהודעה מפוברקת לעיתונות הישראלית. זו, מצידה, לא טרחה לפשפש יותר מדי במידע שהוצע לה, ובלעה את השקר על קרביו.

ו. כשלון התעמולה. הרבו לקונן במקומותינו אתמול, אפילו יותר מתמיד, על כשלון ה-Hasbara. הטענה הזו תמיד היתה מטומטמת – הבעיה היא לא בתדמית, היא במציאות – והיא היתה מטומטמת במיוחד אתמול. מדינה ששר החוץ שלה הוא ליברמן, שסגנו הוא דני איילון וששר ה-Hasbara מגיע ממפלגת ישראל ביתנו, עדיף שתוותר על המאמץ.

ובכל זאת צריך לומר משהו. יבבנינו האמיצים השתלטו על המרמרה בסביבות שמונה וחצי בבוקר, אחרי כמעט ארבע שעות של מאבק שאלמלא תוצאותיו הטראגיות היה פארסה. ובכל זאת, ישראל לא הצליחה לשדר תמונה של שייח' ראעד סאלח אלא כמעט תריסר שעות לאחר מכן. נחזור על זה: בעידן הרשת, מול חופיה של "אומת סטארט אפ", לא הצליח המערך הטכני של ישראל להעביר תמונה של עצור שעות ארוכות לאחר שנעצר. בינתיים, פרחו להן שמועות שרק במזל רב לא גרמו להתלקחות במגזר הערבי. הטמטום הזה הוא באמת בלתי מובן.

ז. לא למדו דבר ולא שכחו דבר. חיל הים ממתין בסבלנות להגעתה של ספינה הומניטרית נוספת, שיצאה מאירלנד. הוא מתכוון לפעול בדיוק באותו אופן. "יצרנו התרעה", אמר גורם בכיר, והוסיף "נפעל על פי אותו מודל בנחישות".

שמה של הספינה, אגב, הוא הרייצ'ל קורי.

(יוסי גורביץ)