החברים של ג'ורג'

כולם חשים: המלחמה הבאה
אינה נותנת לקנצלר לישון.
איך זה היה אילו הקנצלר היה מרשה לעצמו קצת שינה
ומלחמה לא היתה באה?

ברטולד ברכט, "דאגות הקנצלר"

בנימין נתניהו הכריז אמש (שני) ש"אנחנו לא בזמנים רגילים, הסכנה הולכת ודוהרת לכיווננו, ודבר מסוכן לגוף חי הוא לא לזהות את הסכנה." הסכנה, כמובן, היא איראן, ונתניהו היה מאד מפורש בנושא: "מי יסיר את הסכנה?", שאל רטורית, וענה: "או אנחנו, או אף אחד".

באותו היום, הודיע לנו סגן שר הבטחון מתן וילנאי שהתרגיל הגדול של פיקוד העורף, שמתוכנן לתחילת השבוע הבא, איננו "מצב דמיוני, זה לא תלוש מהמציאות, ואם תפרוץ מלחמה, יתכן מאד שזה מה שיקרה".

מה בתפריט של מערכת הבטחון? מלחמה בצפון, מלחמה בדרום – והתקוממות של ערביי ישראל. מערכת הבטחון כבר סימנה 20% מכלל האוכלוסיה כאויבים. סימון שגרתי, אתם יודעים. שום דבר יוצא דופן. אין ממה להתרגש. אנחנו רק "מתכוננים". מכון ראות החליט, באורווליאניות חריגה אפילו לארגונים ציוניים, שהתרגיל יהיה "הזדמנות לתרגול יחסי הגומלין בין המגזרים בחירום". וואלה.

למה צץ פתאום תרגיל כזה, ודווקא עכשיו? אולי בגלל ההבטחה ההיא של נתניהו. אחרי הכל, הוא רכב על הנמר של המלחמה מול איראן יותר מדי זמן. שנים ארוכות שהוא מפמפם לנו שאיראן היא 1938 והשנה היא גרמניה. (ראוי לציין שאליבא דנתניהו, 1938 היתה שנה ארוכה מאד מהמקובל: היא נמשכה כמעט כל תקופת אולמרט). עכשיו אין לו עוד ברירה: הרטוריקה שלו רדפה אותו. אם תעשה איראן כמעשה צפון קוריאה מבלי שממשלתו תנקוט בצעדים דרסטיים, הוא מחוסל פוליטית. הוא קשר בעצמו את גורלו בגורלו של אחמדניג'אד. עכשיו אין לו לאן לסגת.

נתניהו לא יכול לדבר על הסתגלות לפצצה, בין השאר משום שלאחר שהצבא ופוליטיקאים חסרי אחריות – לא קל לעיתים להבדיל בין השניים – פמפמו את הסכנה האיראנית במשך עשרים שנה ויותר, הפאניקה בציבור ×›×” גדולה, עד ש-23% מהאוכלוסיה כבר הודיעו שהם יחפשו דרכון אחר ברגע שזה יקרה. אם נטישה המונית כזו אכן תתרחש, חלק לא מבוטל ממנה ×™×”×™×” באשמתו של נתניהו, הפאניקר הלאומי.

אז נתניהו מחויב למלחמה. דעת הקהל תומכת – במלחמה היא תמיד תומכת, ומלחמה, כדברי ברכט, "תמיד מוצאת לה דרך" – והרמטכ"ל השתחץ היום באומרו ש"תפקידי להכין את כל החלופות לטיפול בסוגיית הגרעין של איראן, וכך אני עושה". כשמדינה גרעינית מודיעה שכל האופציות פתוחות, ×–×” מדאיג – בערך כמו שמראהו של שימון פרס המוחה על פרויקטים גרעיניים במדינות שבהן "עם רעב ללחם", נלעג.

* * * * *

איך ייראה התרגיל ×”×–×”? אני יכול לומר לכם מנסיוני האישי – נכחתי בכזה בדיוק ביום חמישי שעבר – שהוא ייראה כמו אם כל ריקודי התרנגולות הערופות. בשום שכל, קיבל הגדוד שלנו התרעה על פגיעה צפויה של טיל נושא חל"×› באזור הוד השרון. יצוין שמודיעין ×›×–×” בדרך כלל לא קיים בזמן אמת. יצוין גם שברוב המקרים הצפויים, לגדוד לא ×™×”×™×” זמן להתאמן שלושה ימים קודם לכן.

ואולי טוב שכך. היינו אמורים להיות שם בשש וחצי. הגענו בשבע וחצי-רבע לשבע לנקודת איסוף שמרוחקת כחמש דקות נסיעה ממקום נפילת הטיל – שכאמור, היה ידוע לנו במדויק. המתנו בחוסר סבלנות לצפירה, שתעיד על נפילת הטיל. היא נשמעה ב-08:17. מיד – אוקיי, זה ביטוי לא מדויק; "בעצלתיים" יהיה נכון יותר – התארגן הגדוד לתזוזה, ותוך זמן קצר הצליח לגמוא את המרחק, ולהגיע לאזור האסון ב-10:04. כלומר, יותר ממאה דקות לאחר האות, ולאחר שהיה לנו יום להתכונן. בפרק הזמן הזה, מן הראוי לציין, כל האוכלוסיה באזור כבר היתה מתה.

יתר על כן, מאחר והיום היה חם, וזה היה היום האחרון של המילואים, לאף אחד מהחיילים לא היה כוח להסתובב עם כל חליפות המגן הכבדות הללו, וחלק ניכר מהחיילים פשוט הסיר את הקסדות. אחד המ"פים שלנו פשוט תלש את השערות. "וזה," הוא אמר לי במרירות, "עוד במצב סטרילי. בלי הפאניקה של אירוע אמת".

זה לא נראה כמו תרגיל, זה נראה כמו פיקניק. החוליה של עבדכם הנאמן היתה אמורה לפקח על מטלה שלישותית כלשהי, מאחר וקצינת השלישות המחוזית רצתה להדחף בכל כוח לתרגיל ("האמת," היא אמרה לנו בתדריך יום קודם, "שלשלישות אין שום חלק בתרגיל. בכל זאת ננסה"). הקצינה הנ"ל הבטיחה לספק לעבדכם הנאמן ולחבר מרעיו שולחנות, כסאות, שאר ציוד משרדי (על מחשבים לא היה מה לדבר), ואפודים מסומנים שהיו מיועדים להבהיר לכל החיילים שיש להתייחס אלינו ברצינות. היא לא הצליחה לעמוד במטלה הזו. קוששנו כמה כסאות מהרס"ר, התמקמנו מחוץ לאוהל הטיהור מתוך כוונה לכתוב על הכסאות – קצת קשה לכתוב באוויר – וחיכינו לחיילים שיגיעו.

אף חייל לא הגיע. כשביררנו את הנושא, מקץ כעשרים דקות, התברר שלא היה להם אינטרס, בחום הזה, להכנס לאוהל הטיהור, אז הם לא נכנסו. הם פשוט עקפו אותנו והלכו ישירות לשולחנות עם השתיה הקרה והכיבוד.

ככה זה נראה, כשלרשות הגדודים המעורבים היו כמה ימי אימון וידיעה מדויקת על מיקום הפגיעה. במצב אמת זה ייראה גרוע יותר. גרוע הרבה יותר, אם זוכרים שחלק ניכר מחיילי פיקוד העורף הם אנשי מילואים. צריך גם לזכור שבמצב כזה, כשטילים נורים על העורף – וסביר שיירו מאות מהם – האינסטינקט הראשוני של איש משפחה הוא להגן על משפחתו. המראות של הקרנבל בהוד השרון ודאי לא יחזקו את תחושתו שהוא צריך למהר דווקא לנקודת האיסוף.

* * * * *

אבל מסתבר שהעובדה שהוא ניצב במרכז הזרקור לשם שינוי, מפיחה עזוז בעורקיו המסתיידים של פיקוד העורף, למרות הישגיו המפוקפקים בשטח. אחד הקולונלים של הפיקוד, אלי כספי, מצא לנכון לשלוח מכתב לפקודיו, ובו התייחס לפתרון שתי המדינות כאל "אשליה", וקרא לחיילים לשמור על "אחדותנו כמדינה דמוקרטית ישראלית בעלת צביון יהודי". לא דמוקרטית ויהודית, אם כן, אלא "דמוקרטיה יהודית".

במקום לעמוד מול בית דין צבאי, בשל ערבוב צבא ופוליטיקה, ממשיך הקולונל בתפקידו. דובר צה"ל הסביר כי "המסמך נכתב על דעתו של קצין המילואים בלבד" וכי "הנושא ייבדק". אנחנו כבר מורגלים ב"בדיקות" של דובר צה"ל.

וכדי להבהיר לנו מה משמעותה של "דמוקרטיה יהודית", נעצרה אתמול פעילת חד"ש נועה סלור, שניסתה להפגין נגד "חוק הנכבה" באוניברסיטת באר שבע. מאבטחי האוניברסיטה לא איפשרו לה ולאחרים לחלק כרוזים בנושא בתחום האוניברסיטה, וכשסלור התעמתה עם הקב"ט, כשהיא תוהה מדוע לתנועות פוליטיות אחרות מותר לחלק כרוזים, היא נעצרה. המאבטחים טענו שהיא כינתה אותם "פאשיסטים". בפעם האחרונה שבדקתי, זו היתה זכותה הדמוקרטית.

אולי כבר לא. אנחנו זולגים לעבר דמוקרטיה יהודית, אחרי הכל. שזה כמו דמוקרטיה עממית, או, מוטב לומר, פולקיסטית. ואולי המלחמה המתקרבת, שהכל כבר חשים בה, היא שתהיה הזרז למטמורפוזה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ראשון) את העלתה של הצעת החוק של ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו, האוסרת על ציון הנכבה, היינו אסון חורבנה של פלסטין בעת לידתה של ישראל. באותה הזדמנות, אישרה ועדת השרים גם הצעת חוק אחרת, של זבולון אורלב מ"הבית הלאומי", האוסרת "הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

בפני שתי הצעות החוק עומדת עדיין דרך ארוכה, ומידת החוקתיות שלהן מוטלת בספק, בלשון המעטה. ניתן להניח, עם זאת, שהן תעבורנה את שלוש הקריאות. האספסוף רוצה בהן ומעטים מעיזים להתנגד.

בקיצור, אם להיות אישי לרגע, הממשלה הנבחרת שלי רוצה לסתום לי את הפה, לסגור לי את הבלוג, ולשלוח אותי לכלא ×›×™ אני קורא לשינוי דמותה של ישראל באופן חוקי ולא אלים. הבעיה הפרקטית עם ההצעה הזו, מעבר לפאשיזם המבוהל שבה, היא שהיא משאירה בפני מי שבכל זאת חושב שהמדינה הזו רקובה מהיסוד שתי ברירות בלבד: להמלט או להתייחס לממשלה כפי שהיא – אויבתו וסוהרתו – ולמרוד נגדה.

למרד צבאי אין סיכוי של ממש גם בחלומות הפרועים ביותר, וגם אם היה – מה היינו עושים באספסוף הלאומני שהכנענו? כופים עליו שלטון צבאי וגוזלים את זכויות האזרח שלו? בקצרה, ממשלת ישראל מבקשת ממני בנימוס לעשות את המעשה היהודי ביותר: לשים לב שהקרקע בוערת, לאסוף את הפקלאות וללכת. היא לא רוצה בנאמנותי.

הבני זונות עושים את זה בדיוק כשסיימתי את שירות המילואים שלי. אלא מה. וכמובן, זה עוד קצת נפט למדורת מלחמת האזרחים שאנחנו שוקדים כל כך לארגן עם ערביי ישראל. זו, אחרי הכל, המטרה.

* * * * *

המבט ההיסטורי מאפשר בכל זאת סוג של נחמה. משטרים שמפעילים כך משטרת מחשבות, שאוסרים על ביטויים פופולריים של מחאה, הם משטרים חלולים שיודעים בעומק ליבם שלקיומם אין עוד הצדקה, שהדעה שלהם איננה יכולה לנצח בוויכוח ועל כן היא חייבת לאחוז בחרב, אם לא כדי להכריע את הדעה הנגדית, אז להכריע את האוחזים בה. אימת האין, תודעת החלילות שלהם עצמם, חוסר בטחונם, הם שגורמים לסגת מדוכן הדיונים אל הנשקיה. המוקד תמיד מחדד את המחשבה.

הנחמה הזו היתה מועילה יותר, אילו רק אפשר היה להאמין שכשתקופת החושך תחלוף – אנו נוטים להאמין שהן חולפות, מה שלא תמיד נכון – יחזור העם אל עשתונותיו, יתבייש במעשיו בימי ההיסטריה, ויתקן את דרכיו. כך היה לאחר ציד המכשפות של סיילם, לאחר ההיסטריה של ימי מקארתי (שם, לפחות, אכן היו מכשפות), וגם לאחר הפאניקה שבאה בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. הנשיא אדמס, אומרים, התחרט עד יומו האחרון על שחתם על "חוקי הזרים וההסתה" הידועים לשמצה.

אבל ישראל, כפי שמקפיד הימין שלנו להזכיר לנו שוב ושוב, איננה מדינה מערבית. היא מדינה יהודית, והיהודים, לאורך כל ההיסטוריה שלהם, בכל פעם שדפקו את הראש בקיר, לא ניסו לבחון האם אולי כדאי להפסיק, אלא הגיעו למסקנה שהם לא דפקו את הראש חזק מספיק. ניטשה כתב יפה שאצל כל אומה אחרת, התבוסה הטוטאלית של חורבן ירושלים המקראית היתה מביאה להפסקת פולחן יהוה: האל שכרע מול אלים אחרים היה מוחלף. כהני יהוה הם שאחראים לאחת התפניות הטראגיות בתולדות המחשבה: שהתבוסה איננה באשמת האל, אלא באשמת מאמיניו, שסטו מהדרך הנכונה. בשל חטאינו גלינו מארצנו.

כשתקרוס ישראל – והיא תקרוס; אם לא תקרוס בקרוב, כפי שיש להניח, תקרוס בעתיד; כולן קורסות – ימשיכו יורשיהם של הכהנים להפיץ את הארס הישן: לא היינו מאמינים מספיק. לא הקרבנו מספיק. הם לא יאמרו "ראי, אדמה, ×›×™ היינו בזבזנים עד למאד": הם לא יוכלו לומר שישראל היתה יהודית מדי, ועל כן נחרבה. הם יאמרו שהיא לא היתה יהודית מספיק. ועל כן, כשהמקום יתחיל לקרוס, הם יטענו שיש להגביר את היהדות – הם יקראו לזה "חינוך לערכים" – מבלי להבין שהיא הרעל שהרג את ישראל. המיתוסים הפוליטיים שלנו – ארץ בלי עם לעם בלי ארץ, ארץ הבחירה, המשיחיות שהיא היא אבן היסוד של הציונות שלאחר הכרעת אוגנדה, הסירוב לחיות כעם נורמלי – הם שמבטיחים את חורבננו.

יש לקוות שעולם שפוי יותר לא ייתן לנסיון הזה לחזור על עצמו. ובינתיים, מה נעשה? נציין את הנכבה. את יום העצמאות, הרי, לא ניתן יהיה לציין כשיחדלו שרידיה האחרונים של העצמאות.

(יוסי גורביץ)

בעכו נערך בסוף השבוע, לראשונה, טקס אזכרה לנכבה, החרבתה של פלסטין (מושג גיאוגרפי ותרבותי, אני יודע) וגירושם של יותר מ-700,000 מתושביה. כשדיווח MyYnet על האירוע המתוכנן, טרח להבהיר לכותביו מה הם צריכים לחשוב: "אחרי הפגנת ה-1 במאי שבה הונפו דגלי פלסטין, ממשיכים ערביי עכו למתוח את החבל".

כמובן, אם תעבור הצעת החוק של "ישראל ביתם" בנושא, לא יהיו עוד תהלוכות מסוכנות כאלו ברחבי ישראל, ואף אחד לא ידבר על ההיסטוריה. לא בקול, על כל פנים, ולא בלי מבט מבוהל לאחור. ככה זה ברוסיה הפוטיניסטית, המודל של ליברמן. אפשר יהיה להחזיר את השלדים לארון, ולקוות שלשם שינוי הם יישארו שם. זה יהיה צעד דמוקרטי למשעי, כמובן, אם כי יש להניח שהחוק לא יופנה כלפי ישיבות חרדיות שמציינות את יום העצמאות כיום אבל. לא צריך להגזים.

ב"הארץ", קרא הבוקר נדב שרגאי "להתנחל ביפו, עכו, לוד ורמלה". ישראל היהודית, הוא מקונן, מאבדת את הערים המעורבות. הוא צולל ישירות אל הפרוטוקולים של זקני הוואקף, ומתאר כיצד ניסתה אגודת צדקה ערמומית של החמאס לרכוש, לא פחות, 50 דונמים חקלאיים, ומזימה נפשעת זו סוכלה רק לאחר ש"יזמים יהודים גייסו את הסכום הנדרש והצילו" את הדונמים.

אין, לדעת שרגאי, די חיכוך בין פלסטינים ויהודים במה שהיתה פעם פלסטינה-א"×™, והוא מקונן על כך שתנועות נוער חילוניות "אינן שולחות דרך שגרה גרעיני חיזוק" לערים המעורבות – בניגוד חד לתנועות הנוער הדתיות. הוא טוען ש"באנינות, רומזים ארגוני השמאל" ×›×™ המאבק על שטחים נקיים מערבים הוא מאבק ×’×–×¢× ×™, ובאמצעות הטריק הרטורי ×”×–×” הוא מנסה להסתיר את הגזענות הבוטה של ×”"מאבק" הדמוגרפי. 

ואלה לא רק תערוכות והצהרות בומבסטיות של פוטין דה לה שמאטע, או מאמרים מתלהמים של מתנחל-המחמד של קבוצת שוקן. כ-2,000 צעירים ערבים העזו השנה לצאת נגד גל ההתבדלות המשולב לתנועה האיסלמית ולתנועה הנאצריסטית, וביקשו לשרת שירות לאומי. המדינה דחתה אלף מהם. "מחסור בתקנים" הוא התירוץ הרשמי.

משהו משונה מאד קורה כאן. ב-2005-2006 היו רק 240 מתנדבים כאלה; ב-2006-2007, 289; ב-2007-2008, זינוק חד, של יותר מ-100%, ל-628; השנה, 2008-2009, יש כבר כ-1000; ובשנה הבאה, שתתחיל רשמית בקיץ, היו אמורים להיות כ-2,000. נרשמה גם עליה קטנה במספר המתגייסים הערבים לצה"ל. מאיפה באו כל אלה? איזה זרם מעמקים שלא סוקר הניע אותם?

זה לא משנה, כי זה יישאר בגדר "אמורים היו", כי למנהלת השירות הלאומי – שמאחר ועד לאחרונה היה נחלתן של בנות דתיות בלבד, מאוישת במספרים גדולים של חובשי כיפות ועוטות שביס – אין תקנים לעוד אלף צעירים ערבים שידפקו את הרטוריקה של ליברמן. תקנים ל-3,000 צעירות דתיות, 2,700 מהן בחינוך החילוני – דווקא היו להן, עד שמשרד החינוך אמר לא.

כלומר, יש גל התנדבות והתחברות ערבי, והמדינה – באמצעות שלוחיה חדורי האמונה, אלה שמאמינים שצריך להתנחל גם בישובים המעורבים – אומרת להם "לא". לכו לעזמי, היא אומרת. ×›×›×” אנחנו אוהבים אתכם. בואו נדחוס את אבק השריפה עוד קצת. בואו נראה להם שאם הם – מבוזים במולדתם, רוב אדמותיהם שדודות, קורבן לבוז, לטינה ולגזענות – יושיטו לנו יד, היא לא תשוב ללא נשיכה. לכו, בל"ד והתנועה האיסלמית מחכים לכם. משהו דומה לזה, לדברי ב. מיכאל, כבר קרה פעם: באמצע שנות החמישים, הדפיס צה"ל קריאת גיוס לצעירים הערבים, ככל הנראה במגמה להוכיח שהם אינם עושים זאת. להפתעת הקצונה, ×›-4,000 איש התייצבו וביקשו להתחייל. הם פוזרו במהירות והצו × ×’× ×–.

רצוי להזכיר שעד שישראל לא הפכה את העדה הדרוזית לעדה נפרדת, דרוזים לא נחשבו לשונים במיוחד מהמוסלמים הסונים הרגילים. על פי הנהלים ששררו בזמן המנדט, הדרוזים נשפטו בבתי הדין השרעיים יחד עם הסונים. ישראל היא שהבדילה אותם, ובקושי חלפו 50 שנים ומעט זוכרים זאת. חלק ניכר מהדרוזים היו בצד השני של מלחמת 1948. מה היה קורה אם ישראל הרשמית היתה נוקטת מדיניות כזו גם כלפי כלל הציבור הערבי?

זה לא קרה, כידוע. ומאחר וישראל היא מדינה גזענית, היא גם מקפידה לוודא שחייליה הדרוזים יהיו מרירים. כפי שאמר לי אחד מהם, "יש בישראל ארבעה סוגי אזרחים. סוג א': חרדים. לא משרתים, מקבלים שירותים. סוג ב': חילונים. משרתים, ומקבלים שירותים. סוג ג': ערבים. לא משרתים, לא מקבלים שירותים. סוג ד': דרוזים. משרתים, ולא מקבלים שירותים." כששאלתי אותו למה אחוז גבוה כל כך של דרוזים פונה לשירות בכוחות הבטחון, הוא ענה "זה די פשוט. כשאני יוצא לתל אביב, במדים, אז מיד זה 'בוא הנה, חייל, תאכל משהו, תשתה משהו'. כשאני משתחרר ומגיע לחפש עבודה, על אזרחי, אז זה 'לך מכאן, ערבי'". בעשור האחרון, נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציית הגיוס בקרב הדרוזים, מה שלא צריך להפתיע אף אחד.

וכשהיאוש יתגבר על הפחד, וראאד סלאח ודב ליאור ישלבו ידיים במיטוטה של מדינת ישראל – מי בשם החליפ'ות, מי בשם ממלכת כהנים וגוי קדוש – וכשדם וטרור בקנה מידה שלא נראה מאז מלחמת האזרחים הקודמת ישטפו אותנו; כשנאסוף את עצמנו מן ההריסות (אם ×™×”×™×” מה לאסוף); כשננסה להבין מה לעזאזל קרה כאן, איך הגענו לפה, לפחות שלא נשקר לעצמנו. לפחות שלא נחזור על השקר הצדקני של "הצענו להם חיים בצוותא והם לא הסכימו". משפט קולע יותר ×™×”×™×” "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

הערה מנהלתית קצרה: נתפסתי לאנגריה. בארבעת הימים הקרובים אני הופך לעובד כפיה. אני מקווה שזה יסתיים קודם לכן. אשתדל לעדכן. יש לכך השלכות ברורות על יכולת העדכון של הבלוג, שלא לדבר על תגובות.

(יוסי גורביץ)

צה"ל ממשיך לנסות לטייח את העבירות שביצע תא"ל משה תמיר. הלז, נזכיר, הורה לנהגו לאפשר לבנו הצעיר – בניגוד לפקודות – לנהוג בטרקטורון. הילד עשה תאונה. תמיר התחיל לכסת"ח. במקום לציין בדו"ח התאונה מה באמת קרה, הוא רשם את שמו של הנהג (!) כאחראי לתאונה, וכדי להתחמק מחובת הדיווח לביטוח שלח את ראש הלשכה שלו לשלם כסף מזומן לנהג הנפגע.

אז מה היה לנו פה? עבירה על נהלי הצבא, זיוף מסמכים, הפלת אשמה על חייל חף מפשע – למעשה, היחיד שפעל כשורה בכל מהלך האירוע – ושימוש בקצינה הסרה למרותו למטרות שבלשון המעטה אין להן שום קשר לפעילות צבאית. כל זה במישור הפלילי, לפני שהגענו לבעיות אתיות ומנהליות, כמו שחצנות, חוסר אחריות וטמטום כולל.

מן הראוי להזכיר – הכתבות הדנות בנושא לא עשו זאת – שזאת לא הפעם הראשונה שתמיר מוצא את עצמו בפני בית דין צבאי. בשנות התשעים, בזמן שצה"ל עדיין ישב ברצועת הבטחון, שניים מחייליו של תמיר התחשמלו למוות לאחר שהאנטנה של הרכב בה נסעו נגעה בקו מתח גבוה. זו היתה התאונה השניה באותו מקום ומאותה סיבה בדיוק. אחר כך הגיעו בצה"ל למסקנה שאולי כדאי לבזבז כמה שעות עבודה ולא כמה חיי חיילים, והגביהו את הכבל. תמיר, שהיה המג"ד, יצחק "הבוגד" גרשון, שהיה מפקד הגזרה, והמ"פ הורשעו כולם בהתרשלות במילוי תפקידם. סעיף האשמה המקורי היה הריגה ברשלנות.

עכשיו תמיר מודה, כחלק מעסקת טיעון. עסקת הטיעון כוללת מחיקה של סעיפי שיבוש הליכי משפט, ותמיר יורשע על פי הודאתו בעבירה ברישום מסמכים (שם מנומס לזיוף), בשימוש שלא כהוגן בציוד צבאי, ובהתנהגות שאיננה הולמת. התביעה דורשת הורדה בדרגה, הסניגורים טוענים שמדובר בחוצפה.

אם תמיר לא היה תא"ל אלא סג"מ, כנראה שאף אחד לא היה טורח לעשות איתו עסקת טיעון. אם יש סיבה טובה לשלוח את תמיר לכלא לפני שחרורו לאלתר לאזרחות כקצין שאיננו אומר אמת, הרי היא קו ההגנה הנוכחי של תמיר. הוא רוצה שנאמין לו שבזמן התאונה "הוא חשב רק על הבן" ולא על עצמו. אם הוא רצה למנוע מבנו רישום פלילי, הוא יכול היה לרשום את שמו כאחראי לתאונה. אבל זה עשוי היה לעכב את הקריירה שלו וכידוע לא קרה. תמיר העדיף להטיל את האשמה על החפ"ש שלו, שכזכור היה זה שהתריע שלתת לילד לנהוג ברכב צבאי זה לא חכם.

כלומר, ברגע שהקריירה שלו היתה בסכנה, העדיף תמיר לחסל קריירה של אחד מפקודיו. ספק אם יש סיבות בוטות יותר להתרת החוזה של קצין. אם כך הוא נוהג בתאונה שקרתה באשמתו, אין לדעת איך ינהג בפאשלה מבצעית שלה יהיה אחראי.

זה כנראה לא יקרה, משום שתמיר שייך לקליקה של בכירי גולני. הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, קידם את אנשי חיל האוויר; הרמטכ"ל הנוכחי, איש גולני, מקדם אנשי גולני. גבי אשכנזי אף שלח מכתב המלצה על תמיר לשופטיו של האחרון, ונכח בדיון. זה רמז בוטה משהו לשופטים, על פסק הדין שרוצה הרמטכ"ל. ואלא אם יקרה משהו מפתיע במיוחד, הוא גם יקבל אותו.

אז עכשיו גנרל ששיקר וזייף מסמכים ייצא בזול, וכנראה גם יקודם. מה שהיה פעם הצבא הערבי הטוב ביותר במזרח התיכון הופך במהירות לעוד צבא ערבי. וזה בסדר, יעברו על זה לסדר היום: אחרי הכל, אשכנזי גם מסוגל לגעור בראש הממשלה. התקדמנו קצת: לפני חמש שנים, הרמטכ"ל הרשה לעצמו לגעור רק בכנסת.

(יוסי גורביץ)

אסור להשוות, אלא רק כשמותר: שמעון פרס, נשיאנו, משמש בשבועות האחרונים כשכבת ההגנה של בנימין נתניהו, ומרכך את תדמיתו – ואת תדמית שר החוץ שלו – בעולם. על פניו, זו התערבות גסה ובלתי ראויה של נשיא בפוליטיקה. אבל זה שימון. התרגלנו. מי שהופתע מתפקידו החדש של פרס, לא צריך היה להיות מופתע: הוא ביצע אותם תפקידים עבור אריאל שרון.

יכולת ההפרזה של פרס עבדה שעות נוספות בפגישתו עם ברק אובמה – או, ליתר דיוק, בדיווחים שפיזר פרס על אותה פגישה. לדבריו, הוא אמר לאובמה ש"אחמדניג'אד הוא קטסטרופה לאיראן, לעולם הערבי ולעולם כולו". אחמדניג'אד מחזיק במעט מאד סמכויות בפועל, ואם אפשר לטעון – בקושי מסוים – שמדובר ב"קטסטרופה לאיראן", הרי שהוא ודאי פחות "קטסטרופלי" לדימויה מאשר, למשל, שר החוץ אביגדור ליברמן לדימויה של ישראל.

פרס אמר עוד שישראל "איננה יכולה שלא להשוות" בין אחמדניג'אד והיטלר. האמנם אינה יכולה? הנה כמה הבדלים. היטלר היה שליט יחיד, כמעט כל יכול, בגרמניה; הוא לא עמד לבחירה מחדש. אחמדניג'אד מחזיק בכוח מוגבל הרבה יותר, והוא יעמוד לבחירות בקרוב. כלל לא בטוח שינצח בהן. על ההבדלים בעוצמה הצבאית והכלכלית של איראן ושל גרמניה הנאצית מיותר להרחיב את הדיבור. ההשוואה הזו נעשית נלעגת במיוחד כשמשווים את כוחה של איראן, מעצמה גרעינית בהתהוות, ובין כוחה של ישראל – שלפני 20 שנה ויותר כלאה אדם ל-18 שנה (והאריכה לאחר מכן את מעצרו לשארית חייו), משום שחשף את העובדה שיש לה 200 פצצות גרעין. יש לציין שקשה להניח שגילויו של מרדכי ואנונו גרמו לישראל להפסיק ולייצר פצצות נוספות, כך שאם בין אמצע שנות השישים ואמצע שנות השמונים יצרה ישראל 200 מהן, לא יהיה מוגזם להניח שכעת יש לה כ-400 מהן.

אבל ראוי להתמקד בנושא ההשוואה. בישראל טוענים תמיד ש"אסור להשוות" שום דבר לנאצים. לאחרונה פוטר מדריך ביד ושם, משום שהעז לציין את העובדה שהמוזיאון בנוי על אדמות גזולות, ושהוא משקיף על מקום שנקרא פעם דיר יאסין, שלוחמים ישראלים ביצעו בו ב-1948 משהו שפרס ודאי היה מגדיר כ"אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד". ישראל תמיד השוותה את אויביה, מנאצר והלאה, לנאצים. בן גוריון, האיש שלא הסכים שבתעודת הזהות שלו יהיו מילים בערבית, האיש שבתנועת יד מפורסמת התחיל את הטיהור האתני של ערביי ישראל, נהג להשוות אפילו את מנחם בגין לאדולף היטלר.

ישראל תמיד אהבה להשוות את מעשיהם של אחרים לנאצים. האיסור הוא, כמובן, על השוואה של מעשיה של ישראל עצמה – ועל השוואתן של שואות אחרות לשואה היהודית. ישראל היא מכחישת שואה מובהקת – בכל האמור לשואה הארמנית, לשואה האוקראינית, לשואה הצ'צ'נית ולשואת רואנדה. אמור מעתה, ה"אסור להשוות" הוא אמצעי לשימור ההתקרבנות היהודית ותו לא.

מתי זה טרור: לפני שבוע הודיעה המשטרה בקול תרועות ומצילתיים, שעצרה תשעה ערבים ישראלים כחשודים ב"טרור". חלף שבוע, ומישהו בפרקליטות התעשת – והתשעה, שמיוחסת להם הפלת עמוד על כביש ותקיפת רכב באבנים, לא מואשמים כעת בטרור אלא בהתפרעות גרידא. אבל הכותרות על "טרוריסטים" מקרב ערביי ישראל כבר עשו את שלהן. הדו קיום השברירי גם כך נסדק עוד קצת.

חסימת כבישים היא אמצעי מקובל בהפגנות בישראל. היהודיסטים עשו זאת שוב ושוב במהלך המאבק נגד ההתנתקות. התיאו-פאשיסטים שלנו נקטו בעוד שלל אמצעים, משפיכת שמן על כבישים כדי לגרום לכלי רכב להחליק, הנחת פצצות-דמה והודעה על חפץ חשוד, הצתת כלי רכב עמוסים בדלק וחומרי תבערה באמצע כביש, ונסיון ממשי מאד לפוצץ צובר גז. אז זה לא היה טרור, שהרי המבצעים היו יהודים כשרים.

צבא ההגנה למתנחלים: ביום שישי, עצר צה"ל פעילי שמאל שניסו למחות על הקמת מאחז בלתי חוקי אי שם באזור קרית ארבע. הם נעצרו משום שהגיעו לאזור, למרות שהיה "שטח צבאי סגור".

גם מתנחלים הגיעו למקום, ואף התעמתו עם המפגינים. הם לא נעצרו. הם גם שבו לאחר מכן. זו לא הפעם הראשונה: כבר ראינו שצה"ל פותח באש על מפגינים שמעיזים לפעול נגדו – אבל לא נוקט באותם אמצעים כלפי מפגינים שנמצאים "בצד שלו", אף ששניהם עוברים על צווי "שטח צבאי סגור" באותה מידה.

כל ×–×”, מבלי לציין את העובדה שאף שהמאחז מוגדר כבלתי חוקי, החיילים ממשיכים לשמור עליו 24 שעות ביממה. כל כך התרגלנו לזה, ששכחנו עד כמה ×–×” מדהים: כוחות שמירת החוק מזהים פעילות בלתי חוקית – ולא סתם בלתי חוקית, אלא כזו שיוצרת צרות דיפלומטיות למדינה – ובמקום לעצור את הפושעים הם… מעניקים להם ×”×’× ×” מלאה מסביב לשעון. ×”×’× ×” שאזרחים מן השורה, ראוי לציין, דווקא לא מקבלים. ואחר כך, כמובן, מגיעה הטענה החצופה שהצבא הוא "לא ארגון פוליטי" ושהוא "לא בורר את משימותיו".

זו לא "התקפה": שגריר ישראל בספרד נתקל בשבוע שעבר באחד האלמנטים הנחותים ביותר שבמין האנושי – אוהדי כדורגל – והללו קראו לעברו קריאות גנאי, ביניהן קריאות אנטישמיות.

לא נעים. אבל הכותרת היתה "שגריר ישראל בספרד הותקף על ידי אנטישמים". אפשר היה באותה מידה, וכנראה ביתר דיוק, לטעון שהוא "הותקף על ידי אוהדי כדורגל שיכורים". אבל לא משנה. מה שחשוב שהוא שהכותרת היא שקרית לגמרי.

השגריר, רפי שוץ, כלל לא הותקף. למעשה, זה עולה בבירור מהכתבה: "המאבטחים, שחששו שהאירוע יידרדר לאלימות פיזית, מיהרו לפנות את השגריר מהמקום". אבל הכתבה מתייחסת לאוהדי הכדורגל כאל "תוקפים", למרות שתקיפה בבירור לא היתה כאן.

הבלבול הזה – בין קריאות גנאי ובין התקפה – נפוץ למדי. למשל, בשעתו נטען שאיתמר בן גביר "תקף" את לימור לבנת, בשעה שהוא רק קרא קריאות גנאי נגדה – שזו לחלוטין זכותו הדמוקרטית. הסרטון של האירוע, שראיתי בשעתו אך לצערי קשה למוצאו כעת, הראה תמונה הפוכה משהו: המאבטחים של לבנת תוקפים את המפגינים. (וזאת מבלי לדבר על האירוניה שבתלונותיה של לבנת על כך שקריאות גנאי נגדה הן תקיפה, בהתחשב בעבר שלה-עצמה כתוקפת מפגינים).

לאחרונה, עצרה המשטרה אוהדי כדורגל, ממתנגדיו של ראש עירית תל אביב חולדאי, משום שהללו קראו לעברו קריאות גנאי והניפו שלטים בהתאם. המשטרה טענה שמדובר ב"סכנה לשלום הציבור". בית המשפט סבר, מסיבות שטרם הובררו, שמותר לאזרח במדינה חופשית – גם אם הוא חולה במחלה מסוכנת, כמו אהדת כדורגל – לחשוב ואף לצעוק שפקיד ציבור הוא "דיקטטור", ושדווקא אין בכך סכנה לציבור. הגיע הזמן להפסיק את ההיסטריה הזו. אלימות היא אלימות, דיבור הוא דיבור.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ×”', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"×’. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם ×”×™×” מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי ×–×” בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא ×™×”×™×” להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"×—. מפרנסין ×¢× ×™×™ גויים עם ×¢× ×™×™ ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד ×¢× ×™×™ גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא ×”×™×” מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)

ישראל מחזיקה בחיל האוויר המתקדם ביותר במזרח התיכון. דא עקא, שהוא נטול תעסוקה של ממש מזה יותר מעשרים שנה: קרבות האוויר האחרונים שחווה טייס כלשהו התרחשו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. מלחמת הצללים שמנהלת ישראל בשני העשורים האחרונים לא באמת מציבה אתגר בפני טייסי חיל האוויר. כשהצליח החיזבאללה להפיל מסוק במהלך מלחמת לבנון השניה, הדבר נחשב לאבידה כבדה – וחיל האוויר אכן לקה באותה מחלה חשוכת מרפא, הפחד מאבידות, שאחז בכל צה"ל. נחום ברנע תיעד כיצד סירב החיל לשלוח מסוקים לספק מים ליחידות מנותקות, מחשש לירי – רק כדי לשגר אותם לאסוף את החיילים שהתייבשו.