החברים של ג'ורג'

הממשלה הורתה בסוף השבוע על גיוס של כ-75,000 אנשי מילואים, לכאורה לקראת המלחמה ברצועת עזה – גיוס שכמוהו לא נראה מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, אם לא מלחמת יום הכיפורים. ההחלטה הגיעה אחרי הודעה קודמת, על פיה יגויסו 30,000 אנשי מילואים. כנראה ש-30,000, שווי ערך לשתי אוגדות, לא הספיקו.

לא הספיקו למה? לא ברור. אף אחד לא באמת רוצה להכנס לקרב יבשתי ברצועת עזה. אם הרצועה לא תכבש ושלטון חמאס לא יופל, התקפה קרקעית תיחשב לנצחון של החמאס. אם ישראל תכבוש את הרצועה, יקרו שני דברים. קודם כל, בוודאות מוחלטת, סדרי פשעי מלחמה שיבצע צה"ל במהלך הכיבוש שלעומתם תחוויר "עופרת יצוקה." לדחיסה של עשרות אלפי מבוהלים מקצועית – או, כפי שהם מכונים, חיילי צה"ל – לתוך שטח בנוי בצפיפות כמו רצועת עזה, כשהם רגילים לשלח אש פראית, מהאוויר ובארטילריה, כלפי כל מה שנדמה להם שעשוי לסכן אותם, תהיה רק תוצאה אחת: אבידות איומות לאוכלוסיה האזרחית. שנית, צה"ל יצטרך להתמודד עם אוכלוסיה כבושה, שזה עתה הוא הרג חלק ניכר ממנה. היא לא תהיה אסירת תודה, יהיו לה מצבורים של נשק, וצה"ל ימצא את עצמו איפה שהיה ב-2004. תזכורת: נסוגנו מעזה לא רק בגלל השחיתויות של שרון, אלא בגלל שלרוב הציבור נמאס לאבד שם חיילים לשווא. הזוועות של מראות החיילים שזוחלים בחול של רפיח בחיפוש אחרי שרידי גופות, והפיגוע במגורי החיילות בנצרים, המאיסו את כיבוש הרצועה על הישראלים. המראות האלה יחזרו, ואיתם תחזור כמובן גם הברוטליות הרגילה של הכיבוש, מה שיכרסם עוד בשאריות הלגיטימיות של פעולות צבאיות ישראליות.

צה"ל תוקף את הרצועה כבר חמישה ימים. עד כה, על פי מקורות פלסטיניים, הוא הרג 64 פלסטינים, מתוכם 24 ילדים ושמונה נשים. היום הרג צה"ל 18 פלסטינים, מתוכם תשעה ילדים וארבע נשים. באחת ההתקפות הרג היום צה"ל תשעה בני אדם, שבעה מהם בני משפחה אחת, ביניהם ארבעה ילדים (ועל פי דיווחים מהשטח, מספר ההורגים רק עולה). אנחנו רואים כאן את מה שראינו גם בסיבובים הקודמים: התחלה "נקיה" יחסית של ההתקפה, כשהיא מתמקדת בעיקר במטרות צבאיות לגיטימיות – אבל, תוך כמה ימים, נגמרות לחיל האוויר המטרות הרציניות. הוא חייב להמשיך לתקוף, שאם לא כן הוא ייתפס כ"מבליג" מול ירי הרקטות הבלתי פוסק, ואז הוא צריך להתחיל להזהר פחות. ואז הוא הורג אזרחים.

ספק אם לציבור הישראלי אכפת: אחרי הכל, הוא התרגל לפרשנים, כמו רוני דניאל וגלעד שרון – האיש שחייב את קיומו הציבורי לפרשת האי היווני – שמספקים לו גרסה מרוככת קלות למיכאל בן ארי ושאומרים בגלוי שהם רוצים יותר קורבנות אזרחיים. אבל כל פעולה כזו מכרסמת עוד קצת, ובצדק, בלגיטימיות של עצם השימוש בכוח מצד צה"ל. יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע מצה"ל תירוצים לפער בין כוונה ובין מציאות, בין הרצון המוצהר שלו – שברמת חיל האוויר הוא נראה אמיתי למדי, מה שאי אפשר לומר על כוחות הקרקע – להמנע מקורבנות אזרחיים ובין המספר העצום שלהם. עייפה נפשנו להורגים. אפילו בן דרור ימיני קלט את זה: הבוקר, לפני שצה"ל מחק עוד משפחה, הוא כבר קרא להפסקת אש, כדי להמנע ממה שהוא מכנה "פיגוע גולדסטון."

זה לא משהו שלא ידענו מראש. חוסר התוחלת של פעולה צבאית שלא כוללת את כיבוש הרצועה מתחרה רק בחוסר התוחלת של כיבושה. אבל המדיניות העזתית של ישראל מאז הנסיגה משם מנוהלת על ידי אנשי צבא, לא מדינאים. עמוס גלעד שקד במשך שנים לוודא שהעזתים לא יוכלו לקבל שוקולד, צעצועים או כוסברה; מדיניות הרעב-לייט הזו, שנומקה לעתים בכך ש"לא רוצים שהשובים של גלעד שליט יאכלו מעל הראש שלו (הכנס פריט אסור)", שווקה לציבור הישראלי כמדיניות של בטחון. היום יודע כל מי שעיניו בראשו שלא היה לה דבר עם בטחון. כוסברה, ציוד כתיבה וחלבה אולי לא נכנסו אליה, אבל פאג'רים נכנסו גם נכנסו. בסיבוב הנוכחי, החמאס והכוחות העזתיים האחרים הוכיחו יכולת טובה – מבחינת יכולת ההיזק שלהם – באופן ניכר ביחס ל"עופרת יצוקה."

אל תדאגו לעמוס גלעד: לא יקרה לו כלום. גם לא לקצינים שטירפדו את הנסיון של המטה לבטחון לאומי להתוות מדיניות אחרת בקשר לעזה, למרות שראש הממשלה נתניהו עצמו ביקש מדיניות כזו. צה"ל והגנרלים שלנו הרגילו אותנו שעזה היא בראש ובראשונה בעיה צבאית; הם השכיחו מאיתנו את האפשרות לפתרון דיפלומטי, תוך שהם שוכחים לספר לנו שהמקסימום שהם מסוגלים להשיג הוא את התוצאה שקיבלנו לפני ארבע שנים.

אם לא היינו ערב בחירות, יכול להיות שהיה פה מדינאי שהיה מעז לשבור את הטאבו ולעשות את מה שנותר לעשות: לדבר עם חמאס על הודנה ארוכת טווח. אין מצב שמישהו יעז לערער את הפרדיגמות האלה עכשיו. אין גם מצב שמישהו במערכת הפוליטית או הצבאית יעז להפסיק את ההתקפה כשנראה שלחמאס יש יתרון. אז נצטרך להמשיך ולהתבוסס בלחימה המיותרת הזו, עד שיקרה אסון – כאן או שם.

והאשמה, בסופו של דבר, היא לא של הפוליטיקאים או הקצינים. מהאחרונים אי אפשר לצפות לכלום. אם זה לא זז, הם מסיידים אותו; אם זה זז, הם יורים בו. זה מה שהם יודעים לעשות. הפוליטיקאים היו מטריחים את עצמם בנושא, אם הם היו מקבלים שדרים מהציבור שזה חשוב לו. ספק אם יש משהו שהציבור הישראלי לא רוצה לחשוב עליו כמו על רצועת עזה, ועל כן היא תתפוצץ לנו בפרצוף כל כמה שנים עד שהאשליה שאפשר להתעלם ממיליון ומשהו בני אדם, רובם קטינים, שחיים בגבול הדרומי שלנו במה שכבר כונה "הכלא הפתוח הגדול בעולם" תתפוגג סוף סוף.

ועוד דבר אחד: אחת השיטות שבהן פטריוטים בעיני עצמם משתיקים אחרים היא הטענה ש"אסור לדבר על נפילות" כי זה מסייע לחמאס לטווח. בולשיט נקי, כיוון שאנחנו לא מדברים על כלי מדויק באיזושהי צורה ובכל מקרה הוא לא מופעל כמו סוללה ארטילרית קלאסית, אבל בולשיט נפוץ למדי. ראוי, אם כן, לציין את העובדה שכאשר דובר צה"ל מעלה תמונה של סוללת "כיפת ברזל," הוא גם מקפיד לציין את הקואורדינטות המדויקות של מיקומה. כנראה שגם בצה"ל לא קונים את הטענה שהפלסטינים מסוגלים, בשלב זה, לאש ארטילרית מדויקת. (תודה לקורא שהפנה את תשומת לבי.)

(יוסי גורביץ)

ממשלת נתניהו השפריצה בימים האחרונים חשש מהמהלכים הפלסטיניים באו"ם: ב-29 בנובמבר צפויים הפלסטינים שוב לבקש הכרה בהם כמדינה. ההתנהלות נראתה כמו זו של תרנגולת ערופה: מצד אחד, שר החוץ הציע לפלסטינים נכונות להכרה בהם אם הם יוותרו על החלקים המשמעותיים של הכרה כזו (גבולות קבע, היכולת לקחת את הבהמה הירוקה לבית הדין הבינלאומי); מצד שני, ליברמן הגדיר היום את עצם הפניה של הפלסטינים לאו"ם כ"טרור מדיני" (כנראה שאם פלסטינים ינסו לשתות, זה יהיה "טרור נוזלי", שהרי ידוע שכל מה שפלסטינים עושים הוא צורה כלשהי של טרור); ומצד שלישי, מסמך של משרד החוץ קבע שישראל חייבת להפיל את אבו מאזן אם הוא יקבל הכרה. בקיצור, נראה היה שהפלסטינים הצליחו להלחיץ את ישראל דיפלומטית, מצב שבו רצוי שלא לתת להם נקודות בדעת הקהל.

ואז החלטנו לחסל את אחמד ג'עברי. זה קרה באחת משתי דרכים: או שצה"ל פנה לזרוע המדינית שלו, הממשלה, ואמר שיש לו חיסול חם בקנה ושהוא לא יכול לוותר על התנקשות בשביל שטויות כמו דיפלומטיה והפסקת אש טריה; או שג'עברי היה על הכוונת כבר זמן מה והיום החליטה הממשלה לחסל אותו ולרצוח את בנו.

הנסיבות נוטות לאפשרות השניה. אתמול הודיע נתניהו, על רקע הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי, שישראל "תבחר את העיתוי המתאים והמועד הנכון לגבות מחיר כבד." והנה, מיד לאחר מכן נמצא העיתוי. כמו בעופרת יצוקה, שעוד חודש יחגגו לה ארבע שנים, ישראל יוצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה מיד אחרי נסיון להשיג הפסקת אש (שהפעם אכן הושגה); היא מתחילה אותו בפעולה ראוותנית מאד, עליה החמאס חייב להגיב בחריפות – אז הפצצת מסדר השוטרים, כנראה היום עם שיא האבידות הפלסטיניות לפחות מאז מלחמת לבנון הראשונה, היום חיסולו של רמטכ"ל החמאס; כמו אז, המבצע מתרחש חודשיים לפני הבחירות; וכמו אז, הישרדותו הפוליטית של אהוד ברק תלויה בחוט השערה.

לממשלת ישראל ולצה"ל היתה היום הזדמנות לבחור בין הפסקת אש ומלחמה. ישראל, שוב, בחרה במלחמה. היעדים שלה ברורים: להרוג כמה שיותר פלסטינים כדי שהציבור הישראלי צמא הדם ירגיש גבר-גבר, ויבחר במפלגות שאחראיות לשפיכות הדמים שוב. בהנחה שישראל לא תכבוש את הרצועה – והיא לא תכבוש, כי די טוב לה שהחמאס שולט בה; היא יכולה בו זמנית לטעון שהיא לא אחראית לה ולהמשיך את השליטה מרחוק – שום דבר אחר לא ישתנה. יהיו הרבה פחות פלסטינים כשזה ייגמר, וכעשרה ישראלים פחות, ונחזור בדיוק לאותו המצב שרצה אריאל שרון כשהחליט לסגת מהרצועה ללא תיאום עם אבו מאזן, כדי שלא לתת לו הישג פוליטי. שבוע וחצי אחרי שאבו מאזן הודיע שהוא לא ייצא יותר למאבק מזוין, ישראל גורמת לשאיפת השלום שלו להיראות פאתטית ולו עצמו להיראות כמשת"פ. במקביל, צה"ל יוכל לדרוש תוספת תקציב מסיבית ואף אחד לא ינסה אפילו לקצץ את התקציב שלו; ברעום התותחים, תישכח המחאה החברתית; והבחירות יהפכו ללא רלוונטיות. ואם עוד טבח בעזה יגרום למצרים להודיע על השעיית או אפילו ביטול הסכם השלום, נתניהו וברק בכלל יהיו מרוצים. נתניהו יקבל אישור להשקפת עולמו, על פיה האביב הערבי מסוכן לישראל (היא, כמובן, שיה תמימה שלא עושה דבר); ברק יקבל עוד תקציבים. מי יודע, במצב כזה, אולי אפשר יהיה אפילו לבטל את הבחירות ולהכריז על ממשלת חירום לאומית.

והשאלה היא אם נמשיך להיות מריונטות עיוורות, או נסרב לאמץ את סדר היום של נתניהו וברק, ונזכור מה סדר היום האמיתי שלנו. אם שלי יחימוביץ' היתה מעדיפה לשכוח את הקשר בין הכיבוש ובין העדר הצדק החברתי, נתניהו שב והדגים לה אותו: הוא כלי נוח מאין כמו כדי להשתיק דרישות לצדק כזה.

יש לקוות שהתבגרנו. אבל אסור לבלבל בין תקווה ופכחון.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

11 פעילי שמאל הופתעו הבוקר כשהושכמו על ידי שוטרים. השוטרים, בקבוצות של שלושה לבושים אזרחית, באו בין שש לשבע בבוקר, והם מסרו לפעילים מה שנטען שהוא צווי הרחקה מנהליים, חתומים על ידי אלוף הפיקוד, שאוסרים עליהם כניסה לארבעה כפרים בגדה המערבית הכבושה: בילעין, קדום, ניעלין ונאבי סלאח. הפעילה אלמה ביבלש דיווחה שהשוטרים נכנסו לביתה, ללא צו, כשהם מצלמים בווידאו לא רק אותה אלא גם את אחותה. במקרה אחר, העירו השוטרים את הוריו של פעיל, שלא גר בדירתם יותר. השוטרים אף נופפו מולה לראווה בתיק שעליו היה כתוב השם שלה. הפעילה ליהי רוטשילד הבינה מהם שמדובר בצווים מתוקף התקנות לשעת חירום.

מה לעזאזל קשור אלוף הפיקוד, אתם שואלים? או. בניגוד לתעמולה הישראלית על כך שמדובר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, חלות בישראל תקנות שעת חירום 1945, חוקים שמנחם בגין הגדיר כגרועים מאלה של הנאצים. הם מתירים למפקד הצבאי – במקרה שלכם ושלי, אלוף פיקוד העורף – לעשות פחות או יותר מה שבראש שלו, או ליתר דיוק מה שלוחש לו היועץ שלו מהשב"כ. מכוח צו אלוף פיקוד העורף, הורחק בשעתו המתנחל נריה אופן מפסגת זאב; הוחזקה טלי פחימה במעצר מנהלי; מופעלים עדיין איסורים דראקוניים כנגד ג'ון קרוסמן ("מרדכי ואנונו"), שלמרות שסיים לרצות את עונשו לפני שמונה שנים נאסר עליו לעזוב את ישראל. במסגרת הפסאדה של שלטון חוק בישראל, מקפידים בתי המשפט לשמש חותמת גומי לצווים הללו, אם כי מדי פעם הם עושים זאת תוך כדי הפטרת אנחה. אחרי הכל, השופטים יודעים לצד מי יתייצב האספסוף הישראלי אם הם יחליטו לבטל צו אלוף.

המשותף לכל השמות מהפסקה הקודמת הוא שהם מאד עצבנו את השב"כ: אופן בכך שהערים על המחלקה היהודית פעם אחר פעם (היא משתמשת נגדו בצווים מנהליים כבר משנת 2005), פחימה בכך שחצתה את הקווים ונפגשה אישית עם פלסטינים; וקרוסמן, כמובן, על ההשפלה הגדולה ביותר שספג השב"כ מעודו, כשלא זיהה אותו כסכנה.

אלא שלאחר שהפעילים נרגעו, וקראו את הצווים שנמסרו להם, הם נדהמו לגלות שמדובר בעצם בסתם צו שטח צבאי סגור, חתום על ידי אלוף פיקוד המרכז ולא אלוף פיקוד העורף. דובר מחוז ש"י התרברב היום שאנשיו מסרו צווים כאלה ל-16 פעילים, וש"חלוקת הצווים עברה ללא אירועים חריגים וכרגע לא ידוע על כוונות לבצע הפס"ד [הפרות סדר – יצ"ג] על רקע פעילות זאת." וואלה.

אז מה קרה כאן בעצם? הפרשנות הסבירה ביותר שלשוטרים שהגיעו עם הצווים, מהיותם שוטרים ישראלים, לא היה מושג בחוק שהם אמורים לאכוף, וטעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים כשמסרו בעצם צווי שטח צבאי סגור. עורך הדין מיכאל ספרד ציין שבתי המשפט הישראליים כבר קבעו מספר פעמים שאי אפשר להעמיד לדין ישראלים על הפרת צווי שטח צבאי סגור, כי מי שמוסמך לדון בהם הם בתי הדין הצבאיים ובמסגרת האפרטהייד החל בגדה, ישראלים לא נשפטים בבתי דין צבאיים.

ספרד מציין שעד כמה שזה ידוע לו, זו הפעם הראשונה שצווי שטח צבאי סגור – שהם צווים על שטח, לא על אנשים – נמסרים אישית. שימו לב מה קרה כאן: שוטרי מחוז ש"×™ – שנמצא מחוץ לשטחי מדינת ישראל – ביקרו ברחבי ישראל, ומסרו לפעילים צווים, לא של בית משפט, אלא של הריבון בגדה, ריבון שאין לו כל סמכות בישראל גופא. בהנחה, כמובן, שישראל לא סופחה לגדה.

לי זה נראה מאד כמו נסיון להלך אימים על הפעילים: אנחנו יודעים איפה אתה גר, אנחנו עוקבים אחריך, יש לנו תיק עליך. אנחנו יכולים להגיע אליך על הבוקר. אל תעצבן אותנו ואל תנצל את העובדה שחוקית אי אפשר לעשות לך כלום, אחרת נמצא משהו נגדך.

האפשרות הסבירה פחות היא שאכן הוצאו צווי הרחקה מנהליים כאלה, שהשוטרים יודעים עליהם, ושהם עדיין לא נמסרו. אם זה יהיה המצב, אז יהיה לנו אלוף פיקוד עורף שחותם על צווים שמטרתם למנוע מפעילים להפר פקודות של אלוף פיקוד המרכז – כלומר, נסיון מגושם לעקוף את המחסום הנוכחי מפני העמדה לדין על הפרת צו שטח צבאי סגור, שרק יזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית שמעמידה פנים לנוחותה שהוא כפופה לחוק.

ודברי הסיום של ספרד היו מדכאים עוד יותר: יש התאמה גבוהה, הוא אומר, בין החרפת היחס כלפי פעילים בגדה ובין פעולה צבאית ברצועה. בחסות רעש התותחים ברצועה, צה"ל פועל בגדה באופן שהיה מושך תשומת לב ביקורתית בימים כתיקונם.

ועוד דבר אחד: זוכרים את העמדות של שי פירון שהיו מנוגדות לאלה של "יש עתיד"? אז יש הסבר. פירון אמר לשחר אילן שהוא קיבל מיאיר לפיד חופש הצבעה בנושאי דת ומדינה, כפי שיקבלו כל חברי הכנסת של "יש עתיד", כשלצערנו יהיו כאלה. סיעה חילונית? לא ממש. סיעה שמכניסה עוד כמה קולות אורתודוקסיים לכנסת. יש לפיד לערבוביה.

הערה מנהלתית: ביומיים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שאלוף פיקוד העורף לא יהיה מודע לקיומם, כך שיוכל להסתפק במלאכתו הרגילה, הזנחת ההגנה עליהם.

(יוסי גורביץ)

בתחילת 2007, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, החליטה ממשלת ישראל להטיל חנק כלכלי על הרצועה כדי להעניש קולקטיבית את תושביה על בחירתם. כניסתם של מוצרי מזון לרצועה הוגבלה משמעותית. כדי להמנע ממצב של רעב המוני ברצועת עזה, שיש להניח שהיה מצטלם רע מאד, ערכו במערכת הבטחון עבודת מטה כדי לקבוע כמה מזון צריך העזתי הממוצע לקבל לפני שיגיע למצב של רעב. התשובה של מערכת הבטחון היתה שיש לאפשר כניסה יומית (חמישה ימים בשבוע) לרצועה של 106 משאיות מזון וציוד הכרחי אחר, כדי לאפשר לעזתי הממוצע גישה לכ-2,279 קלוריות מדי יום.

תחקיר של "הארץ" חשף את דבר קיומו של המסמך בתחילת 2009, ומאז ניהלה עמותת גישה מאבק משפטי ממושך כדי לחשוף את המסמך. בצה"ל ומערכת הבטחון נקטו בעמדה הקבועה שלהם, ושיקרו: הם טענו שאין מסמך כזה. אחר כך האלוף במיל' עמוס גלעד נאלץ להודות שהמסמך קיים; למותר לציין שהנסיון של גוף שממומן בכספי הציבור להוליך שולל את הציבור לא נענשו בשום צורה. במערכת הבטחון התנגדו בעקשנות לחשיפת המסמכים, בטענה – שמיד נראה שהיא לוקה בחוסר תום לב, אם לא בשקר ממש – שהמסמך הזה שימש רק כטיוטה ומעולם לא יושם. בסופו של דבר, בספטמבר האחרון הורה בג"צ למתאם הפעולות בשטחים לחשוף את המסמך, והלז עשה זאת בחוסר רצון בולט כחודש לאחר מכן.

טיוטה בלבד? אם אתם קונים את זה, יש לי בדרן מולטי-מיליונר למכור לכם על תקן של נציג מעמד הביניים. זוכרים את המספר 106 משאיות? ובכן, מתן וילנאי, מי ששימש בשעתו כסגן שר הבטחון, הורה להגביל את כניסת המשאיות לרצועה ל-106 בלבד. איזה צירוף מקרים.

עוד דוגמא: הכמות שקובעות המצגות של המתפ"ש – אפשר לראות אותן כאן – לכניסת בשר לרצועה עומדת על 300 עגלים מדי שבוע. וראה ×–×” פלא, בתשובת הצבא לבג"צ בדרישה להכניס יותר בשר לרצועה, נאמר ש"הגורמים הרלוונטיים במערכת הבטחון מצאו ×›×™ […] די בכמות שבועית של 300 עגלים כדי לענות על הצרכים ההומניטריים ברצועת ×¢×–×”." באותו המסמך, כותב הצבא ש"לא רמת הביקוש המסחרי למוצר היא המכתיבה את נפח האספקה של אותו המוצר לרצועה, אלא אך הצורך הממשי במוצר לצריכה ישירה (להבדיל מאגירת מלאי)." ההדגשות שלי. כלומר, הגוף שתחילה שיקר והכחיש את קיומו של המסמך, מצפה עכשיו שנאמין לו שהוא שימש רק כטיוטה, למרות שהוא שימש את מקבלי ההחלטות לפחות פעמיים בקביעת כמות המזון שנכנסה לרצועה.

גם ההערה על החשש ש-1.4 מיליוני בני אדם, שהגיל החציוני שלהם הוא 17.9, ראויה לציון. מדיניות ההרעבה-לייט (מדיניות הדיאטה?) של אהוד אולמרט, אהוד ברק ועמוס גלעד הובילה לכך שבתקופות מסוימות נוצר מחסור ברצועה במוצרי יסוד כמו קמח, אורז, שמן ומוצרי חלב. רעב של ממש לא היה – רק זה היה חסר לישראל, שבכלא הפתוח הגדול שהיא מנהלת, כדברי ראש ממשלת בריטניה, יפרוץ רעב; חשבו מה זה היה עושה לתקציב ה-Hasbara – אבל מחסור היה גם היה.

הסיבה לכך היא, בין השאר, שמערכת הבטחון לא הצליחה לעמוד ביעד של 106 משאיות ביום. כפי שמעיד הגרף הזה של גישה, רוב הזמן לא נכנסו לרצועה 106 משאיות; בחלק ניכר מהזמן נכנסו הרבה פחות מכך. רצוי להזכיר שחלק ניכר מתושבי הרצועה הם קטינים – מחצית מתושבי הרצועה, כזכור, בני פחות מ-17.9 שנים – ושישראל הגבילה גם את הכנסת מוצרי החלב לרצועה. על פי טענותיהם של ארגוני או"ם שונים, נרשמה תת תזונה ניכרת בקרב ילדים.

הסיבה לכך שמשאיות לא נכנסו כסדרן היתה מדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל וצה"ל: בכל פעם שפרצה התלקחות כלשהי, ישראל היתה סוגרת את המעברים. בשלב מסוים, פנתה גישה לבג"צ כדי שיורה לצבא להכניס אחרי כל סגירה כזו כמות מוגברת של משאיות, כדי לכסות את החסר אפילו לשיטתו של עמוס גלעד. אף אחד לא יופתע, אני מניח, כשישמע שהחרשים והרשעים שמאכלסים את המוסד הזה דחו את העתירה.

כל זה התרסק באחת עם ההתקפה הישראלית על המרמרה והטבח שבוצע שם (ולפני שיהיו טענות על המונח, חמושים שמסתערים על הפגנה, הורגים תשעה מאנשיה ופוצעים עוד 60, כשהם יורים יותר קליעים ממספר האנשים על הספינה, מבצעים טבח). פתאום כל מדיניות הדיאטה משתנה באחת. פתאום, אין עוד סיכון בטחוני בכך שהעזתים יאגרו מזון. פתאום, הגרף של גישה שמציין את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מזנק בחדות. פתאום, החרשים והרשעים שסירבו להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה נחשפים כשוטים ופתאים, שבולעים ברצון את הצ'יזבטים של לובשי המדים על "סכנה בטחונית" שמגולמת בחלב, כוסברה, ובשר עגל – "סכנה בטחונית" שמתפוגגת בתוך ימים, כשהצורך המבוהל להסיט את דעת העולם ממה שמתרחש ברצועה ומה שכבר קרה על המרמרה גובר על הרצון להתעלל בתושביה (חלקם הגדול, נזכיר שוב, ילדים) כדי להתנקם בהם על בחירתם הפוליטית.

ייאמר מפורשות: למצור ומדיניות הדיאטה לא היה דבר וחצי דבר עם מדיניות בטחונית. החוק הבינלאומי מכיר באפשרות של מצור. המצור צריך, עם זאת, להיות קצר ולהיות מוטל לצרכים צבאיים דוחקים. הפעלת לחץ על אוכלוסיה באמצעות יצירת מה שהאו"ם כינה "חוסר בטחון תזונתי" כדי שזו תפנה כלפי קבוצות החמושים הפועלות בתוכה היא עבירה על חוקי המלחמה. היא גם לא צריכה להפתיע אף אחד, בהתחשב בכך שפגיעה באוכלוסיה כדי להטיל עליה טרור ולמנוע ממנה לתמוך בחמושים המתנגדים לחמושי צה"ל היא מדיניות קבועה של אהוד ברק מאז מבצע "דין וחשבון", ב-1993. אמנת ז'נבה אוסרת על פגיעה במחסני מזון; בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שפגיעה כזו מותרת כל זמן שהיא עדיין תאפשר "את המשך פעולתם ברמה הנדרשת להשרדות האוכלוסיה." (סעיף 48 כאן – זהירות, מסמך).

במרחק שעה וחצי מכאן, פחות מכך בשעות הבוקר המוקדמות, חיים כמעט מיליון וחצי בני אדם. חלקם הגדול מהם ילדים. כספי המסים שלנו, ולובשי המדים ועוטי הגלימות שלנו הקפידו, במשך שלוש שנים כמעט, על יישומה של מדיניות התעללות בהם. הם היו, רובם ככולם, אנשים רגילים. הם קיבלו פקודות ויישמו צווים, דחו עתירות וכתבו בלשון משפטית על סבירות ועל סכנות.

ורובנו בכלל לא שם לב. לא רצה לשים לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטון והתודה, כמו גם תרומה אישית של טבק. אני רוצה להודות בזאת לקוראים.

(יוסי גורביץ)

איך התנדפו להם עשרה מיליארדים

אלא אם נתניהו מטורף יותר משנהוג לחשוב, ישראל לא תתקוף את איראן בעתיד הקרוב. עד לאחרונה, טען נתניהו בעקשנות שישראל חייבת לתקוף את איראן קודם לבחירות בארה"ב. זה היה נסיון מחושב להפעיל לחץ על נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ולקדם את המועמד הרפובליקני, מיט רומני. המתקפה הפסיכולוגית הזו נכשלה: אובמה, קר כקרח, לא מצמץ; הוא הגדיר את דבריו של נתניהו כ"רעש רקע," סירב בעקשנות לשנות את עמדתו, ולנתניהו לא היתה ברירה אלא ללכת לקנוסה שלו, עצרת האו"ם ולשאת שם נאום נסיגה. הקשקוש על הפצצה עם הפתיל ("זו פצצה, וזה הפתיל" – אולי רגע השפל של ראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם. זה יורשו של בן גוריון ובגין?), שמשך את תשומת הלב של כולם, הסתיר עובדה חשובה אחת: נתניהו הודיע שהוא דוחה את האיום בהתקפה על איראן לאביב או לקיץ. עד אז, מפלצת הספגטי המעופפת גדולה, וכנראה שנהיה כבר אחרי בחירות.

אז מתקפת העצבים של נתניהו נכשלה. צריך לשאול כמה היא עלתה לנו. יש, כמובן, כמה נתונים שאי אפשר לכמת: כמה נזק ייגרם לישראל מכך שנשיא אמריקאי שבחירתו מחדש נראית כעת בטוחה למדי ישים אותה, ואת ראש הממשלה, בתחתית סולם העדיפויות שלו; כמה נזק ייגרם לישראל בציבור הליברלי האמריקאי, כמו גם בציבור הכללי, כאשר יתחילו להבין שם שישראל היא לא בעל ברית אלא במקרה הטוב משקולת על ארה"ב ועל יחסיה במזרח התיכון. מזכיר ההגנה לשעבר של ארה"ב, רוברט גייטס, אמר בקיץ האחרון לאובמה שישראל היא "בעל ברית כפוי טובה." במסגרת מלחמת הצללים בין ממשל אובמה לנתניהו וברק, הודלף המידע הזה. גייטס אמר לאחרונה בנוסף שלא לישראל ולא לארה"ב יש את היכולת הצבאית לעצור את תכנית הגרעין של איראן, ויתר על כן שהתקפה כזו רק תחיש את בניית הפצצה האיראנית. החלק הראשון לא חדש – האמריקאים חשפו את ערוותה של ישראל כבר לפני חודשיים. בכך הוא, במקרה הטוב, מסמן טריטוריה עבור פלג בממשל שיתנגד להתקפה עתידית על איראן, ובמקרה הרע – מבחינתו של נתניהו; אני מתנגד למלחמה באיראן בלי התקפה איראנית גלויה על ישראל או ארה"ב – מתווה דרך לנשיא אובמה לסגת מהרעיון של תקיפה שם.

שנים אמרו לנו שנתניהו הוא מומחה לאמריקה, אבל שנים הוא נכשל בהבנת ארה"ב. טוב, נו, גם אמרו לנו שהוא היה שגריר מבריק באו"ם. אז אמרו לנו. מסתבר שהוא לא יכול לנאום שם בלי לנופף בשרטוט של פצצת קומיקס או של אושוויץ (קיטש ומוות, מישהו?), לכו תדעו מה הלך שם לפני 25 שנים, כשהוא היה השגריר. אף אחד לא שם לב. יש מצב שאנחנו צריכים לנשום אנחת רווחה על כך.

אז את הנזקים שגרם לנו נתניהו בציבור האמריקאי ובעולם קשה לכמת, אבל יש חישוב פחות מסובך: כמה עלתה לנו מתקפת העצבים שלו. עד כה, כתב עמוס הראל ב"הארץ," ישראל השקיעה בהכנות לתקיפת איראן – זה היה צריך להיראות אמיתי – עשרה מיליארדי שקלים. נחום ברנע, ב"מוסף לשבת" של שלשום (ו'), נוקב בסכום דומה: הוא כותב שנתניהו וברק השקיעו בהכנות למתקפה כ-11 מיליארדי שקלים, שהם כשלושה מיליארדי דולרים. הוא מקנח ב"אילו הייתי נשיא אמריקאי, הייתי מסיק שיש אירוניה מסוימת במדינה שמקבלת מאמריקה סיוע צבאי נדיב ומשקיעה אותו בהפעלת לחץ על אמריקה. מישהו עשוי להסיק שישראל נושכת את היד שמאכילה אותה."

אז ישראל הוציאה בין עשרה ל-11 מיליארדי שקלים על מתקפת העצבים. מאיפה הגיע הנתון? לא הראל ולא ברנע כותבים מה המקור שלהם, אבל אני אסתכן בניחוש זהיר ואומר שמדובר ב"מקבל ההחלטות" הידוע, אהוד ברק, שכהרגלו העקרבי עקץ את הצפרדע שנושאת אותו ועכשיו צריך לצאת למתקפת נגד בתקשורת.

כלומר, הוצאנו לפחות עשרה מיליארדי שקלים על כלום. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות , לחינוך, לתשתיות, נעלם כמו אדי דלק. תחת מעטה חשאיות שכנראה לעולם לא יוסר, כי אנחנו לא נדרוש בזעם שיסירו אותו, שיחקו בגורל שלנו בקזינו – משחק המלחמה של נתניהו וברק עשוי היה בקלות לצאת משליטה – והפסידו שם סכומים בל ייאמנו. ואף אחד לא יתן את הדין; מעט מאד אנשים בגלל ידרשו שיינתן דין, כי כשזה מגיע לבטחון, אנחנו נותנים לנבחרים שלנו צ'ק פתוח. צריך גם לומר שעשרת המיליארדים האלה הם אמנם כסף גדול, אבל קטן יחסית בהשוואה לסכומים שצה"ל דרש ב-20 השנים האחרונות כדי להתכונן למתקפה באיראן. גם מי שבזבז את הכספים האלה לא ייענש, וכנראה ייהנה מפנסיה שמנה על חשבוננו. כשהשרים רוצים להוציא כמה מיליונים עלובים על מכוניות פאר, המדינה רועשת. כשעשרה מיליארדים מתפוגגים וכל מה שנשאר מהם הוא נזק מדיני וחיזוק תדמיתה של ישראל ככלב שוטה, אף אחד לא דורש הסברים.

וכמובן, זה לא כל הכסף שהלך. שטייניץ חילק השבוע תופינים לחברות הענק: ועדת הכספים אישרה לפני כשבוע וחצי את הפטור ממס בסך 27 מיליארדי דולרים (ה"רווחים הכלואים") שדרש שר האוצר. כשזה מגיע להוצאות חינוך, בריאות ותשתית הניאו-ליברלים ששולטים בנו דורשים קיצוצים בלתי פוסקים – אבל כשזה מגיע לקופות של האוליגרכים, הם פתאום רחבי לב.

ההתנהלות הזו לא מוגבלת לפוליטיקאים: השופטת ורדה אלשיך, שרק לאחרונה עמדה על סף הדחה וניצלה באופן מפתיע בשל התערבות חריגה של שר המשפטים יעקב נאמן – שותף באחד ממשרדי עורכי הדין היוקרתיים והמקושרים ביותר בישראל – אישרה לאוליגרך יצחק תשובה למחוק חוב לציבור של 1.4 מיליארדים. על התנהלותו של תשובה כתבה אלשיך ש"בעל השליטה, שנטען כלפיו כי הבטיח בעבר לתמוך בחברות בשליטתו, לא רק מסתתר מאחורי עיקרון הישות המשפטית הנפרדת. עוד עולות נגדו טענות קשות ביותר, של מהלך הדרגתי מבעוד מועד לניתוק החברה מיתר התשלובת, כמעט בבחינת 'הפרדת הפרה החולה מן העדר.'" גבירתי השופטת, אנחנו לא מצפים ממך להיות פרשנית. את הג'וב הזה תשאירי לנו. לך יש סמכות ביצועית. אם השתכנעת שתשובה "מסתתר מאחורי עקרון הישות המשפטית הנפרדת," בעודו מחזיק – בין השאר – את עתודות הגז של ישראל, למה לעזאזל אישרת את העסקה? למה לא דרשת לבצע הליך של הרמת מסך? כן, הציגו לך הסכם – אבל אם הוא לא היה ראוי, למה אישרת אותו?

קשה שלא להסכים עם יגאל סרנה, שכתב היטב ש"לכן בכל פעם שיצעקו לכם: איראן! תצעקו בחזרה: ביזה. תזכרו כי צעקת 'איראן' של ביבי אינה למען הצל נפשכם או נפש ילדיכם, אלא להגנה על זכות הביזה. איראן היא רק קמפיין הסחת דעת שמתבצע בשיתוף פעולה מלא בין מר אחמניגא'ד למר נתניהו, שני פוליטיקאים פטפטנים- מסיתים- רבי- אנטרסים שלאחד יש זכייני משמרות המהפכה שהפכו עשירים כקורח, ולאחר, משמרות טייקונים וחברי מרכז. בשני הצדדים נגרף הון רב בחסות הסחת הדעת הלאומנית." ועל הסחת הדעת הזו אנחנו שילמנו. היא עלתה לנו עשרה מיליארדים.

והנה הנושא שצריך לעמוד במרכז מערכת הבחירות הקרובה: כמה עולה לנו ההפחדה שלך, נתניהו?

(יוסי גורביץ)

כשעבדכם הנאמן היה עובד כפיה של המדינה, אי אז בסוף שנות השמונים העליזות, משחק רווח בקרב חמושי צה"ל נקרא "משחק איציק." זו היתה גרסה למטומטמים של הרולטה הרוסית: החמוש היה מכוון את נשקו לראשו, דורך במהירות את הנשק ויורה תוך כדי דריכה. הרעיון היה לנקור לפני שהכדור הספיק להכנס לקנה. מטבע הדברים, לא תמיד זה עבד, ובתהליך דרוויניסטי צה"ל נפטר מהאנשים שהיו מטומטמים מכדי שיותר להם לשאת נשק. לשאלה כמה התאבדויות הוסוו כמשחקי איציק אין, כמובן, תשובה.

משחק איציק היה משחק צבאי קלאסי: הוא נבע מהעובדה שהשירות הצבאי נע בין שיעמום מוחלט ובין רגעים קצרים של אימה צורבת (שרוב החיילים, בכל צבא, אינם חווים), והוא היה סוג של מבחן גבריות, במובן הפרימיטיבי של המילה: בוא נראה אותך מספיק "גבר" לסכן את החיים של עבור כלום. ככזה, הוא היה מטאפורה נאה לשירות הצבאי כולו.

אתמול שמעתי על משחק חדש שרווח בצה"ל, משחק התוכי שמו. הוא שונה משהו: המפקד ניגש אל החייל מאחוריו בעודו עובד, שולף את אבר המין שלו ומניח אותו על כתפו של החייל. הלה צריך לומר אז "תוכי."

שני המשחקים שונים מאד. הראשון הוא מבחן גבריות אווילי, אבל כזה שבסופו של דבר דורש מהחייל להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו ולהסתכן בכך שיקריב את חייו. השני הוא מבחן שפיטות: עד כמה החייל מוכן להשפיל את עצמו, להתגבר על האינסטינקטים הבריאים שלו שאומרים שהתגובה צריכה להיות צרחה של "איכס, סוטה" וסטירת לחי, ולהכפיף את עצמו למשמעת – משמעת שרואה את שיאה בהשפלתו המינית של הכפוף לה. מפקד שנוהג כך בפקוד שלו אומר לו, בצורה המילולית ביותר שבאפשר, שהוא שם עליו זין, שהוא יכול לזיין אותו, ושאם הוא לא רוצה להסתבך, כדאי שיתרפס.

המקרה של "משחק התוכי" לא בודד. בשנים האחרונות רווחים הדיווחים בתקשורת על התעללות בחיילים שהופכת למסורת. זובורים היו תמיד, כנראה בכל סוג של מסגרת צבאית, אבל בתקופתי לא היה מקובל לאלץ חייל לעשות את צרכיו במכנסיים, ולא היה נהוג להכות חיילים – כפי שהיה המנהג הרווח בגדוד שריון מוביל בצה"ל, בידיעת והסכמת המפקדים – להכות אותם עד שהם אושפזו, או לאלץ אותם לשתות נוזלים דוחים במיוחד תוך שהמפקד מעמיד פנים שהוא "מכין קפה" בפה של החייל, או בכפיתה של חיילים. בדרך כלל הסתפקו בשפיכת צבע על המדים שלך.

מאיפה צץ גל הסאדיזם הזה? מותר להניח שהוא נובע מהעובדה שעיקר התפקיד של צה"ל הוא כיבוש של אוכלוסיה עוינת. בתחילת שנות השמונים הוא עוד נלחם – לא בהצלחה, בואו לא נסחף – והיה לו אתוס של צבא. עשרים שנה אחר כך, ויש לו מנטליות של כוח כיבוש שכבר מזמן שכח מה זה צבא. והמשחקים של החיילים הופכים מהפגנת אומץ אידיוטי להפגנת סאדו-מאזוכיזם. והכל, כמובן, מוסתר תחת ה"רעות" המורעלת של החמושים, קוד האומרטה שלהם.

אשר לחיילים שמוצאים את עצמם במצב כזה, הייתי מציע להם להרהר במקרה של החייל הרומאי טרבוניוס, שבסוף המאה השניה לפנה"ס מצא את עצמו מוקד לחיזוריו הלא רצויים של הקצין שלו. בסופו של דבר, זימן הקצין – קרוב משפחה של הגנרל בעל ההשפעה גאיוס מאריוס – את טרבוניוס לאוהל שלו. טרבוניוס הגיע למרות חששותיו, כי פקודה היא פקודה, אבל כשניסה הקצין לאנוס אותו, טרבוניוס שיפד אותו למוות בחרבו. על המעשה הזה הוא עוטר על ידי מאריוס, וקיקרו מזכיר את שמו כמופת של התנהגות אצילה. עכשיו, סביר להניח שבית דין צבאי שמורכב מקצינים שצמחו בתרבות הרקובה של צה"ל לא יכיר בכך כתקדים ראוי, ועל כן ראוי לחייל להמנע מלהכנע לפיתוי להפעיל כנגד המפקד את נשקו.

אז, לפחות עד שצה"ל יאמץ פומבית את תקדים טרבוניוס, אני ממליץ על ברכייה או שלוש לאשכים של הקצין. זה, בשילוב עם פרסום של תמונה שלו ברשת חברתית מתפתל על הרצפה עם הזרג שלו מתנוסס בפומבי לעין כל, צריכים לפתור את הבעיה. זו, על כל פנים, תהיה שיטה מוצלחת יותר מאשר לנסות לאלץ את צה"ל לנקות את האורוות שלו. ספק אם הרקלס היה עומד במשימה הזו.

(יוסי גורביץ)

אם קראתם את אתרי החדשות בסוף השבוע, ואת העיתונים שפורסמו אתמול (א'), אי אפשר יהיה להאשים אתכם אם אתם חושבים שההתקפה על חיילי צה"ל לפני שלושה ימים (התקפה ולא "פיגוע"; חיילי צה"ל הם מטרות לגיטימיות) בוצעה בחסות פליטים אפריקאיים.

עלוב פיקוד הדרום, טל רוסו, מיהר להודיע ש"חוליית המחבלים ירתה אל חיילי צה"ל בעת שטיפלו בקבוצת מסתננים מאפריקה והגישו להם מים." רוסו גם הבטיח ש"נגיע לכל מי ששלח את המפגעים ונבוא עמו חשבון," הערה לא חכמה במיוחד, בהתחשב בכך שהיא אומרת בפועל שצה"ל מתכוון לפעול בסיני.

ההערה של רוסו פשתה כאש בשדה קוצים, והפכה לכותרות ראשיות. יש רק בעיה אחת: אין לה בסיס. המח"ט שהיה אחראי על הגזרה הכחיש כל קשר בין ה"מסתננים" (לאיפה הם הסתננו, בדיוק?) ובין הפיגוע. אפילו דובר צה"ל הכחיש קשר כזה: "אני לא יודע לומר שהמחבלים הגיעו בחסות המסתננים, אין לנו מידע כזה." כמובן, הילד המפגר של דובר צה"ל, מיודענו פטר לרנר, מיהר להודיע ש"חקירת צה"ל מצאה שהחיילים הותקפו בזמן שסייעו למסתננים זרים." מישהו צריך להודיע לדובר צה"ל שהאיש שלו בפיקוד מרכז מגלה עצמאות חריגה, במיוחד במבנה צבאי, ממשרד האב. ושהאנגלית שלו בעייתית משהו: היש "מסתננים" שאינם זרים?

אז מה קרה פה? למה מיהר עלוב הפיקוד רוסו להכתיב את הכותרות ולקבוע ש"מסתננים" היו מעורבים בהתקפת טרור, כשזה לא היה המצב? למה דובר צה"ל אומר לשם שינוי אמת אבל דובר פיקוד מרכז מתעקש להמשיך לשקר? שימו לב לתמה: חיילי צה"ל נפגעו "בזמן שהגישו מים למסתננים." מזכיר לכם משהו? כמו כולם, רוסו ולרנר עדיין זוכרים את אסון היח"צ שפקד את צה"ל אחרי שהוא נתן פקודה להעביר לפליטים שבין הגבולות 214 מיליליטרים מים ליום, ואחר כך גירש אותם למצרים. המטרה כאן פשוטה מאד: לומר לישראלים שאסור לחיילים להיות הומאניים – לתת מים למסתננים – כי זה חושף אותם לאש אויב. כמובן, לצורך כך אנחנו מתבקשים להאמין שחיילי צה"ל עזבו את כל תפקידיהם כדי לספק מים לפליטים – ובואו נאמר שלאור ההיסטוריה האחרונה, זה לא נשמע סביר במיוחד.

האגדה הזו היא החוליה האחרונה בשורה של צ'יזבטים צה"ליים שמטרתם להעביר את המסר שאסור לגלות חמלה כלפי לא יהודים, כי הם מתגלים כאויבים או כסייעני אויבים. זה מתחיל מהמיתוס על הזקן שהל"ה לא הרגו, ושאחר כך הזעיק את לוחמי האויב שהרגו אותם, עובר בסיפורים על מחבלים שהעמידו נשים וילדים בפתח מערות בימי "ארץ המרדפים," ומגיע עכשיו לסיפור שבו חיילי צה"ל, רחמנים בני רחמנים, בסך הכל רצו לתת קצת מים לפליטים, כשמתוך התמסרות למלאכה ההומניסטית הם לא שמו לב שאויבים מתקרבים אליהם.

בקיצור, כשבוחנים את ההצהרות של רוסו וחלקים אחרים בצה"ל, המסקנה המתבקשת היא שצה"ל – או לפחות חלקים מרכזיים בו – רוצה להעביר את המסר שמסתננים מסוכנים לחיילי צה"ל, במיוחד כשהם עצמם לא מהווים לו סכנה. צה"ל, בקצרה, מכשיר את הקרקע לצעדים חריפים יותר כנגד הפליטים.

ואכן, המסר נקלט במהירות: אלי ישי, שעוקף במהירות את בנימין נתניהו כמסית הלאומי, אמר ש"בכוונתנו לבקש מבכירי הצבא לקדם נוהל האוסר יצירת מגע עם מסתננים. אם בעבר היה מותר לחיילי צה"ל לעשות שימוש בטרמפים עד שהובהר כי הדבר עלול לעלות בחייהם, כך יש לנהוג כלפי המסתננים. על צה"ל לקדם הוראה ברורה האוסרת על חיילים יצירת מגע עם מסתננים. צעקותיהם של ארגוני זכויות האדם עדיפות על פני צעקותיהם של משפחות השכול." מיכאל בן ארי, שמימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, מיהר לקדם את הצ'יזבט של רוסו ולרנר על "תחקיר צה"לי" שקבע שיש קשר בין הפליטים ובין הפיגוע, ותבע ש"מסתננים שרוצים מים שישתו בסודן או מצרים, מי שיתקרב לגבול יחטוף כדור בראש."

זכרו את זה בפעם הבאה שחיילי צה"ל, מפוחדים – זה המצב הטבעי שלהם – יסרבו לסייע לפליטים, זכרו את זה כשתבוא ההסלמה הכמעט בלתי נמנעת במצב תודעתי כזה, והם יפגעו בפליטים אקטיבית. הדם יהיה אז לא רק על ידיהם של ישי ובן ארי, אלא גם על ידיהם של רוסו ולרנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

יום לא נעים עבר על קלגסינו בגדה: כמה מהם קיבלו הוראה מהרבש"ץ של התנחלות בת עין שלא להכניס להתנחלות נושאי תעודת זהות ישראלית שאינם גם יהודים כשרים. על המצב עצמו – שבו חיילים שנמצאים בשטח כבוש מקבלים הנחיות מנציג האנשים שעליהם הם אמורים להגן ושנמצאים שם רשמית בשל "כורח צבאי" – לא היה להם מי יודע מה לומר, כי לזה הם התרגלו. אבל הפגיעה באזרחות הישראלית הפורמלית, החלוקה של תעודת הזהות הישראלית ליהודים ולא יהודים, הציקה להם.

ההנחיה היתה ברורה: "להכניס רק יהודי עם תעודת זהות כחולה. נניח שבא דרוזי או בדואי עם תעודת זהות כחולה, מישהו שבא לנקות את השירותים – לא." החמושים חשו שלא בנוח עם פקודה שמפרה בגסות בוטה כל כך את העמדת הפנים כאילו יש "נורמליות" מסוימת במשטר האפרטהייד בגדה המערבית. הם אפילו אמרו שזה מזכיר להם תקופות אפלות ™.

כמובן, מהלכים כאלה – אזורים שיש אליהם כניסה ליהודים בלבד – הם לא דבר חדש בגדה המערבית. כבישים ליהודים בלבד קיימים בגדה כבר שנים, לעתים תחת ההנחיה שמי שיכול לנוע בהם הוא "מי שרשאי לעלות לישראל מכוח שבות," כלומר יהודי, רק בלי לכתוב יהודי. הם היו, אולי, חדשים לחיילים במקום.

בצה"ל נבוכו. לא בכל יום קורע רבש"צ בקלילות את מסכת הכיבוש הנאור ומבהיר על מה באמת אנחנו מדברים כאן – על אפרטהייד בין יהודים ללא יהודים ועל כך שלאזרחות הישראלית אין שום משמעות. על כן הודיע דובר צה"ל ש"בעקבות פניית הכתבת האירוע נבדק, ואכן התקבלה הנחיה כזו על ידי הרבש"ץ. בעקבות כך חידדו בצה"ל כי מדובר בהנחיה שאינה חוקית. כמו כן היות ומדובר בנושא מורכב ורגיש, על מנת למנוע עימותים אפשריים ניתנה הנחייה ליידע את רבש"ץ היישוב בכניסה של אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי, על מנת שילוו בכניסתם ליישוב."

שימו לב. קודם כל, דובר צה"ל מודיע שמדובר בפקודה בלתי חוקית. נחמד מצידו. במצב נורמלי, היינו מצפים שלהודעה על כך שקצין – אפילו אם הוא לבוש אזרחית – שנותן פקודה בלתי חוקית, תתלווה גם ההודעה על כך שהוא הועבר מתפקידו או לפחות הוצא לחופשה עד שהפרקליטות הצבאית תוכל לטייח את האירוע. אבל, כמובן, הרבש"צ איננו כפוף לסמכות הצבא, הוא רק נותן לו פקודות, והרעיון שצה"ל יוכל להדיח אחד מאלה רק בגלל מתן פקודה בלתי חוקית היה עשוי לגרור שורה של פוגרומי תג מחיר. אז זה, כמובן, לא קרה.

אחר כך, אומר לנו דובר צה"ל שנכון שמדובר בפקודה לא חוקית, אבל זה לא כל כך חשוב, בעצם: כדי "למנוע עימותים אפשריים" בין החמושים ובין הממונה האזרחי שלהם שעליו לצבא אין שליטה, החיילים התבקשו להתיר ל"אזרחים ישראלים שאינם מלאום יהודי" להכנס להתנחלות – אבל לעדכן את הרבש"ץ, כדי שהלז "ילווה אותם בכניסתם ליישוב." כלומר, צה"ל שינה קצת את הפקודה של הרבש"ץ: לא יהודים יכולים להכנס להתנחלות – אבל רק תחת ליווי בפיקוח. האיסור על כניסתם של לא יהודים הוא בלתי חוקי; הנחיה להתייחס לכל אחד מהם כאילו היה חשוד פוטנציאלי וללוות אותו בעת שהותו בהתנחלות – זה כבר לגמרי בסדר.

כלומר, גם מבחינת צה"ל, לתעודת הזהות הישראלית אין שום משמעות: מי שמחזיק בה, כל זמן שלא הוכיח שהוא יהודי כשר, הוא חשוד תמידי שאין להניח לו להסתובב בהתנחלות בלי ליווי חמוש, אחרת לכו תדעו מה הוא יעשה. ליהודי עם עבר פלילי, רוצח משוחרר או פדופיל, אין שום בעיה להסתובב בהתנחלות. לאזרח ישראלי נוצרי או מוסלמי – נטול כל עבר פלילי – אפילו אם רק עצר לקנות דלק או לעשות את צרכיו, אסור להסתובב בתחומי ההתנחלויות בלי ליווי.

צה"ל קיבע, בעצם, את העמדה של הרבש"ץ: כל הלא יהודים חשודים. חשודים על העריות, חשודים על שפיכות דמים. אזרחותם לא משנה כהוא זה. הצבא פשוט ייפה קצת את ההנחיות: הן לצרכי יח"צ של התקשורת הארורה והן כדי שהחמושים שלו ירגישו יותר בנוח, שלא יצטרכו לחשוב שהם נקלעו איכשהו לתקופה אפלה ™.

והאפרטהייד זחל עוד צעד קדימה.

ועוד דבר אחד: רב כלשהו, אחד ברוך אפרתי, קרא היום (א') לחלל את הלווייתו של חיים חפר. האחרון דרש בצוואתו שלא יקראו עליו קדיש. אפרתי רצה מחתרת נועזת של מניין יהודים אמיצים, שיתגנבו לבית הקברות ובחשאי, בלי שמישהו ישים לב, יאמרו קדיש. מעניין מה אפרתי היה חושב אם, נניח, הבישוף המורמוני מיט רומני היה מטביל את אחד מקרוביו למורמוניות לאחר מותו. יש להניח שהוא לא היה מתרשם מהחסד הנוצרי הבלתי צפוי הזה. אבל, כמובן, אסור להשוות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לפני כחודש, כפי שאפשר לראות מהסרטון למטה, הסתערו קבוצה של חמושי צה"ל, לשם שינוי על אזרחי, על עבד אל עזיז נידאל יוסף פאחורי, הפילו אותו, הכו אותו וגררו אותו לעבר מבנה של צה"ל. חמושים אחרים ניסו באומץ למנוע מצלמים לתעד את האירוע, בהצלחה חלקית בלבד.

דובר צה"ל מיהר לגבות את החמושים: "הסרטון איננו מציג את כל השתלשלות האירוע. במהלך בידוק שגרתי בחברון, סירב הפלסטיני להזדהות. הפלסטיני התעמת עם כוח צה"ל במקום, דבר שאינו נראה בסרטון, והחיילים אשר נקלעו למקום סייעו לכוח בביצוע משימתו." דובר צה"ל, שאמינותו גבוהה יותר מזה של שר התעמולה העיראקי לשעבר, הוסיף כי הפלסטיני הודה בחקירתו "כי התנגד באופן פיזי לבידוק במקום," וקינח בכך ש"בתום המעצר התברר כי מדובר בפלסטיני הדרוש לחקירה." הדגשה שלי.

וואלה. מה שאתם רואים בפניכם הוא הנוסח הרשמי ליללה העולה תדירות מן הטוקבקים בישראל, "למה לא מראים מה קרה קודם." כלומר, למה מציגים את החמושים שלנו רק כקלגסים ברוטליים ולא מראים מה גרם להם לאבד את העשתונות. וכדי להרגיע את כל מי שעדיין מתעקש להאמין למראה עיניו, הוסיף דו"צ שמדובר בעצם במבוקש ("דרוש לחקירה", המונח הרשמי) או במילים אחרות, במחבל. ולמחבל מגיע כל מה שהוא חוטף.

וואלה. במקום דובר צה"ל הייתי מכנס ישיבה דחופה, ×›×™ מסתבר שלא רק עוכרי ישראל כמו ×”×—"מ לא מאמינים לו, ולא רק שמאלנים לועגים לו: בית המשפט הצבאי ביהודה הורה אתמול (ד') לשחרר את פאחורי. בית המשפט קבע (זהירות, מסמך) ×›×™ "כפי שנאמר, תמונה שווה אלף מילים. כפי שעולה מהסרטון בבירור, המשיב הותקף על ידי חייל לכאורה הלבוש בבגדים אזרחיים ללא כל עוול בכפו, כיוון שחשב שהמשיב דיבר עליו בגנותו. […] ניתן לראות במקרה ×–×” שימוש לא סביר של חיילים הלבושים בלבוש אזרחי, אשר לא ברור אם היתה להם בכלל סמכות להרחיק את המשיב מהאזור ולעצור אותו." התובע הצבאי האומלל, שהתחיל את הדיון בבקשה שלא לצפות בכלל בסרטון, ניסה לבקש דחיה של שחרורו של פאחורי ביממה, ובית המשפט – באופן חריג למדי – דחה את הבקשה. רגע, איך משחררים ×›×›×” מבוקש? מחבל? ובכן, נחמה, הוא לא ×”×™×” מבוקש או מחבל. הוא רק תואר ×›×›×–×” על ידי דובר צה"ל. כשזה ×”×’×™×¢ לבית המשפט, כל ×–×” התפוגג. עדכון: הסניגור הציג לבית המשפט סרטון שני, שאפשר לראות למטה, שמספק יותר פרטים על תחילת התקרית. כפי שציין יובל דרייר שליה בתגובות, הדבר רק הופך את מצבו של פאחורי לנדיר יותר.

כמה הערות. למה שנשאר מהאמינות של דובר צה"ל, שמזמן הפסיק לספק לאזרחי ישראל מידע אמין ומשמש כמקבילה של רני רהב של החמושים (בדגש עם דברור הרמטכ"ל), מיותר להתייחס. נקודה ראשונה: פאחורי הוחזק במעצר במשך חודש משום שערס שמשרת בצה"ל חשב שהוא העליב אותו. זה הכל. לא היתה כל ראיה אחרת. זה כל מה שצריך כדי לשלול את חירותו של פלסטיני לחודש, להוריד לו חודש מהחיים: שחייל ידמיין שהוא העליב אותו. הפנטזיה של החייל, כמובן, תזכה לגיבוי מדובר צה"ל ומהאספסוף היג"ע.

עכשיו, משהו מזה קיים גם בכוחות שיש לשוטרים בישראל. אבל בישראל יש – בינתיים, על כל פנים – שרידים של עיתונות עצמאית, שמאד אוהבת (ובצדק; בשביל זה היא פה) סיפורים של שרירות שלטונית, בדגש על אלימות משטרתית. קשה מאד להאמין שיש בתי משפט בישראל שיאריכו את מעצרו של ישראלי – בהנחה שהוא לא פלסטיני, כמובן – בחודש, כשיש ראיות בוטות לכך שהוא לא היה האלים. בשטחים הפלסטינים, קיומך נתון לשרירותו של ילד בן 19, שנהנה לעתים קרובות מהפגנת הכוח שלו. לא מאמינים? קראו את הדו"חות של "שוברים שתיקה" ושל "בצלם.” מכאן החשיבות העצומה של הפרויקט של “בצלם”, שחילק מצלמות וידאו למספר פלסטינים במוקדי עימות: הפלסטינים זקוקים ל”אח הקטן” אפילו יותר מאיתנו.

שנית, התובע הצבאי טוען שהראיה היא "חדשה." אין שום דבר חדש בה: הציבור הישראלי צפה לפני חודש. אם התובע הצבאי לא צפה בה, הוא לא ראוי לתפקידו. אם צפה בה והחליט בכל זאת להמשיך בהליך המשפטי, הוא צריך לשאול את עצמו אם הכיבוש כבר לא השחית אותו.

שלישית, וחשוב מכל, זה היה יכול להגמר הרבה, הרבה יותר גרוע. המקרה של פאחורי היה יכול להגיע לשופט אוטומטי, שתפקידו כבר איכל אותו והוא הסכין מזמן עם כך שהוא אמור להיות חותמת גומי של התביעה. במקרה הזה, מעצרו של פאחורי היה מוארך כמעט אוטומטית עד תום ההליכים, והוא היה מתבקש להסכים לעסקת השטן של מערכת הצדק הצבאית: להלחם על צדקתו כשהוא כלוא במשך שנים, או להודות באשמה ולהשתחרר הרבה יותר מהר, אולי אפילו באותו היום.

לפאחורי שיחק המזל: המפגש שלו עם הערס החמוש עלה לו רק בחודש חיים. לרוב הפלסטינים שמוצאים את עצמם בידי החמושים, אין מזל כזה.

ועוד דבר אחד: יזהר אשדות עשה מעשה אמיץ ופרסם שיר שעוסק כולו באופן שבו הופך האדם הישראלי לחמוש מפוחד, אכזרי וקטלני. ה"קת על הדלת" שלו מהדהד במיוחד: כשהשתחררתי, לפני יותר מ-20 שנים, מהשירות ברצועה, אמי אמרה לי שיש לי סיוטים בלתי פוסקים על קת המכה בדלת. אני עצמי לא זוכר את זה. בכל מקרה, השיר השפיע עלי כמעט כמו "וואלס עם באשיר." צפו בו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה קרה ליד גדר הגבול, כשבג"צ רחץ בנקיון כפיו

ביום חמישי האחרון, אומר עורך דין עומר שץ מ"אנו פליטים" בשיחת טלפון, הוא התייצב בבית המשפט העליון יחד עם עמיתו, עו"ד יפתח כהן, כדי לבקש צו ביניים להכנסת 21 הפליטים ששהו מחוץ לגדר לישראל. הדיון, להפתעתו, התנהל באופן חיובי: השופטים היקשו על נציגת המדינה בשאלות, ובשלב מסוים הם שאלו אותה אם היא מסכימה שהם יוציאו צו ביניים. הנימוס המקובל אומר שכאשר השופטים מציעים דבר כזה, אתה מקבל את ההצעה. המדינה, באופן חריג, סירבה לקבל אותה – וביקשה דיון במעמד צד אחד, לטענתה משום שיש לה "מידע סודי" בנושא הפליטים. הדיון התקיים, ובסופו הודיעו השופטים, כזכור, שהם דוחים את הדיון ליום ראשון. כמה שעות לאחר ההחלטה של בג"צ, הודיע ראש הממשלה ש"הושג פתרון," במסגרתו שתי נשים ונער נכנסו לישראל, והשאר "שבו על עקבותיהם."

זה היה שקר מתחילתו ועד סופו. המדינה, כפי שציינתי לפני שבוע, שיקרה כשאמרה שהיא מעבירה מזון לפליטים. היא העבירה להם רק מים – ומעט מאד מים: עו"ד שץ תחקר את שלושת הפליטים שנכנסו לישראל – הוא תחקר כל אחד מהם בנפרד – והם דיברו שמדי יום העבירו להם שלושה בקבוקים של ליטר וחצי. אני אחזור על זה: 4.5 ליטר של מים ליום – ל-21 בני אדם. בחום של המדבר. זה יוצא 214 מיליליטרים לאדם ליום. פחות מבקבוק שתיה של 220 מ"ל.

הפליטות ציינו שפעמיים, הושלך לעברם לחם: שקית לחם פרוסה. בפעם הראשונה, השקית נתקעה בגדר, והם הביטו בה בעיניים כלות. בפעם השניה, היא חצתה את הגדר – והם היו צריכים להחליט איך לחלק אותה ל-21 איש. גם הציליה, שלכאורה ניתנה לפליטים על ידי צה"ל, לא נמסרה לטענת הניצולות על ידי הצבא: היא היתה "מתנת אלוהים," אמרה אחת הפליטות לעו"ד שץ, והסבירה שהיא עפה אליהם עם הרוח. מדי פעם, בנסיון להרחיק את הפליטים מן הגדרות, ירו החמושים לעברם באוויר, ומספר פעמים אף ירו רימוני גז מדמיע.

אף אחד מן הפליטים לא רצה לשוב למצרים; הם ידעו שהם צפויים להתעללות ולמוות. כיומיים או שלושה לפני הגירוש שלהם, חמישה מהם, שהיו חזקים יותר, גררו את עצמם לעבר הגדרות בצד המצרי ושאלו את החמושים המצרים מה צפוי להם. הם אמרו להם שאם הם יחזרו, החמושים יהרגו אותם – אבל אם הם כבר חוזרים, שיביאו איתם את הנשים, כי הם רוצים לאנוס אותן.

ואז הגיעה החלטת בג"צ לדחות את הדיון ליום ראשון. זמן קצר לאחר מכן, חתכו חמושי צה"ל את הגדר, עברו לצד השני, הכניסו פנימה את שתי הנשים והילד, וגררה את שאר הפליטים על הציליה המפורסמת לעבר הגדר המצרית. הפליטים צרחו והתחננו שיירו בהם, כי הם מעדיפים את זה על מעבר למצרים. חמושי הצבא המוסרי יותר מהחמאס התעלמו מהתחינות, המשיכו לגרור אותם לעבר הגדר המצרית, הרימו את הגדר ודחפו אותם פנימה. גורלם לא ידוע. אולי הם נרצחו, אולי הם במרתף עינויים כלשהו, אולי הם נמכרו לשבטי הבדואים של סיני. אף אחד לא יודע.

לכל זה מתייחסת הודעת ראש הממשלה באמירה שהפליטים "שבו על עקבותיהם." הלשון הנקיה, הזהירה של נתניהו נותנת מקום למחשבה שהיתה הסכמה כלשהי עם המצרים, ועל כל פנים שכוחות צה"ל לא היו מעורבים אקטיבית בגירוש. זה היה שקר, עוד שקר. לא שציפינו למשהו אחר מנתניהו.

ביום ראשון שבו שץ וכהן לבית המשפט העליון. המדינה הודיעה שמאחר והפליטים כבר לא על הגדר, אין טעם לדיון בעתירה. היא הציגה טקסט קצר מאד שהיה דומה מאד להודעת ראש הממשלה. שץ וכהן ניסו לומר לבית המשפט שמצב שבו אנשים שהיו תחת דיון מולו פשוט נעלמים; שלא יתכן שבית המשפט פסק בעבר נגד החזרה חמה, וזה בדיוק מה שקרה; שלא יתכן ש… אבל לא ×”×™×” עם מי לדבר. בג"צ פסק שאם הם רוצים חקירה באשר לגורלם של האנשים שעליהם הוא נמנע מלהגן, הם צריכים להתחיל את כל ההליך בחזרה. להתווכח עם הממשלה איזו שנה-שנתיים, וכשזו לא תעשה את תפקידה, לעתור לבג"צ.

העיוורון הסלקטיבי שבג"צ התפרסם בו עבד הפעם שעות נוספות. לא ידוע מה קרה בדיון במעמד צד אחד בין המדינה לבג"צ, זה שבו התיימרה הראשונה לחשוף "חומר סודי." אבל אני אעלה ניחוש: המדינה רמזה לבג"צ שאם הוא רק יתן לה קצת זמן, ולא יוציא צו ביניים עכשיו, הוא לא יצטרך להתעסק בנושא הזה יותר. ובג"צ הבין את הרמז, והסכים.

אז מה היה לנו: חמושים שמספקים 214 מיליליטרים ליום לאדם לפליטים; שיורים עליהם רימוני גז כשהם מתקרבים לגדר; שמשליכים לעברם שני כיכרות לחם במהלך שמונה ימים; צבא שמוציא צו שטח צבאי סגור כדי למנוע מעיתונאים וארגוני זכויות אדם להגיע למקום; פרקליטות מדינה שמשקרת לבית המשפט העליון; בית משפט ששובר שיאים בעצימת עיניים, ומפקיר 18 אנשים לגורלם בעודו רוחץ בנקיון כפיו הפרוצדורלי, ואפילו לא מנסה לשמור על כבודו בחקירת השקרים שנמסרו לו; ראש ממשלה שמוציא הודעה שקרית לציבור ולבית המשפט; וחייל שאומר ל"ידיעות אחרונות" לפני שבוע ש"נכון שלפעמים לא כל כך נעים לראות אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים, אבל הם עלולים לסכן את בטחון המדינה, ומה שאנחנו עושים חשוב מאד בעינינו."

איזו מדינה של גיבורים, שרועדת מפחד מ-21 "אנשים עם חתכים ורזים כמו שלדים", שבטחונה לא עומד ביחס אנושי לפליטים. האחריות, כמובן, נמצאת בראש ובראשונה על מנהיגי המדינה, והפעם נראה שהפקודה הגיעה ישירות מלשכת נתניהו; אבל האשמה נמצאת על החמושים, שעינם עיוורת וליבם אטום ומושחת, שצייתו לפקודה.

ומדוע שלא יצייתו? הם כבר התרגלו לראות במפגינים בלתי חמושים, שמוחים על גזל אדמתם, "סכנה לבטחון המדינה", ולבם כבר גס בגז שירו עליהם. במשך השנה האחרונה, הם היו חשופים למסע הסתה שיטתי של ראש הממשלה ושר הפנים, שדיברו על הפליטים כעל "סכנה למדינה הציונית." החמוש היהודי המצוי לא מבין ש"סכנה למדינה הציונית" פירושה בפועל "סכנה למשטר הפריבילגיות היהודי," והוא מתרגם בקלות – כפי שציפו ממנו – את "סכנה למדינה הציונית" ל"סכנה לבטחון המדינה." ואז "לא כל כך נעים לו," כי בכל זאת הוא לא מסוגל שלא לעשות את ההשוואה (אסור להשוות! אסור להשוות!), אבל הוא מקשה את לבו, וגורר שלדי אדם צורחים אל עבר מותם. ומתנחם בכך ש"מה שאנחנו עושים חשוב מאד."

במקרה של ישראל, ההיסטוריה חוזרת על עצמה לא כטרגדיה ולא כפארסה, אלא כגרוטסקה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)