החברים של ג'ורג'

סיפור שלא היה כך, כך היה: לפני כשבועיים פנה אלי יו"ר עמותת "דעת אמת", ירון ידען, ואמר לי שמספר הטלפון של העמותה נחסם לגישה מטלפונים "כשרים". לדבריו, נציגה של חברת אורנג' התקשרה אליו ומסרה ש"וועדת הרבנים של משרד התקשורת" חסמה את המספר. יתר על כן, ועדת הרבנים מונעת גישה לאתר של "דעת אמת" בטלפונים כשרים. אורנג' ידעה על כך לאחר תלונת לקוח, שאמר כי קודם לכן יכול היה לחייג אל העמותה, והוא רוצה להמשיך בכך למרות שהוא בחר במסלול של קו "כשר". אורנג', מצידה, מעדיפה את הלקוחות שלה מאושרים ומחייגים. האם יש אפשרות לערער על ההחלטה?

כל מחושי העיתונאי שלי הזדקפו. ועדת רבנים במשרד התקשורת? שפוסלת אתרי תוכן? הנה ההזדמנות, הזדמנות של פעם בחיים, לקבל את כל העמוד הראשי של כלכליסט! שמי יוזכר בנשימה אחת עם שמו של מוטי גילת! אצתי רצתי, קניתי מכשיר האזנה מושכלל מדי (כה משוכלל, עד שמתקינו לא הצליח להתקין אותו ונאלצתי להתקינו בעצמי) והתחלתי בסדרת שיחות.

ידען לא הטעה אותי. נציגת אורנג', ששמה שמור במערכת, אכן סברה לתומה שהאיסור הגיע מ"וועדת הרבנים של משרד התקשורת". דא עקא, שהיא טעתה, ואין – בינתיים – חיה כזו; ישנה רק ועדת הרבנים לענייני תקשורת. ומהי והל"ת? זו הוועדה האחראית על הטלפונים הכשרים.

הטלפונים הכשרים הן אחת משיטותיו של הציבור החרדי להמשיך ולחיות בגטו. טלפון כשר איננו יכול – איננו יכול פיזית – להתקשר למספרי טלפון העשויים, לשיטת והל"ת, להשחית את נפשו של צאן הקדושים. לטלפון כשר גם אין כל גישה לשירותי תוכן – אפילו לא מסרוני SMS, ועל גלישה ברשת אין מה לדבר. שיחה אדיבה עם נציג הווהל"ת הבהירה לי שהסיפור מת כתוכי ההוא של מונטי פייטון: לא רק שנציגת אורנג' טעתה, לא רק שמשרד התקשורת הכחיש מכל וכל את קיומו של ועדה רבנית מטעמו, אלא שהווהל"ת מסננת כל תוכן: "אפילו אתרי תוכן ומספרי תוכן חרדיים", אמר האיש.

אז למה אני מטריד אתכם בסיפור שלא היה ולא נברא? כי בירושלים, מסרב הדואר לחלק את העלונים של "דעת אמת". הסיבה? חרדים תקפו את אחד הדוורים שחילק את העלונים, ומחלקת הבטחון של הדואר החליטה שזה לא שווה את הסיכון.

כי לפני שבוע, הוריד רדיו תל אביב קמפיין קצר של עמותת "הלל". בניגוד ל"דעת אמת", ששואפת לגרור את החרדים, בועטים וצורחים, אל העולם המודרני, מטרותיה של "הלל" צנועות הרבה יותר: לסייע לתינוקות שנשבו, ועזבו את העולם החרדי או נבעטו ממנו, לשרוד. דברים פשוטים: איך מתנהגים בחברה, שיעורים בסיסיים במתמטיקה ובאנגלית, דיור, מציאת עבודה.

הקמפיין של "הלל" היה פשוט. הוא כלל עשרה תשדירים קצרים, בזו הלשון:

ברדיו המעבר מהעולם החרדי לחילוני נראה פשוט, במציאות לחוזרים בשאלה הוא הרבה יותר מסובך. אגודת הלל עוזרת לחוזרים בשאלה במציאת בית חם, השכלה<והסתגלות לעולם המודרני. בואו נעזור. פרטים והתנדבות בטלפון 1-700-70-70-73

ואחרי שבעה תשדירים מתוך עשרה, החליט מנכ"ל רדיו תל אביב, שי בן-מאור, להפסיק את השידורים. לדבריו, זו הטפה להחזרה בשאלה ויש בכך משום פגיעה ברגשות דת. רדיו תל אביב, למי ששכח, הוא  היה עד לאחרונה ביתם של צמד הליצנים העלובים שי ודרור, שאף פעם לא היתה להם בעיה עם פגיעה ברגשות, שלא היססו לראיין ולהלעיג בשידור חי על ילדיהם של אנשי ימין. עם זה, כמסתבר, רדיו תל אביב יכול היה לחיות.

אבל בהחלט יתכן שליבו של שי בן-מאור כלל לא נשבר למשמע יסוריהם של החרדים, שרגשותיהם העדינים לא עמדו בתשדיר של "הלל". אולי הסיפור היה אחר לגמרי. מנהלת הלקוחות של רדיו תל אביב, שירה בייניץ, כנראה לא היתה מתואמת עם המנכ"ל שלה. כשנשאלה לסיבת הפסקת שידורי הפרסום, אמרה בייניץ לאנשי "הלל" ששר התקשורת, אריאל אטיאס (ש"ס), איים לסגור את התחנה, באם יימשכו הפרסומים. אטיאס מכחיש.

לכל הפרטים על הפרשה הזו, אני אסיר תודה למתי גולן. הסיפור המדהים הזה, על צנזורה שבה אפשר שמעורב שר בישראל, שקע כאבן במים אדירים; אף כלי תקשורת אחר לא התייחס אליו.

אטיאס הוא הדוחף העיקרי של חוק צנזורת הרשת, חוק 892. אטיאס הבטיח שהוא לא יחליט בעצמו אילו אתרים ייחסמו; הוא יקים ועדה לצורך כך. אטיאס כפוף לדעת רבותיו. הרבנים הסמיכו את ועדת הרבנים לענייני תקשורת לטפל בכל מה שקשור בתקשורת. ולאטיאס, מסתבר, יש נסיון מסוים גם בצנזורה ברדיו. ולא, היא לא קשורה לפורנוגרפיה או להגנה על ילדים. היא קשורה להמשך השעבוד של רוב החרדים לרבניהם, בין אם יאבו בין אם לא.

כששאלתי את האיש מהוורל"ת אם הם מייעצים לאטיאס בנושא 892, הוא אמר ש"לא התבקשנו לסייע למשרד התקשורת, אבל אם יבקשו – נשמח". אני בטוח שהם ישמחו; שפחה על הים לא ראתה שמחה כזו. ואנחנו?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

את בנדיקטוס ה-16 אי אפשר להאשים בחוסר זהירות במילים: האיש שעמד בראש האינקוויזיציה והוביל את הגוף הדוקטרינרי העיקרי של הכנסיה, הוא בראש ובראשונה איש המילה. ולכן, כשנשא השבוע הרצאה – שיש שיראו בה דרשה – בפני הפרופסורים של אוניברסיטת רגנסבורג, הוא ידע היטב מה הוא אומר.

בנדיקטוס בחר כנושאו דיאלוג מן המאה ×”-14 – "שנערך, אולי, בחורף 1391 במחנה צבא סמוך לאנקרה" – בין הקיסר הביזנטי המלומד מנואל פלאולוגוס השני ובין חכם דת מוסלמי, ששמו אינו מוזכר. הוא ציטט – וכאדם זהיר מאד, שיודע היטב שהוא מצמיד פתיל לחבית אבק שריפה, הוא ציין שמדובר בציטוט – את הקיסר ×›"פונה כמעט בגסות" אל המוסלמי, ומטיח בו ש"הראה לי את הדברים החדשים שהביא מוחמד, ושם תמצא רק דברים רעים ומנוגדים לאנושיות, כגון מצוותו להפיץ בחרב את התורה אשר לה הטיף". מכאן מפליג בנדיקטוס להבדלים בין הנצרות והאיסלם בכל הקשור להגיון, הלוגוס.

לשיטתו, הנצרות נשענת על תפיסה יוונית: שהאל הוא הגיוני. שלדרישותיו יש סיבה, יש הגיון, ושאלוהים לא יתן צו רע. הנצרות, הנשענת על בחירה חופשית – והוא מצטט שוב את מנואל באומרו ש"האל מתנגד לשפיכות דמים, והתנהגות בלתי הגיונית מנוגדת לטבעו. האמונה נולדת מן הנשמה, לא מן הגוף; הרוצה להוביל את האדם אל האמונה, חייב לדעת לדבר היטב ולהתדיין כראוי, ללא אלימות או איומים בה" – מנוגדת לאיסלם, שבו תפיסת האל היא טרנצנדטלית לחלוטין; אללה, טוען מלומד מוסלמי, איננו כבול אפילו למילתו שלו, ואילו רצה בכך – היינו עובדים אלילים.

כאן זונח בנדיקטוס את הנושאים המסוכנים, ועובר לדון ביחס שבין ההלניזם והנצרות. אבל הסערה, כמובן, כבר פרצה. בפקיסטן, דרש הפרלמנט התנצלות מבנדיקטוס על "השמצת הנביא". מדובר באותו הפרלמנט שסירב לאחרונה לתקן את החוק הדורש כי אשה תעמיד ארבעה עדים לכך שנאנסה – ולא, תיחשב לנואפת ותוצא להורג בהתאם. האחים המוסלמים דורשים להחרים את הוותיקן ומאשימים את בנדיקטוס ב"הגברת המרירות" בין הדתות. בטורקיה כבר יש הפגנות. פרשת הקריקטורות, סיבוב שני.

על מה קפץ רוגזם של אחינו עוטי חגורות הנפץ? ובכן, אם לצטט את רויטרס, נראה ש"בנדיקטוס אימץ את התפיסה, עליה חולקים רוב המוסלמים, שהמוסלמים המוקדמים הפיצו את האמונה באמצעות החרב". (מבזק לרויטרס: לא רק בנדיקטוס אימץ את "התפיסה" הזו, כך גם כל ההיסטוריונים. צפון אפריקה היתה פעם ארץ נוצרית, עם 250 בישופויות, שהצליחה לפרנס בשפע כמה וכמה תנועות מינות. בידקו איך זה השתנה וחיזרו אלי. ראבאק).

ולהערכתי, בנדיקטוס ידע בדיוק מה הוא עושה, ידע מה יהיו התגובות, ואמר את הדברים בכל זאת. הוותיקן מסר בתגובה כי "האפיפיור לא התכוון לפגוע במוסלמים והוא מתחרט על הפגיעה בהם" – במוסלמים, לא באיסלם. בתחילת השנה דרש הארכיבישוף של סידני, הקרדינל ג'ורג' פל, ערבויות ממתדיינים מוסלמים בוויכוח דתי שניתן יהיה לדון בתולדות האיסלם ובקוראן ללא אלימות וללא איום באלימות; המוסלמים עזבו את המקום והאשימו את פל, אלא מה, בגזענות ובבורות באיסלם.

לפל היתה שאלה נוספת: האם המוסלמים מאמינים שהסורות שנכתבו במדינה מחליפות את הסורות שנכתבו במכה? זו שאלה קרדינלית, וסליחה על משחק המילים. האפולוגטיקנים של האיסלם מצביעים שוב ושוב לפסוקי השלום שבו, וטוענים שהם מרכזו של האיסלם. זו הטעיה מכוונת: פסוקי השלום, המוקדמים יותר בקוראן, נכתבו במכה, קודם לגירושו של מוחמד ממנה. פסוקי החרב, שנכתבו במדינה, נתפסו בהלכה המוסלמית תמיד כעדיפים על פסוקי השלום, משום שנכתבו מאוחר יותר ובתקופה בשלה יותר, שבה הגיע האיסלם לשלטון. בקיצור, ההנהגה של המרכז המוסלמי משחקת איתנו במועצת יש"ע: כלפי חוץ, הם מנופפים בסורות של מכה, וכלפי פנים הם אומרים את האמת – ההלכה היא הסורות של מדינה. שלום ככלי תעמולה, מלחמה כאמת.

אף אחד לא שם לב, אבל בנדיקטוס ענה, כמעט אגבית, על השאלה של פל. בהרצאתו, הוא אמר "הקיסר ידע בוודאי שסורה 2:256 אומרת 'אין אונס בדת'. זו אחת הסורות של התקופה המוקדמת, שבה מוחמד היה עדיין נטול כוח והיה תחת איום. אבל, באורח טבעי, הקיסר הכיר גם את ההנחיות שניתנו לאחר מכן והונצחו בקוראן, על 'מלחמת קודש'”.

באורח טבעי, אכן: הביזנטים איבדו את רוב תחום שלטונם לכיבוש המוסלמי, לדת מוחמד שאז – בהיותה חזקה – לא ראתה כל צורך להתנצל או להצדיק את החרב. ומעט יותר משישים שנים לאחר אותו דיאלוג סמוך לאנקרה, יכבוש הסולטן מוחמד השני, מפקד המאמינים, את העיר שבה גדל ועליה משל מנואל. השחיטה תמשך שלושה ימים, ולאחר מכן תהפוך הכנסיה הגדולה ביותר בעולם, האגיה סופיה, פאר יצירתו של יוסטיניאנוס, למסגד. פסוקי שלום? הסורות של מכה? מנואל לא קנה את זה.

גם בנדיקטוס לא. ראוי לשים לב להסבר שלו לסורות השלום: חולשתו של מוחמד, היותו תחת איום. האפיפיור נפגש לאחרונה פעמיים באורח פרטי עם אוריאנה פלאצ'י, שכתבה שני טקסטים שוצפים כנגד האיסלם – הראשון ('הזעם והגאווה') כמעט ואינו ניתן לקריאה, השני ('כוחה של תבונה') הוא קריאה נדרשת – וראוי לתהות מה לאפיפיור ולאחת האתאיסטיות המפורסמות ביותר בעולם.

אפשר מאד שבנדיקטוס, בדרכו שלו, התחיל השבוע מסע צלב מתוכנן היטב, שיוכיח את שקר "סורות השלום", והוא יעשה זאת על ידי הדגמת התגובה ההיסטרית והפראית על ציטוט של טקסט מהמאה ה-14. וכמובן, התקפות פיזיות על הוואתיקן ועל נוצרים יוכיחו את הנקודה העיקרית של בנדיקטוס: שבין האיסלם ובין הלוגוס אין ולו דבר.

אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יפול קורבן במאבק הזה. קודמו, אחרי הכל, נורה על ידי מוסלמי. ואם יצליח איזה מוג'האדין במקום שבו נכשל מוחמד עלי אגצ'ה, יעלו קריאות שמחה מכל רחבי העולם הברברי – ושייקח השטן את "סורות השלום".

הערה: אוריאנה פלאצ'י נפטרה אמש והיא בת 76. Requies in pacem.

(יוסי גורביץ)

בימי הביניים, חילוניות הוגדרה בצורה פשוטה מאוד: אלו שאינם נזירים. בעידן המודרני, כולל מונח החילוניות את התפיסה שיושבת בבסיס זכויות האדם והאזרח, שבה אינטרסים הנובעים מדתות (sectarian) אינם זכאים לשום מעמד מיוחס ברחוב הציבורי, ואינם יכולים להכתיב נורמות חוקיות לאלו שאינם חפצים בכך. אדם חילוני אינו חייב להיות אתאיסט, אבל הוא חייב להיות אדם שמבין שאמונותיו ותפיסותיו לגבי נורמות הן שלו בלבד. אדם זכאי לקיים כל פולחן במרחבו הפרטי, כל עוד שהוא אינו פוגע באדם אחר או בזכותו לאותו חופש.

בזמן האחרון צצה לה אופנה חדשה – "היהדות החילונית".

זה מתחיל בבתי מדרש חילוניים, שבהם דנים בהיסטוריה, בציונות, בתלמוד ובשאר הנושאים, בשיתוף פעולה עם מרצים דתיים וחילוניים. לכאורה, נראה כי אין בזה שום פסול, עד שקוראים על כך שבבית מדרש זה גם נשארים בשבת אחת לשבועיים, לעשות "שבת חילונית". בשלב זה, זה נראה פחות ופחות כמו ניסיון ליצור תרבות חילונית ראויה לשמה, ויותר כמו תעתיק חיוור של היהדות הדתית. מעין "יהדות לייט" עם פחות ניקוטין.

זה ממשיך בשאר יוזמות דומות, עד שזה מגיע לפנינה הבאה (מ"הארץ" של ‏יום שישי‏, ‏16‏ ‏יוני‏ ‏2006) שמספרת על יוזמה של שני אנשי "המדרשה" של התנועה הקיבוצית בסמינר אורנים, הרוצים ליצור "הלכה חילונית". להלן מספר ציטוטים נבחרים:

• "הרעיון הוא להקים קבוצות רבות של בתי מדרש, שבהם נדונים כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם – ועל ידי כך לשחזר את עולמם של חכמי המשנה. "
• "יותר משאני מעוניין בתשובות, אני מעוניין בעצם העיסוק בשאלות. לא בצורה של דיונים עקרוניים על ערכים, אלא בירידה לפרטים של כל תחומי החיים – יחסי העבודה, אופי החגים והשבתות, הטקסים וכדומה."
• "לפיד וזרחי מאמינים שכמו בהלכה הדתית, כל תחום בחיים צריך להיות נדון ומעוצב על-ידי החברה ועל-ידי הקהילות השונות החיות בתוכה, ולא להיות נתון להחלטות פרטיות של השותפים בחברה, "אלא אם כן", אומר לפיד, "החברה החליטה במפורש, לאחר בדיקה, שאת התחום ×”×–×” היא משאירה להכרעת היחידים".
• "הלכה ×–×” ההפך מהפרטה. הלכה מניחה שאנחנו לא מעוניינים לחיות איש איש לנפשו, אלא לעסוק במה שמחבר את האנשים".

לפני שאני פונה לדון בנושא באופן כללי, אני מרגיש מחויב לפרק כל אחד מהציטוטים הנ"ל לגזרים. ראשית, ההישג החשוב ביותר של המערב הוא בכך שאט אט ובבטחה אנחנו מתרחקים מעולמם של חכמי המשנה, הכמרים המוקדמים, ושאר אנשי הדת, ומגיעים לעולם שבו שום חכם אינו יכול להכתיב את אופן החיים של איש אחר, מתוקף היותו איש דת, גם אם הוא שייך לדת ללא אלוהים. אין דבר שמפחיד אותי יותר מאשר המשפט "כל תחומי החיים והדרך הנכונה לחיות אותם". אני אפילו לא מוכן להתחייב בקשר לנכונות הדרך שלי, לא כל שכן הדרך של מישהו אחר. כמוני, ישנם אנשים רבים, בינם נשים, אתאיסטים, הומוסקסואלים, או בני דתות שאינם בני הדת הרווחת באותה מדינה, הקמים כל בוקר לעולם שבו שום שמרן, שוביניסט, הומופוב, או פונדמנטליסט אינו יכול למרר את חייהם מתוקף השתייכותו לממסד דתי כלשהו. כמו כן, אין לי שום בעיה שאנשים ידונו במהות הטקסים, אבל אחד מתוצרי החילוניות המודרנית היא העובדה שכל דבר שאינו שייך לרשות הרבים נתון להחלטה בלעדית של הפרט, גם אם הדבר אינו נראה יאה בעיני חכם דת כלשהו.

בציטוט השלישי, רואים אנו כי "קהילות" יכתיבו נורמות. אישית, אין לי בעיה עם כך. אני אהווה קהילה, כל אחד מחברי יהוו קהילה, ואוסף קהילות זה, כאשר הוא עובר את גיל 18, יוכל לגרום לנורמות המקובלות על רוב הקהילות, ושאינן פוגעות בזכויות הקהילות האחרות, להתקבל כנורמות מחייבות. זה דומה באופן מחשיד לשיטה הדמוקרטית, אבל אם אדרש לשנות את מעמדי מ"אזרח" ל"קהילה", אעמוד בכך בגבורה. יש תחומים שבהם לאף קהילה אין דריסת רגל וכל ניסיון לשנות זאת בהכרח יעוות את השיטה הדמוקקטית הליברלית. וברצינות, כיצד שני אנשים המתיימרים להיות "חילוניים" יכולים להציע רעיון מעוות כל כך, שבו תידרש בדיקה של החברה לגבי העיסוקים המותרים בתחומי הפרט, ובו אינטרסים של קהילות יקבלו מעמד מיוחס כלשהו.

הציטוט הרביעי לוחץ לי על כפתור רגיש במיוחד, שהותקן בימים לאחר רצח רבין. אל תחברו אותי עם אנשים, ואל תפייסו אותי. מה שמחבר אותי עם האנשים במדינה זו הן העובדות הבאות והפשוטות: אני אזרח של המדינה, אני משלם מסים למדינה, משרת בצבאה של המדינה, ומקיים את חוקיה, ללא היותי "מחובר" לאף אחד למעט לזוגתי, משפחתי, וחברי. אני לא דוחף בתור, לא מרעיש בשעות לא סבירות, שומר על הניקיון, ומשתדל להיות אזרח טוב ולהתנהג בנימוס במרחב הציבורי. בתמורה לכך, אני דורש את הזכות לעשות ככל העולה על רוחי בשאר הזמן, ללא שום התחשבות ב"חיבור" לשאר המדינה. במידת הנדרש אני אף אהיה מוכן להלחם עבור אזרחי המדינה, ולהסתכן במוות, כדי להגן על זכויותיהם של האזרחים האחרים לעשות כמוני.

עכשיו, נסתכל יותר לעומק על הנושא. אם השניים, חסידיהם, ואנשים מבין באי בתי המדרש החילוניים רוצים להחיל את ההלכה החילונית על המדינה כולה, הרי מדובר בתאוקרטיה, גם אם היא לא אורתודוקסית. אם הם בסך הכל רוצים להקים זרם יהודי דתי רביעי, ליד האורתודוקסי, הרפורמי והקונסרבטיבי, אז שיועילו נא ויפסיקו בשימוש המטופש במונח "יהדות חילונית". האם הצעד הבא הוא "יהדות ליברלית לפי ההלכה האורתודוקסית"? הזרם הזה הוא זרם דתי לכל דבר ועניין

בהחלט ויש מקום לדון בנורמות חברתיות, במיוחד באקלים החברתי האלים שלנו. בשום פנים ואופן אין לקיים דיון זה תוך כדי קודיפיקציה של הנורמות וההסכמות, מעבר לתהליך החקיקה הדמוקרטי. הסוגיות שבבסיס הדיון מסובכות, ודורשות התמודדות עם גווני אפור. כל ניסיון לכתוב הלכה גורר הכרעות דיכוטומיות, שגם אם הן נכונות כרגע, עלולות להיות מוטעות לחלוטין בעוד חמש דקות. עד היום, כל ניסיון לעשות קודיפיקציה כזו במסגרת שלא כללה בקרות ואיזונים ונתנה חופש פרט גדול ככל האפשר (כגון החוקה האמריקאית) הפכה לדתית בצורה זו או אחרת. יש לנו קודיפיקציה של הנורמות החברתיות המהותיות במסגרת החקיקה. חקיקה זו מתבצעת על ידי נציגים נבחרים דמוקרטית, ומבוקרת על ידי רשות משפטית. יתרונה היא התפיסה שמה שלא אסור מותר, ושיש להצדיק את ההגבלות על האזרח וללא להפך, כפי שמציעים שני הליצנים.

הדבר שמטריד אותי ביותר הוא תסביך הנחיתות המבצבץ מכל היוזמות המדוברות. החיפוש המתמיד אחרי משמעות חילונית קולקטיבית ומשמעת חיים קולקטיבית, במחשבה שזה מה שיפתור את בעיותינו כאן ועכשיו. מרתיחה אותי ההסתכלות המעריצה על קידוד הנורמות והאתוסים על ידי הדת, בניסיון להקנות "כוח התמדה" לתרבות היהודית החילונית, כאשר לא נשקלת באותו זמן העובדה שבין התמדה לקפאון מפריד קו דק במיוחד.

אפשר להצהיר בצורה לחלוטין לא תקינה פוליטית: עצם העובדה ששני הליצנים הנ"ל יכולים להתוות לעצמם את דרכם נובעת מהעובדה שמערכת החיים שלנו חילונית במהותה. בשום חברה דתית עד היום לא ארעה התקדמות גדולה כל כך בנושאי זכויות אדם, מחויבות חברתית וזכויות אזרח, כמו שקרה במדינות אירופה החילוניות. העובדה כי אנשים רבים כל כך מחפשים משמעות בחייהם על ידי הדמות למערכות שהראו כבר את יכולתם להרוס כל חלקה טובה, מעידה לא על דלות הרעיון החילוני, אלא על דלותם הם. אין פסול בלימוד ההיסטוריה של העם היהודי, אבל ניתן לעשות זאת ללא הצמדות למאפיינים הפסולים המלווים כל דת באשר היא.

(עופר רון)