את בנדיקטוס ה-16 אי אפשר להאשים בחוסר זהירות במילים: האיש שעמד בראש האינקוויזיציה והוביל את הגוף הדוקטרינרי העיקרי של הכנסיה, הוא בראש ובראשונה איש המילה. ולכן, כשנשא השבוע הרצאה – שיש שיראו בה דרשה – בפני הפרופסורים של אוניברסיטת רגנסבורג, הוא ידע היטב מה הוא אומר.

בנדיקטוס בחר כנושאו דיאלוג מן המאה ה-14 – "שנערך, אולי, בחורף 1391 במחנה צבא סמוך לאנקרה" – בין הקיסר הביזנטי המלומד מנואל פלאולוגוס השני ובין חכם דת מוסלמי, ששמו אינו מוזכר. הוא ציטט – וכאדם זהיר מאד, שיודע היטב שהוא מצמיד פתיל לחבית אבק שריפה, הוא ציין שמדובר בציטוט – את הקיסר כ"פונה כמעט בגסות" אל המוסלמי, ומטיח בו ש"הראה לי את הדברים החדשים שהביא מוחמד, ושם תמצא רק דברים רעים ומנוגדים לאנושיות, כגון מצוותו להפיץ בחרב את התורה אשר לה הטיף". מכאן מפליג בנדיקטוס להבדלים בין הנצרות והאיסלם בכל הקשור להגיון, הלוגוס.

לשיטתו, הנצרות נשענת על תפיסה יוונית: שהאל הוא הגיוני. שלדרישותיו יש סיבה, יש הגיון, ושאלוהים לא יתן צו רע. הנצרות, הנשענת על בחירה חופשית – והוא מצטט שוב את מנואל באומרו ש"האל מתנגד לשפיכות דמים, והתנהגות בלתי הגיונית מנוגדת לטבעו. האמונה נולדת מן הנשמה, לא מן הגוף; הרוצה להוביל את האדם אל האמונה, חייב לדעת לדבר היטב ולהתדיין כראוי, ללא אלימות או איומים בה" – מנוגדת לאיסלם, שבו תפיסת האל היא טרנצנדטלית לחלוטין; אללה, טוען מלומד מוסלמי, איננו כבול אפילו למילתו שלו, ואילו רצה בכך – היינו עובדים אלילים.

כאן זונח בנדיקטוס את הנושאים המסוכנים, ועובר לדון ביחס שבין ההלניזם והנצרות. אבל הסערה, כמובן, כבר פרצה. בפקיסטן, דרש הפרלמנט התנצלות מבנדיקטוס על "השמצת הנביא". מדובר באותו הפרלמנט שסירב לאחרונה לתקן את החוק הדורש כי אשה תעמיד ארבעה עדים לכך שנאנסה – ולא, תיחשב לנואפת ותוצא להורג בהתאם. האחים המוסלמים דורשים להחרים את הוותיקן ומאשימים את בנדיקטוס ב"הגברת המרירות" בין הדתות. בטורקיה כבר יש הפגנות. פרשת הקריקטורות, סיבוב שני.

על מה קפץ רוגזם של אחינו עוטי חגורות הנפץ? ובכן, אם לצטט את רויטרס, נראה ש"בנדיקטוס אימץ את התפיסה, עליה חולקים רוב המוסלמים, שהמוסלמים המוקדמים הפיצו את האמונה באמצעות החרב". (מבזק לרויטרס: לא רק בנדיקטוס אימץ את "התפיסה" הזו, כך גם כל ההיסטוריונים. צפון אפריקה היתה פעם ארץ נוצרית, עם 250 בישופויות, שהצליחה לפרנס בשפע כמה וכמה תנועות מינות. בידקו איך זה השתנה וחיזרו אלי. ראבאק).

ולהערכתי, בנדיקטוס ידע בדיוק מה הוא עושה, ידע מה יהיו התגובות, ואמר את הדברים בכל זאת. הוותיקן מסר בתגובה כי "האפיפיור לא התכוון לפגוע במוסלמים והוא מתחרט על הפגיעה בהם" – במוסלמים, לא באיסלם. בתחילת השנה דרש הארכיבישוף של סידני, הקרדינל ג'ורג' פל, ערבויות ממתדיינים מוסלמים בוויכוח דתי שניתן יהיה לדון בתולדות האיסלם ובקוראן ללא אלימות וללא איום באלימות; המוסלמים עזבו את המקום והאשימו את פל, אלא מה, בגזענות ובבורות באיסלם.

לפל היתה שאלה נוספת: האם המוסלמים מאמינים שהסורות שנכתבו במדינה מחליפות את הסורות שנכתבו במכה? זו שאלה קרדינלית, וסליחה על משחק המילים. האפולוגטיקנים של האיסלם מצביעים שוב ושוב לפסוקי השלום שבו, וטוענים שהם מרכזו של האיסלם. זו הטעיה מכוונת: פסוקי השלום, המוקדמים יותר בקוראן, נכתבו במכה, קודם לגירושו של מוחמד ממנה. פסוקי החרב, שנכתבו במדינה, נתפסו בהלכה המוסלמית תמיד כעדיפים על פסוקי השלום, משום שנכתבו מאוחר יותר ובתקופה בשלה יותר, שבה הגיע האיסלם לשלטון. בקיצור, ההנהגה של המרכז המוסלמי משחקת איתנו במועצת יש"ע: כלפי חוץ, הם מנופפים בסורות של מכה, וכלפי פנים הם אומרים את האמת – ההלכה היא הסורות של מדינה. שלום ככלי תעמולה, מלחמה כאמת.

אף אחד לא שם לב, אבל בנדיקטוס ענה, כמעט אגבית, על השאלה של פל. בהרצאתו, הוא אמר "הקיסר ידע בוודאי שסורה 2:256 אומרת 'אין אונס בדת'. זו אחת הסורות של התקופה המוקדמת, שבה מוחמד היה עדיין נטול כוח והיה תחת איום. אבל, באורח טבעי, הקיסר הכיר גם את ההנחיות שניתנו לאחר מכן והונצחו בקוראן, על 'מלחמת קודש'”.

באורח טבעי, אכן: הביזנטים איבדו את רוב תחום שלטונם לכיבוש המוסלמי, לדת מוחמד שאז – בהיותה חזקה – לא ראתה כל צורך להתנצל או להצדיק את החרב. ומעט יותר משישים שנים לאחר אותו דיאלוג סמוך לאנקרה, יכבוש הסולטן מוחמד השני, מפקד המאמינים, את העיר שבה גדל ועליה משל מנואל. השחיטה תמשך שלושה ימים, ולאחר מכן תהפוך הכנסיה הגדולה ביותר בעולם, האגיה סופיה, פאר יצירתו של יוסטיניאנוס, למסגד. פסוקי שלום? הסורות של מכה? מנואל לא קנה את זה.

גם בנדיקטוס לא. ראוי לשים לב להסבר שלו לסורות השלום: חולשתו של מוחמד, היותו תחת איום. האפיפיור נפגש לאחרונה פעמיים באורח פרטי עם אוריאנה פלאצ'י, שכתבה שני טקסטים שוצפים כנגד האיסלם – הראשון ('הזעם והגאווה') כמעט ואינו ניתן לקריאה, השני ('כוחה של תבונה') הוא קריאה נדרשת – וראוי לתהות מה לאפיפיור ולאחת האתאיסטיות המפורסמות ביותר בעולם.

אפשר מאד שבנדיקטוס, בדרכו שלו, התחיל השבוע מסע צלב מתוכנן היטב, שיוכיח את שקר "סורות השלום", והוא יעשה זאת על ידי הדגמת התגובה ההיסטרית והפראית על ציטוט של טקסט מהמאה ה-14. וכמובן, התקפות פיזיות על הוואתיקן ועל נוצרים יוכיחו את הנקודה העיקרית של בנדיקטוס: שבין האיסלם ובין הלוגוס אין ולו דבר.

אין להוציא מכלל אפשרות שהוא יפול קורבן במאבק הזה. קודמו, אחרי הכל, נורה על ידי מוסלמי. ואם יצליח איזה מוג'האדין במקום שבו נכשל מוחמד עלי אגצ'ה, יעלו קריאות שמחה מכל רחבי העולם הברברי – ושייקח השטן את "סורות השלום".

הערה: אוריאנה פלאצ'י נפטרה אמש והיא בת 76. Requies in pacem.

(יוסי גורביץ)