יש בצה"ל רב סרן שסיכויי הקידום שלו לסגן אלוף דומים עכשיו לסיכוי של אולמרט להוביל בבחירות הבאות: רונן עצמון, נשיא בית הדין הצבאי ביהודה, שפוצץ אתמול את אחד הבלונים היותר מנופחים של הממשלה.

עצמון הורה על שחרורם של עצורי ממשלת ופרלמנט החמאס, שנחטפו על ידי ישראל בסוף חודש יוני, ימים ספורים לאחר חטיפתו של גלעד שליט. ישראל הקפידה להעניק לחטיפה מעטה חוקי: בחורינו המצוינים יצאו לדרך מצוידים בצווים שנחתמו על ידי היועמ"ש מזוז בכבודו ובעצמו.

והנה, עצמון דקר את הבלון בסיכה: העצורים מוחזקים, רשמית, מכוח הפקודה למניעת טרור – ובצבא טענו כל העת שאין כל קשר בין חטיפת גלעד שליט ובין המעצר של אבו טיר והחבר'ה; זה רק מקרה שהם נחטפו ארבעה ימים אחר כך. אבל, ציין רב סרן עצמון, ישראל לא התנגדה להתמודדותם בבחירות בינואר, וגם לא עשתה כל מאמץ ללכוד אותם בחמשת החודשים שלאחר מכן. מכאן הסיק השופט שככל הנראה מדובר בטיפוסים לא מסוכנים במיוחד, והחליט שאין עוד סיבה טובה להחזיקם במעצר. ואם לא יתקבל הערעור של הפרקליטות הצבאית – לא הייתי שם כסף על זה, בלשון המעטה – מחר ילכו נבחרי החמאס הביתה.

אבל, כמובן, ל"מעצרם" של אנשי החמאס אין כל קשר לחוק: הם היו בני ערובה. ה"הליך" היה מיועד להיות עלה תאנה, כי מדינה מתורבתת לא מתנהגת כמו ארגון טרור. הנה מה שיש ל"ידיעות" לכתוב על זה.

רצוי לשים לב לנזיפה הבוטה בשופט: הכותרת זועקת "מפסידים את הקלפים", ומצוין שם שבלשכת ראש הממשלה הופתעו מן הידיעה – ואפשר להבין את אולמרט: מתי התחילו השופטים הצבאיים על זכויות הנעצרים? – אבל הקפידו על תגובה מינורית "כדי שלא לפגוע בכבודו של השופט". תודה, באמת. לא הייתם צריכים.

דווקא במערכת המשפטית האזרחית התנהגו בדיוק להיפך: בניגוד להסכם הטיעון עם טלי פחימה, התנגדה הפרקליטות היום לשחרורה לאחר ריצוי שני שליש משום ש"היא מעליבה את הסוהרים" ומשום ש"לא הספקנו להכין את המסמכים". המקרה של טלי פחימה הוא אחד ממקרי הרדיפה המכוערים ביותר שנרשמו בישראל. אני לא מתיימר להבין אותה או להסכים איתה – אם הייתי רוצה להכיר פלסטינים וללמוד על תנאי חייהם, זכריה זביידי לא היה בדיוק השם הראשון שהיה עולה בדעתי – אבל מכל הפרשה שלה עולה ריח עז של הפללה.

האשימו אותה בפיגועים. אחרי זה האשימו אותה בתכנון פיגועים. אחרי זה – בידיעה על תכנון פיגועים. מה שנשאר מכל הבלון הזה הוא כתב אישום על כניסה לגדה ללא רשות, ירי ברובה יחד עם זביידי, והטענה המגוחכת שהיא תרגמה מסמך שצה"ל איבד, כשהיא לא יודעת ערבית. היא עצבנה את השב"כ, היא סירבה להוביל אותם אל זביידי, והיא משלמת את המחיר של סירוב להיות משת"פ.

אבל השב"כ לא היה יכול לעשות את זה, אלמלא נהנה משיתוף פעולה של הפרקליטות ובתי המשפט לאורך כל הדרך. מי ששלח את פחימה למעצר מנהלי ואחר כך גזר עליה שלוש שנים, ועכשיו דחה את שחרורה בניגוד להסכם הטיעון עליו חתמה, היה שותף – ויש להניח שהיה שותף מודע – לעוול, לכליאתו של אדם בשל דיעותיו והתנהגותו החורגות מן המקובל והנאה.

בתי המשפט האזרחיים צריכים ללמוד שיעור בהלכות זכויות העציר מבתי הדין הצבאיים. ימים יפים הגיעו.

(יוסי גורביץ)