בחודש האחרון החלה מקהלת עורבים לנבוח כנגד התקשורת, כביכול היתה זו אחראית לכל צרותינו, וספציפית – לחוסר יכולתו של צה"ל לתאם בין זרועותיו השונות, לנטייתו לדווח על נצחונות שלא היו, ולחיבתו הישנה לרשלנות קטלנית. כמה מן העורבים הללו צפויים למדי – עוזי לנדאו, מי שנבעט מן הכנסת ושבימים כתיקונם מתקשה מאד לגרד כותרת, תבע בצווחנות "ועדת חקירה לתקשורת". קל, וראוי, לבוז להם.

ואז אתה נתקל בכתבה כזו, מ"ידיעות אחרונות" של הבוקר.

מה כבר אפשר לומר. חייתי בפתח תקווה הרבה יותר מדי שנים, ומעולם לא ידעתי שהיא כל כך מעניינת. ארבע כתות – של אנרכיסטים, של אנשי השטן (אמא'לה!), של ניאו-נאצים (!) ונאצים (?!) שורצות באם המושבות. לו אני ראש העיר, הייתי פותח בתכנית נמרצת להפוך את עיר השינה הוותיקה למוקד משיכה לאנתרופולוגים מישראל והעולם. יש לה אחלה של חיי לילה, והם חתרניים מהמקובל. יש לזה פוטנציאל.

זה מצחיק במבט ראשון, ואז זה מכעיס. למשטרה יש חשוד אחד. הראיות שיש בידיה קושרות אותו, ורק אותו, למעשי ונדליזם והתעללות בבעלי חיים. ואז צצה, כבמטה קסם, כת השטן. מה היתה עושה המשטרה בלי המיתוס העבש הזה, שמעולם לא נמצא לו כל בסיס – ולא, כמה פסיכופטים הפועלים לבדם אינם "כת", גם אם הם טוענים שהשטן דיבר אליהם – המאפשר לה לתרץ כל תופעה בלתי מובנת. גם את החבר'ה החביבים של "ה-35 במאי", שטותניקים בלתי מזיקים, עצרה פעם המשטרה כ"אנשי כת השטן".

מילא המשטרה. היא מנסה להשיג כותרת ממעצר לא מעניין מדי. אלה כללי המשחק. אבל איפה, לעזאזל, היה העורך? מה חשב לעצמו מי שכתב שאנרכיסטים מסתופפים בכתות? ומילא האנרכיסטים ואנשי כת השטן; האם באמת יש ניאו-נאצים בפתח תקווה? ואם יש ניאו-נאצים – לא סביר, אבל זו עלילה מקובלת כנגד המהגרים מחבר העמים – איך, לכל הרוחות, הם הצליחו להגריל נאצים? ומישהו באמת מאמין שהם נאבקים אלה באלה? למה לנאצים ולניאו-נאצים להיאבק אלה באלה? וכש"מקור בכיר" במשטרה אומר ש"בני נוער רבים שייכים לקבוצות אלה, ושמדובר בסכנה ממשית", למה לא מבקשים לדעת על מה, במחילה, הוא מסתמך? למה לא מעמתים אותו, נניח, עם אנתרופולוג או סוציולוג? למה לא שואלים כנגד כמה חברי כת השטן הושגו הרשעות?

ואז אתה נזכר שהעורך הוא רפי גינת, והכל מתחיל להתבהר. גם זה.

כישוף, מיסטיקה ואמונות תפלות תמיד היו מקדם מכירות טוב. אדם בנק, אחד מכותבי "ארס מאגיקה", העיר בסוף העשור הקודם ש"הקסם תמיד היה איתנו. הוא מעולם לא הלך לשום מקום. זו הרציונליות שמתפוגגת". ובשינת התבונה, נולדות מפלצות.

במשך שנים, הרגילה העיתונות הישראלית את קוראיה לניסים. כדורים שלא פגעו, מכוניות שעפו מצוק ונהגיהם יצאו מהן רק נכים לכל החיים, ותופעות סטטיסטיות אחרות זכו לכינוי "נס". המיסטי, העל-טבעי, חדר לזירה הציבורית דרך הכלים שאמורים היו, מעצם האתוס הספקני שלהם, לבער אותם. השימוש ב"ניסים" הטריד כמה רק כמה פדנטים ורציונליסטים שעוד לא הבינו שהגיע זמנם להתפוגג.

ואז, יום אחד, העיתון הגדול ביותר במדינה – שהוא כמעט מונופול, עמדה חסרת תקדים בעיתונות המערבית – שם לך שכונה מקוללת באמצע העיתון. בלי סימני שאלה. בלי מרכאות כפולות; כותרת פשוטה, נחרצת: “השכונה המקוללת". עובדה.

אנתרופולוגים הבחינו בתחילת המאה ה-20 שמקרה אסון אחד אינו מעלה חשש לכישוף; צריך סדרה של מקרים, לכאורה בלתי קשורים, כדי להעיר את השדים הישנים. פרה אחת שמתה היא חוסר מזל; אבל אם הפרה שלך מתה, והאסם שלך נשרף, והילד שלך שבר רגל והאשה לקתה במחלה – הגיע הזמן לחפש את המכשף.

"ידיעות אחרונות" זנח את תפקידו כמספק מידע צונן, והפך את עצמו למספר הסיפורים של השבט. יש סדרה של אסונות; המסקנה היא שיש קללה, כישוף. ומאחר ואנחנו כבר חרגנו לגבולותיו של סטיבן קינג, אז יש גם הסבר נוסח "בית קברות לחיות": נקמתם של העצים, עצי הפרי שנכרתו כדי לפנות מקום לבני האדם. זו אולי לא עובדה – אבל זה ההסבר היחיד שמציג העיתון לתופעה.

ולשווא תנסה, בהיסוס, בפקפוק, המועצה האזורית לומר ש"אמונות מיסטיות אינן מדעים מדויקים… הן אינן בתחומי טיפול הרשות המוניציפלית". כמה חלוש נשמע קולה של התבונה, הנאלצת להודות שאולי, בכל זאת, יש בזה משהו; זה אולי לא "מדע מדויק", אבל…

וכשנכתוב את קורות התרסקותה של הרפובליקה הישראלית, ראוי לזכור גם את המקום הנרחב שהקדישה העיתונות שלנו לאי-רציונלי ולמכושף; כיצד פתחה את הדלת לשדים מן העבר – שמעולם לא בוערו כיאות במוחות הישראלים, שלא עברו דרך עידן הנאורות – והעניקה בכך כוח לשדים ולמלאכים של הקבלה, ומשנה עוצמה לתפיסות הגזעניות הנובעות ממנה, הרואה בלא-יהודים את צאצאי השדים. בזמנו לעגו לאריה דרעי ולשרוך האדום שלו, לפואד בן אליעזר ולקמע שהעניק לו כדורי. מה נאמר, אם כן, על ארנון מוזס ורפי גינת?

(יוסי גורביץ)