הבלוג הזה מתמקד ב"ביקורת שמאלית וליברלית על צביעות". אני לא בטוח שג'ורג' אורוול ,שכתב פעם ש"צביעות היא רסן על ההתנהגות", היה חותם על זה במאה אחוז, אבל ניחא: על מורשתו של אורוול יש הרבה קופצים. הבעיה היא שהמלחמות ב"עיוורון מכוון" מתחילות בזמן האחרון לגלוש כאן לכיוון הלא-אחראי. כדאי שמי שמחשיבים את עצמם ל"שמאל ליברלי" יתחילו גם לחשוב בצורה קצת יותר קונקרטית על הדרכים לקדם את האידיאל הזה. ציד המכשפות שמתנהל באתר אחרי אנשי צבא מטומטמים, אנטי-אמריקנים מבולבלים ואיסלאמיסטים רצחניים נותן אולי סיפוק מהיר, אבל הוא בהחלט מפספס את המטרה.

רובנו נסכים שמי שמכנה את עצמו "איש שמאל" אמור לפעול בדרכים אפקטיביות על מנת לשפר את המציאות שבה הוא חי. דרך מועדפת בדמוקרטיה היא לנסות לשכנע את החברה שסביבנו לנהוג בתום לב ובתבונה. התמקדות צולפנית בהטעיות, בטיפשות או בשקרים חשובה בעיקר בשביל לסמן את מה שטעון שיפור. אבל היא לא יכולה להחליף את הניסיון להציע כיוון חיובי יותר. מי ששוקע בקרבות מאסף ביקורתיים נגד "עיוורון מכוון" עלול די מהר לאבד בעצמו את הראיה. אם אתם רוצים לראות כמה נמוך אפשר לשקוע, כדאי שתקראו את עצותיו של יוסי גורביץ לאחר המלחמה. גורביץ מאיץ בממשלת ישראל לחזור שוב להפצצות על לבנון אם חיזבאללה לא יעביר אות חיים מהחיילים החטופים. במקרה כזה הוא גם מציע להוציא להורג עצורים לבנוניים.

מה כבר אפשר להגיד על הפוסט הזה? שהאסטרטגיה המחוכמת של הפצצת אזרחים לבנוניים כבר נוסתה קצת יותר מדי בחודשיים האחרונים? שבשנה ה-40 לכיבוש ההתהדרות ב"תפיסה שלנו על זכויות" נשמעת קצת נבובה? שגם הטלת פצצת אטום על ביירות לא צפויה לקדם את שחרור החיילים?

הנה הצעה פשוטה שהעליתי בתגובה לאותו מאמר. במקום להמשיך בהתיישרות הלאומנית האופיינית לשמאל הציוני בישראל בזמני משבר, אני מציע לכל איש שמאל ישראלי לדרוש:

א. שישראל תכריז שבתמורה להסכם שלום עם סוריה היא מוכנה לוותר על כל השטח שכבשה ממנה ב-1967.

ב. שהסכם שלום כזה יכלול מחויבות סורית למנוע נשק מחיזבאללה.

אלה שתי דרישות פשוטות וסבירות, שמבוססות גם על התקדים הטוב של ההסכם עם מצרים (כמעט 30 שנה, כמעט בלי אלימות). נכון לעכשיו עוד לא נרשמה התלהבות בישראל למו"מ עם סוריה. זה חבל. לכל ישראלי יש אינטרס גדול במהלך שיכול לבודד את חיזבאללה, למנוע גלישה למלחמה כוללת בצפון, ולהניע תהליך שלום גם עם לבנון ועם הפלסטינים.

אפשר להיכנס לספקולציות על תגובתו הצפויה של המשטר הסורי להצעת שלום ישראלית. אפשר גם להשמיע השערות אחרות על השלכותיו של מהלך שלום ישראלי כלפי סוריה. אבל המסר הראשון של כל איש שמאל צריך להיות בכיוון שעשוי לשפר את המצב הקיים, לא בכיוון שמוביל בוודאות להחמרתו. את הירידות על אויבי השלום מימין ומשמאל אפשר להמשיך אם רוצים, אבל מומלץ לא להתמכר להן. מה שבטוח – את האיומים על אזרחי לבנון כדאי להשאיר לדוברי החונטה הצבאית בישראל. מאלה כבר קיבלנו מספיק בקיץ האחרון.

(יועד וינטר-שגב)