בסוף השבוע, רוו העיתונים דיווחים על הצבא החדש שמחשל לנו גבי אשכנזי. שטיק יחסי הציבור החדש של צה"ל הוא תרגיל חטיבת שריון שבוצע ברמת הגולן – הראשון, כך מספרים לנו, מאז 1999. סוף סוף, טפחו קצינים לעצמם על השכם, צה"ל חוזר לעצמו.
אלא שלמרבה הצער, התרגיל מוכיח בדיוק את ההיפך: שצה"ל לא שכח שום דבר ולא למד שום דבר. הרומנטיזציה של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים הפכה לפטישיזציה: אז ניהלנו הסתערויות טנקים גדולות וזה הצליח, אז כנראה שמה שאנחנו צריכים הוא לחזור לאותם תמרונים ישנים. הבהמה הירוקה מפגינה, כרגיל, אפס חשיבה. לזה התרגלנו. השאלה היא למה אף אחד אחר לא אומר משהו.
בשנות העשרים זכה קפטן באזיל ליטל-הארט לכבוד מפוקפק משהו: הצבא שלו, הצבא הבריטי, דחה בבוז את פרסומיו על עליונות השריון וחשיבותו בשדה הקרב, ודווקא צבא האויב – הוורמאכט – קרא בשקיקה, למד ויישם. בשנות התשעים עדיין התגאו בצה"ל בקריאת לידל-הארט, מבלי להפנים את חשיבותו: לידל-הארט היה קצין זוטר שידע לחשוב, ושהעז לומר לממונים עליו את האמת. זה לא מקרה, אגב, שהוא נשאר קפטן, בעוד שמחקהו העיקרי בגרמניה, פרנץ גודריאן, שגם הוא היה קפטן בתחילת שנות העשרים, טיפס במהירות לדרגת גנרל.
לצה"ל אין לידל-הארטים, ולא במקרה. במשך דורות התרגל צה"ל לגייס קצינים לתקופה של שנת קבע אחת. קצונה הפכה לסמל סטטוס, לשיטה להעברת הזמן המבוזבז בשירות בנוחות, ולאמצעי למימון טיול לאחר השחרור או לימודים. זו השיטה שבה מגייסים האמריקנים והבריטים את החוגרים שלהם. מעטים מאד קציני צה"ל שתכננו מראש קריירה צבאית: רבים מהם נשארים, שנה אחר שנה, עד שהם תופסים שמאוחר מדי לצאת לשוק העבודה. רובם מתהדרים בתארים אקדמיים; רובנו יודעים מה ערכו של התואר הצה"לי מן השורה. רוב התארים הללו אינם באסטרטגיה, טקטיקה, או לוגיסטיקה, וכל קיומם הוא צ'ופר שנועד לקדם את מחזיקיהם בקריירה השניה שלהם, ואין להם דבר עם החיילות כמקצוע.
לו היה לידל-הארט ישראלי, הוא כנראה לא היה מגיע אפילו לדרגת סרן, והיה נמלט אל תחום ההייטק, כי בבהמה הירוקה לא היה לו שומע. לוחמת שריון היתה עסק מפוקפק מאד כבר ב-1973, שם שמעו החיילים הישראלים לראשונה על הסאגרים. היא הפכה לבעיה של ממש במלחמת לבנון הראשונה, שם יצרו הטנקים – ושיירות האספקה שלהם – פקק תנועה אדיר שגרם לשלוש אוגדות להסתרבל זו בזו. מעבר לבעיה האסטרטגית הזו, התבררה באופן מכאיב חולשתם הטקטית של הטנקים: "ילדי האר.פי.ג'י" לא היו רק בעיה מוסרית אלא גם בעיה צבאית, והתבוסה הקשה של צה"ל באותה מלחמה – סולטן יעקב – ראתה גדוד שריון נמעך בידי יחידות קומנדו סוריות חמושים בטילי נ"ט. צהל איבד כ-20 הרוגים ועשרות כלי רכב משוריינים.
טנק, בפשטות, הוא כלי כבד מדי למלחמה מודרנית. טנקי המרכבה של צה"ל שוקלים יותר מ-60 טונות. כלים כאלה לא מתמרנים היטב, ודאי לא בשטח בנוי; הם גם לא יעילים, בלשון המעטה, בלוחמה זעירה – ויש יותר מיסוד סביר להניח שרוב מוחלט של פעילות צה"ל בעשורים הקרובים תהיה לוחמה זעירה, חלקה הניכר בשטח בנוי.
הפנטזיה של הסתערות טנקים נוסח גורודיש לא תתממש. אפילו אם יטפישו הסורים עד כדי כך שיוציאו את הטנקים שלהם מהמחפורות ויובילו אותם לדהרת וולקירות לעבר הגולן, מי שישמיד אותם יהיה חיל האוויר, הרבה לפני שהטנקים יספיקו להגיע. כפי שהראו האמריקנים במלחמת המפרץ של 1991, לטנקים אין שום סיכוי מול מסוקים. ולא בטוח שצריך מסוק: רוב הגיחות של חיל האוויר במלחמה האחרונה בוצעו על ידי כלים לא מאוישים, וכמה מהם – המל"טים – מסוגלים לשאת ולהפעיל טילים נגד טנקים. ישנן שמועות שחלק ניכר מהחיסולים שמבצע צה"ל בגדה וברצועה מתבצעים לא ממסוקים אלא ממל"טים.
לא; קשה להניח שהסורים יהיו שוטים עד כדי כך. אם יתקפו את ישראל, הם יעשו זאת בשילוב של חי"ר קל וחמוש בטילי נ"ט, ומטח כבד של טילי קרקע-קרקע – אותו שילוב מנצח של החיזבאללה מ-2006. במהלך אותה מלחמה, נתקעה פלוגת שריון אחת בדרך לסלוקי מול "כפר גדול", שממנה סברו לוחמיה שיורים עליהם. רק לאחר שהושמדו או הוצאו מכלל פעולה כל הטנקים של הפלוגה, התברר שירו עליהם בכלל מאחור, מגבעה מיוערת.
שום איום שריוני אחר אינו קיים בזירה: אם המצרים ינסו לחצות את מצרים בשריון, תמונות 1967 ישובו על עצמן. ירדן היא מדינה ידידותית. כדי שהשריון האיראני יצטרך להגיע לישראל, הוא יצטרך לעבור דרך עיראק וירדן – לא מעשי ולא רציני.
אז למה צה"ל ממשיך להשקיע כל כך הרבה בטנקים? גם בגלל השענות על העבר, אבל גם בגלל שטנקים הם ממוגנים יותר, וצה"ל עדיין אחוז פחד משתק מאבידות. המדליות שחולקו ביד נדיבה באופן חסר תקדים לאחר מלחמת 2006, הוענקו כמעט כולן עבור חילוץ פצועים. המנעות מאבידות – שמשמעה, כמובן, אבידות אזרחיות – הפכה לחלק העיקרי של המשימה. אם יש פצועים – הכוח עוצר ומתחיל לפנות אותם לאחור. ובינתיים, אנשי הגרילה שמולו חומקים.
סוג הפעולה הזה הוא זה שישראל צפויה, על פי כל תרחיש סביר, לעמוד מולו בעשורים הקרובים. בהתחשב בתמונת המצב הזו, כל שקל שמושקע בטנקים הוא בזבוז, ורצוי היה לפרק את רוב חטיבות השריון ולמכור את רוב הטנקים. מה שצה"ל צריך הוא כוחות קטנים, זריזים, המשלבים הרבה חי"ר נייד ומעט שריון או נגמ"שים נושאי טילים. המבנים הטקטיים הנוכחיים – פלוגה, גדוד – גדולים מדי ומסורבלים מדי למשימות הנדרשות. במלחמה האחרונה, נזכיר שוב, לא נתקל צה"ל אפילו בכוח השווה למחלקה. כוחות גדולים מדי מהווים מטרה מפתה.
כל זמן שצה"ל ימשיך להתכונן מחדש לקרב קורסק, וכל זמן שהוא לא יהיה מסוגל לומר לקציניו שבמלחמה יש אבידות, שהחובשים מטפלים בפצועים ושהשאר מסתערים קדימה, הוא יפסיד גם במלחמה הבאה. וגם בה, האשם לא יהיה בדרג המדיני, אלא בו עצמו.
יוזמות השלום עומדות להביא להתגלמותן של הסתירות החבויות בחברה שלנו. רצון להסדר – כמובן, אבל גם שאיפות טריטוריאליות; רצון לפשרה – אבל אמונה בזכות מיוחדת ומכריעה על ארץ ישראל; רצון לנורמליות – אבל אולי אי יכולת להשלים עם הנורמליות".
– שאול פרידלנדר, "עם בוא הזכרון". הקטע הזה נכתב ב-1977. ההדגשות שלי.
הסערה בישיבת הממשלה האחרונה, בה נשא העבריין המורשע חיימון רמון, האיש ושלוש עדות השקר, את נאום הנקמה שלו במערכת המשפט, היתה חריגה. העובדה שממשלת לולמרט (כל הזכויות שמורות לעדי גינת) הקדישה לדרישתו של חיימון – האיש שלא ערער על הרשעתו – לוועדת חקירה ממשלתית יותר זמן משהקדישה לדיונים לפני מלחמת לבנון תפסה את הכותרות. כך גם העובדה שחיימון דרש בעצם להקדיש לפרשת המעשה המגונה בכפיה שלו אותם משאבים ממש שהוקדשו לחקירת המלחמה – ועדת חקירה ממשלתית.
לו אני חיימון, לא הייתי רוצה שכולם ישובו לדוש שוב בכך שבמהלך אותה ישיבה קצרצרה ביולי 2006 הייתי עסוק בעצם בעדכון מספר הטלפון של ה' בנייד שלי. אבל זה כנראה רק אני. שום ראש ממשלה חוץ מלולמרט לא היה מניח לחיימון לשאת דברים בדיון שנסב בעצם עליו, אבל כנראה כל המהלכים כשרים בנסיון להטיל אימה על מערכת המשפט, בכלל זה שכירת יועץ תקשורתי שתקיפת המערכת היא כל תפקידו.
כל ההלם והאימה האלה מנעו מן הציבור לדעת מה באמת טורף את שנתו של ראש ממשלתנו הזמני. לולמרט הציג לממשלה דו"ח מצמרר, הקובע כי 80% מיהודי רוסיה צפויים להתבולל (!) ולא להגר לישראל, ואלו מהם המהגרים מעדיפים, מסיבות לא ברורות, לצאת למדינות המערב דווקא. למה הם לא מגיעים לכאן? מי יודע, אולי הם מעדיפים מדינה שבה הציבור אשכרה שם לב כשראש הממשלה משנה את גרסתו מ"לא קיבלתי כסף במעטפות" ל"קיבלתי, אבל רק מאות דולרים".
לא היתה זו הפעם הראשונה שלולמרט מרחיק עדותו מישראל – אפשר להבין אותו, כמובן – ומעדיף לבחוש בענייניהן של מדינות אחרות: האיש שאמר לנועם שליט ש"אין לו חוזה שמחייב אותו לשחרר שום אזרח מהשבי", הביע כשבועיים קודם לאותה ישיבת ממשלה דאגה עמוקה מ'התבוללות' ו'נישואי תערובת' בקרב יהודי העולם, וקרא ל"שנות את דפוס היחסים בין ישראל לתפוצות". לדברי ראש ממשלתנו, "ב-60 השנים הבאות העם היהודי צריך להיות הפרויקט של ישראל". למרבה הלעג – אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק – הוא ביקש מיד מיהדות התפוצות לממן את הפרויקט הישראלי הזה.
ראש ממשלתנו, בקצרה, סבור שישראל לא רק רשאית אלא גם צריכה להתערב במהלך חייהם של מיעוטים במדינות שנמצאות הרחק ממנה. הוא חושב שזה לא בסדר שאזרחית הרפובליקה הרוסית מחליטה להפסיק ללכת לבית הכנסת, ושזה ממש אסון שתושב מינסוטה מחליט לקשור את גורלו בגורלה של פרסביטריאנית דווקא, ואפילו מבלי לטרוח לשאול את לולמרט לפני שהוא מזמין אולם. הוא חושב שישראל צריכה להוציא כסף – את כספי אזרחיה, וגם את כספי תרומותיהם של אחרים – כדי להטיף לאותם אנשים.
איזו דרשה ישא בפניהם לולמרט? האם ינאם באזנם גבוהה גבוהה על יושרה ואמירת אמת? האם יצטט בפניהם את פסוקי הנביא (יש להניח שעל "שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד רודף שלמונים" הוא יעדיף לדלג)? מה יש ללולמרט להציע להם?
התפיסה הזו היתה פאתטית כבר אז, כשבן גוריון ביקש מ"חכמי ישראל" שבפזורה להביע דעתם על הדרך שבה צריכה ישראל לנהוג; היא היתה צורמת מאד, תקרית דיפלומטית, כשקרא אריאל שרון בתחילת העשור ליהודי צרפת לנטוש את מולדתם ולבוא לישראל; וכשאותה קריאה נשמעת מפיו של לולמרט, נחרת בוז מלגלגת היא התשובה הראויה. אם רצה מישהו להצביע על האנומליה העיקרית בקיומה של ישראל, היא נמצאת בדברי ראש הממשלה.
הדרישה היא מגוחכת, כמובן, משום שלישראל אין שום דבר להציע ליהודי העולם, עוד פחות משיש ליהדות עצמה – שאותה הם משילים בהמוניהם מאחורי גוום.
* * * * *
זמן קצר לאחר הסופות בנגב, הפרעות של 1882, החלה נדידת עמים בביצה העמומה שהיתה מזרח אירופה: מיליוני יהודים שישבו עד אז בדוחק בבית השחי של אירופה, החלק המפגר והריאקציונרי ביותר שלה, פתחו במנוסה.
קיומם של היהודים – מאוסים ומושפלים, אבל נסבלים – היה נסבל לאורך רוב ימי הביניים והעת החדשה. מדי פעם בוצעו גירושים, אבל לרוב – חצי האי האיברי, על חוקי טוהר הדם (Limpieze de sangre) שלו הוא חריג בולט – העלימו הרשויות עין. באנגליה של הפוריטנים, אמונה על התפיסה שהיהודים צריכים לשבת בכל חלקי העולם טרם שיבוא המשיח, קרא הפרלמנט ליהודים לשוב. הוא אמנם לא העניק להם שוויון זכויות – זה יקרה רק במאה ה-19 – אבל באותה תקופה גם מיעוטים דתיים אחרים לא נהנו ממנו. יהודים רבים ישבו בצרפת במאה ה-17 וה-18, וגרשום שלום הראה כיצד רעיונות גאולת העולם של התנועה הפרנקיסטית השפיעו על המהפכה הצרפתית – שמיהרה להעניק להם זכויות אזרח. כששחררו הליברלים האיטלקים את רומא והפכו אותה לבירתם, קריאת הקרב שלהם היתה "אדגארדו מורטארה", הילד היהודי שחטף וניצר האפיפיור פיוס התשיעי (אם כי לא נראה שהתעלל בו מינית).
חילותיו של נפוליאון נשאו עמם את בשורת השוויון בכל אשר ילכו. אבל הם לא הרחיקו לבוא אל הביצה המזרח-אירופאית. הרבנים התנגדו למהפכה ולנפוליאון בכל תוקף, אבל בכל מקום שבו נראה כידון צרפתי, קרסו חומות הגטו. המהפכה הפנימית שהחל משה מנדלסון קיבלה עתה גושפנקה ציבורית: ממשלות ליברליות קראו ליהודים להשתלב בחברה. רבים מהם עשו זאת, והיו שותפים מרכזיים ומתסיסים בתחיה האירופאית הגדולה. חלק ניכר מהם השאירו את יהדותם מאחוריהם; לא היה לה מה לתת להם.
מזרח אירופה היתה, במאה ה-19, קדרה מבעבעת של לאומנות. כל שליש שבט ורבע אומה הצמיחו מתוכם אינטלקטואלים, שהחלו לדרוש עצמאות. אלא שבחבל המיוסר הזה מעולם לא היתה הומוגניות תרבותית או אתנית, וודאי לא רציפות כזו. שתי קבוצות – יהודים וגרמנים – ישבו בכל פינה של מזרח אירופה. זהות אוסטרית לא היתה קיימת כלל. הונגריה כללה גם נתחים מצ'כיה ומה שלימים יכונה יוגוסלביה. רוסיה ניהלה מלחמות תכופות עם טורקיה, שעם שכבר הצדיקה את הכינוי "האיש החולה שעל הבוספורוס", עדיין היתה כוח שיש להתחשב בו.
אירונית, הדגם המוצלח יותר היה הטורקי: שיטת המילטים הטורקית הקטינה חיכוך בין קבוצות אתניות ודתיות. שאיפתם של רסיסי הלאומים המזרח אירופאים למדינה 'טהורה' – בין אם מדובר בפולנים, אוקראינים, הונגרים או צ'כים – הולידה עוינות בין אתנית חריפה. כמיעוט דתי דחוי גם כך, שימשו היהודים שעיר לעזאזל יעיל למדי בידי השלטונות, שרצו להסיט את האיבה מהם והלאה. המשטר המפגר ביבשת, זה של הרומאנובים, ניהל מדיניות אנטישמית רשמית והצר שיטתית את צעדיהם של המתקדמים שבנתיניו. ב-1882, נהנו הפוגרומצ'יקים מחסות רשמית-למחצה של השלטונות, ופרפורי הגסיסה של הרומאנובים ישאירו מאחוריהם משהו ארסי עוד יותר: אותו זיוף של האוכארנה הצארית, הפרוטוקולים של זקני ציון.
אבל זה יצריך עוד 20 שנים. לחלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית של מזרח אירופה לא היתה כל כוונה לחכות. ב-20 השנים הללו, כשלושה מיליונים מהם יהגרו, רובם המכריע לארצות הברית, שעדיין היתה מדינת הגירה. רבים אחרים יימלטו לדרום אמריקה. מספר זעום יהגר לפלסטינה.
מי היו המהגרים?
* * * * *
בדרך כלל הם היו אנשים צעירים, בעלי יוזמה, שהתייאשו מסיכוייהם להתקדם בביצה הטובענית בה נולדו. השמרנות הטבעית של בני האדם משאירה את רובם במקום מולדתם. מהגרים הם, לעיתים קרובות מאד, חוד החנית של חברות; במיוחד, לאסונן, של חברות גוועות.
רובם של המהגרים, כאמור, באו לארצות הברית. הם חוללו פיצוץ אוכלוסין של ממש באוכלוסיה היהודית שלה. הם חיפשו – עד כמה שניתן להכליל, כשמדובר בקבוצות גדולות כל כך – את אושרם האישי, והם התאימו לארצות הברית ככפפה ליד. הם הגיעו עם תפיסת "תיקון עולם" שונה לחלוטין מזו הישנה, שהתבססה על הצורה הנכונה לקשירת שרוך נעל: הם רצו להיטיב את העולם. רבים מהם היו סוציאליסטים ואנרכיסטים, אבל גלי ההגירה העניקו תנופה עזה ליהדות הרפורמית בארה"ב, שבצעד נועז שינתה את הליטורגיקה העתיקה, והפסיקה את התפילות לבוא המשיח ובניית המקדש: כל העולם היה המקדש, השליחות לבנייתו מחדש היתה המשיחיות; תפיסת הגלות בוטלה, שכן הרפורמים קראו ליהודים לאמץ את המדינות שבהן חיו. לאלו מאיתנו שגדלו בישראל קשה להבין עד כמה נלעג נראה, לא כל כך מזמן, הרעיון שמשאת נפשם של יהודים היא לשוב ולהתיז את דמן של בהמות בבית מטבחים גדול, הניצב לא רחוק מגולגותא וגיא בן הנום.
התפיסה הרפורמית היא נזיד דליל מאד, הומניזם במסווה של אמונה דתית, למי שהורגל בתפיסה האורתודוקסית. ישנן שורה של דרכים להקים דת: המייסד יכול למצוא ספר שאיש לא הכיר קודם לכן (היי, זה עבד לשרלטנים שכתבו את ספר הזוהר וספר המורמונים), או לחלום חלום (או לומר שחלם חלום), או להסתגף ולקבל חזיון (והמסתגף, מובטח לו שיקבל חזיון). ועדה של רבנים שמחליטה מה נשאר ומה הולך היא לא אחת מהן.
התוצאה היא דת שקל מאד לנשור ממנה, ללא משברים עמוקים, אל הומניזם או אל המרת דת לנצרות בלתי מחייבת אחרת (כדבריו של נייבור, הנצרות האמריקנית גורסת ש"אל נטול זעם הביא אדם נטול חטא אל גן העדן, בתיווכו של ישוע נטול צלב"). אלו מבין היהודים בעלי היוזמה, שיכלו לנתק את קשריהם עם מולדת שנואה ושונאת, ששאפו לעולם טוב יותר, עקרו לארה"ב – ויצרו את הקהילה היהודית המשגשגת והמפוארת ביותר שבכל הדורות.
הם השאירו מאחור קבוצה גדולה מאד של יהודים, אלה מהם שדבקו בדתם, שנחלקה, שוב בקווים גסים, לשתי קבוצות עיקריות: חרדים למיניהם (מתנגדים וחסידים) ובונדיסטים. "תיקון העולם" של החרדים הצטמצם לתפילות ולשריכת שרוכים. הבונדיסטים, מצד שני, טענו שהיהודים הם לאום מלאומי מזרח אירופה, ושכתנועה סוציאליסטית עליהם לפעול לצד העמים שבתוכם חיו, תוך תקווה לקבלת אוטונומיה. אם הרפורמים דיברו בשפת המקום, ותרגמו אליה את כתבי הקודש, הבונדיסטים קיבלו את האידיש, השפה המקובלת בקרב יהודי מזרח אירופה, כשפה הלאומית.
* * * * *
והיו המינים. קבוצה קטנה ופרועה של לאומנים יהודים, ששאפו את אדי הרעל של הלאומנות של האליטה שבקרבה חיו, הפנימו את ערכי האנטישמיות. תחילה הם הגדירו את היהדות כ"מת מהלך", המבעת את אירופה; אחר כך הם הגיעו למסקנה שיש להוציא את היהודים מאירופה בכלל. ולא, הם לא התכוונו להביא אותם לאמריקה או כל מקום חיובי אחר (האקס-טריטוריאליסטים נבעטו במהירות מהתנועה הציונית): הם רצו להביא אותם, במיטב המסורת הרומנטית האירופית, אל מולדתם המדומיינת.
וכדי לברוא את אותה מולדת לא קיימת, הם שחררו את כל השדים שהיהדות האורתודוקסית בלמה. הם העלו באוב את הזיות המשיחיות, ושברו את השבועות שהשביעו הרבנים את מאמיניהם כדי למנוע את השואה שמשיחיות תמיד נושאת עמה. הם הטיחו עצמם לאחור, לא אל ימי המשנה והתלמוד העלובים, נעדרי הזוהר, אלא אל ימי הברבריות התנ"כית, אל המיתולוגיה של שמואל המשסף את אגג בגלגל ורצח ילדי העמלק. הם כרכרו סביב המעשייה הבעייתית מאד של מצדה, אותה גאולה באמצעות שחיטה הדדית ורצח ילדים שלרבנים היתה התבונה להעלים. הם התרפקו על "כובשי כנען בסופה". מי שכתב את
חרבי! אי חרבי, אי חרב נוקמת!
חרבי לי תנו, על אויבי אצריח!
אים, משנאי? אכריעם לטבח,
השמד השמידם! אכלם, אכריתם,
אכרית, אשביתה מאנוש זכרמו….
חרב-גאוותי מדמם אשכירה,
ארחץ פעמי בדמי חלליהם…
ידע היטב ש:
שפתי מה דובבו? קרבות אחפוצה?
אן הוליכוני שולל עשתונותי?…
חרב אחזתי… כבר יבשה אזרועי!
עבדות ניצחת אין-איל שמתני,
דוכאה גם רוחי, שחותי מאדם.
עבד-עבדים כבר היות הסכנתי.
והבין שהנקמה מרעילה את נשמת הנוקם, הופכת אותו למפלצת. הוא היה מסוגל לכתוב גם את השורות הבאות, הרחוקות כל כך מישראל:
שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…
אבל טשרניחובסקי הוא נטע זר כל כך, פגאני כל כך, שהוא מעולם לא נקלט; והציונים, אם שקיבלו את החזון שלו – או את אחד החזונות שלו, שכן האיש הראה גם ניצנים של לאומיות אוקראינית – השליכוהו לקרן זווית בשל דבקותו המוזרה, האנושית והכה לא יהודית, באשתו הרוסיה והנוצרית.
היהדות האורתודוקסית העמידה רק סוג אחד של גיבורים: רבנים. אפילו את דוד, הרוצח את אוריה כדי לזכות באשתו והנוקם הערמומי באויביו מן הקבר, הפכו – באמצעות אפולוגטיקה צולעת במיוחד אפילו לאורתודוקסיה – לתלמיד חכם. כך אין מייסדים אומה. הציונים הוציאו מאפילת ההיסטוריה, לשם הושלכו בצדק, את החשמונאים ואת קנאי מלחמות החורבן ומרד בר כוכבא. כמו הרומנים ובורביסטה שלהם, כמו הגרמנים המתרפקים על ארמיניוס, כהונגרים המתגאים באטילה ובמאגיארים, מצאו הציונים את הגיבורים הלאומיים העתיקים שלהם.
ועם הוצאתם מקברם, עלה עמם רפשם. החשמונאים הנהיגו מדיניות של דיכוי דתי ואילצו את האדומים להתגייר על פי חרב. האתוס של מצדה וביתר הוא אתוס התאבדותי. הציונים השביעו את רוחו של המשיח וקראו לה לבוא להלחם לצידם – זה, הרי, פשרה של הבחירה בין אוגנדה וציון: לא תכון ממלכה יהודית שאיננה בציון. והמשיח היהודי הוא משיח של השמדת עמים, משיח מגואל בדם. בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו – אשרי מי שיאחז וינפץ את עולליך אל הסלע!
האתוס הלאומני מצריך אויב. האויב הציוני הוא כל הגויים כולם, כל הלא יהודים באשר הם. בכך הם, כמובן, יהודים אורתודוקסים ותו לא – אבל האורתודוקסיה הקפידה כל השנים, עם שהיא מסיתה את בניה כנגד האומות שבקרבן את יושבים, לנטרל את הסכנה שבמימוש הפנטזיה. הציונים חטפו את הפנטזיה והפכו אותה למציאות – ושחררו את כל השדים האורתודוקסיים, ובשלב מוקדם מאד: כבר אחד העם מתלונן על הגסות והאלימות שנוהגים ה"חלוצים" בילידים. החומות שעמדו בין הפנטזיה ובין המציאות היו "דרכי שלום": ההבנה, הידיעה, שעם כל הזעם הדחוס, התפרצות כלפי ה'גויים' רק תוביל לפוגרום. אבל הציונות, בהבשילה בעולם שלאחר מלחמות העולם – היינו, בעולם שבו השמדת עם היא ממשות, לא רק פנטזיה – מוטטה את הגדרות הללו: האורתודוקסים התחילו להזות שעת המשיח מגיעה, ושגדרות "דרכי שלום" קורסות בפני הבולדוזר של "יד ישראל תקפה". שעת הנקמה הגדולה, נקמה על מאות שנים שנזכרו בכוונת מכוון של השפלת בניו הנבחרים של אלוהים, הגיעה. שנאת אדם כמעט בת אלפיים התעוררה והנה יש בידיה נשק גרעיני.
* * * * *
ב-1882 עמדו היהודים על פרשת דרכים. הבונדיסטים ניספו בגל גדול שלא היתה להם, ולא יכלה להיות להם, כל השפעה עליו – אותו גל שמחה עמו את כל מזרח אירופה הבורגנית. כמו ליברלים וסוציאליסטים אחרים, כמו מניינה ובניינה של האינטליגנציה הפולנית כולה, הם הושמדו – תחילה על ידי צלב הקרס ואחר כך על ידי הפטיש והמגל. החרדים המשיכו בשלהם: הם מבזבזים את ימיהם באותה תפלות. הם לא תרמו דבר, ולא יתרמו דבר, למין האנושי.
נותרו שתי אופציות. האחת היא המדינה המסוכנת ביותר בעולם ליהודים, שקיומה מסכן יהודים בשאר העולם, הנמצאת דרך קבע במלחמה ואיננה יודעת מה לעשות כשאיננה במלחמה; שכל מה שמחזיק את תושביה יחדיו הוא השכנוע שכל העולם קושר נגדם ושכל מקום מסוכן יותר – ושבכל זאת הצליחה להשיל כשביעית מתושביה בשנות קיומה הקצרות, שיעור בריחה שמעלה בדמיון את אירלנד של המאה ה-19. זו מדינת קסרקטין זעופה וחשדנית, מדינה שאיננה מעלה בדעתה שהיא שייכת לאזרחיה, מדינה המשמרת את הלאומנות המעופשת של מזרח אירופה שאיננה עוד, ושמחפשת נואשות תגבורות מחו"ל שיחליפו את הנמלטים ממנה, מדינה שמתעקשת לשמור – בחוק – על המשמעות המצומצמת ביותר ושונאת האדם ביותר של היהדות, שהצליחה, כל השומע יבכה, להעמיד חוקים נגד נישואי תערובת, ושמתעסקת אובססיבית בשאלות של טוהר דם. מדינה, כפי שיעידו דברי לולמרט, מתייחסת לשאר יהודי העולם, בין אם הם רוצים בכך אם לא, כבשר תותחים עתידי.
השניה היא יהדות ארצות הברית, הציבור היהודי המצליח ביותר בעולם, ככל הנראה בכל ההיסטוריה. הציבור הצעיר בקרב יהודיה הולך ומנתק את קשריו עם החלקים המזעזעים במיוחד של המסורת, ובמיוחד עם ישראל, אותה רואים רבים מהם כסרח עודף מביך, פאדיחה משפחתית שאין מדברים עליה בחברה מנומסת.
ולולמרט, קריקטורה של ראש ממשלה, התגלמות אפסותה הפוליטית של מדינת היהודים, מדינה שרוב תושביה מתעבים אותו אך אינם מצליחים להפטר ממנו, מעז למחות על 'התבוללות', על ההחלטה לנוס מהמדינה שהוא עומד בראשה, ולדרוש מיהודי העולם להקשיב לו. לו. ללולמרט, על כל משקלו המוסרי. כשא.ב. יהושע אמר זאת, זה היה מעליב; לשמוע את זה מלולמרט, זה סתם מביך. או יכול היה להיות מביך, אילו מישהו עוד טרח להקשיב לו.
מזה שנתיים, פועלת בישראל "החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה", שמטרתה לאתר ולהשיב לבעליהם נכסים שהיו שייכים במקור ליהודים שנרצחו בשואה. עד כה, הצלחתה חלקיות ביותר, בלשון המעטה. החברה הוקמה בעקבות חקירה נמרצת של הכנסת, בהנהגת ח"כ קולט אביטל (עבודה). עד כה, היא זיהתה נכסים שהיו שייכים ל-66,000 נרצחים – אך עד כה, רק עשרה (10) מיורשיהם זכו לקבל רכוש כלשהו.
החברה מעריכה את שווי הרכוש השייך ליורשי הניצולים בכ-750 מיליוני שקלים, שרובם נמצאים בידי בנק לאומי. הבנק הזה, גוף שהוקם כדי לשמש כבנק של התנועה הציונית, מנהל עכשיו מאבק שהיה מפרנס שורה של פנטזיות אנטישמיות כדי להמנע מלהקיא את טרפו.
תביעה ייצוגית כנגד בנק לאומי, על חלק מן הסכום, כבר הוגשה. הבנק משתמש בטקטיקות שלא היו מביישות את הבנקים השווייצריים, הבוזזים הגדולים האחרים של הניצולים; העיקרית שבהן היא מריחת זמן. בינתיים, מתים הניצולים.
זה לא חדש. הטקטיקה הזו משמשת את הבנק כבר שנים. ב-2005, הודיע הבנק שלא ישלם ולו פרוטה, עד שיועבר חוק בנושא – וזאת לאחר שוועדת החקירה של אביטל מצאה שהבנקים, ולאומי שוב מככב ביניהם, שיקרו לניצולים. לנציגיו היתה בשעתו החוצפה לטעון ש"פרסום הדו"ח [של אביטל – יצ"ג] יגרום נזק למעמדה של ישראל בעולם".
יש רק שיטה אחת שפועלת נגד האנשים האלה: ביושם בפומבי. אני פונה לכל מי שקורא את הפוסט הזה, ומבקש ממנו להתייצב ביום שישי הבא, ה-18 ביולי, בשעה שמונה בבוקר ליד סניף בנק לאומי כלשהו, ולשאול את העובדים המגיעים לשם איך הם מרגישים לעבוד במקום כזה. קבוצת פייסבוק כבר הוקמה.
הארגון הוא בשלב ראשוני מאד. לצורך השגת אפקט תקשורתי הולם, נראה לי שכדאי לארגן הפגנה גדולה יחסית מול סניף מרכזי של בנק לאומי (פרטים יבואו בהמשך), וכן שורה של הפגנות קטנות יותר מול סניפים מקומיים. אם אתם מעוניינים לארגן הפגנה בעירכם, אנא צרו קשר בדואל.
ירושלים המערבית מחולקת לשניים: האנשים שחיים בה והאנשים שמבקרים בה. הראשונים חיים את היומיום של ירושלים, את ההווה של העיר, והאחרונים פוקדים את אתריה ההיסטוריים, את עברהּ. מעטים מדי מקדישים תשומת לב לאופן בו ההווה והעבר של ירושלים משתקפים זה בזה: ירושלים המערבית ערמה דורות של חלומות בלתי ממומשים ששרידיהם מבצבצים בין חרכי היומיום של העיר.
בניין בית-החולים שערי-צדק הישן, שנחנך ב-1902 והיה בית-החולים הראשון והמוסד הציבורי היהודי השלישי שנבנה ברחוב יפו, מחוץ לחומות העיר העתיקה, משמש היום כבית רשות השידור. ב-1890 נשלח ד"ר ולאך מטעם "ועד יהודי פרנקפורט" לסייע ליהודי העיר העתיקה, שמצבם הרפואי בשלהי המאה ה-19 היה בכי רע. בעזרת יהודי גרמניה וברשות הד"ר ואלך נרכש המגרש שעליו נבנה בית-החולים, לפי תכנית שהותקנה בידי האדריכל הגרמני ת. סנדלר. מלאכת הבניין נעשתה בידי פועלים יהודים וערבים – עובדה שלא היתה עניין של מה בכך. בעלי המקצוע בענף הבנייה, המחצב והנגרות, היו הערבים והיהודים למדו מהם את המלאכה. הקבלן שהופקד על ניהול העבודה, היהודי הירושלמי ר' יעקב מן, עודד וחיזק את העבודה העברית והורה ליהודים את מלאכת הבניין.
בניין שערי צדק הישן מעטר גם את השער של חוברת 33 של "קרדום – דו-ירחון לידיעת הארץ", שיצאה לאור במאי 1984 ושכותרתה "ירושלים: בניינים בעיר החדשה". התמונה, אשר מתנוססת על שער החוברת, צולמה בסוף המאה ה-19 ונראה בה בניין בית החולים לקראת סיום עבודות הבנייה. בתמונה, הבניין ניצב יחידי בשממה התנ"כית. לאורך חזית הבניין עוברת דרך עפר – רחוב יפו של הימים ההם – ועליה פוסעים ילידים שמוליכים שיירת גמלים. הניגוד בין הבניין האירופי, המודרני והמפואר, לבין השורשיות וההוד ההיסטורי של השממה הארץ-ישראלית שגמלים עוברים בה, מייצרים את המיתולוגיה של "ירושלים, העיר החדשה". לכל אורך החוברת ניכרת החשיבות שמייחס שמואל אבן-אור, מחבר החוברת, להוד ההיסטוריה ולחיוניותה של הקדמה. בתמונה שעל שער החוברת מ-1984, שיתוף הפעולה עם הילידים הערבים נעדר מפאר הבניין; הילידים הינם חלק מהנוף, כמו הגמלים והשממה.
ביום רביעי, השניים ביולי 2008, ברחוב יפו סמוך לבניין בית החולים שערי צדק הישן, אחד מאותם ילידים, נוהג בטרקטור ולא בגמל, שוב לקח חלק בדרמה הישראלית, הפעם באמצעות מעשה רצחני. חוסאם תייסיר דוויאת, נשוי ואב לשני ילדים, תושב צור באחר שבמזרח ירושלים, אשר שימש נהג דחפור בעבודות התשתית ברחוב יפו במסגרת פרויקט הרכבת הקלה, החל דורס מכוניות ואנשים. חוסאם רצח שלושה בני-אדם ופצע כשלושים לפני שנורה ע"י שוטר וחייל שהיו במקום בעת האירוע.
הדמיון בין יחסנו אל מוליכי הגמלים שבתמונה מסוף המאה ה-19 לבין יחסנו לחוסאם מעורר תמיהה. על אף שלמוליכי הגמלים חלק חשוב ביצירת הדרמה הנשקפת אלינו מן התמונה, אין אנו מעוניינים להכיר את סיפורם ואת חייהם. והנה, על אף שישראלים רבים וודאי יסכימו כי מעשיו של חוסאם ראויים לתשומת-לב מצידנו, לא נשמעים קולות הקוראים להכיר את את הנסיבות שהביאו למעשה. כיצד ייתכן שאיננו רוצים להכיר את נסיבות חייו גם כאשר אנו מאמינים שלמעשיו השפעה מכרעת על חיינו? אמנם אין פלא שאיננו רוצים "להבין" אדם שעשה מעשה מתועב כל כך, אך מדוע איננו רוצים "להכיר" אותו – אחרי הכל, אפשר להכיר אדם ולתעב אותו בעת-ובעונה אחת? על אף שיכולתנו למנוע אירועים נוספים מסוג זה תלויה בתשובה לשאלה 'מה מביא אדם לעשות מעשה אובדני ואלים כל כך?', שאלה זו אינה מטרידה יהודים ישראלים, שרובם המכריע מעולם לא ביקר בסביבת מגוריו של חוסאם – צור באחר, שכונה מזרחית בירושלים המאוחדת.
גם אם רחש לנו שנאה, כמי ששימש שלוש שנים נהג דחפור במערב ירושלים, חוסאם וודאי הכיר אותנו. הוא השתתף בבניית התשתיות של מערב ירושלים; תשתיות שנעדרות משכונת צור באחר שבמזרח העיר. הוא היה עד לחופש התנועה שנמנע ממשפחתו, במיוחד מאז שגדר ההפרדה ביתרה את שכונתו לשניים. הוא צפה בקלות שבה יהודים מקבלים היתרי בנייה, היתרי בנייה שנמנעים מתושבי מזרח ירושלים על אף שהם זקוקים להם כאוויר לנשימה. הוא ידע שישראלים יהודים לא שמעו על ההבדל שבין ה"אזרחות" שהם נהנים ממנה לבין ה"תושבות" שהוענקה לו אחרי שכפרו נכבש כתושב מזרח ירושלים המסופחת, ושיכולה להשלל ממנו בכל עת. הוא ידע שככל שיעבוד קשה, שכרו לא יספיק לו על מנת לפרנס את משפחתו. הוא הכיר את אזרחי ישראל היהודים טוב מספיק כדי לדעת שהם לא יודעים את כל זה ושלא משנה כמה ישתדל, הם לעולם לא ידעו – היהודים לא רוצים להכיר אותו, לא רוצים לדעת מי נוהג בדחפור. הוא בונה את עתידם – הרכבת הקלה – אך נעדר מהעבר ומההווה שלהם כאחד. והנה האירוניה המחרידה שבמעשהו של חוסאם: גם אם שנוּא על ידנו, חוסאם חדר לחיינו והיום הוא קיים יותר במרחב הישראלי משהיה בחייו.
אסור שלא לגנות את מעשהו של חוסאם תייסיר דוויאת. אך על מנת שהגינוי לא יהיה סתמי, עלינו גם להסב תשומת לב לנסיבות שהביאו למעשה – אם נסיבות מביאות למעשה כזה, כיצד אפשר שלא לגנות אותן? יאוש וחוסר-אונים הן תכונות אנושיות, תכונות המביאות בני אנוש לשמש תליינים בשערי הצדק.
שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "הנחה את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה כ"בתי המחבלים", יען כי אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.
דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.
במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.
חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.
מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.
האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו כ"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע כנ"ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"
ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.
על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.
האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.
מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.
פלסטיני ירושלמי רצח היום שלושה ישראלים ופצע עשרות נוספים באמצעות טרקטור. בעוד כוחות הבטחון הישראלים מנהלים מריבה נלעגת למדי על השאלה מי הכניס את הכדור האחרון, הסופי, במחבל, מיהר הבי.בי.סי. והעלה סרטון של החיסול.
הישג עיתונאי נאה, שאיבד הרבה בשל הכותרת שנתנו לו העורכים: "נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות". מתחת לכותרת, ומתחת לשני קטעי וידאו, מגיע גם הסיפור האמיתי. כסת"ח צריך הרי להיות.
לא שזה צריך להפתיע: הבי.בי.סי. מנהל מזה ארבע שנים מאבק עיקש למנוע את פרסומו של דו"ח ביילן (The Balen Report), דו"ח פנימי שהזמין הארגון-עצמו על סיקורו במזרח התיכון. ההערכה היא שהבי.בי.סי. שורף כמויות נכבדות של כספי ציבור כדי למנוע מהדו"ח לראות אור יום, משום שהוא ביקורתי מאד כלפי ההטיה של הבי.בי.סי. כנגד ישראל. אתם יודעים, דברים בנוסח הכתבת של הרשת שפורצת בבכי עם השמע הידיעה על מותו של יאסר ערפאת.
הבי.בי.סי. לא לבד, כמובן. בסוף מאי, נתן בית משפט צרפתי פסק דין סופי בתביעת הדיבה של ערוץ 2 הצרפתי כנגד פיליפ קרסנטי. הלה טען בעקשנות שצילומי מותו של מוחמד א דורה, שהסעירו כל כך את העולם בתחילת האינתיפאדה והפכו לסמל לאומי פלסטיני, זויפו. השופטים כתבו פסק דין קטלני: הם קבעו שדבריו של קרסנטי הם דיבה והוצאת שם רע – ושהם מוצדקים לחלוטין. הם ציינו שקרסנטי הביא 14 ראיות לדבריו, שעורכים בכירים הביעו "ספקות חמורים" בנכונות שידור הקלטת של הכתב שארל אנדרלין, שדבריו של אנדרלין (שכזכור, השמיט חלקים נרחבים מהווידאו שצולם) "אינם קוהרנטיים", והם קיבלו כראיה עדות הקובעת כי הסבירות שהסצינה כולה בוימה על ידי הפלסטינים "עומדת על כ-95%".
עלילת הדם של רצח א דורה – שאם אכן נרצח, דמו על ידיים פלסטיניות – זעזעה בשעתו את העולם. העובדה שהיא עלילה, קצת פחות. רוב כלי התקשורת בצרפת נמנעו מלדווח על זיכויו של קרסנטי. אתם יודעים מה, עזבו את כלי התקשורת הצרפתים – להוציא בן דרור ימיני, שיש לו נסיון בחשיפת אמיתות לא נעימות למיניסטריון האמת הלא רשמי שלנו, גם התקשורת הישראלית די שתקה. בג"צ הגן על זכותו של אנדרלין לשאת תעודת עיתונאי ישראלית. הסיבה לכך היא שאין הוכחה שאנדרלין הפיץ שקרים במודע, אלא רק מתוך רשלנות וחוסר מקצועיות. נו, לפחות הם קבעו שהשענות ללא חקירה ודרישה על צלם פלסטיני היא "התנהלות בלתי מקצועית". [אסף ברטוב מעיר שגם שמעון הלקין כתב על הנושא בהרחבה, בעיקר בעיתונות הכתובה באנגלית. – יצ"ג]
על מוחמד בכרי, עם זאת, אי אפשר לומר שהוא לא שיקר. בית משפט ישראלי קבע, למעשה, שהוא שיקר גם שיקר, ושעלילת הדם שלו – סרט התעמולה המתחזה לדוקומנטרי, "ג'נין, ג'נין" – נערכה ב"חוסר תום לב" ושאיננה נתמכת בראיות.
נזכיר במה מדובר, כי זה היה מזמן, ב-2002: החיות הדו רגליות שממזרח לקו הירוק (אותה קבוצה ש-81% מתוכה תמכו בפשעי מלחמה כנגד אזרחים, ושעדיין רואה ברובה רוצחי ילדים כגיבורים) מבצעות טבח אחד יותר מדי, וחוטפות בפרצוף תגובה צבאית הולמת ומאוחרת מאד. המבצע הצבאי מתמקד בג'נין, "בירת המתאבדים", ומחסל כמה עשרות מחבלים ושובה עוד כמה מאות. בקרבות באזור נהרגים יותר מעשרה חיילי צה"ל. הפלסטינים מארגנים במהירות מצג-שווא של "טבח" – אבל הוא נערך בקצת פחות כשרון מהרגיל, כי אפילו האו"ם של קופי ענאן דוחה בבוז את הטענה הזו.
ואז צץ בכרי ויוצר את "ג'נין, ג'נין". באקט נדיר של טמטום קשה, מנסה הצנזורה הישראלית לבלום את הקרנת הסרט, ומעניקה לתועמלן זול סטטוס של קדוש מעונה. כל מיני גורמים חתרניים – למרבה הצער, גם שולמית אלוני – ממהרים לאמץ את הוולטר החדש. אני מוכן למות על זכותך לשקר ולטעון שאני רוצח, או משהו כזה.
נהוג במקומותינו להאשים את "ההסברה". אני לא בטוח שזה נכון. השקרים האלה צומחים על קרקע מציאותית מאד, על רקע רצח של אזרחים פלסטינים רבים על ידי הבהמה הירוקה והסתרת הפשעים על ידי המערכת הצבאית. זה לא רק ר' מרפיח ו"כל מי שנע במרחב, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו" שלו; זו גם רייצ'ל קורי, שהיתה שוטה אידיאליסטית ללא ספק, אבל זו לא עילה להדרס על ידי בולדוזר; אלה גם טום הרנאדל וג'יימס מילר, פעילי שלום בריטים שנרצחו על ידי חיילי צה"ל; ויש עוד. מי שהתיר את רסנה של הבהמה הירוקה, מי שמעודד כל פשע מלחמה בקריאות "כל הכבוד לצה"ל", איבד את הזכות להתלונן על כך שהנראטיב העולמי קובע עכשיו שישראל היא, תמיד, פושעת מלחמה; שכל מה שהיא עושה, תמיד, פסול; ומסיק מכך שדמם של אזרחיה, תמיד, מותר. הציבור הישראלי, שמפסיד לפלסטינים את הקרב על הבהמיות רק בנקודות, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.
התקשורת המערבית, והישראלית בכלל זו, צריכה לעשות חשבון נפש משלה, ולראות כיצד היא נגררת – בעצלות, בחוסר מחשבה – שוב לעמדה של "אידיוט מועיל". היא צריכה לשבור את התפיסה הבסיסית של "פרא אציל ומדוכא מול מערבי מרושע" שמדריכה אותה כל פעם שהיא מתעסקת בעולם השלישי, ולהתחיל לראות שהמציאות מורכבת משני מחנות שאף אחד מהם לא סימפטי. אבל שרק לאחד מהם יש מחויבות, מהוססת אמנם, לאמת. והיא צריכה להפסיק להתרפס אוטומטית בפני כל ברברי מהעולם השלישי, ולהשליך את רגשות האשמה המיותרים שלה על "אירופים" שאיתרע מזלם להיות במקום.
המסקנה צריכה להיות שבהצהרותיו של דובר צה"ל תמיד יש לפקפק, אבל טענות של פלסטינים – האמונים על תפיסת התע'קיה, המתירה לשקר למען מטרה דתית – יש לדחות על הסף, אלא אם הן מגובות בראיות אמינות אחרות.
אה, ועוד משהו – את העורכים ההם של הבי.בי.סי. צריך לפטר. עכשיו. אין צורך לדאוג להם: אל ג'זירה תמיד מחפשת עובדים.
[אזהרה – הפוסט מכיל ספוילרים לסרט "וואלס עם באשיר" בכמות שתפרנס ועדת חקירה]
סרטו של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר", נפתח בלהקת כלבים זועמת, פראית, ששועטת ברחובות תל אביב של שנות האלפיים, מתקבצת סביב בית דירות באוהאוסי, ונובחת תחתיו בטירוף. פרצוף מבוהל של גבר בשנות הארבעים לחייו מביט בהם מהקומה העליונה. הוא יודע בדיוק כמה כלבים יש שם: 26. הוא יודע, כי הוא זוכר איך הרג כל אחד ואחד מהם.
[אני רציני בקשר לספוילרים. באמת. וחבל, סרט משובח. הזדמנות אחרונה. הפוסט הזה, אגב, יהיה קצת אסוציאטיבי.]
והמחשבה הראשונה, השגויה, שלי, כשהוא ציין את המספר 26 – "לא שלושים, אני יכול להגיד לך בדיוק, 26" – היתה שהמספר מציין את מספר השנים מאז תחילת המלחמה. 1982. עמדתי להכנס בשנה הבאה לישיבת נחלים, לחטיבת הביניים. ביקשו מאיתנו להכין, כעבודת קיץ, חיבור המוכיח את זכותה של ישראל על צור וצידון, כביכול מאז ימי שלמה. הכרתי את התנ"ך, או לפחות את הנביאים המוקדמים, וקצת תמהתי על ההתעלמות מהטקסט המפורש "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל". היתה אופוריה, מתודלקת על ידי הקרב האווירי ההוא, שבו הושמדו כמאה מטוסים סורים ללא אבידות חיל האוויר. אביו של אסף, ידידי מבית הספר, לקח אותנו לתערוכת השלל העצומה שהציג צה"ל בתל אביב, של ציוד שנתפס שלל בלבנון. הייתי צעיר מכדי להבין שמדובר בלוחמה פסיכולוגית שמכוונת נגדי, שמיועדת לשכנע אותי שהיה שווה להקריב מאות הרוגים בשביל… משהו.
זה היה ביוני-יולי, לפני שהתחוור שנכנסנו לבוץ שממנו נידרש ל-18 שנים כדי לצאת. זה היה באותה תקופה שבה התקשורת עדיין כיבדה את שקרי הממשלה ולא חשפה אותם בציבור. זה היה בתקופה שבה מי שרצה לדעת שהיו הרוגים בקרב על הבופור היה צריך לעיין בעמודי מודעות האבל. זה היה בתקופה שבה מפגינים נגד המלחמה חטפו מכות, ועורך "ידיעות אחרונות" עודד זאת בטורו. זה היה בתקופה שבה הכחיש צה"ל שחייליו נכחו בביירות – בזמן שמצלמות טלוויזיה צילמו אותם שם ללא הרף. זה היה בתקופת הרפאים ההיא, שבה דיברה הממשלה על 40 קילומטרים – וצה"ל ביצע באותו יום ראשון של המלחמה נחיתה ליד ביירות. זה היה בתקופה שאהוד ברק, אז הבטחה שטרם הספיקה להחמיץ, הציע לשרון להרחיב את המלחמה לסוריה ולהונות את הציבור לשם כך. זה היה לפני סברה ושתילה.
"וואלס עם באשיר" סובב כולו סביב הטבח ההוא, סביב מעורבותו הפעילה מאד של צה"ל בטבח, סביב ההדחקה של כך, שהיא לא רק של כותב התסריט וגיבור הסרט, אלא של הציבור הישראלי כולו. כשהסרט מתחיל, הגיבור לא זוכר כלום ממלחמת לבנון, רק סיוט לא ברור, מצמרר, של שחיה בים בעת לילה, כשהשמיים מתחילים להתמלא באור הרפאים של פצצות תאורה.
ואפשר שהקדמתי את המאוחר: כי בשלב זה בסרט, הסצינה השניה או השלישית שלו, אנחנו עוד לא יודעים שמדובר בטבח. אבל פצצות התאורה הללו הבהירו לי מיד במה מדובר, מה הסוד האפל במותחן הפסיכולוגי הזה.
כי מיד כשהתבררו מימדי הטבח, פצחה מכונת התעמולה השניה ביעילותה במזרח התיכון – שניה רק לזו הפלסטינית, ועל כך בפוסט קרוב – בהסתערות חזיתית, שמטרתה היתה לשכנע אותנו שלא קרה שום דבר, ש"ערבים הרגו ערבים", שסברה ושתילה היתה רק עוד טבח אחד מני רבים בלבנון, שלצה"ל לא היה שום קשר, אבל שום קשר, לאירועים. המיתוס הזה, בסיועה של מקהלה תקשורתית אחידה כמעט, גם השתרש; לימים הוא יאפשר לרוצח מסברה ושתילה, אריאל שרון, לצייר את עצמו כקורבן השמאל.
ולמיתוס הזה, כפי שמיטיב "ואלס עם באשיר" להראות, אין שום קשר למציאות. האורות של פצצות התאורה הללו רודפים אותך כל הסרט – משום שאלו פצצות ישראליות, פצצות שירו חיילי צה"ל כדי להאיר לטובחים את דרכם. הפצצה זרחה, והשוחט שחט. אחר כך שלח צה"ל גם דחפורים כדי להעלים את הגוויות. כל זה נכתב במפורש בעיתונות הישראלית באותם ימים, וראויים לאזכור מיוחד מאמריו של חנוך ברטוב, שפורסמו לאחרונה מחדש בקובץ "לגדול ולכתוב בארץ ישראל".
רון בן ישי, שמתראיין בסרט, מזכיר שוב איך העיר את שרון בליל הטבח, דיווח לו על כך, ושרון לא עשה דבר. הוא גם מזכיר איך ראה את עמוס ירון מפזר את הפלנגות בצעקות של "אווריבאדי גו הום, סטופ דה שוטינג אימידיאייטלי". חיילי צה"ל ראו חלקים מהטבח בזמן אמת ודיווחו עליו למטה. המטה התעלם.
זה היה טבח בקבלנות משנה. הפלנגות ודאי לא היו זקוקים לעידוד כלשהו. שרון טען לאחר מעשה שהטבח היה תקלה בלתי מכוונת, מקרה, אובדן שליטה על בעלי ברית פרועים. העמדה הזו הפכה לעמדה הישראלית הרשמית. אבל, כפי שאומרת אחת הדמויות בסרט, ה'הפתעה' מהטבח אף פעם לא היתה ברורה. וגם לא מי יודע מה אמינה. עכשיו היא אמינה עוד פחות.
כפי שחשף אמיר אורן ב"הארץ" בסוף השבוע, שרון ידע בדיוק מה ערכן של הפלנגות הרבה לפני הטבח. בדיון מטה ב-14 ביוני, אמר שרון "צריך להפסיק לתבוע מהם ליטול חלק בפעילות מבצעית. עזבו אותם, הם לא יעשו שום דבר. אולי אחר כך, כשהכל כבר לא יהיה קיים ואפשר יהיה לבזוז, לרצוח, לאנוס – כן, אז הם יאנסו, יבזזו, וירצחו". באותו שבוע עודכן שרון שהפלנגות רצחו 500 איש שנעצרו במחסומים; שרון גם עודכן בכך שה"מנגנון המיוחד" של אלי חובייקה – האחראי הישיר על הטבח, שנרצח באופן מסתורי ב-2002, זמן קצר לאחר שהבטיח להעיד כנגד שרון בבית דין בינלאומי – רצח בביירות 1,200 איש. "בית המטבחיים" של חובייקה, בפאתי ביירות, הוא המיקום לאחת הסצינות היותר מטרידות בסרט.
ושלושה חודשים לאחר אותו דיון מטה, מורה שרון לאנשים שאמר כי הם טובים רק ב"ביזה, אונס ורצח" לבצע "פעולת טיהור" בשני מחנות פליטים, המאוכלסים בשנואי נפשם של הפלנגות – זמן קצר לאחר חיסולו של מנהיגם הנערץ, באשיר ג'ומאייל. צה"ל, שהאחריות לגורלם של התושבים המחנות היתה בידיו ככוח כובש, קיבל הוראה להשאר מאחור ולתת סיוע לוגיסטי בלבד. והוא נתן. הפצצות הללו, הדחפורים ההם.
במהלך הטבח, שאל אחד מאנשיו של חובייקה ברשת הקשר מה לעשות במספר נשים וילדים שהחזיק. "אתה יודע בדיוק מה לעשות," נבח חובייקה בחזרה. צה"ל הקליט את השיחה. האם היה מישהו שלא ידע מה פירושה? ספק.
הסתכלנו הצידה, הדחקנו. ואז, כמו זכרונותיו של ארי פולמן מלבנון, גם ההנחיה ההיא של שרון התפרצה, וחשפה שוב את פצצות התאורה ההן, שכל כך רצינו לשכוח. אותן, ואת כל השקרים שאהבנו, ועודנו אוהבים, לספר לעצמנו.
המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.
הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.
תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.
על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)
מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.
בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.
כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.
לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.
ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.
ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.
"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:
לו סוחרת פאות אהיה ואקום,
יאמרו: חשש עכו"ם.
ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,
יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.
הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.
ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.
ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר – מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד.
אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.
כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.
ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.
די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.
יונה מצגר, בעוונותינו, משמש כרב ראשי בישראל. מי שחשב שהרקב המוסרי הישראלי מוגבל לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, צריך להעיף מבט גם לכיוונם של הרבנים. התרגלנו לכך שש"ס היא בעצם סוכנות עבודה לקרובי משפחתו של עובדיה יוסף ורבני מועצת החכמים, אבל הם לגמרי לא לבד.
מצגר, צעצוע של יוסף שלום אלישיב, נבחר לתפקידו משום שזו היתה הבדיחה הגרועה ביותר שיכלו הליטאים לחשוב עליה, אצבע בעין ליריבים המזרוחניקים. לפני כשנתיים, ניסה מני מזוז להביא להתפטרותו, בעקבות איזו פרשיית קבלת טובות הנאה. מצגר, באטישות (שילוב קטלני של אטימות ואדישות) שהיתה מעוררת אפילו את קנאתו של אולמרט, פשוט סירב לזוז, ולפני כשנה מזוז התקפל. מצגר אפילו הצליח לחזור לתפקיד כדיין בבית הדין הרבני הגדול.
לפני כשבוע, קרא מצגר להטלת הגבלות על מצעד הגאווה. הוא כנראה לא שמע על ישוע והאשה הסוטה, או על הפתגם העממי שמי שגר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים. נטיה – מגונה, יש לומר – של תומכי הגאים היא לטעון שכל הומופוב הוא גם הומו מודחק. דווקא המקרה של מצגר מוכיח את האמרה הזו.
נרג יהדות פרסם היום ידיעה, על פיה הטריד מצגר מינית צלם צרפתי במהלך כנס בין דתי בספרד. מצגר, כמובן, מכחיש. עורך דינו של מצגר הוא עורך דינו לשעבר של משה קצב, דוד ליבאי. הממ. מארגני הכנס לא מאמינים להכחשה של מצגר. כל כך לא מאמינים לה, שהם לא מוכנים להזמין אותו לכנס הבא.
ובצדק גמור. שכן זמן קצר לאחר בחירתו של מצגר לתפקידו, צצו מספר גברים שטענו כי גם הם מוששו על ידי מצגר. מצגר הכחיש, אף אחד לא חקר את הנושא – כנראה שאנחנו יכולים לחיות עם נשיא מטריד מינית, אבל רב ראשי כבר יהיה הגזמה – והנושא נשכח. עד עכשיו. נשכח די הצורך כדי שמצגר יוכל לומר את דברי הבלע שלו מבלי לחשוש שמישהו יזכור.
המציאות וולגרית יותר מהדמיון. תסריטאי שהיה מגיע עם רעיון כזה – איש דת שמטיף נגד הומוסקסואליות שהוא הומוסקסואל בעצמו – היה נבעט מהאולפן. במציאות זה קורה, ולא פעם אחת. הכנסיות בארה"ב זועזעו משורה של מקרים כאלה בשנים האחרונות. אולי כדאי שמישהו ילך במצעד הקרוב עם שלט שמזמין את מצגר להשתתף.
החדשות הטובות הן שההתקפה של מצגר מסמנת, ככל הנראה, את שיא המאבק החרדי במצעד הגאווה השנה. המצעד – כרזות יאות לו, שציירה עדי גינת, ניתן לראות כאן – צפוי לצעוד מחר ללא תקלות. אמנם, השבאב שרף פחי אשפה, כהרגלו הציורי; אמנם, הכלבים השוטים באמת – הלל וייס, גש בבקשה למשרד – צווחו ויללו; אבל אלישיב ובני חוגו הבינו ככל הנראה שבעצם פמפום הנושא הם מספקים מידע לא רצוי לבני קהילתם. כמה מהילדים עוד עשויים להבין מה עשו בהם. הרבנים החרדים שבו ונזכרו שבעצם, הומוסקסואליות לא אסורה יותר מאכילת חזיר וסימבולית הרבה פחות, ושהצוהר הפרטני הזה אל העולם המודרני מסוכן להם ולגטו שלהם. לא סביר שהם ידברו הרבה על מצגר והעבירה המיוחסת לו.
ההקצנה של הציבור הדתי-לאומני בנושא שמייצגים וייס והסנהדרין שלו – צריך לזכור שמי שארגן את "מצעד הבהמות" היה המתנקש הכושל ביוסי שריד, איש מועצת יש"ע אהוד ברט – לא מפתיעה. הם עוברים כעת את המרד שלהם כנגד המודרנה שהכזיבה, מרד שהחרדים מנהלים כבר מאתיים שנה. ההיזון ההדדי שלהם עם גורמי ימין נוצרי בארה"ב, שמאבק בזכויות גאים הוא אחד מדגליהם, גם הוא תורם את שלו. אבל נראה שלפחות בינתיים, הם לא מצליחים לגרור את האספסוף אחריהם. יש לקוות שזה יימשך.
בג"צ אמר השבוע ש"חשוב שמצעדים כאלה [כמו מצעד הגאווה – יצ"ג] יהפכו להיות חלק מן השגרה ולא יעוררו מהומה מדי שנה". נראה שזה מצליח, ונראה שבשנה הבאה מצגר לא יפער את לועו.
אבל מי שחושב שהוא לא ימשיך להיות רב ראשי משלה את עצמו. הוא לא יתפטר ואיש לא ידיח אותו. שערוריית הכמרים הפדופילים, והתעקשותה של הכנסיה הקתולית שהכומר איננו אמור להיות דמות מופת, ושחטא אינו סיבה להדחה, הביאו לתוצאה שמספר הקתולים המגיעים למיסה עולה, בעוד מספר הנשארים לדרשה שלאחר הסקרמנט צולל. אירונית, המאמינים הפנימו את עמדת הכנסיה: הם מקבלים מידי הכומר את הנס, את התגשמותו של האל בבשר – אבל הם אינם מוכנים לשמוע מה יש לו לומר. אחרי הכל, הוא לא אמור להיות דמות מוסרית, רק צינור של חסד.
עם קצת מזל, מצגר ישאיר את הכנסיה הרשמית שלנו, הרבנות הראשית, במצב דומה מאד. יש לקוות שהיא תהפוך לכל כך לא רלוונטית, כל כך נלעגת, עד שאיש לא יטרח להגיע להצבעה הבאה, ב-2013. אם כך יקרה, הרב הממשש – יחד עם עמיתו למשרה, הרב המנמנם בעת שבנו חוטף ומענה – יעשה לנו טובה גדולה.
מכתבי זה, כרגיל, יהיה קצר וזאת משום הצורך בשינוי מהיר של דירת המסתור. אנא אל תראה בכך פגיעה בכבודך או אות לכך שהזרוע הצבאית חדלה מלציית למורי ההלכה.
לענייננו.
הידיעות שהגיעו אלינו בימים האחרונים מישראל מעידות כי הציונים יחליטו בימים הקרובים על עסקה עם המינים השיעים מארגון החיזבאללה, וכי הם יעבירו לידי החיזבאללה את חביב העם הפלסטיני סמיר קונטאר, ארבעה לוחמים נוספים שנפלו בשבי הציוני במהלך המערכה של 2006, וכן עשרה גופות של שאהידים. בתמורה, יקבלו הישראלים את שתי גופות החיילים שעבורם יצאו למתקפת 2006.
האירועים הללו, ותמיכתם הרחבה של "קורי העכביש", היינו הציבור היהודי, במהלכים אלו, גורמים לי להציע לכבודו לנקוט בפעולה דרסטית ולהוציא להורג את השבוי הציוני גלעד שליט.
ניתן כמובן לטעון כי תנועת החמאס לא תוכל לקבל מחיר דומה עבור הגוויה מאשר תמורת החייל החי. סבורני כי האירועים האחרונים מוכיחים כי אף שוודאי שלא נוכל לקבל את כל 450 אחינו שבשמותיהם נקבנו תמורת גופה, הרי שהישראלים ממילא לא עמדו להעבירם לידינו.
נותרנו, אם כן, עם שאלת העלות והתועלת. אין מחלוקת כי נוכל לקבל יותר תמורת השבוי מאשר תמורת הגוויה, אבל שאלה זו מתעלמת משורה של בעיות הקשורות בהחזקתו של השבוי.
מאז נלכד שליט ביוני 2006, נאלצו אנשי הזרוע הצבאית להעבירו יותר מ-20 פעמים ממקום מחבוא אחד למשנהו. הסיכונים שבחילופי מחבוא אלו גבוהים מאד: יתכן כי משת"פ יבחין בתנועה, יתכן כי המזל"טים הישראלים המרחפים דרך קבע מעל הרצועה יבחינו בה, יתכן כי השבוי יימלט, ויתכן כי בעת העברתו – המתבצעת תדיר בתוך תא המטען של רכב – ייחנק למוות. אם יצליחו הציונים לחלץ את השבוי, או אם ימות, תשלם תנועת החמאס מחיר גבוה מאד, ללא תועלת.
מאז חטיפתו של השבוי ספגו המאמינים ברצועת עזה יותר מ-1,500 הרוגים מידי צבא הכיבוש – מספר העולה משמעותית על מספר ההרוגים שספגה לבנון במהלך התוקפנות של 2006 – ובין ההרוגים היו כמה מהשובים עצמם. יתר על כן, חוסר היכולת להביא לסיום מהיר של המו"מ הביא לסכסוך דמים בינינו ובין האחים שהגיעו מסומליה, אנשי ג'ש איסלם, דבר העשוי לפגוע בקשרינו העתידיים עם תנועת-האם העולמית; המאבק עם אנשי הג'ש איסלם אף הוביל לחטיפתם של כמה אנשי תקשורת והשחיר את שמה של תנועת החמאס ברגע שבו היתה זקוקה לתקשורת חיובית כאוויר לנשימה. עד כה, במשך שנתיים כמעט, הסב לנו השבוי נזק רב והביא לנו אפס תועלת.
באחזקתו של השבוי מתגלמת בעיה נוספת. אני סמוך ובטוח בנאמנותם של כל אחד מאנשי, אבל גם לפדאיונים יש רגשות. מותם של כה רבים מאזרחינו עשוי לעורר רגשות נקמה בקרב מי משומריו של השבוי, והוא עשוי לנקום בו את מות קרוב משפחתו.
חוסר יכולתנו להביא את המו"מ לסוף מתקבל על הדעת מגדיל, מדי יום, את הסכנה שהפרשה תסתיים שלא בטובתנו ולא בשליטתנו. הריגתו של השבוי – תירוץ לכך ימצא על נקלה, ואין מי מאנשינו שלא יסכים לקפד את חייו – תגרום לנו לאבד חלק מיכולת המיקוח שלנו, אבל תמנע אפשרות של כשלון מוחלט, שיהווה מכה קשה לתנועת החמאס.
את הגופה לא יהיה כל קושי להסתיר. יש לנו נסיון בדבר. נוכל לשמר רקמות די.אן.איי. ללא בעיה. נסיון העבר, בעקבות הפיגועים בציר פילדלפי, מלמד אותנו כי הישראלים ישאו ויתנו לא רק על גופות, אלא גם על חלקי גופות.
עם זאת, אינני סבור שיש לבצע את ההוצאה להורג בעריפה בסכין בת קרן הפרה, כפי שהציעו האחים שמבחוץ; האירועים שבעיראק הוכיחו כי רברבנות כזו פוגעת משמעותית במעמד האחים המוסלמים בדעת הקהל, הן במערב והן בקרב החלקים הרגישים יותר שבקרב המאמינים. כדור רובה אחד בעורף יספיק בהחלט.
נושא נוסף שיש להביא לידיעת כבודו. שומריו של השבוי מעידים כי הערבית שבפיו משתפרת, וכי בשיחות עמם – הותרנו להם לשוחח עמו משום שאי שפיותו תוביל להגברת הסיכון לאובדן עצמי, אך הם מדווחים על כל שיחה – הוא מגלה עניין גובר והולך בדתנו הקדושה. באם יחליט השבוי להמיר את דתו לדת האמת, נמצא עצמנו בפני בעיה יחודית. על פי ההלכה, כמובן, לא נוכל להמשיך ולהחזיק בו. בימיו של צלאח א-דין, שחרורו היה מובן מאליו וגורר רגשי כבוד; כיום, עם שקיעת הדורות, יביא הצעד הזה, שבפני עצמו הוא אצילי ומעיד על עליונותה של דת האמת על אתניות זולה, רק לעג וקלס לתנועת החמאס. הפדאין, מעיראק ועד אפגניסטן, יהפכו אותנו למשל ולשנינה. האויב, מצידו, צפוי לאבד כל עניין בשבוי עם המרת דתו, או על כל פנים להציע הרבה פחות תמורתו; כך שאנו, האמונים על הפצת דבר האל ועל דחיקתם של הכופרים מאדמות הוואקף, מוצאים עצמנו בין הפטיש לסדן. דבר זה עשוי להביא בלבול לא רצוי בין שורותינו, במיוחד בקרב הלוחמים הפשוטים, אנשי הזרוע הצבאית, ורצוי למונעו.
אודה לך אם תכנס את המועצה בהקדם למען קבלת החלטה בנושאים דחופים אלו.
תגובות אחרונות