החברים של ג'ורג'

לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ×’'יהאדיסטית. ×’'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ×’'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ×’'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. ×”×—×’×™×’×” הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"×™×—×™ המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)

גט סופי לשמאל? במהלך מסיבת העיתונאים של יובל דיסקין, הוא נשאל מדוע שיבץ צה"ל את ענת קם בלשכת עלוב הפיקוד. דיסקין השיב שהיא עברה את התחקירים הנדרשים, והוסיף שמאז חשיפת הפרשה, הורה הרמטכ"ל על שינוי הנהלים.

צה"ל, נזכיר, כבר ביקש מהשב"כ להעביר לו מידע על פעילי שמאל מציקים – עובדה שאנחנו מודעים לה בזכות ענת קם ואורי בלאו. עכשיו, אנשי השמאל שבכל זאת ירצו להגיע לצבא, למרות כל העובדות, ימצאו את עצמם צריכים להסביר את חייהם שקודם לשירות. הלכת להפגנות נגד הכיבוש? אתה רשמית סיכון בטחוני.

מצד שני, צה"ל עוד לא הדיח משורותיו קצינים מהתנחלויות שדיווחו לחבריהם על הכוונה לפנות מאחזים ואחר כך התרברבו על כך בכלי התקשורת. הוא גם לא ערך חקירה מקיפה כדי לגלות מי הדליף מסמך מסווג על תכניותיו לפינוי התנחלויות לערוץ 7. למעשה, כשאני חושב על זה, לא נראה לי שנפתחה חקירה כנגד ערוץ 7 בחשד לריגול חמור, ועל כך מיד. גם העובדה שמרד ביחידות הסדר הפך למשהו כה שכיח עד שהוא כבר לא תופס כותרת ראשית לא גורמת לגבי אשכנזי להורות על נהלים חדשים לחובשי כיפות סרוגות.

המסקנה מרירה וברורה למדי: צה"ל לא רוצה חיילים שעשויים שלא לטייח את הפשעים שלו.

אנשים שדיסקין טרם האשים בריגול חמור: מאחר ודיסקין והפרקליטות – מישהו יצטרך להסביר פעם איך יצא למערכת המשפט בישראל שם כה ליברלי, בזמן שהיא סמרטוט של מערכת הבטחון – החליטו להתחיל לצוד כל מי שאי פעם שם ידו על מסמך סודי שלא על פי חוק, הנה רשימת נחקרים ראשונית:

א. בנימין נתניהו. בשנת 1995 הקריא בנימין נתניהו מעל דוכן הכנסת את "מסמך שטאובר", המסמך הסודי מכל סודי שבו נקבעו העמדות הישראליות למשא ומתן עם סוריה. קשה לחשוב על מסמך שארגוני מודיעין מוכנים למות בשבילו יותר מאשר זה: פירוט עמדותיה הסודיות של מדינה במשא ומתן. נתניהו לא הועמד לדין, ולא בלתי סביר להניח שהבוגד המסוכן שהעביר לו את המסמך עדיין מכהן בתפקיד רשמי במערכת הבטחון. מאחר ונתניהו הקריא את המסמך כדי למנוע הסכם שלום בין ישראל וסוריה, ומאחר ועל פי תקדים ואנונו הוא "מסר אותו לכל הסוכנים כולם", יש להעמיד אותו לדין ולדרוש עונש של מאסר עולם, בשל כוונה לפגוע בבטחון המדינה.

ב. אלי "סבירות נמוכה" זעירא: הלז שימש, למרבה חוסר המזל, כראש אמ"ן במהלך מלחמת יום הכיפורים, נבעט על ידי ועדת אגרנט, ומאז הוא מנסה להוכיח שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא אשם. ניתן להתייחס באהדה מסוימת ליסורי המצפון של זעירא, שבכל בוקר שבו הוא מביט במראה קולות הזעקות בקשר ממוצבי התעלה שבים אליו, ושמנסה להתלות בכל קש כדי לומר, ולו לעצמו, שלא הוא אחראי. למרבה הצער, כחלק ממאמציו הוא חשף את זהותו של סוכן מוסד במצרים באותה תקופה, אשרף מרוואן. הלה נרצח בנסיבות מסתוריות בלונדון. השב"כ חוקר את האירוע בעצלתיים מזה כשנתיים. החקירה, ראוי לציין, באה זמן רב לאחר שזעירא חשף את שמו של מרוואן, מה שקרה ב-2004. כנראה שאין מה למהר: אחרי הכל, מדובר בסך הכל בראש שירות מודיעין שחושף את שמו של סוכן של שירות אחר, ובסבירות גבוהה מביא למותו. שום דבר רציני.

ג. דני יתום: ראש המוסד בדימוס, שעליו אפשר לומר בהערכה שהוא יותר אינטליגנטי מאחיו, אהוד "מפצפץ הגולגלות" יתום, לקח איתו הביתה, כמסתבר, לפחות מסמך סודי אחד מימיו כראש לשכת ראש הממשלה, והוא השתמש בו בספרו. אולי הגיע הזמן שבחורינו המצוינים יפרצו לבית שלו ויגלו בדיוק מה הוא מחזיק שם, ומאחר ונראה שהוא ניסה להחזיק במסמכים שלא בסמכות, אבל ככל הנראה בלי כוונה לפגוע בבטחון המדינה, ידרשו לזרוק אותו ל-15 שנים בכלא.

לא, אה?

החליפה של האיומים: יצא לי לנהל שיחה קצרה עם אבא שלי אתמול בהקשר לפרשת בלאו. היא היתה קצרה, בעיקר משום שהוא פינטז ללא הרף על חוליית מוסד שמביאה למותו של בלאו. מעיון בטוקבקים, גם ב"הארץ", מתקבל הרושם שהפנטזיה הזו – מוסווית, ברוח הזמנים, כ"חוליית טניס" – נפוצה למדי. במהלך מסיבת העיתונאים של דיסקין, הוא הרשה לעצמו לפזר איומים לא לגמרי מרומזים כלפי בלאו, שלדבריו נמצא על הכוונת של ארגוני טרור. על איומים דומים חזר סא"ל (מיל') יונתן דחוח-הלוי בטור בוויינט.

מאחר וזה נשמע כמו נסיון להכשיר את הקרקע לקראת הגשמת הפנטזיות של עם ישראל, צריך להבהיר לבחורים המצוינים עם האוזניות והמשקפיים שספק אם יש שטיק אחר שיגרום נזק חמור יותר לישראל – התנקשות באובמה, אולי. אם בלאו ימות בצורה משונה בלונדון, הנחת היסוד של פחות או יותר כל העולם תהיה שהמוסד/השב"כ היו אחראים לכך, וזו צריכה להיות גם המסקנה של אזרחי ישראל. רוב היהודים הגאים העילגים, יש להניח, ישמחו על כך; הם ממילא חיים בהכלאה רוחנית של ספארטה וגרמניה הנאצית.

אבל מבחינת אנשים שפויים, ורוב העולם, זו תהיה ההוכחה הסופית שישראל הפסיקה להיות מדינה דמוקרטית. לידיעת דיסקין ושאר אנשי השו-שו: הזעם הזה יגיע גם אם בלאו אכן יידרס באופן טבעי, או ייחלה ממשהו. במקומכם, הייתי מצמיד לו רופא ומאבטחים.

(יוסי גורביץ)

בשעה טובה ומוצלחת, הסכים ראש השב"כ היום להודיע למשלמי המשכורת שלו, הציבור הישראלי, את מה שידעו כבר ברחבי העולם כולו. כשהצנזורית הראשית מתראיינת מול כל מקרופון רענן ואומרת שזה לא היא ושיפסיקו להשמיץ אותה, אתה יודע שיש לך פאדיחה ענקית על הידיים. אז מה עושים? הופכים את מי שהדליפה מסמכים לעיתון לאויבת העם, בחסות חוק דרקוני ומפגר.

ועל זה צריך לומר כמה דברים.

לא, זה לא ריגול: יובל דיסקין, האיש שאמר שהארגון שלו ירדוף "חתרנים" גם אם הרדיפה תהיה מנוגדת לחוק, צוטט בכל העיתונים כאומר שמדינות אויב היו יכולות רק לחלום על המסמכים שלכאורה גנבה קם. זה יופי של ציטוט, כי מצד אחד הוא מייחס לקם ריגול עבור מדינות זרות ומצד שני הוא רק משל.

אבל לא זה המצב. קם הציעה את החומר שברשותה לשני עיתונאים. אחד מהם קיבל את ההצעה. עיתונאים אינם מרגלים, והחומר שלקחה קם – לכאורה, ועל כך מיד – לא הגיע לידי שום מרגל זר. אם יש לדיסקין ראיות אחרות, אנא יואיל ויציג אותן. אם לא, יואיל נא שלא לייחס למדליפה ריגול.

על פי מה שפורסם עד כה, הפיק אורי בלאו שתי כתבות מהחומר שהעבירה קם לרשותו: האחת חשפה את העובדה שהאלוף יאיר נווה ורב אלוף גבי אשכנזי ביצעו לכאורה פשעי מלחמה ועברו על הוראות בג"צ, כשהורו על הריגתם של אנשים שניתן היה לעצרם; השניה חשפה את העובדה שצה"ל מבקש מהשב"כ לעקוב אחרי פעילים כנגד גדר ההפרדה ופעילי שמאל אחרים. (וכאן המקום לומר תודה לתיעוד המשובח של אורן פרסיקו מ"העין השביעית).

אני חושב שאפשר לומר במידה ניכרת של בטחון שהמידע שפרסם "הארץ" לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, המידע עשוי להקשות על הקריירה השניה של נווה ואשכנזי, ובהחלט יכול להיות שדיסקין – שלא רואה את עצמו כמוגבל על ידי החוק, כזכור – החליט לפעול נגד הפעילות החתרנית הזו. 

הרים, עכברים ושושואיסטים: דיסקין ביקש מהעיתונאים לא להשוות את קם לטלי פחימה, וזה באמת כבר היה חצוף. הארגון של דיסקין ניסה להפוך את פחימה לסוכנת, נכשל, והגיש כנגדה כתב אישום שכלל סעיפים על תכנון לביצוע פיגועים. כשהמשפט התחיל, התביעה הודיעה ברוב הדר שהיא מואילה בטובה שלא לבקש עונש מוות. זה נגמר בשלוש שנות מאסר על עבירות הרבה יותר עלובות.

עוד קודם לכן, עצרו השב"כ והמשטרה את שייח' ראאד סלאח – שהוא טיפוס נאלח בלי שום ויכוח, איש האחים המוסלמים עם קשרים לחמאס – במבצע רב רושם, שעל פי הפרסומים המתוזמנים היטב כלל כאלף שוטרים. הם האשימו אותו במגע עם סוכנים איראנים, לא פחות. זה נגמר בהרשעה באיזה סעיף על העברת כספים לעמותה חמאסניקית. לא בדיוק אותו דבר. והיה הסיפור המשונה של יצחק יעקב, שגם מבלון הריגול החמור שלו יצא האוויר בקול נפיחה.

כך שיש להתייחס עכשיו לפרסומים על כך שקם הדליפה את התכניות הסודיות של צה"ל למלחמה בספקנות הנדרשת. מערכת הבטחון מפעילה על קם את השטיק הרגיל שלה: סעיפים מאיימים במיוחד שהופכים אותך לאויב העם, ובמקביל לחץ כבד להגיע לעסקת טיעון כדי שהיא לא תצטרך לעמוד מאחורי האישומים האלה בבית משפט. לעיתים קרובות היא לא יכולה.

יתר על כן, קשה להאמין שעיתונאי כמו אורי בלאו ×”×™×” יוצא למסע צלב כדי לשמור על מסמכים שמעידים לאיפה צריכה להתברבר איזו אוגדה במקרה של פלישה עיראקית, ומי ×”×™×” צריך לתפוס איזו גבעה במקרה של חדירה ירדנית – וקשה עוד יותר להאמין שהעיתון שלו ×”×™×” עומד מאחוריו במקרה ×›×–×”.

עד כה, קם, בלאו ו"הארץ" חשפו פשעים או מעשים לא ראויים של מערכת הבטחון. הם ראויים לאשראי גבוה קצת יותר מזה של דיסקין. בלאו טוען שהוא עמד בהסכם שלו עם השב"כ, ומסר לו מסמכים שהיו מסוגלים לגרום נזק; מקריאה בין השורות ההתרשמות שלי היא שהשב"כ לא באמת חולק על העובדה. השב"כ דורש שבלאו יחזיר לו מסמכים נוספים שברשותו; "הארץ" מסרב; יש להניח של"הארץ" יש בקנה עוד כמה כתבות מביכות, שמתבססות על החומר של קם. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שהאיום הוא על יכולת הסקי של בכירי צה"ל, ולא על בטחון המדינה.

יש דרג ויש זרג: בעבר, התרחשו כמה וכמה מקרים מביכים, שבהם בכירים בצה"ל הצליחו לאבד מסמכים רגישים באמת, או שהללו נגנבו מהם – וזאת למרות שהוצאת מסמכים מהבסיס הביתה אסורה על פי פקודות מטכ"ל. למיטב ידיעתי, אף אחד מהאנשים האלה לא הועמד לדין במשהו דומה לזה שמואשמת בו קם, אף על פי שהם אכן סיכנו את בטחון המדינה במעשיהם.

לפני כמה שנים, הדליף האלוף במיל' אלעזר שטרן מסמכים פנימיים של צה"ל ליאיר לפיד. קשה להגדיר את לפיד כעיתונאי, אבל לצורך הנאמר בחוק הוא "גוף בלתי מוסמך". על העובדה הזו אין עוררין. שטרן הודה בה בהליך משפטי, והמדינה שילמה פיצוי לחייל שאותו ניסה שטרן להכפיש. עם זאת, אני מתקשה להאמין שבקרוב יוגש כתב אישום כנגד שטרן בשל ריגול חמור.

כל הכתבים הצבאיים בישראל מקבלים ממקורותיהם מידע פנימי. לעיתים זה מעצבן את הצבא, במיוחד אם המידע המודלף פוגע בסיכויי הקריירה של קצינים בכירים, ובמקרים כאלה צדים את המדליפים ושמים קץ לקריירה שלהם. לעיתים הם מועמדים לדין באשמת "הוצאת דבר מרשות הצבא". עבדכם הנאמן, אגב, הועמד גם הוא לדין בסעיף זה, והורשע, לאחר שמסר מידע על קצין מתעלל לארגון "בצלם" בימים העליזים של האינתיפאדה הראשונה. במקרה הזה, אני בכלל לא בטוח שההעמדה לדין היתה חוקית, אבל על כל פנים אף אחד לא חשב להעמיד אותי לדין באשמת ריגול. הקצין ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלח, ואני שקלתי ברצינות לירות בו, אבל בסופו של דבר צה"ל הסתפק בחיסול הקריירה הצבאית של שנינו.

דיסקין והמערכת טוענים שקם פעלה כדי לפגוע בבטחון ישראל. מה שמסתמן הוא שענת קם פעלה כמו שאזרח מודע צריך לפעול – כדי להפסיק את ההפיכה הצבאית מרצון שאירעה פה, ולהחזיר את הצבא לשליטה אזרחית. סביר שעל העבירה הזו היא לא תחזור – ודי ברור שהיא לא עשתה אותה כדי לרדוף חייל, כמו שטרן, או כדי להתקדם במירוץ העכברים, כמו קצינים מדליפים אחרים. יש לקוות שהיא תמצא לה שופט הגיוני, שירשיע אותה בהוצאת דבר מרשות הצבא, יגרש אותה משורותיו ויגזור עליה שנתיים על תנאי – וידרוש ממערכת הבטחון הוכחה לקיומו של נזק בטחוני, לא פנטזיה על כזה.

(יוסי גורביץ)

הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט ×”×’×™×¢×”, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול ×”×™×” לשחרר את רוצח ההמונים ×’'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ×’'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ×”') ×›×™ במקרה ×›×–×”, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף ×›×™ אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה ×”×’× ×”.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)

לכבוד מר לואיס מוראנו-אוקמפו,

תובע, בית הדין הבינלומי לפשעי מלחמה,

האג

נכבדי,

ברצוני לבקש ממך להורות על פתיחת חקירה כנגד:

1. לוטננט ג'נרל (רב אלוף) גבריאל אשכנזי, רמטכ"ל הצבא הישראלי

2. מייג'ור ג'נרל (אלוף) יאיר נווה, לשעבר אלוף פיקוד מרכז של הנ"ל

3. מייג'ור ג'נרל (אלוף) טל רוסו, ראש אגף מבצעים של הנ"ל

4. מסייעים משפטיים לנזכרים לעיל

בחשד לביצוע פשעי מלחמה, קרי הריגתם שלא לצורך של בלתי חמושים ובלתי מעורבים.

על פי החשד, ב-27 במארס 2007 אישר חשוד מס' 2 את הריגתם של וואליד עובייד, זיאד מלאישה, ואדהם יונס, שלושתם חשודים בחברות בארגון טרור, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני. חשוד מס' 2 הורה על מבצע מעצר של פעילי הגא"פ, אך הורה כי במידה ואחד מהשלושה יזוהה על ידי חוליית המעצר, תפקידה יהפוך לתפקיד של "ירוט", קרי הרג.

ב-12 באפריל 2007 דן חשוד מס' 2 שוב בעניינו של זיאד מלאישה, ואישר לכוחותיו את הריגתו של מלאישה "ועוד שני [אנשים] נוספים לכל היותר"; חשוד מס' 3 צמצם, בפגישה באותו תאריך, את מספר הנפגעים המותר לאחד, עמדה שאימץ חשוד מס' 1 בפגישה שנערכה למחרת היום, ה-13 באפריל 2007. כחודשיים לאחר הדיונים, הרגו כוחות צה"ל את מלאישה ופלסטיני נוסף, אברהים אחמד עבד אל-לטיף עאבד. פלסטיני שנכח במקום טען כי מותו של מלאישה נראה כמו הוצאה להורג.

המידע מסתמך על מסמכים פנימיים של הצבא הישראלי, שפורסמו בעיתון "הארץ" ב-28.11.08. בכך, על פי החשד, עברו השלושה על הנחיות שהכתיב להם בית המשפט העליון הישראלי. למרות שחלפה כשנה וחצי מאז הפרסום, למרות העובדה ששלושת החשודים לא הגישו תביעת דיבה כנגד העיתון, ולמרות התרסתו של חשוד מס' 2 – "עזוב אותי מהנחיות בג"צ" – לא נקטה מערכת המשפט הישראלית בכל צעד כנגד השלושה.

בכך המשיכה מערכת המשפט הישראלית את העמדה שבה נקטה במהלך כל הסכסוך המכונה "האינתיפאדה השניה", קרי המנעות מבלימת פעולות בלתי חוקיות של הכוחות המזוינים הישראלים. הבג"צ הישראלי נזקק לשלוש שנים תמימות כדי לקבוע שהשימוש במגנים אנושיים מצד חיילי צה"ל – נוהל שמוסד וזכה לכינוי "נוהל שכן" – מנוגד לחוק.

בתי המשפט הישראליים מתעלמים בעקביות מהעובדה שכוחות הבטחון הישראליים מפירים את הוראותיהם. מעבר למקרה שצוין לעיל, שבו אישר בכיר בצבא הישראלי כי הוא מתעלם מהנחיות בית המשפט, הורה בית המשפט העליון במאי 2007 על שינוי תוואי גדר ההפרדה בכפר בילעין; הצבא מתעלם מהחלטת בית המשפט מזה שלוש שנים, מפעיל אלימות קשה כנגד המפגינים במקום, ולאחרונה נקט במדיניות דרקונית של הגדרת כל הכפר כולו כ"שטח צבאי סגור" בימי ההפגנות. בית המשפט נמנע מלהפעיל כל סמכות כנגד חריגות אלה של הצבא, ולמעשה הסכים איתן בשתיקה.

עד כמה מודעים בתי המשפט לכך שהצבא מתעלם מפסיקותיהם, או אומר להם אי אמת? נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אמר ביוני 2009 כי לעיתים הונתה מערכת הבטחון את בתי המשפט. יצוין כי ברק אמר את הדברים לאחר שסיים את תפקידו הרשמי – והוא לא ציין אילו צעדי עונשין, אם בכלל, נקט בית המשפט כנגד מי שעל פניו העידו מולו עדות שקר.

מכלל זה מתקבל הרושם כי המערכת המשפטית הישראלית משמשת לא כמערכת עצמאית מול מערכת הבטחון הישראלית, אלא כעלה תאנה. בהנתן הדבר, לא מצאתי מנוס אלא בפניה אליך. אודה לך אם תפתח בחקירה כנגד שלושת החשודים שצוינו, ובהתבסס על תקדים "משפט השופטים" והחקירה בספרד של "פרקליטי העינויים" של ממשל בוש, גם כנגד השופטים והפרקליטים שבמעשה או מחדל אפשרו פשעי מלחמה, או גרמו למבצעיהם לחוש בטחון במעשיהם. אחרי 43 שנים של סיוע לכיבוש הישראלי בגדה המערבית, של הסכמה בשתיקה וחיפוי על עבירות על החוק הבינלאומי כגון בניית התנחלויות והיסטוריה ארוכה של תמיכה באמצעים אקסטרא-לגאליים כגון מעצרים מנהליים וצווי השתקה, נראה שהגיעה שעתה של קהילת המשפט הבינלאומי להפסיק ולקבל את טענותיה של מערכת המשפט הישראלית, ולראות בה חלק מהמנגנון המאפשר את הפשעים.

(יוסי גורביץ)

בתחילת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החזיקה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בצבא פרטי משלה, הרייכסבאנר. זה היה מקובל מאד אז – פלוגות הסער לא היו המיליציה היחידה ברחובות. למיליציה היה מבנה פיקוד, סליקים של נשק וכל הנדרש להתנגד באופן אלים להשתלטות הנאצית.

המפלגה היססה, מטבע הדברים, לצאת למלחמת אזרחים – גם נוכח הטרור שהחלו הנאצים להשליט מיד עם עלייתם לשלטון. היא הפצירה בחייליה להמתין. הסוף היה פאתטי, כמו כמעט כל דבר שקשור להתנגדות הגרמנית לנאציזם: בפשיטה על משרדי המפלגה בפברואר תפסו הנאצים את הכרטסת, ומשם הדרך לשליחת חברי הרייכסבאנר – בעיקר המפקדים שבהם – למחנות הריכוז היתה קצרה. הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים היתה טעות קונספטואלית: הם חשבו שהנאצים הם שמרנים ושעל כן יש גבול למה שהם יהיו מוכנים לעשות. בפועל, הם היו מהפכנים ימנים שהעתיקו במהירות את השיטות של המהפכנים מברית המועצות – שני הצדדים דיברו שוב ושוב על ההערצה שלהם ללהט של הצד האחר – ואת ההמשך אנחנו יודעים. האם היה ראוי לצאת למלחמת אזרחים? בהתחשב במה שאנחנו יודעים, התשובה ברורה למדי.

אירונית, הדוגמא הזו היא מההיסטוריה של קריסת וויימאר. השמאל הישראלי לכוד בקונספציה שקריסת ישראל תהיה דומה. זה עשוי להגמר רע באותה מידה.

* * * * *

"דמוקרטיה מתגוננת". זה השם שבו קוראים בישראל להתמודדות – פאתטית, כמו של הדמוקרטים הגרמנים (הנה היא שוב, הקונספציה) – עם סכנת הימין בישראל. אני אומר "ימין" ולא "פאשיזם" כי הימין שלנו איננו פאשיסטי. פאשיזם הוא הערצת המדינה והאלהת המנהיגות. אנחנו מתמודדים, בעיקר, עם תיאוקרטיה, שהמדינה מבחינתה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" במקרה הטוב ביותר ומחסום בפני הבאת המשיח במקרה הרע יותר.

הביטוי "דמוקרטיה מתגוננת" הגיע עם בחירתו לכנסת של מאיר מרטין כהנא, ב-1984, שעשה כל מאמץ אפשרי לחדד את הדמיון בין ההלכה היהודית ובין החוקים הנאציים. בין השאר, הוא העלה להצבעה חוקים ששאובים אחד לאחד מחוקי נירנברג ונשענים על ההלכה. בשם אותה "דמוקרטיה מתגוננת", נפסלה מפלגתו של כהנא מלהתמודד שוב לכנסת ב-1988. מאז הכהונה ההיא, וויימאר וקריסתה הם חלק מהד.נ.א. של השמאל הישראלי.

אבל, יש לומר, לא ממש חלק מזה של הימין. 26 שנים חלפו מאז, ואנחנו – אלה שעדיין חושבים על ישראל כמדינה דמוקרטית – ממשיכים לחשוב במונחי "דמוקרטיה מתגוננת". אנחנו מחכים לאיזה מצעד לפידים, לאיזו השתלטות על לשכת ראש הממשלה, לאיזו שריפת רייכסטאג, אולי להפיכה צבאית (כפי שחזה צביקה עמית ב"קוד כחול", ואירונית זכה לנסיון צנזורה מהמפז"ל). בקיצור, אנחנו מחכים לאיזה אירוע דרמטי, מערער מציאות. זה לא לגמרי בלתי סביר: כמעט היה לנו כזה בכפר מימון ב-2005, ומועצת י"ש נסוגה ברגע האחרון, משהבינה שהממשלה רצינית הפעם.

אבל ההיסטוריה לעולם איננה חוזרת על עצמה במדויק. מאז השבץ של אריאל שרון לא סביר שמישהו יקיף את הכנסת בטנקים – וגם הוא התרכך משמעותית בשנותיו האחרונות. מרוב חיפושים אחרי סממני וויימאר, אנחנו מפספסים את הסכנה האמיתית, הלא-דרמטית: המשך המצב הנוכחי, עד קריסה איטית ובלתי מורגשת.

ישראל נמצאת, כפי שהגדיר זאת דורון רוזנבלום לפני כשמונה שנים, תחת הפיכה צבאית מרצון. כוחו של הצבא – הצבא המיתולוגי, לא זה המציאותי; הצבא כפי שהיינו רוצים לראות אותו, לא זה שאנחנו מכירים מנסיון – חזק מעבר לזה של כל צבא במדינה מערבית כלשהי. אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה, הנשיא וודאי על חברי הכנסת – אבל מי שימתח ביקורת על הגנרלים שלנו, או גרוע מכך על פושעי המלחמה המאכלסים את שורות החפ"שים, ימצא את עצמו מול אזרחים זועמים, על סף אלימות

אשר לפשעי המלחמה, די היה לעקוב אחרי התגובות באתרי הרשת השונים למעצרם של שני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים כדי להבין עד כמה רחבה התמיכה בקרב הציבור היהודי בפשעים כאלה. אפשר לומר בלי חשש הגזמה שחלקים רחבים יותר של הציבור היהודי תומכים כעת באלימות כלפי פלסטינים מאשר הציבור הגרמני בסוף ינואר 1933 או אפילו בליל הבדולח – האלימות רחבת ההיקף כלפי יהודים, במיוחד האלימות הפומבית, גררה תגובת נגד קשה בציבור הגרמני.

המצב בקרב הנוער קשה יותר: 50% אמרו לאחרונה שהם תומכים בשלילת זכויות מערביי ישראל, ו-56% מהם אמרו שיש לשלול את זכויות ההצבעה שלהם. 48% אמרו שיסרבו לפקודה לפנות התנחלויות. אירונית, בני הנוער הערבים ליברלים משמעותית יותר לאספסוף היהודי. הפוליטיקאים מריחים את זה: שר התיירות הפעיל מאד שלנו, סטס מיסז'ניקוב, תקף את תכניתה של הממשלה להשקיע 800 מיליונים בישובים ערביים כ"פרס לאי נאמנות", ויאיר לפיד כתב בטורו האחרון ש"איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מיהודים אכפת לי יותר)". לא בכל יום מודיע בעל טור ומגיש מהדורת חדשות שהוא חוזר לתפיסות האתיות שקדמו ל-1776.

וכל זה, כמובן, מקרין על צה"ל. הניכור בין השמאל ובין כוח הקלגסות הישראלי הגיוני מאד, בהתחשב בכך שבמשך רוב שנות קיומה של המדינה הוא עוסק בעיקר בדיכוי הפלסטינים. המלחמה האחרונה שבה התמודד צה"ל עם צבא סדיר אחר היתה ב-1982. מאז חלפו כמעט שלושים שנה. שמאלנים כבר לא יכולים לומר לעצמם, כפי שאמרתי לעצמי ב-1988, שנוכחותם בצבא תמתן את האירועים בשטח. אנשי הימין הדתי, שהנהגתו קוראת כבר שנים ליצירתו של קאדר מהפכני שישתלט על המדינה מבפנים, תופסים מזה שנים את מקומם.

הציבור הישראלי הופך יותר ויותר דתי, ככל שרעיון הלאומיות הישראלית – שבעצמו הוא גלגול של רעיון הלאומיות העברית-כנענית – מתפוגג וכל מה שנשאר מאחור היא יהדות, בגרסתה המתועבת ביותר, זו של "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". בעוד כמה שנים, פינוי התנחלויות יהיה בלתי אפשרי: כש-48% מהחיילים יסרבו פקודה, אפשר יהיה להפסיק להעמיד פנים שזה יקרה אי פעם.

בהתחשב בחוקים שמנסה הכנסת להעביר – חוק הנכבה, למשל, שיאסור על פלסטינים ישראלים לציין את אסונם – ובהחלטתה של הממשלה שהיא לא מוכנה להקצות את משאבי המדינה באופן שווה בין תושביה של ישראל; בהתחשב בכך שהדור הבא קיצוני מקודמו; בהתחשב בכך שלפקידות הישראלית נסיון מוכח בגזענות ממוסדת אך בלתי רשמית; בהתחשב בכך שהמשטרה מרסנת מחאה דמוקרטית ומותרת מאז "עופרת יצוקה", למרות הנחיות בתי המשפט (אתמול הם עצרו פעיל בהפגנות שייח' ג'ראח בביתו) – בהתחשב בכל אלה, סביר מאד שהדמוקרטיה הישראלית, בלי הכרזות רשמיות ובלי הפיכות, פשוט תהפוך למדינת כל יהודיה בפועל.

המצב הנוכחי יימשך, תוך הרעה מתמדת, בלי דרמות. אפילו אם תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל – ומי יוכל להאשים אותם? – לא יהיה צורך בשינוי מהותי. ישראל פועלת מיום היווסדה באמצעות תקנות שעת חירום הבריטיות, שבזמנו הוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות יותר מהחוקים הנאציים, והעובדה שהן אינן מופעלות בתחומי ישראל נובעת לא מזכות כלשהי אלא מרוחב ידו של השלטון; במידת הצורך, יכול גם אלוף פיקוד העורף להוציא צו מעצר מנהלי. ההתעללות במרדכי ואנונו, למשל, מתבצעת באמצעות צווים של אותו אלוף.

רצוי, אם כן, להפסיק לחכות לאירוע הדרמטי שבעקבותיו נעשה משהו, ולהבין שאנחנו במדרון. ובחלקו התחתון של המדרון. אם תותר אנלוגיית וויימאר אחרונה, לאחר הבחירות של מארס 1933, שנערכו לאחר כחודש של טרור פרוע ואיום על מי שלא יצביע להם, עדיין הצליחו הנאצים להשיג לא יותר מ-43.9% אחוזים. יורשיהם האידיאולוגיים היהודים מחזיקים, על פי הסקרים, ביותר מ-50%.

המהפכה היהוויסטית כבר בעיצומה. וראש הממשלה שלנו כבר מדמה את אויבינו לעמלק.

(יוסי גורביץ)

לזכור את השמות: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, אלי ישי, אריאל אטיאס, יעקב מרגי, משולם נהרי, ישראל כץ, בני בגין, דניאל הרשקוביץ'. כל אלה הצביעו בעד בזבוז עשרות מיליוני שקלים עבור העתקת חדר המיון של בית החולים ממקומו. נוסיף אליהם, בהצבעה שהסתיימה 11:10, את שני הנמנעים: יצחק אהרונוביץ' וסטס מיסז'ניקוב.

כל אלה איפשרו, במעשה או במחדל, את מה שהוא כנראה הנבלה הגדולה ביותר בתחום המנהל הישראלי מאז הקמתה של המדינה: להוציא יותר מכל תקציב הבינוי של משרד הבריאות כדי להעביר חלק של בית חולים ממקומו, מה שידרוש בנוסף גם שנים ארוכות של בניה. וכל זאת למה? משום החשש שעצמות יהודיות קדושות טמונות מתחת לחדר המיון הנוכחי.

ודוק: לא עצמות בכלל, אלא עצמות יהודיות. רק הן, כידוע, מטמאות, משום ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". על כן ייערכו בחודשים הקרובים בדיקות מדוקדקות כדי לברר אם אכן מדובר בגברין יהודאין או בקרקפתא דלא מנח תפילין; והיה כי יימצא שמדובר בערלים, ישובו החיים למנוחתם; ואם לאו, יירשו המתים את מקום החיים.

ההחלטה הזו כל כך מקוממת, כל כך מטומטמת, שצריך להסתכל שוב על רשימת התומכים כדי לזכור שלרובם – כץ, בגין (!), נתניהו, ליברמן, לנדאו, לנדבר – אין קשר הדוק במיוחד עם התפלות היהודית שהשתלטה היום על קריית הממשלה. זו היתה הצבעה שמטרתה אחת: לשמור על שלמות הקואליציה עוד קצת, לגרור עוד כמה חודשים. עד כתב האישום. עד האסון הבא. יתר על כן, פרישתה של סיעת יהדות התורה לא היתה מאיימת כהוא זה על הקואליציה. כמו כל הפרשה, היה זה נצחונה של האי רציונליות.

ושוב מודגם ההגיון הקנאי: סגן שר הבריאות – מי שאף איננו מוכן להיות שר במדינה הציונית, אבל מוכן למצוץ את לשדה בשם ציבור הטפילים ששלח אותו לכנסת, קרי אוליגרכיית ראשי הישיבות והחסידויות, ושבשל כך לא הצביע – ארגן לעצמו פסק הלכה של יוסף שלום אלישיב. תמיכתו של "גדול הדור" האשכנזי הספיקה להכריע גם את ש"ס, שאחד מחברי הכנסת שלה העז ופסק שאין להעביר את בית החולים ממקומו אלא דווקא את הקברים, וגררה אחריה גם את הרשקוביץ', שמכרו לנו אותו בתור דתי נאור ומדען. בבוא היום, הרשקוביץ' לא יכול היה לעמוד מול הקנאים, וכל נאורותו-לכאורה התבררה כקבר מסויד, צבע המסתיר את הזוהמה.

והתוצאה? קצת צעקות מכיוון האופוזיציה, הצבועה גם היא. מישהו מאמין שציפי לבני היתה עומדת בפרץ? מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר איתן חי-עם, הודיע באומץ נדיר על התפטרותו. היא תשכח עוד שבוע. והציבור הישראלי? אין דבר כזה. במקום שבו יש ציבור, זה לא היה קורה. במקום שבו היה ציבור, הוא לא היה מניח שיעשו בכספו שימוש כזה.

אלא שאין. ובמקום שבו אין ציבור – להבדיל מאספסוף מזדמן – גם אין דמוקרטיה. רק קליפתה.

(יוסי גורביץ)

יש חברת כנסת ויוליה שמאלוב-ברקוביץ' שמה. תודו שהשם הזה לא בדיוק מתגלגל על הלשון. יוליה מי? תשאלו את עצמכם. ובכן, מדובר בחברת הכנסת הטריה ביותר, שבמהלך השבעתה – עם פרישתו המבורכת של חיים "הלשון" רמון – הבטיחה ש"אשרת את המדינה הזו נאמנה עד סוף ימי", ומיד לאחר מכן פצחה בקריאת פרק תהילים. בקריאה ראשונה זה נוגע ללב, בקריאה שניה אתה קולט שהיא בעצם מתכוונת להשאר בכנסת קצת יותר משמעון פרס.

כדי להשיג את המטרה הזו, צריכה שמאלוב-ברקוביץ' למשוך איכשהו את תשומת הלב של האספסוף. אי לכך ובהתאם לזאת, היא החליטה לרכב על הגל של מלחמה ב"משתמטים". איך? ובכן, שמאלוב-ברקוביץ' הודיעה לתקשורת – בהודעות לתקשורת היא טובה – שבקרוב היא תגיש הצעת חוק שכל ישראלי הצעיר מגיל 22 יצטרך לנפנף בכניסה לאוניברסיטה בפטור משירות צבאי בטרם יוכל ללמוד. המטרה: לאמלל את המשתמטים, כמו גם למנוע מהם ללמוד באוניברסיטה בזמן שאחרים מזיעים על ג'בלאות. שמאלוב-ברקוביץ' גם רוצה שהמדינה לא תסבסד את לימודיהם של ה"משתמטים". מההודעה שלה לתקשורת עולה שגם ג'ובניקים – כאלה שהצבא החליט שיעשו משהו לא קרבי – הם חצי משתמטים.

כלומר, שמאלוב-ברקוביץ' רוצה מדינה שבה מי שלא משרת בצבא יצטרך לבטל את זמנו במשך שלוש שנים, ואחר כך לא יוכל ליהנות כמו כולם מחינוך. כי חינוך, במיוחד בעידן הפוסט תעשייתי, מיועד לחיילים בלבד, ואילו היו הדברים תלויים בשמאלוב-ברקוביץ', רק לכאלה שהסתערו על עזה עם סכין בין השיניים.

למרבה השמחה, שמאלוב-ברקוביץ' לא מחוברת למציאות. בישראל, גבירתי חברת הכנסת, אין משתמטים. יש רק אנשים שהצבא החליט לא לגייס או החליט לשחרר. כל "משתמט" יוכל להגיע לאוניברסיטה, להציג את הפטור שלו, ולהמשיך הלאה. לחרדים ולערבים יש פטור גורף מלכתחילה. אם שמאלוב-ברקוביץ' רוצה להשתמש בתירוץ ה"לא משרתים בצבא" כדי להפלות את הערבים – החרדים ממילא לא לומדים אלא תפלות – מזכותם לחינוך, שתתכונן למאבק ארוך בבג"צ. מצד שני, שמאלוב-ברקוביץ' אינטילגנטית בדיוק כמו מסניפי צה"ל הרגילים, שגם הם מוסתים נגד "המשתמטים", כך שהיא תוכל להשיג את מטרתה העיקרית – שחברי קדימה יזכרו מי היא בעצם בבוא יום הפריימריז.

שמאלוב-ברקוביץ' לא לבדה במאבקה הנחוש למען זקפת ישראל. שר החינוך הדגול מרבבה שלנו – שחוש ההומור החריג שלו הודגם לאחרונה כשמינה אדם המאמין שהעולם נברא לפני פחות מ-6,000 שנה ושמאמין שאין חשש לעולם ×›×™ אלוהים לא מרשה לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – רוצה לחייב את כל הסטודנטים בישראל להשתתף בקורסים ב"מורשת העם והמפעל הציוני". כולם, בלי יוצא מן הכלל, יידרשו להשתתף, וכנראה גם לעמוד בבחינה. אמור מעתה, לא ×™×”×™×” אדם זכאי לתואר בישראל אלא אם הוכיח את נאמנותו לאידיאולוגיה של המשטר.

בניגוד להודעה לעיתונות על הצעת החוק של שמאלוב-ברקוביץ', ליוזמה השקטה של סער דווקא יש סיכוי ניכר לעבור. בכך תהפוך ישראל לאחת המדינות הבודדות בעולם שמאלצת את תלמידיה להבחן בשיעורי אינדוקטרינציה. ברית המועצות לשעבר – כמה נעים הביטוי הזה – אילצה את תלמידיה להבחן במרקסיזם לניניזם. משטר הבעת' בסוריה מאלץ, אומרים, סטודנטים להבחן במשנה הרשמית של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית שלו. ועכשיו גם ישראל.

ראש ממשלתנו הזקוף – ההוא שעדיין בתפקידו למרות שאשתו הגיעה שלשום להסדר מחוץ לבית המשפט, שממנו משתמע שהיא עשקה את אחת העובדות שלה – הודיע בתחילת השבוע שלרשימת ה"אתרים הלאומיים" שלו יתווספו שני אתרים בגדה המערבית, המבנה שנטען שהוא מערת המכפלה והמבנה ההלניסטי שנתפס בטעות כקבר רחל.

שני המבנים האלה, לא במקרה, נמצאים בשטחים שאמורים להיות בשליטת הרשות הפלסטינית. כניעתו של נתניהו לדרישות המתנחלים בשאלה הזו אומרת, אם למישהו היה עוד ספק, שלישראל אין כל כוונה לסגת מהמקומות האלה. לא רק שאין לה כוונת נסיגה, היא גם מספחת אותם למחצה.

שלשום יצאו כ-100 פורעים חובשי כיפה להסתערות לתוך יריחו. החיילים האומללים, "שמשון הנבעך" כלשונו של לוי אשכול, לא ידעו מה לעשות. הם ניסו לעצור אותם, ללא הצלחה – ואחר כך החליטו, שמאחר והם אינם יכולים לעצור אותם בהסתערותם לתוך עיר שנמצאת בשליטה של הרשות הפלסטינית, לפחות יאבטחו אותם. את האבטחה הזו, למותר לציין, הם אינם מציעים למפגיני בילעין ונעלין. אותם הם יודעים היטב כיצד לפזר.

אחת המטרות העיקריות של הציונות – שים לב, גדעון סער – היתה הנורמליזציה של היהודים. ישראל היתה אמורה להיות מדינה ככל המדינות, עם גנב יהודי שייתפס על ידי שוטר יהודי ושיובא בפני שופט יהודי. עוד בטרם הגיעה לגיל 65, ישראל היא מדינה שמאמינה שזכויות האזרח בה מיועדות לחיילים בלבד, שאין להכשיר סטודנטים אלא אם עמדו בבחינות האידיאולוגיות הנדרשות, ושיש לה זכויות על אתרים ארכיאולוגיים בשטחן של מדינות אחרות. החיילים שלה לא עוצרים פוגרומצ'יקים, אלא מאבטחים אותם.

תומכי ישראל נוהגים לטעון שהערצת הצבא השולטת פה היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת. הבל הבלים: בישראל אין מלחמה ולא היתה מלחמה של ממש מאז 1948. לכל היותר היו כמה התקפות טרור, שב-2002-2003 אכן הגיעו לשיא חומרתן. אבל תל אביב איננה ווארשה של 1939 או 1944 ואפילו ירושלים של 2002 לא היתה סרברניצה תחת האש הסרבית. ישראל יכולה היתה לצמצם משמעותית את ההתקפות הללו – אבל היא מעדיפה לסגוד לאבנים בחברון ובבית לחם. היא בוחרת פעם אחר פעם, במודע, להפוך את עצמה לספארטה קטנה ומכוערת. המקבץ של השבוע האחרון הוא דוגמא מצוינת.

והשבוע עוד לא הסתיים.

(יוסי גורביץ)