חלק מרכזי מהבלוג הזה הוא התקפה על היהדות האורתודוקסית ועל הלגיטימציה שלה. בעקביות, ומזה 14 שנים, אני מצביע על ההקבלות בין האידיאולוגיה האורתודוקסית ובין אידיאולוגיות רצחניות אחרות, ועל הסכנה שזה מציב לישראל החופשית – מה שנותר ממנה – ובכל פעם אני מוצא את עצמי דופק את הראש בחומה בצורה.
עזוב אותך, אומרים לי, אלה רק קיצונים. קבוצה של פסיכים. הציבור הרחב לא איתם, הוא אולי מתפלל לשיעבוד המין האנושי מדי יום, אולי הוא משתבח מדי יום בכך שהוא לא אחד משאר בני המין האנושי, אולי הוא רואה את ההבדל בינו לבינם כהבדל "שבין חושך לאור" – אבל הוא לא יפעל על סמך האידיאולוגיה הזו. אלה רק מילים. חוצמזה, נכון שיש פה הרבה שנאת זרים, אבל היא תוצאה של המלחמה הבלתי פוסקת.
והפעם, נראה לי, יש לי הוכחה.
* * * * *
וכן, יש בזה לא מעט מן האישי.
כשנודע לי אתמול על האוטו דה פה הקטן שבוצע באור יהודה, לא הופתעתי. היה רגע קטן של התכווצות, של סחרור; זכרון הספרון הקטן, החבוי, של הברית החדשה שלי שהוצת על ידי רבנים ב-1988, מקור של פחד והשראה, אהבה ואימה, מקור זכרונות של רגעים קסומים בירושלים העתיקה ורגעי השפלה פומבית בנחלים, ספרון שהיה טריקת דלת מהדהדת עם העבר, שהפך לאפר בידי אנשים שאפילו לא ידעו מה כתוב בו, שפחדם ושנאתם גברו על מעט תבונתם. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר.
ואחר כך בא הזעם: פרץ אדום, מסמא. כמו אחרי פיגוע, כשאתה יושב מול המקלדת במשמרת ואתה צריך לעבד את הדם וחלקי הגופות והאנשים הבוכים שמחפשים את יקיריהם לטקסט קר וקוהרנטי. ולא יכולתי לכתוב; הייתי צריך לעבוד, לכתוב ידיעות טכנולוגיה בידיים רועדות. ואחר כך היתה פגישת עבודה.
הזעם הוא יועץ רע. רציתי לקרוא לשריפתו הפומבית של תנ"ך אחד כנגד כל ברית חדשה, כדי להקים חומת ברזל, תריס "מפני דרכי שלום". רציתי לקרוא להתנצרות פומבית. שנאתי מאד. המילים של "ברוך ממגנצה" (הו, האירוניה) של טשרניחובסקי חזרו אלי:
ואני בחוצות רצתי
לראות ההמולה,
לראות באויבי, בהשתפך
נפשם האמולה,
להתבונן אל הדמעות
נגרו מעין אבות
בהשמע בכית בניהם
בתוך אש הלהבות.
צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח
נשים בחוצות קרת,
בהמלט מן הבית
איש כסותו בוערת!
וזה קירר אותי. ברוך האומר זאת, אחרי הכל, כבר אינו אדם. טשרניחובסקי תיעד יפה כיצד הפכה אותו הנקמה למפלצת
ולו היית גם את, יונתי,
ואתך גם אנוכי
לערפד זה יעלע דמים
טרם ייבש כוחי!
ואולי זו, מעבר לעובדה שצעירינו כבר אינם יודעים לקרוא, הסיבה שהפואמה הזו איננה חלק מתכנית הלימודים במדינה שהפכה לדגל את מסע הנקמה היהודי כנגד ההיסטוריה.
אז כן, היה זעם. אבל הוא חלף, או לפחות התקרר. ונשארנו עם ההוכחה.
* * * * *
זה קרה כך: לסגן ראש עירית אור יהודה, עוזי אהרן (ש"ס), נודע כי בעירו חולקו ספרי הברית החדשה. אהרן לא היסס: הוא שלח רכב עם מערכת כריזה, שסבב בשכונה – החילונית – בה חולקו הספרים, והודיע שתלמידים יגיעו לבתים כדי לאסוף את הספרים, למען יובלו לשריפה. וכך היה.
אהרן הסתבך קלות: הוא שרף את הספרים בפומבי, וזה עורר אסוציאציות לא נעימות. חובש הכיפה דר' אפרים זורוף, מנהל מכון ויזנטל, הסתייג מהשריפה: "היה מן הראוי למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה להפטר מהספרות הזו". קובי אריאל, כביכול חרדי נאור, קרא לאהרן להשתמש בפעם הבאה במגרסה, וטען שזו כל הבעיה. סביר מאד שהוא צודק: שאילו הועברו הספרים, למשל, להטבעה באיזה אגן קדוש, לא היתה קמה כל זעקה.
"מעריב", שהסקופ היה שלו, ניסה למצוא רב שיגנה את שריפת הספרים. מבוכה נרשמה במערכת כשהתברר שאין כאלו – לא אורתודוקסים, על כל פנים. הרב החביב על חילונים, ישראל לאו, נס על נפשו; רבני צהר, השוקדים על מצג תקשורתי של "יהדות עם פני אדם", דפקו נפקדות; הרב יהודה גלעד גינה את השריפה – אך משום שזו היתה טקטיקה שגויה. הנימוק שלו, אגב, הוא הבלם היחיד בין האורתודוקסיה ובין חשיפת פרצופה האמיתי: "גדר דרכי שלום".
אז מה היה לנו פה: סגן ראש עיר, שמפעיל בעירו "צוות אנטי מיסיונרי"; שכונה חילונית-לכאורה, שתושביה לא מהססים להסגיר ספרים לשריפה; שימוש בתלמידי בית ספר כדי להשמיד את הספרות האסורה; מדורה פומבית. גינוי מן הפה ולחוץ, בגלל תמונות לא נעימות ולא בגלל המעשה עצמו.
אין, בקצרה, תחושת חטא; לכל היותר אי נוחות. הרבנים שנמנעו מלדבר ידעו היטב מדוע הם עושים זאת: אילו נאלצו להגיב, היו צריכים להעניק לאהרן גיבוי מלא. הוא פעל על פי ההלכה היהודית, על כל תגיה. "דרכי שלום" אינן רלוונטיות, משום שאהרן יכול היה להסיק בבטחון מלא ששום פוגרום לא יבוא אחרי שריפת הספרים.
ובתוך כל הבלגאן, נעלמה הנקודה העיקרית.
* * * * *
שריפת הספרים בוצעה בשכונה חילונית. תלמידי בתי הספר היו ככל הנראה דתיים, המציתים עצמם ודאי, אבל מסגירי הספרים היו חילונים, או התחליף הזול המשווק תחת שם זה בישראל. אלו היו ודאי האנשים שלהם היו נקיפות מצפון: בן תרבות אינו שורף ספרים.
אבל רב ביקש את הספרים. וזה היה רב עם סמכות: היה לו רמקול ורכב, כנראה של העיריה. והספרים, הוא אומר, הם ספרי מיסיון. אז אולי בעצם זה לא כל כך נורא לשרוף אותם?…
והספרים נמסרו – כפי שאהרן ידע שיימסרו. הוא לא היה יוצא למאבק כזה אילו חשב שהתושבים יגרשו אותו במקלות ואבנים. ולאחר מכן הם נשרפו. אולי לכמה אנשים זה היה לא נעים, ורובם, ככל הנראה, לא הלכו לצפות; אבל הם לא מחו בקול.
כך פועלת קבוצה מהפכנית. היא מחדירה, בתקיפות ואם יש צורך גם באלימות, את מסריה. המסרים שלה מיועדים להבדיל בין סוגי אוכלוסיות ומסמנים אוכלוסיה המותרת בפגיעה, ולטשטש את המובן מאליו.
המוסר האנושי הבסיסי מוצא עצמו מותקף, ההגינות מוצאת את עצמה במצור. אסור להרביץ – אבל אלה יהודים, הם לא בני אדם; אסור לגזול – אבל אלה אויבי העם, שמוצצים את דמו, כל רכושם ודאי גנוב; אסור לרצוח – אבל אלה שחורים, חלאת המין האנושי, שחולמים לאנוס את נשותינו הלבנות; אסור לרצוח, לגנוב, למעול – אבל אלה גויים, אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, נשותיהם חשודות על הזנות והם חשודים על גזל ורציחה.
ורוב בני האדם, כשהם נתקלים במהפכן אלים ונחוש, שנשען על מטען תרבותי הדומה לשלהם, ידחו אחורה את האנושיות שלהם מפני הפרטיקולריות. רוב הגרמנים לא אהבו את מה שהנאצים עשו ליהודים – אבל אלה היו רק יהודים, הם לא היו שווים את התסבוכת. רובם סברו שזו ברוטליות יתר, הגזמה – ולכולם רווח כשהכל ירד למחתרת, כשהיהודים "היגרו מזרחה". כולם ידעו מה קורה במזרח, ובשלב מוקדם: החל מ-1942 – וכולם נורא השתדלו לא לדעת. (הדוגמא הזו איננה מיועדת לבצע השוואה בין האורתודוקסים והנאצים – כל המצוי בשתי התורות מבחין בה ממילא – אלא לציין דוגמא שכבר נחקרה לעייפה והיא מתועדת היטב, הרבה יותר מאשר הדוגמאות של ברה"מ או של הדרום האמריקני).
רוב הגרמנים היו אנטישמים לטנטים – הם לא היו פועלים כנגד יהודים בעצמם, אפילו לא ברמת הקללה, אבל היו מתקשים למחות על כך. ויקטור קלמפפר תיאר ביומנו כיצד, עמוק בתקופה הנאצית, ילד צעק לעברו "יהודי מלוכלך" – ואמו של הילד נזפה בו מיד והתנצלה. אלא שלהוציא מקרה מדהים אחד (קבוצה של נשים "אריות" הנשואות לבעלים יהודיים התייצבו – בזמן המלחמה! – מול מטה הגסטפו בברלין, ודרשו ברעש את שחרור בעליהם, והצליחו), לא היתה מחאה פומבית על רדיפת היהודים.
הכנסיה הקתולית נעמדה על הרגלים האחוריות וסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו – אבל מבחינתה, ובצדק, אלו לא היו יהודים. הכנסיות הפרוטסטנטיות, אמונות תמיד על כניעה לשלטון, התקפלו תוך פחות משלושה חודשים, גירשו והסגירו את חבריהן שהיו ממוצא יהודי – שבירה כה בוטה של כל התיאולוגיה הנוצרית, שקשה להבין איך הן ציפו להקרא נוצריות אחר כך.
ההשמדה היהודית נולדה בתוכנית T4 הנאצית, בסוף 1939. זו היתה התכנית ל"המתת חסד" של נכים וחולי רוח. ההתחלה היתה צנועה: ילד אחד, שהוריו שלחו מכתב ללשכת הפיהרר וביקשו "פתרון" עבורו. מכאן נבנתה אימפריה קטנה של מומחים לרצח ילדים, לוחמים אמיצים שהרעילו נכים, וגיבורים גדולים שהכניסו חולי רוח לתאי גזים. כל האנשים האלה ישמשו אחר כך בתכנית ההשמדה היהודית: הם ימציאו את תאי הגזים הקבועים והממונעים, הם יבנו את אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה ומחנות אחרים, וגם ישמשו כמפקדיהם.
אבל כשנודע דבר ההשמדה, קמה זעקה איומה בגרמניה. הבישוף גאלן נשא דרשה אמיצה בקתדרלה שלו. דעת הקהל התקוממה – והיטלר מיהר להוריד את הפרויקט למחתרת. הוא יחודש שוב, הרבה יותר בשקט, רק אחרי הפלישה לרוסיה. שום זעקה כזו לא קמה כשהושמדו היהודים. כשכומר אחד – ניימולר הידוע – העז לצייץ, הוא מצא את עצמו במחנה ריכוז, וזהו.
האנושיות הגרמנית נתקלה בנוגדני האנטישמיות, ואלו יכלו לה. האנושיות הבסיסית של היהודים האורתודוקסים, רוב מניינם של יהודי ישראל, נתקלת בנוגדני שנאת האדם של היהדות. ושוב: אין לזה שום קשר לסכסוך הפלסטיני. יהודי מפולין, ציין בועז עברון, דיבר באותו תיעוב על "הגויים" שאפשר היה לשמוע גם אצל יהודי ממרוקו. המשותף ליהודים האורתודוקסים הוא דתם ושנאתם, ואין להפריד בין השניים.
אז כשבאים תלמידים דתיים לאסוף ספרים לשריפה מביתו של "חילוני" ישראלי, הוא נמצא בדילמה. מצד אחד, הוא יודע יפה שאסור להשמיד ספרים. מצד שני, אלה ספרים של "ההם". וברוב המקרים הוא מסגיר אותם. הוא קצת מתבייש, קצת לא נעים לו – אבל זה לא משהו שיוצאים עליו למאבק. לא חסרות לו, אחרי הכל, צרות בחיים. הבה פשוט נפנה את המבט.
ואם הוא יראה מישהו מוכה על ידי כנופיה ברחוב, הרתיעה שלו להתערב – החשש מפגיעה פיזית על ידי הבריונים – תקבל תירוץ נוסף אם יאמרו לו שהאיש הוא "מיסיונר" או "ערבי". במאבק בין אנושיותו ובין הפרגמטיות שלו, זה עשוי להיות שיקול מכריע.
ואם תוצת כנסיה, והן מוצתות, הוא יגיד שזה לא בסדר, אבל… הוא לא ילך להפגין אהדה. הוא אפילו, סביר להניח, יימנע מלחתום על עצומה נגד השריפה. כנסיה, אחרי הכל. ואם בשכונה שלו יתחילו להופיע שלטים הקוראים להעסקתם של יהודים בלבד, סביר להניח שהוא אפילו לא יבין מה לא בסדר בזה.
ובסדק הזה – הפער בין האנושיות ובין היהדות – משתמשים המהפכנים המשתמשים בסיסמה הרדיקלית (במובן המקורי של המילה, היינו חזרה לשורשים) של "השבת עטרה ליושנה", של "מדינת הלכה", של "מדינה יהודית כפי שהיא צריכה להיות" וכפי שמעולם לא התקיימה. על זה אני מדבר, על חולשתה ותלישותה של הליברליות הישראלית, המוחלשת על ידי הנוגדנים היהודיים של רוב חבריה.
* * * * *
שאלה נוספת הראויה להשאל היא, מה לאהרן ולנצרות? סביר שלא נתקל בנוצרי מימיו. הוא יוצא צפון אפריקה, שהפעם האחרונה שבה היתה נוצרית היתה בתקופת יורשו הישיר של מוחמד. מה לו ולפחד הנורא מן המסיון? הרבנים ששרפו את הספרון שלי היו אשכנזים, הם נשאו עמם את טעם התבוסה הנורא של היהדות בשוק הרעיונות, את רוב היהודים שבחרו לעזוב את היהדות אל הנצרות. אבל מה לאהרן ולזה?
התשובה היא העתקת שנאת האדם מן היהדות אל הציונות. היא לקחה את מאות שנות השנאה חסרת האונים, והעבירה אותן הלאה אל כל חניכיה. היא זו, אחרי הכל, שיצרה את ההבדל המלאכותי בין "היסטוריה יהודית" ו"היסטוריה כללית": אותה חלוקה יהודית-בעליל, המבדילה בין קודש לחול, בין ישראל לעמים. היא שהפכה את ההיסטוריה לקרימוזה להיסטוריה הרשמית של המדינה: תלמידי ישראל נולדים ומאכלת בליבם –
אלוהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת בנו ורצית בנו.
שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים,
כי אין לו אוסף מלבדך,
ואתה מריחו כמו ריח פרחים,
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים,
ומידי השותקים גם יחד.
והמטפחת הזו של אלתרמן, האם אין היא הד ברור לפורפיריון – אותו בגד חמוץ מדם שבידי האל באגדות הנקמה האשכנזיות, הבגד שכאשר יכוסה כולו בדם יעשה האל נקמות גדולות בגויים? האם אין זה אותו פורפיריון שלשמו רצחו אבות יהודי הריין את ילדיהם, כדי לכסותו בדם, כדי להקדים ולהביא את הנקמה הגדולה?
הציונות לקחה את שנאת האדם של היהדות, ועליה בנתה את עצמה. הצדקתה היתה השנאה – התפיסה המשותפת לה ולאנטישמים כי ליהודים אין מקום באירופה – והיא התחזקה עוד יותר אחרי השואה, עד שהפכה לדתה הרשמית של ישראל. בדמיון הישראלי, הנוצרים והנאצים – אידיאולוגיה פגאנית אנטי נוצרית, שרדפה את הכנסיה הקתולית – מתערבבים זה בזה ללא הכר. הטאבו הישראלי האחרון, כידוע, הוא טימוא הדם על ידי חתונה עם "גויה" – וזה טאבו חזק מאד גם בקרב חילונים-לכאורה.
* * * * *
ומה יקרה ביום שבו יהיה כאן "רוב יהודי", שירצה מדינה יהודית? מה יקרה כשהוא ירצה להגביל את זכויותיהם של לא-יהודים? אנחנו לא מדברים על השמדה, חלילה וחס, ישראל הם רחמנים בני רחמנים – אבל מה פתאום שיהודי, במדינת היהודים, יקבל פקודות מגוי?
מה שיקרה הוא שמקבילה – תחילה מרוככת – של חוקי נירנברג יעברו פה כמו סכין חמה בחמאה; תצא הפקודה שיהודים וגויים לא יחיו ביחד – וזאת לא תהיה שום בעיה, ואף אחד לא ימחה, כי מי רוצה נישואי תערובת ובכל מקרה זה רק עניין של תל אביבים שותי לאטה, אלה מהם שהם לא הומואים.
ואחר כך תתחיל הצנזורה השקטה על ספרים. רק כאלה שמבזים את היהדות, כמובן. רוב החילונים האמיתיים, אלו שמחזיקים את המדינה הזו מכוח מיסיהם, כבר יהיו על מטוס בדרך ללוס אנג'לס, עם הלאפטופ שמכיל את הסטארט-אפ. אלו שישארו לא כל כך יבינו מה לא בסדר בצנזורה; הם ממילא לא קוראים יותר מדי, יש להם בעיה עם ספר עם צלב קרס על הכריכה, גם כשמסבירים להם שמדובר בספר היסטוריה. הם לא מבינים למה צריך ספרי היסטוריה.
אחר כך תשלול הכנסת זכות הצבעה מלא יהודים. ודוק: היא לא תשלול אותם מערבים (החלטה כזו תעבור גם היום), אלא מכל מי שאינו יהודי. וכולם יגידו שזו מדינה יהודית, ומי שיהיו לו מחשבות שניות – יבין שזו אכן מדינה יהודית ושעדיף שיסתום את הפה. מה, חסרות לו צרות? ממילא האנטישמים הפסיקו לקנות סחורות ישראליות, הכלכלה קורסת, וצריך לדאוג לפרנסה. אז אם החברים הבני זונות שלהם מחרימים אותנו, שיסתדרו בלי זכויות.
כי, כפי שידע כבר יל"ג, או שאתה יהודי או שאתה בן אדם. השניים אינם דרים בכפיפה אחת. ומי שבחר ביהדות, ויתר במידה רבה על אנושיותו. קיבלנו לכך הדגמה טובה השבוע באור יהודה. למרבה הצער, סביר שיש עוד הוכחות בדרך.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות