החברים של ג'ורג'

ימי לולמרט האחרונים, בין ישראל להודו, לקראת מדיניות רשמית של פשעי מלחמה, וחרפת קליטת האתיופים: ארבע הערות על המצב והערה מנהלית

בוש הולם אותו: במובנים מסויימים, כלל לא מפתיע שביקורו הממלכתי האחרון של לולמרט נערך דווקא אצל בוש. שניהם מנהיגים שאיבדו במהירות את אמון הציבור (במהלך מלחמת לבנון התבדח בוש וביקש מלולמרט שישאיל לו כמה אחוזי תמיכה; זה לא חזר על עצמו), ואת שניהם רוצים אזרחיהם לראות כמה שיותר רחוק ממרכז הכוח, ללא הועיל. ביום ראשון שעבר קרא תומאס פרידמן בניו יורק טיימס בבוש להעביר למעשה את השלטון לידי ברק אובאמה, עוד קודם להשבעה בינואר; עמוד המערכת יצא ביום שישי בקריאה דומה ללולמרט.

בבדיחה הידועה ההיא של ווינסטון צ'רצ'יל, מכונית ריקה עצרה מול דאונינג סטריט 10, וראש הממשלה (קלמנט אטלי) יצא מתוכה. לולמרט יהיה, לאסוננו, ראש ממשלה עד אפריל, ונראה שהעיסוק העיקרי שלו הוא פגיעה בכל הסובב אותו. הוא מסרב לצאת לחופשה – יש לכך תקדים, מצבו של רבין בסוף ממשלתו הראשונה – והוא משאיר את ישראל למעשה ללא הנהגה עד לאחר הבחירות. אנחנו נמצאים במשבר כלכלי עצום, שהאוצר מסרב להכיר בו, ומול התלקחות אפשרית ברצועת עזה, שעשויה לגרור התלקחות אזורית – ויש לנו ראש ממשלה, שמתוך ילדותיות מעדיף לעלות על הגג ולנגן "נא נא נא נא נא" בכינור.

צריך לזכור גם את זה ללולמרט, לכשתבוא שעת הקאמבק שלו. והרי ברור שהיא תבוא: אם בנימין נתניהו העז, אם אהוד ברק לא מצמץ, גם תורו יבוא.
כתריאליבקה הקטנה והדוחה: מי שצפה במאורעות מומבאי דרך עין-הנמלה של התקשורת הישראלית, ולא הקיא מגועל, כנראה שהוא איש תקשורת או בעל קיבת-ברזל מסיבה אחרת. ההתחלה היתה מנומנמת: פיגוע הטרור הגדול ביותר בשבע השנים האחרונות לא עורר התלהבות או עניין.
ואז התברר שיש יהודים שמוחזקים כבני ערובה, ביניהם מיסיונר של חב"ד. הופה! יש זווית יהודית! עזבו אתכם ממאה ויותר הרוגים, ממאות פצועים, מהפצע הפעור בגופה של הודו עצמה, מהאפשרות של מלחמת אזרחים (עוד אחת) בין הינדים ומוסלמים, מהאפשרות של (עוד) מלחמה בין הודו לפקיסטן, מההשערה שמטרת התקיפה היא להנחית מכה קשה דווקא על הכלכלה ההודית – יש זווית יהודית, את מי מעניינים כל הערלים האלה?

ומיד, מאחר וכלי התקשורת שלנו עמוסים באנשי בטחון שהצליחו להפלט מהמערכת הבטחונית הלא-מי-יודע-מה-בררנית שלנו, מיד התחילו נחרות הבוז כלפי הטיפול הלא מקצועי של ההודים במשבר. פרשנים השוו בהנאה את ביצועי הצבא ההודי עם אלה של סיירת מטכ"ל – תוך שהם מתרפקים על אנטבה וסבנה, ומעדיפים לשכוח את מעלות, שבה הסתער עלוב-הפיקוד-לעתיד עמירם לוין על הקומה הלא נכונה ואיפשר למחבלים לטבוח בעשרות ילדים (מה שלא פגע בקידומו), ואת הטבח בפיגוע כביש החוף. היהודים הגאים זחלו מתחת לסלעים שלהם והתחילו לקונן על כך שהודו לא מוותרת על ריבונותה ולא מתירה לכוחות ישראלים לפעול בשטחה – כאילו מי מהם היה מוכן לקבל כוח קומנדו הודי על אדמת ישראל, אם איזה ג'יהאדיסטי פלסטיני היה לוקח בטעות כמה עובדים זרים הודים כבני ערובה.

בקיצור, הגועל נפש הקבוע. יש צונאמי ומאה אלף איש טובעים? מיד נברר מה מצב שני המטיילים הישראלים באזור. קבוע, אבל מגעיל כל פעם מחדש.

(והערה אחת על הנושא עצמו: הודו היתה תחת התקפות מוסלמיות מאז המאה השמינית. לפני כשבוע, בשקט, התהפך הגלגל. הצי ההודי הטביע ספינת פיראטים סומאלית – איסלם ופיראטיות תמיד הלכו יד ביד – במימי קרן אפריקה, וקיבל אישור מהאו"ם לבצע פשיטות כנגד הפיראטים גם במימי סומאליה עצמה. הרחבת המלחמה הזו, והעובדה שההינדים עובדי האלילים הצליחו לחצות את הים ולפגוע באפריקה המוסלמית, בהחלט עשויה לספק רוח גבית לרגשי הנחיתות המוצדקים לחלוטין שהם הדלק של הג'יהאד העולמי. לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך. אי אפשר פשוט להטביע את הפיראטים האלה מהאוויר?).

שפל חדש: גלעד ארדן, שבדרך כלל עולה לכותרות מתוקף תפקידו – החיובי למדי – כשפן האנרג'ייזר של הכנסת לענייני הגנת הצרכן, הצליח לארגן לעצמו כותרת חריגה: הוא הציע להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, כדי להפוך אותם לבני ערובה כנגד התקפת קסאמים.

הייתי רוצה להאמין שהרעיון הזה נובע מהפריימריז המתקרבים בליכוד, אבל אני לא בטוח שאפילו זה עשוי להיחשב לתירוץ קביל לרעיון עוועים מהסוג ששפך עלינו ארדן. יש לציין, למרבה הצער, שארדן מכיר היטב את נפש בהמותיו, ושאם זה הפתרון שהוא מציע – זה כנראה הפתרון שהם רוצים לשמוע. אחרי הכל, יש בזה הגיון – אם צה"ל הפעיל את "נוהל שכן", שבמסגרתו סוכנו חייהם של אזרחים פלסטינים במקום אלה של החיילים, ואם בג"צ נדרש לשנים ארוכות כדי לומר במפורש שהחוק הבינלאומי אוסר זאת, אז למה לא להשתמש באסירים פלסטיניים כמגנים חיים?

המהפכה הטורפת את בניה: מדוע הבאנו לכאן את יהודי אתיופיה – רק לאלוהי הציונות פתרונים, ועוד פחות מכך ברור מדוע אנחנו ממשיכים להעלות אותם. עשרים ושבע השנים האחרונות כבר הוכיחו שקליטתם, להוציא במספר מקרים מועט של יוצאי דופן, היא כשלון מהדהד. אבל אנחנו ממשיכים, מתוך אינרציה ציונית ומתוך דחף דמוגרפי, להביא לישראל אנשים שתועלתם לה תהיה מועטה וככל הנראה מועטה מהסיוע שיקבלו, שיסבלו מגזענותה הממארת של האוכלוסיה הישראלית, ושיהיו נתונים לשרירותה של הרבנות.ממראות מחנה המחאה בירושלים (יצ

ישראל יכלה – ולדעתי מוטב היה אילו עשתה כן –  לומר שרווחתם של יהודים אתיופים היא בעייתה של אתיופיה, לא של ישראל; אבל משעה שהובאו לפה, יש לישראל חובות כלפיהם. ואת החובות האלה היא מזניחה בעקביות. הייתי ביום חמישי, יחד עם ידיד, במאהל מחאה של מהגרים מגונדאר שהוקם במגרש החניה של בנק ישראל. היה קר, ורוב האנשים במקום – רובם ילדים – לא היו לבושים כיאות. פעילים הומניטריים מחו"ל הסתובבו ביניהם, חילקו מזון וביגוד, וניסו להעלות את המוראל באמצעות שירה וניגון. עוברים ושבים – שהיה להם מראה כללי של בעלי תואר שני בכלכלה – ניסו להתחמק מהאנשים המציקים האלה ולהעמיד פנים שהם לא שם.

המראות, סליחה על הביטוי השחוק, היו קשים. במיוחד אלה של הילדים. אתמול (שישי) חזרו המהגרים למרכז הקליטה שלהם, לאחר שוועדה של הכנסת דנה בנושא. עיקר טענותיהם הם שבתי הספר שלהם מרוחקים, שאין להם גישה לדברים בסיסיים כמו מכולת, שהם סובלים מזלזול מצד הפקידות – ושמשום שטרם סיימו את גיורם, נאסר עליהם לעבוד. נקווה שזה ישתפר. לא הייתי מהמר על זה; ההיסטוריה אומרת אחרת, היא אומרת שהם הובאו לפה כדי שיהיו בשר תותחים ושמן על גלגלי המהפכה הציונית, ללא כל התחשבות ברצונם שלהם, בתקוותיהם שלהם.

מנהלתי קצר: לאחר זמן ארוך שבו קירטע הבלוג עם כמה הפניות לא מתפקדות – "ארכיון", "קשר", ו"אודות" – בוצע רענון. שתיים מן ההפניות נמחקו, ולשלישית – "אודות" – נוצק תוכן. כמו כן, מתקבל הרושם שהבעיות עם הכתיבה באנגלית הסתיימו. על הסיוע הטכני בכל אלה אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל.

(יוסי גורביץ)

ל' שבור לב

החייל המכונה סמ"ר ל' (לא ברור מדוע מוסתר שמו; עבריין בן 21 שהיה מבצע פשע לא היה זוכה לחסות הזו, ואחרי הכל אנחנו לא מדברים כאן על מועמד מוביל לראשות השב"כ, שאת שמו אסור לפרסם אבל יש לו חיבה למאמרים העוסקים בחמאס, הפסקות אש, ועוד, שמתפרסמים במכונים וושינגטוניים מסוימים, והמבין יבין) השתחרר מצה"ל, ומיד אץ לבכות מול כלי התקשורת.

 

מדוע מזיל ל' דמעות? ובכן, הוא חש שהבהמה הירוקה בגדה בו, השתמשה וזרקה אותו. הוא "התגייס עם מוטיבציה", מייבב ל', ובסך הכל "קרתה לו תקלה", והנה – המערכת כולה התגייסה נגדו.

 

מה עשה ל'? שום דבר רציני, אם שואלים את הפרקליט הצבאי הראשי. הוא קיבל פקודה מאחד, סא"ל עמרי בורברג, שהוא הבין אותה כפקודה לירות כדור גומי ברגלו של חסר ישע כפות שהיה נתון למשמרתו. בורברג החזיק את העציר, השמש זרחה, ול' ירה.

 

אם תשאלו את הפצ"ר, ירי באדם כפות וקשור עיניים שאליבא דכולי עלמא איננו מהווה סכנה הוא זוטי דברים. ל' והקצין שלו יועמדו לדין על "התנהגות בלתי הולמת". בג"צ העיר לפצ"ר שאפעס, נראה שהוא נוהג בקלות ראש מסוימת בעבירה, והפצ"ר נחר בבוז, שקל שנית, והגיע למסקנה שהוא צדק.

 

הנקודה הזו מעלה שאלה משפטית מעניינת. כידוע, חיילים בצה"ל מחויבים לציית לפקודה חוקית ואף לפקודה בלתי חוקית, והם מחויבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, כזו ש – בלשון הזהב החיוור של השופט בנימין הלוי – "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".

 

העבירה של "התנהגות בלתי הולמת" נראית קלושה יחסית לפקודה נתעבת כזו, ואם הפצ"ר סבור שבוצעה כאן רק "התנהגות בלתי הולמת" – קרי, התעללות בעציר ללא וידוא מראש שאין מצלמות בסביבה – ראוי לשאול מדוע נגרר ל' אל בית המשפט; "התנהגות בלתי הולמת" היא אולי בלתי חוקית, אבל לבטח לא בלתי חוקית בעליל? ואם ביצע ל' פקודה שהיא בלתי חוקית בעליל, מדוע הוא מואשם בסעיף אנמי כל כך? דומה שהפצ"ר סבור שאכן מדובר בעבירה קלה במיוחד: בדעתו להשית על ל' עונש על תנאי בלבד, והוא כנראה יורד בדרגה. אילו היה מבצע עבירה חמורה באמת – למשל, היה מפהק במה שנתפס כהתרסה התרסה בעת טקס ופוגע בכבוד המפקד – היה נידון למאסר בפועל של 21 יום. מסתבר שמעשהו פחות בחומרתו מפיהוק. 

 

אבל אלו שאלות שיש להפנות לפרקליט השטן הראשי ולהמוני פרקליטי השטן שאפשר יהיה למצוא בטוקבקים. אשר לל' עצמו, הוא יוכל תמיד לטעון שאת עינו עקר בעצמו ושליבו תמיד היה מושחת; הוא עדיין לא הבין מה לא בסדר במה שהוא עשה. אכן, הוא אומר במרירות, היתה תקלת תקשורת עם המג"ד, אבל הוא דיווח על הכל לגדוד. אז מה הוא עשה, שלא היה בסדר? מה הוא עשה, שהצריך את כבילתו באזיקים?

 

ל' לא הבין, וגם לא יבין. ואיך יבין? הוא היה, אחרי הכל, בסך הכל, חייל טוב. אוטומטון של פקודות. לירות באדם כפות? למה לא? מה לא בסדר? מה כאן יכול לדקור את העין? אה, סליחה, טעות: ל' לא ירה באדם כפות. הוא ירה בערבי כפות. לא אותו דבר. לחלוטין לא אותו דבר. במיוחד כשהפצ"ר הוא חוזר בתשובה, אבל לא רק.

 

(יוסי גורביץ)

הרעות הממאירה ההיא

ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

 

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

 

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

 

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

 

*           *            *            *

 

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"כ שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה הגנה נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ההגנה היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

 

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

 

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

 

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

 

*           *            *            *            *

 

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

 

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה –  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

 

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

 

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

 

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

 

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

 

(יוסי גורביץ)

כניעה לבריונות

אם מישהו עדיין נזקק להוכחה לכך שמשטרת ישראל היא מריונטה של בריוני הימין, הוא קיבל אותה הערב, כשהובא תאופיק ג'מאל – הנהג שנסיון הלינץ' בו התחיל את כל המהומה בעכו – בפני שופט, והלה האריך את מעצרו בשלושה ימים.

 

במה חשוד ג'מאל? בנהיגה במהירות מופרזת, בסיכון חיי אדם, וב"פגיעה ברגשות דת". בכלי התקשורת טען ג'מאל כי נסע במהירות נמוכה, מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהצליחו לפגוע בכלי הרכב שלו ואילצו אותו לנטוש אותו. אליבא דכולי עלמא הוא לא פגע באיש, ואני תוהה מתי בפעם האחרונה עצרה המשטרה אדם חמישה ימים אחרי אירוע תחבורתי שלא גרר נפגעים, ועוד דרשה את הארכת מעצרו. מדובר, נזכיר, בקורבן של האירוע, האיש שהמשטרה לא הצליחה להגן עליו מפני פוגרומצ'קים ושהאיצה בו להמלט.

 

האשמה המגוחכת מכולם היא "פגיעה ברגשות דת". ראשית, כפי שכבר כתבתי, למשטרה צפוי קרב קשה מאד בנסיון להוכיח שמי שפגע ברגשות דת היה דווקא ג'מאל ולא האנשים שרכבו על אופניים על הכביש – שלא לדבר על הבריונים שרגמו אותו באבנים, שגם זו פעולה אסורה ביום הכיפורים.

 

שנית, אני מכיר אישית את איסור הפגיעה ברגשות דת כאות מתה. כזכור, הגשתי לפני כחצי שנה תלונה כנגד סגן ראש עיריית אור יהודה, שהתהדר בפומבי בשריפת ספרי הברית החדשה. החוקרת שאיתה דיברתי עשתה מאמצים ניכרים לא לקבל את התלונה, ומבדיקות שנעשו בחודש לאחר שהוגשה – עד שהתייאשתי ועד שהתייאשו אחרים – מתקבל הרושם שהתלונה אפילו לא הגיעה לתחנת המשטרה. כנראה ששריפת ספרי קודש חשובה למשטרה פחות מנסיעה בחג.   

  

אבל לא מה זה שהחוק אומר. סעיף 170 לחוק העונשין דורש שכדי להעמיד אדם לדין על "פגיעה בכבוד הדת", צריך יהיה להוכיח שהדבר נעשה ב"כוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם". אני קורא בזאת למשטרת ישראל לעצור אותי: במהלך שני החגים האחרונים הסתובבתי בפרהסיה וצילמתי. אני יכול להעיד שהדבר פגע ברגשותיהם הדתיים של כמה אנשים, אף שהקפדתי להתרחק מן האזורים המקודשים המסומנים (בעירנו, אזור בית הכנסת הגדול מגודר במחסום מפני כניסת כלי רכב מדי שבת וחג). אני "פגעתי ברגשות דת" בדיוק כמו ג'מאל. 

פוגע מסוכן ברגשות דת.

 

כמה נלעג, כמה רופס, כמה בזוי. אין בליבי על השופט האוטומטי שהאריך את מעצרו של ג'מאל; הוא כנראה לא ראוי לשמש בתפקידו, אבל לא יותר מכל שופט מעצרים אחרים שמקבל ללא חקירה ודרישה את דברי המשטרה – היינו, רובם. לא, המשטרה היא זו שראויה ללעג, לבוז, לקלון.

 

מדובר, נזכיר, בגוף שלא הצליח להגן בזמן אמת על ג'מאל או על רכושו, וקרא לו להמלט. מדובר בגוף שלא מצליח לפזר את המון הפוגרומצ'יקים היהודים המנסים, מזה ארבעה ימים, להביא לבריחת תושביה הערבים של עכו. מדובר בגוף שמצא את הפתרון הפשוט ביותר – להטפל לקורבן.

 

נציגו המובהק של הימין הבריוני, פושע המלחמה ומשיח השקר אפי איתם, קרא במהלך דיון בכנסת לעצור את ג'מאל; הוא לא התעסק בשטויות כמו סעיפים בחוק, והמשטרה, כנראה, מיהרה לציית לו ולבריוני עכו היהודים. היא חושבת, בטעות, שבכך תביא לסוף המהומות; אבל כשהיא עושה זאת, היא מנסרת את הענף עליו היא יושבת: היא משדרת לאוכלוסיה הערבית שהיא משטרה של צד אחד בלבד. ודאי שהדבר כך כשהיא מצליחה לעצור את הקורבן, להפוך אותו לשעיר לעזאזל – אבל לא מצליחה לעצור את תוקפיו. כשהחלה תגובת הנגד של תושבי עכו הערבים, אחרי נסיון הלינץ', צווחו בימין שמדובר ב"ליל הבדולח", לא פחות. מאז, הוצתו דירותיהם של ערבים המתגוררים בעכו באמצעות בקבוקי תבערה. אני בספק אם התוקפים נמצאו, או יימצאו.

 

לעובדה שמשטרת ישראל הופכת למשטרת היהודיסטים יהיו השלכות, רובן שליליות. כי כשהחוק משמש באופן כה בוטה כפטישו של צד אחד, כשאין אפילו העמדת פנים של שוויון, החוק עצמו הופך לאויב. מי ששכנע את ערביי עכו שהם אינם יכולים לסמוך על החוק, לא יוכל לבוא אליהם בתלונות כשהם יחליטו להפר אותו.

 

לכל זה קדמה הפארסה של נסיונם של ערביי עכו להתנצל על "הפרובוקציה". יש לקוות שבעקבות המעצר הזה הם יחזרו בהם מההתרפסות הזו, שמעניקה זכות ווטו לכל בריון יג"ע (יהודי גאה עילג) על התנהגות שלא מוצאת חן בעיניו ושבכל זאת היא חוקית. אתמול לגלגה יעל משאלי, שמכירה מקרוב את נפש הבהמות היהודיסטיות, שבחג הקרוב, יידרשו ערביי עכו להוכיח שרכשו ארבע מינים.

 

אתמול זה היה מצחיק. היום הרבה פחות.

 

(יוסי גורביץ)

עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?

למרות התקרית בראש השנה, יצאתי לצלם גם ביום כיפור. בחלקו הראשון של הסיור התלווה אלי חבר ש, איך נאמר, נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זמן קצר לאחר שפרש – דקות ספורות בלבד – ניגש אלי טיפוס חשוד למראה בשנות העשרים לחייו, ודרש לדעת "מה אתה מצלם ביום כיפור".

 

נצמדתי לפירוש המילולי של דבריו ואמרתי לו שאני מצלם דברים שאפשר לצלם רק ביום כיפור – כבישים ריקים, אנשים על אופניים וכו' (תוצאות אפשר לראות כאן). הוא אמר בקול תוקפני: "אתה יודע שאתה מפחיד הרבה אנשים?" את מי, שאלתי. "אנשים דתיים," הוא אמר, "הם מפחדים שאתה מצלם אותם". הבטחתי לו שזה לא המצב. הוא עבר לאיומים: "אתה יודע, אסור לך לצלם סתם ככה אנשים ברחוב". הוא טועה, אמרתי לו, הוא לא מכיר את החוק. הוא עבר לשלב השקרים: "אני לא טועה. אני כבר לקחתי מישהו לבית משפט על כזה דבר והפשטתי לו את התחתונים". אם כך, אמרתי לו, אני מזמין אותו להפגש איתי בבית משפט. כשהבין שהאיומים לא עשו את שלהם, עזב את המקום באכזבה. כשהסתובב, הבחנתי בכיפת-עבריינים – אתם יודעים, כיפה סרוגה בגודל אסימון – שעשתה מאמצים נואשים להשאר על שערו.

 

לא הבחנתי בו על אופניים, אבל לא הייתי מופתע אם כן. זה היה בערב החג; בחג האופניים עצמו, במסלול ההליכה המסורתי שלי, ילדים רבים ביקשו שאצלם אותם. אבל היו שהתנגדו: "אנחנו לא נוצרים," הטיח בי ילד, מזדקף באוכפו, "אל תצלם אותנו". משועשע, שאלתי אותו אם הוא יודע שרכיבה על אופניים היא הרבה יותר עבירה על ההלכה היהודית מאשר צילום. הוא לא ידע. גם הילדה האתיופית שעצרה מרכיבתה כדי להעיר לי על כך שאסור לצלם לא ידעה זאת.

 

פתח תקווה היא מקום בורגני למדי, או זעיר בורגני. מתחים כמעט שאין, והיא מעולם לא היתה "עיר מעורבת"" – הביטוי המכוער למדי שמשמעותו שהטיהור האתני של 1948 לא צלח בה לחלוטין. אבל אני תוהה כמה מהערסים שנמרוד כינה יפה כל כך יג"עים (יהודים גאים עילגים), שתקפו ערבי בשל "חילול קדושת החג" (הכותרת האומללה והמדויקת, מבחינת היג"עים, של "ידיעות") היו מסוגלים להסביר לי את ההבדל המדויק, איפה עובר קו ההיתר והאיסור, בין רכיבת האופניים שלהם והנסיעה ברכב בחג.

 

יש יסוד סביר להניח שהמהומה התלקחה כאשר האספסוף הקדוש הבחין שנוסעי הרכב הם ערבים, ואז קיבלה החלטתו לנקום על הפגיעה בגאוותו היהודונית משנה תוקף. אבל, אלא אם מדובר באמבולנס, במקום כמו עכו, כמעט כל רכב היה מותקף.

 

משיצא החג, כמובן, יצאו הפוגרומצ'יקים הרשמיים של עכו – הגרעין החרד"לי שנשתל שם במכוון כדי להביא ל"ייהוד העיר" – למסע חבלה משלהם. אבל הם, בניגוד לאספסוף של ערב החג, לא היו מעיזים לזרוק אבנים בו עצמו; הם היו יודעים שהדבר אסור הלכתית במפורש.

 

האספסוף של היג"עים לא יודע. הוא לא יודע שרכיבה על אופניים חמורה באותה מידה כמו נסיעה ברכב והרבה יותר מצילום. האספסוף הזה, וזה מה שהוא, קיבל לאורך כל חייו מסרים ברורים מאד: יש דת יהודית; היא קדושה; אנחנו לא מבינים בה; הדתיים כן; והמסר המשתמע, והמדויק, הוא שהם יהודים דפוקים.

 

עכשיו, אדם שהיה רציני בקשר לאמונתו היה עושה משהו בנידון – לומד קצת, מרחיב השכלה, אולי חוזר בתשובה. אבל אצלנו, למרבה האסון, הדת מעורבת בלאום. כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים יהודיים ולא טרח להמיר רשמית את דתו מוגדר על פי חוק כיהודי (ויצוין שהעובדה שהמרת דת מוציאה אדם מכלל היהדות, על פי חוקי ישראל, היא עדות ניצחת לכך שהחוק הישראלי תופס את היהדות כדת ולא כלאום). אבל רוב האנשים הללו לא קיבלו חינוך יהודי כלשהו, אלא משהו חיוור עם דגש על כך שהתנ"ך הוא ספר קדוש, והמון, המון חגי ישראל.

 

האספסוף שטוף בתאוותיו. הוא לא יוותר על החיים הטובים. הוא לא יעלה על דעתו להתקין שעון שבת אצלו בבית. קידוש כן, שעון שבת לא. למה מי מת. הוא גם יצא לחגוג בשבת, וישמיע מוזיקה, ויבשל, והכל. אבל הוא יודע שאלה תאוות, הוא יודע שהוא חוטא, והתוצאה היא קנאות גדולה בקשר לסמלים. במרק האפונה שהוא התודעה של הישראלי הממוצע, שרידים זכורים למחצה של יהדות הופכים לסמלים רבי השפעה – ולעובדה שלרבים מהם אין קשר לכל מציאות הלכתית לא קשורה.

 

האספסוף לא יאכל חזיר – חזיר זה סמל. אין לו בעיה לאכול שרימפס, נניח, או סתם משהו שלא נשחט כראוי. אבל לא חזיר. ומאחר והלאום והדת מעורבבים אצלו, הרעיון של חנות שמוכרת בשר חזיר בעירו הוא, בעיניו, עלבון לעצם היהדות – והוא לא ישרוף אותה, אולי, אבל יגיד שמי ששרף הוא אחלה גבר. הוא לא יודע מה משמעותו של יום הכיפורים – הוא נוטה להאמין, בטעות, שאם יגיע לבית הכנסת ויתאמץ לומר את הטקסטים הקדושים בדיוק כפי שצריך לומר אותם, הכל ייסלח לו והוא יוכל לשוב לסורו למחרת – אבל הוא משוכנע שמדובר ב"יום קדוש".

 

לכן מי שמצלם ביום כיפור, עבירה שחבר האספסוף הממוצע לא מורגל בה, הוא "נוצרי" – היינו, הדבר הרחוק ביותר מיהודי. לכן מי שנוסע ברכב ביום כיפור יזכה למטח אבנים – עבירה חמורה לא פחות על ההלכה. הידיעה של חבר האספסוף, הידיעה שנשתלה בו מגיל צעיר – שהוא יהודי פגום, חוטא, לא ראוי – גורמת לו להתפרץ, לעיתים באלימות או באיומים, במקומות לא צפויים.

 

התוצאה היא מה שהמגיב ד.ט. טועה לעיתים קרובות לראות כחילוניזציה של ישראל. כן, יש יותר חנויות פתוחות בשבת – היג"ע הממוצע הוא בהמה צרכנית מן המניין, ואין לו בעיה להעביד אחרים בשבת. אבל, בו זמנית, הסובלנות לחילוניות צוללת: נסו לומר פעם בפורום פומבי, לא כזה של הבועה האקדמית-תל אביבית, שיש לכם ספקות באשר לקיומו של אלוהים, או, חס וחלילה, באשר לעליונותו של היהודי על כל הברואים, ותראו את התוצאה. שני המהלכים מזינים זה את זה: העובדה שיש יותר חנויות פתוחות בשבת היא זו שמזינה את הפיכת ישראל לחברה דתית יותר – דתית במובן שמי שמותח ביקורת, בחברה לכאורה-חילונית, על עקרונות דת שרוב תושבי המדינה לכאורה לא מקבלים, מוקא מן החברה; במובן שהשיח החילוני והליברלי הופך לבלתי לגיטימי. 

 

התוצאה של "חינוך מסורתי" היא פוגרומצ'יקים כמו אלה מעכו. התוצאה של חינוך שפוסח על שני הסעיפים – שאיננו דתי אבל איננו מעיז להיות חילוני – היא יצירתו של עדר קדוש, נבער, מנשק מזוזות ומניח תפילין, שחונק בעקביות את אפשרות קיומה של ישראל חופשית. כבר כמעט עדיף שהיו דתיים – היה על מה לדבר איתם. היה אפשר להתווכח. היה אפשר למוטט את אושיות עולמם באמצעות דיון. עם הבהמות אכולות הדיסוננס הקוגניטיבי שהעדיפו ליצור ממשלות ישראל, אחת אחרי השניה; עם האספסוף שיהדותו היא גאוותו ובורותו; עם החוטאים הרוצים לכפר על חטאם בקנאות לאל – איתם אין על מה לדבר.

 

(יוסי גורביץ)

תמונת מצב

אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.

 

כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.

 

"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.

 

מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.

 

"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."

 

"אז?"

 

"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".

 

"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."

 

"אתה פוגע ברגשותי."

 

"ואתה פוגע בשלי."

 

"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.

 

"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."

 

"אתה בטוח?", הוא חייך.

 

"כן".

 

"זו צריכה להיות מדינה יהודית".

 

"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"

 

"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"

 

"אולי תצא מזה תמונה טובה."

 

גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.

 

"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."

 

"בראש השנה? אין לו בושה?"

 

"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"

 

"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.

 

"מה?"

 

"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"


המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.

 

"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".

 

זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.

 

עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר. 

 

אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.

 

איך זה יסתיים בשנה הבאה?

 

(יוסי גורביץ)

כשהקראקן מתעורר

כל מי שמודע בישראל, ודאי כל מי שעסק בה בכתיבה עיתונאית, יודע שיש דלתות שאין לפתוח, שאלות שאין לשאול: כל החוקר מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – יצטער על שבא לעולם. כולנו יודעים על הקראקן. רובנו מעדיפים שלא לכתוב עליו.

 

העיתונות בישראל חופשית, כמעט. תוכל להשמיץ את שר הבטחון. אתה יכול להכריז מעל הגגות את דעתך שראש הממשלה הוא אידיוט ומושחת. איש לא יעצור בעדך. תוכל לקרוא לשחיטתה המהירה של הבהמה הירוקה ולחלוקת בשרה לעניים. זה מסר קליט, והוא מרגיז רבים ומעניין אחרים. הוא סחיר. יש לו קונים. בזליגה המסחררת לעבר הבידור, כשתפקידו של הפרשן או הכותב איננה ליידע אלא לגרות עניין, כמעט לכל דעה תמצא בימה לגיטימית (והעובדה שהדבר מחסל את הלגיטימיות של הבמות, היא כבר נושא אחר).

 

אבל הקראקן שם. הוא לא רק למטה, הוא גם מעליך: הוא תקרת הזכוכית שלא תפרץ לעולם. הוא מלפניך, בעורכים שבולמים את כתבותיך, מאחוריך בעמיתים שאומרים 'למה לך'.

 

אפשר לכתוב הכל על אהוד ברק וציפי לבני ואהוד אולמרט ובנימין נתניהו וברק אובאמה, על צה"ל והממשלה, משרד האוצר וההסתדרות, משרדי הממשלה – במיוחד כשהם כושלים – והכנסת. באמת, כמעט על הכל. ולא יעצרו אתכם. אבל אל תנסו לכתוב על התמנון הענק בן 18 הזרועות.

 

לפעמים הקראקן זז באין תחושה. עורך בעיתון גדול מסוים – אני לא מציין שמות ופרטים מזהים כי יש אנשים שיש להם פרנסה ויש מקורות שצריך לשמור עליהם, ובתחום הזה אף אחד לא מדבר לציטוט – כתב לפני כחודש וחצי על שערוריה כספית גדולה. הוא תכנן לתת לה את המקום הראוי לה: העמוד השני. תוך דקות היה העורך הראשי על הקו, והעורך ההמום ספג מנה איומה של צעקות. העורך הראשי דרש להעביר את הידיעה אחורה, לאזור מודעות האבל, והעורך הצעיר, שלא הבחין במחוש הנכרך סביבו בלאט ומוצץ את האוויר משאריות הקריירה שלו, עמד על משמר חובת הציבור לדעת. הוא הובס, כמובן; לאחר מכן, כשהידיעה קוצצה בגרזן והועברה לעמוד 19 והאדרנלין חלף, הוא גם הבין מה קרה. גיבור מרכזי בשערוריה החזיק בהרבה יותר מדי אחוזים מהעיתון שלו.

 

במקום עבודה קודם, כתבתי פעם כתבה על רשת מרכולים גדולה. זו החליטה לשפר את יחסי הציבור שלה באמצעות הוצאת עובדיה לפעילות "התנדבותית" כפויה – על חשבון ימי החופשה שלהם. מה שנקרא, מעורבות קהילתית. היה לי הכל: דובר מטומטם שאישר – בהקלטה – שוודאי שה"התנדבות" היא על חשבון העובדים, יו"ר-ועד-עובדים-מטעם שאישרה לי בעליצות את העובדה, והוסיפה שהעובדים גאים לעשות זאת, משום ש"(הכנס שם רשת) היא משפחה", היו לי תגובות, היה לי את הכתוב בחוק, היה לי הכל. העורך היה מרוצה: הכתבה אושרה וכבר נכנסה לליינאפ.

 

אנחנו לא ראינו את המחוש, אבל העורך הראשי ראה גם ראה. הוא ידע שאם הוא יסיר את הכתבה, כל העסק יתפוצץ והוא יצטרך להתמודד עם האשמות בצנזורה – וזה יכול לגמור את הקריירה שלו בברנז'ה. אבל, בניגוד לכמה אחרים בתפקידו שהכרתי, הוא לא הגיע למעמדו בשל היותו אדם נעים הליכות אלא בשל ערמומיות וחוכמה; על כן הוא לא ניסה להרוג את הכתבה, אלא דרש "תוספות" בלתי אפשריות – למשל, עובד ברשת שיתראיין ויקבול על מצבו האומלל. כל המעורבים ידעו שעובד שיעשה דבר כזה יצטרף תוך זמן קצר לסטטיסטיקת האבטלה. הכתבה גוועה, בשקט ובלי גלים. הסיבה? הרשת האמורה היתה שייכת לאותה זרוע של הקראקן שהחזיקה גם באותו כלי תקשורת.

 

חשוב לציין שבשני המקרים הללו, עד כמה שידיעתי מגעת, לא התרחשה "סצינת החדר אפוף העשן": המיליארדר הניזון מדמעות ההמונים לא הרים טלפון קצר ולוחשני לעורך האחראי. האמת, סביר להניח שהוא בכלל לא ידע שיש כתבה כזו בקנה. העורכים המעורבים נקטו בצנזורה עצמית, ששימרה את מעמדם כטפיל נאמן של התמנון. שיחות כאלה נערכות בכל יום, בכל חדר מערכת; והעיתונאים הזריזים מבינים במהירות את תנודות הגלים האיטיות, יודעים לפרש אותן. אולי זו סיבה שהמקצוע הופך יותר ויותר למקצוע לתחום לצעירים, לעבודה סטודנטיאלית. זה לא רק השכר, זו גם התחושה של בגידה בשליחות.

 

לפעמים המחוש מצליף. לפני כמה שנים, כשעבדתי בנענע, הגעתי בוקר שבת אחד למשמרת במערכת. הופתעתי לגלות שם את המנהלת-דאז של האתר ואחת מעוזרותיה; חשבתי שנוכחות במשרדים בשבת בבוקר היא שגעון פרטי של אנשי החדשות. הוחלפו מילות נימוסין – הן שאלו מתי יידלקו המזגנים – ואז המנהלת פנתה אלי בחיוך קורן: "יוסי מימן ביקש למסור לך שהוא אוהב מאד את מה שאתה כותב!". מימן היה אז במגעים מתקדמים לרכישת נענע.

 

אני מודה שהוחנפתי. בתמימותי חשבתי שמימן קורא את הטור שלי. לקח לי הרבה מאד זמן להבין שכשמישהו כמו יוסי מימן מתעניין ברכישת פורטל, הוא לא מחפש בו את "יוסי גורביץ" אלא את "יוסי מימן", וזה מה שהוא מצא. היו כתבות אחרות שלי בנושא, חריפות יותר וממוקדות יותר במימן, שנעלמו באחד העיצובים הבלתי פוסקים של נענע. ולמען יובהר מראש – אני באמת חושב שהן נעלמו בטעות ולא הועלמו במכוון. זה לא עובד ככה. עדיין לא.

 

מה רצה מימן להגיד לי? האם זה היה איום מרומז? הערכה לגלגנית? סתם הודעת "אני מודע לקיומך"? אני לא יודע. כשהבנתי, באיחור, למה הוא התכוון, זה היה מפחיד למדי.

 

ולפעמים הקראקן מתגלה מעל פני השטח, בכל הדרו ואימתו. זה קרה כשאליעזר פישמן, בהתפרצות נדירה, ניסה ב-2002 למנוע את התפרקות ממשלת האחדות של שרון, שכל כך היטיבה איתו. זה הבליח, לכמה שניות, ואי אפשר היה להסתיר את זה; אחר כך כולם הסתכלו הצידה במבוכה, ולא דיברו על זה שוב.

 

זה קרה כשיוסי מימן, שרצה את חוזה הגז שלו עם מצרים, שלח את שכירו – ראש המוסד לשעבר שבתאי שביט – למצוא לו משהו מפליל נגד יוסי פריצקי, שר התשתיות דאז. פריצקי התעקש להמשיך במתווה לקראת עסקת גז עם חברה בריטית/פלסטינית; מימן רצה את המיליארדים שבעסקה המצרית. שביט לא מצא שום דבר פלילי, אבל עלה על קלטת שבה נשמע פריצקי אומר דברים נבזיים מאד על עמיתו למפלגה, אברהם פורז – והקריירה של פריצקי חוסלה.

 

בוא נחשוב מה זה אומר. אדם פרטי, בלתי נבחר אבל עם המון כסף, שוכר את אחד משותפי-הסוד הבכירים במדינה, אחד האנשים שבכלל לא ברור איך הותר להם לצאת לקריירה שניה, ומשמיד את הקריירה הפוליטית של שר נבחר – משום שהשר לא הסכים לסור למשמעתו. לפני כחצי שנה חגג מימן את חתימתה הסופית של העסקה המצרית; שמו של פריצקי לא הוזכר. הקראקן כבר חזר ושקע, ואיש לא רצה להעלות אותו, ולו באוב.

 

אבל לפעמים השתן עולה לקראקן לראש, ולפעמים יש עיתונאים שלא מפחדים – או, ליתר דיוק, מפחדים אבל עדיין עושים את חובתם המוסרית. האחים עופר מנהלים מלחמה איומה כנגד הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וכנגד רוזנטל עצמו, שיצא במאמר בכותרת המכמירה "אני פוחד".

 

רוזנטל ערך סרט על השיטה שבה העשירו האחים עופר עצמם ומצצו את לשדם של אזרחי ישראל, כיצד "ההפרטה" העבירה את נכסי הציבור לידי מספר מצומצם של אוליגרכים. על כל פנים, זה מה ששמעתי על הסרט; לא ראיתי אותו. גם האחים עופר לא – אבל זה לא הפריע להם להגיש תביעת דיבה. מראש. ולאיים על כל מי שמעורב, וגם על כל מי שעשוי להיות מעורב, או עשוי לרצות להיות מעורב, או עשוי לחשוב שרצוי שיהיה מעורב.

 

אולי זו טעות מצד הקראקן. אולי כוחו עובד כל זמן שהכל חשים במעומעם בנוכחותו אבל אינם חשים את מחושיו על צווארם. אולי הוא  זקוק לחופש המוגבל כדי להתקיים. אולי התפרצות אחרי התפרצות אל פני השטח תשלח את האזרחים הטובים אל הקלשונים והלפידים, הכלים הקלאסיים למלחמה במפלצות.

 

ואולי לא: אולי האוליגרכיה כבר עברה לשלב הבא, הטיפשי וברוטלי יותר אך מחניף יותר להערכת העצמי שלה, אותה תחושה של היותה "אדון כל שהיא רואה", והיא משתוקקת להפגין את כוחה לעין כל ולא רק במחשכים. היא יכולה לעשות זאת, זה לא מופרך: לפני חמש שנים שבר המושחת שבראשי הממשלה שלנו התאגדות חוקית לחלוטין של עובדיו של אוליגרך מקורב, אריה גנגר.

 

אולי הם חושבים – חשים? – שרוחנו כבר נשברה עד שבפרפרזה על סמואל אדמס, "העדפנו את השפע על החירות, את שלוות העבדות על סערת המאבק לחופש", ש"נכרע ארצה ונלקק את היד המאכילה אותנו" בשיירי שולחנה.

 

ואם האחים עופר ינצחו במאבק הפומבי כל כך הזה, נפסיד כולנו. בעל המאה יכול למנוע את הבעתה של הדעה – ומאחר והכל ידעו שהוא יכול לעשות זאת, בקלות ובהינף עו"ד, היא לא תושמע מלכתחילה. מה שהיה צנזורה עצמית יהפוך לצנזורה רשמית למחצה, עד שהעיתונות תהפוך סופית לשופר בידור, וישראל תהפוך סופית לעוד מדינה אפריקנית או דרום-אמריקנית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

מבט מהיר, חטוף

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

 

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

 

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

 

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

 

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

 

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

 

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

 

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

 

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

 

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

 

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

 

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

 

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

 

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

 

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

 

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

 

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

 

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר –  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

 

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

 

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

 

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

למוות, ממשלה

ישראל קיבלה היום מידי החיזבאללה, מוסר הצלב האדום, ארגז ובו חלקי גופות של חיילים שנהרגו במלחמת לבנון השניה. תמורת השלל הנקרופילי הזה – התזכורת הקבועה למידת האמת שיש בטענת בני דודינו על דאגתם לזכויות אדם, ועל התיימרות תרבותם להיות שוות ערך לתרבויות אחרות – העבירה ישראל אדם חי, המרגל ניסים נאסר.

שוב חוזר הדפוס על עצמו. לאחר חטיפתם של שלושת החיילים בשנת 2000, הסכימה ישראל לשחרר אנשי חיזבאללה רבים תמורת שלוש גופות ועבריין אחד. הולכות ומתגברות השמועות כי גם שני החיילים שנחטפו ביולי 2006, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, מתים. אם הם אכן מתים, הדבר נובע בין השאר מאותה עסקה אומללה. לימדנו את החיזבאללה שאין טעם רב בשמירה על שבויינו בחיים: ישראל תשלם מחיר מלא גם עבור בשר מת.

אילו היה לחיזבאללה שבוי שהיה רוצה להחליף תמורת המרגל שלו, העסקה היתה הגיונית. אבל כאן החלפנו אדם חי בבשר נרקב. למי זה טוב? לא לאנשים הבאים שהחיזבאללה ינסה לחטוף. אנחנו משלמים בקביעות יותר מדי עבור פחות מדי.

מה, בעצם, תעשה ישראל בחלקי הגופות האלה? מי זקוק לטחול שהיה מחוץ לגוף כמעט שנתיים? מה יעשו עם הכליות? מה התועלת שבריאות? כאן מתמזגות שלוש מהתופעות הבזויות ביותר בישראל כיום: הערצה היסטרית של שרידי גופות ותפיסה של קדושת הגוף (על זק"א כתבתי אתמול) – אבל הקדושה הזו מוגבלת לגוף המת. הישראלים מוכנים להשקיע הרבה יותר בגוויות מאשר, למשל, לוודא שלכל ילדי המדינה יש גישה לרופא, או לדאוג לרווחתם של נכים.

ועל כל זה מרחפת הסגידה האומללה לצה"ל. עבור חלקי גופות של חיילים נעשה הכל, אפילו – כפי שהעיד מחזה האבסורד בזייתון ב-2004 – נקריב שני חיילים אחרים, שהיו עסוקים בחיפוש חלקי הגופות מההתקפה של שלשום. למען קבורתם הכשרה של חלקי גופות, נייצר עוד חלקי גופות.

אילו היו חיילים נעדרים במלחמה האחרונה, וחלקי הגופות היו עשויים (ספק גדול, שכן השימור משמיד בדרך כלל את הדי.אן.איי.) להביא לזיהויים – ניחא. אבל אין. יש כאן היסטריה פטישיסטית ותו לא.

והנקרופיליה הממלכתית הזו זוכה לתמיכה עצומה, הן מצד מאמיני הדמון יהוה שסבורים שהוא לא יכול בלי חלקי הגופות, הן מצד חילונים-לכאורה – רוב מניינים ובניינם של מטלטלי הקריסטלים, צופי הכוכבים, מלקקי שרידי הקפה, קוראי כף היד, הפותחים בקלפים, הסוגדים לאבנים וכל שאר הניו אייג'יסטים שמגדירים את עצמם כ"חילוניים" – שחילוניותם לא הצליחה להגיע לתובנה הבסיסית שמשמת אדם אין עוד כל חשיבות לגופתו. אל תאמר, ביקש סוקרטס מידידו קריטון לפני 2,407 שנים, לאחר שבלע את הרוש, שאת סוקרטס אתה קובר; סוקרטס האמיתי איננו הגוויה, איננו מועלה בלהבות.

המסר הזה כנראה מורכב מדי לרוב הישראלים של ימינו. אפשר להתווכח על שורשיה של תרבות המוות הזו, אבל אף אדם רציונלי לא יחלוק על כך שהיא מקריבה קורבנות על חשבונם של החיים. אלא שרציונליות, למרבה הצער, היא לא מטבע עובר לסוחר בישראל 2008.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מצעדם כבר רועם

בערב יום השואה נערך בהתנחלות פסגת זאב פוגרום קטן. מספר גדול של יהודים גאים וצעירים, חמושים בכלי נשק קרים, נענו לקריאה שנשלחה אליהם, לאמור: "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בשכונה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ' , וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזו". ההדגשה שלי.

מספר גדול של יודו-נאצים צעירים, חמושים במקלות וסכינים, הגיע למקום, ותוך זמן קצר נמצא גם הטרף. האספסוף התנפל על שני צעירים פלסטינים שעברו במקום וביצע בהם שפטים. השניים נפצעו קשה.

המשטרה עצרה 11 חשודים. השבוע, שהרי ידוע שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, שחרר אותם בית המשפט הביתה. כנראה שהם לא מסוכנים לציבור, או על כל פנים לא לציבור עם הדם הנכון. לא ברור מי שלח את הודעת ה-ICQ שזימנה את האספסוף; יש האומרים שמדובר בחוגים המקורבים לארגון הגזעני (שיש לו עיסוק צדדי בכדורגל), בית"ר ירושלים. המשטרה מכחישה, אבל לא מצאה את המסית הראשי.

בני האספסוף הנבער ("האם מישהו מבני המיעוטים תקף מישהו?", "מה זאת אומרת בני מיעוטים?") לא לבד. שמונה רבנים יצאו לעזרתם, וקראו לסייע להם ולבני משפחותיהם. ברשימת המסיתים מופיעים החשודים הרגילים: יצחק גינזבורג מכך/חב"ד, יעקב יוסף, יצחק שפירא, ועידו אלבה. אלבה, למי ששכח, כבר הורשע בעבר בהסתה.

דבריהם של המסיתים ראויים לעיון. תחת הכותרת "בנותינו נתונות לעם אחר", וכותרת המשנה "גילוי דעת תורה", הם כותבים: "יסוד קיום עם ישראל תלוי בהבדלה בין ישראל לעמים, ובפרט מניעת התבוללות, טמיעה, ונישואי תערובת חס וחלילה". לדעה הזו שותף רוב מוחלט של הציבור היהודי.

הלאה. "כל קשר בין יהודיה לגוי, או בין יהודי לגויה – ברצון או באונס – הוא פגיעה חמורה ביותר באותו יהודי ויהודיה ובעם ישראל כולו, ומהווה חילול הקודש ומעילה ביהווה אשר בחר בנו". כמה חילונים יזועו באי נוחות, במיוחד כשמוזכר האיסור על קשר מרצון – אבל הם כל כך רגילים לדיבורים על מאבק בהתבוללות, עד שאין להם בדרך כלל את היכולת להעלות טיעון קוהרנטי נגדי.

נמשיך. "במצב המתוקן – כאשר יש לעם ישראל הנהגה ראויה על פי התורה…" יצוין שהמסיתים מעדיפים שלא לדבר בשם ההלכה; לזו, וודאי למדינת הלכה, יצא שם רע למדי. הם מעדיפים לדבר בשם התורה, שהרי קשה מאד למצוא יהודים, אפילו חילונים שבחילונים, שיעזו לומר משהו רע על "התורה השייכת לכולנו", שבה כידוע יש "חכמה".

"וכאשר יד ישראל תקיפה בארצנו הקדושה…". כאן נוקטים המסיתים בלשון קוד, המובנת היטב ליודעי ח"ן. "יד ישראל תקיפה" הוא המצב ההפוך ל"דרכי שלום": הוא המצב ההלכתי שבו כל הדברים האסורים מפני חשש פוגרום הופכים למותרים. המסיתים מפנים אותנו לרמב"ם. אוכל הנבלות הגדול ראוי, כמו תמיד, לציטוט:

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומן, ואפילו בימי אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלים להן שלום לעולם. ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים הללו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל בין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח". אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאבו "אחיכם" את שנאת האדם שלהם, כל הפרק שווה קריאה. זה קצר, כדאי לכם: תלמדו יותר על יהדות מאשר כל שנות הלימודים בבית הספר.

"לצערנו," ממשיכים המסיתים, "השלטון הקיים היום בארץ הקודש איננו פועל למען קדושת ישראל. אדרבא, הוא חותר ל"שוויון זכויות" בין יהודים וגויים, ומעצם הגדרה זו הוא מעוניין בערבוביה בין ישראל לעמים". בדרך כלל הפנטזיה הפרועה הזו, של מדינת ישראל שמגרשת סטודנטיות בתואנה שהן "מיסיונריות" כמדינה השואפת ל"ערבובה" – כמה פחד וסלידה במילה אחת! –  לא היתה ראויה לתגובה. הפעם דווקא כן.

המסיתים מעלים כאן באוב את הטענה המוכרת היטב מן המשטרים הפולקיסטיים של המאה ה-20, אלה של גרמניה הנאצית והדרום האמריקני: ה"הם" רוצים את הבנות שלנו, אבל הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אלמלא היו כמה "רופסים" מצידנו, שדעתם נחלשה בגלל תפיסה שוויונית מעוותת (שימו לב כיצד המילים 'שוויון זכויות' מופיעות במרכאות כפולות במקור), ואשר מניחים לדבר להתרחש.

הפנטזיה של הגזען היא תמיד של חילול הדם, של הזר הערמומי המפתה את הנערה הטהורה האומללה או אונס אותה. הזר, כשהוא מחלל את הבת, מחלל גם את המדינה, שמתוארת כמעט תמיד כאשה. זו, כמובן, פנטזיה גברית במובהק, שנובעת מאגו כל כך חלש, שהוא רואה בעצם הרעיון ש"האחרים" – תמיד אחרים מדוכאים: איכרים, שחורים, יהודים – ישתוו לו איום עצום. בעצם, על פי התפיסה הזו, אם האחר שווה לנו בזכויותינו, אין בנו שום דבר שיגרום לנשותינו-שלנו לרצות בנו.

וזה איום קיומי. כאן אין על מה לדבר, כאן יש לשלוח את היד אל הנשק. בשל התפיסה הזו יצאו ללינצ'ים בדרום, ובשמה יצאו, במדינה מאורגנת יותר ושבה לא היה אפילו שריד למסורת של זכויות הפרט, למערכה של השמדת עם.

לא במקרה התכנס האספסוף בערב יום השואה. זה יום מועד לפורענות, היום שבו אצל הגברבר היהודיסט מתנגשות בעוצמה תחושת הנחיתות המוצדקת כל כך עם תחושת העליונות החסרה. הפולנים כבר למדו על בשרם שלא כדאי להתקרב לכנופיות תלמידים יהודים שמגיעים ל"מצעד החיים". הימים האלה הם ימים לימינאליים, ימים שבהם מתרופפות גדרות האסור והמותר. בימים האלה, הפוגרומצ'יק חש שהחברה חייבת להבין אותו.

והיא, אבוי, מבינה. הרבנים אמנם עומדים בראש המסיתים, אבל הם אומרים מה שאומר בשקט הרוב: שזה לא כל כך נורא אם ערבים ש"מתקרבים לבנות שלנו" יחטפו קצת. גם הישראלי הנאור בדרך כלל, מי שבאמת אכפת לו מזכויות פלסטינים והומוסקסואלים, שעושה כמיטב יכולתו למען הסביבה – גם הוא נאלם דום. כי השאלה האוטומטית היא "ואיך היית מגיב אם הבת שלך היתה יוצאת עם ערבי"? תמיד בת, תמיד ערבי. והוא, הישראלי הנאור הממוצע, הוא באמת איש טוב. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה שהסכסוך ייפתר. אבל הוא לא מסוגל לתת את התשובה הנאורה האפשרית היחידה: "תלוי מי הערבי". כל החינוך שלו אומר לו שהתבוללות היא אסון.

וכל זמן שנפחד מ"התבוללות", כל זמן שנמשיך ללמד את ילדינו על טוהר דמם ולא נלחם, במאמץ ניכר, בתפיסה שירשנו אנו על טוהר דמנו, היודונאציזם ימשיך לצעוד באין מפריע; עד אז הפוגרומצ'יקים שלו, כמו אלה של האס.אה, ישוחררו למעצר בית – עד שיום אחד, ונראה שהוא לא כל כך רחוק, תהיה יד ישראל תקיפה. ואז, בלשון הזהב של נעמי שמר, נתגעגע לרצח הסטרילי והנקי של הנאצים, בתוך מערבולת המוות המיוזע שתקיף אותנו, כשאלפיים שנות תסכול ותחושת גדלות חסרת בסיס יצאו, סוף סוף, למסע הנקמה בהיסטוריה שנושאיהן מייחלים לו זמן כה רב.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)