סילביה שלום, דודתה של ליז טרבשי שנרצחה אמש במרכז ההומו-לסבי והיא בת 16, אמרה שני דברי הבל: היא אמרה ש"היא היתה עוברת אורח, ואין לה שום קשר למקום הזה", וזאת בניגוד לדברי רעיה של טרבשי ולדבריה של טרבשי עצמה; והיא אמרה ש"היא היתה קורבן של מישהו לא שפוי, מטורף".

אה, כן. הטירוף. המשוגע החרד"לי התורן. כמעט כל רוצח אמוני מתואר מיד, על ידי התקשורת, החברה וסייעניו בחברה הדתית, כמטורף. הרבה טירוף יש שם, בגבעות של הגדה המערבית.

עובדיה יוסף וחבר מרעיו, שהסיתו בחופשיות כנגד הקהילה ההומו-לסבית – מי כדי לתפוס מעמד של קנאי גדול, כיוסף עצמו; מי כדי להסתיר במסך עשן את העובדה שהורשע בפלילים, כשלמה בניזרי; מי סתם מתוך הומופוביות טהורה, כניסים זאב – צווחים עכשיו מול כל מיקרופון רענן שידיהם לא שפכו את הדם הזה, שהם סתם הסיתו, שאלו היו סתם מילים, שלקשר אותם לפיגוע של אמש זו "עלילת דם". זאב, בקטגוריה משל עצמו, אף מיהר לרמוז שהרצח בוצע על ידי חבר בקהילה עצמה.

סביר להניח, עם זאת, שהרוצח איננו חרדי, אשכנזי או ספרדי. נוטים לשכוח שהחרדים אינם המסיתים היחידים. יתר על כן, שיטת הפעולה של הרוצח איננה חרדית. אין עדיין עצור, או ראיות חותכות, אבל מה שאנחנו יודעים מאפשר להעלות השערה סבירה למדי.

* * * * *

ערב מצעד הגאווה בירושלים ב-2008, החליטו הרבנים החרדים לסגת מהתנגדותם לו. המחאה עוררה שאלות לא נוחות על מהי בעצם הומוסקסואליות, והיא עשויה היתה להבהיר לכמה ילדים חרדים מה בוצע בהם מאחורי בית המדרש, ובעצם – כפי שיבואר מיד – היא לא כל כך חשובה.

התוצאה היתה התקפה בשצף-קצף על הרבנים החרדים מצד חוגי "הסנהדרין". המדובר באחת הקבוצות הקיצוניות ביותר אך גם בעלת השפעה לא מבוטלת בחוגי החרד"לים. הלל וייס – כן, ההוא – הגדיר את רבני החרדים כ"פושעים ובוגדים", ואמר שצריך "לתלות אותם". וייס טען אז שהמשטרה עדיין "רודפת" אותו בשל קריאתו לביצוע "מעשה פנחס" בצועדים בשנת 2006.

אוהד ברט, מי שהיה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת של "האיחוד הלאומי" בבחירות 2006 ומי שניסה לדרדר את השר יוסי שריד לתהום, ארגן ב-2006 את "מצעד הבהמות", התשובה החרד"לית הגאה למצעד הגאווה. תפקידו של ברט אז היה "נציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת יש"ע". כיום הוא פונקציונר במוסדות "אמנה" (זהירות, PDF), ארגון ממסדי של המתנחלים. איתמר בן גביר, לפני שהפך לעוזר פרלמנטרי, היה מפגין בקביעות נגד מצעדי גאווה, בירושלים ובתל אביב.

החוגים החרד"לים מפתחים, בעיקר מזמן ההתנתקות, תיאולוגיה שאומרת שהחילונים החיים בישראל הם ערב רב, אותה קבוצה של "אחרים" שעל פי המיתולוגיה היהודית התלוותה לבני ישראל בצאתם ממצרים ושהיא, על פי ספר הזוהר וטקסטים מיסטיים אחרים, אחראית למניעת או עיכוב הגאולה. בנסיונם להתמודד עם המשבר התיאולוגי שיצרה ההתנתקות – שעומדת בניגוד לתפיסה הקוקיסטית של "אין נסיגות בגאולה" – הם הגיעו לעמדה שאומרת ששחיתותם המינית של החילונים, במיוחד שחיתות מינית הומוסקסואלית, היא אבן נגף מרכזית.

מדוע? הם מבצעים כאן מהלך תיאולוגי לא נטול עניין, הם טוענים שהאיסור על הומוסקסואליות חמור מאיסורים אחרים, משום שהתנ"ך כותב "איש אשר ישכב את זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם; מות ימותו, דמיהם בם", בדגש על המילה "תועבה". יתר על כן, באותו פרק – שחלקו הגדול עוסק בשלל מעשים מיניים שלא נשאו חן בעיני עורך התנ"ך – מזהיר הדובר ש"שמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם; ולא, תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה". כלומר, הומוסקסואליות – על אחת כמה וכמה לגיטימיות של הומוסקסואליות – מערערת את עצם זכותם של יהודים לשבת בארץ ישראל, שעל היחס הארוטי בין המתנחלים ובינה נכתב לא מעט. החרדים, מצידם, זוכרים שיש הרבה תועבות ליהוה בתנ"ך, ושאותו פרק עצמו קובע גזר דין מוות לנואפים – וסביר להניח שמספרם של הנואפים לא קטן בהרבה ממספרם של ההומוסקסואלים.

יתר על כן, ההומוסקסואליות היא חלק אינטגרלי מהתרבות ההלניסטית; יש לזכור שהטאבו הנוכחי הוא תוצאה של השתלטות עוינת של מוסר יהודי – באמצעות הנצרות – על עולם סובלני ברובו להומוסקסואליות. ועם היוונים יש לחרד"לים בעיה חריפה: זו תרבות הנגד, הראי, זו שהביאה את כל הרעיונות המשוקצים, כמו דמוקרטיה. טענה שמושמעת מדי פעם מפי החרד"לים היא שהומוסקסואליות, ולגיטימיזציה שלה, הן "התייוונות". ועם המתייוונים יש להם מלחמה בלתי מוסתרת.

* * * * *

נתבונן כעת בטבח עצמו. הוא לא דומה לפיגועים חרדיים קודמים שהכרנו: זו לא הדקירה של שליסל במצעד הגאווה ב-2005, לא הצתה של חנויות, לא יריב ברוכים ורצח הזונות בשריפה. מישהו לבוש שחורים, בפנים רעולות, נכנס במהירות, ירה צרור, ונמלט. זה היה מחושב, מדויק, וכנראה מקצועי. לפיגוע קדם ככל הנראה איסוף מודיעין. למשטרה אין עדיין קצה חוט. הנשק היה עוזי, לא כל כך מקובל בצה"ל היום אבל עדיין מקובל בכמה נשקיות של התנחלויות.

כפי שאין לה, נזכיר, גם בפרשת נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, גם הוא אויב מושבע של החרד"לניקים והמתנחלים בכלל. גם שם היה פיגוע מקצועי, שלווה באיסוף מודיעין שהיה ככל הנראה שקדני וארוך.

המטרה, בשני הפיגועים, היא הטלת טרור: שמתנגדי התנחלויות יפסיקו לדבר על זה בפומבי, שהומוסקסואלים יידחקו חזרה לארון. לחובשי הכיפות, בעיקר הסרוגות והמסונפות לסרוגות, יש היסטוריה ארוכה ורוויית דמים של טרור פנימי, היסטוריה שאנחנו מעדיפים להדחיק. תגובתה של סילביה שלום – ואני משתמש בה כדוגמא בלבד – היא בדיוק מה שהמהפכנים האמוניים רוצים: מצד אחד שנחשוב שאין כאן שיטה אלא רק טירוף, מצד שני שנרחיק את עצמנו מהמטרות שהם תוקפים.

הפיגוע החרד"לי הגדול מכולם היה רצח רבין. הוא הצליח לשנות את הכיוון שהממשלה הלכה בו. הוא הצליח להטיל אימה על פוליטיקאים אחרים. ההלם היה כה חזק, הפחד מהמפלצת שגידלנו כה עמוק, שמיד לאחר הרצח, אחרי שירדו מהמרקע התמונות של בקבוקי היין הפתוחים בתפוח ומשלחות בני עקיבא הרוקדות בפולין, הפסקנו לדבר על זה. כולם נהיו שוחרי אחווה ומתנגדים-למריבה-פנימית. כולם הדליקו נרות ושרו, הפכו את רבין לקשיש חביב ושוחר טוב, מה שהוא בעליל לא היה, שמת בנסיבות מסתוריות, והתעלמו מהעובדה שרצח רבין היה קונספירציה של בחורי ישיבות הסדר. שלושה מהם – יגאל עמיר, אחיו חגי, ודרור עדני – ישבו בכלא. שלושה אחרים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – חמקו בלא פגע.

אולי הפעם נקלוט שהתגובה הנכונה איננה הדלקת נרות ושירה בציבור. אולי הפעם נבין שכדאי שננתב את כל האנרגיה והזעם למציאת הרוצח, לחשיפת מי שהכשיר אותו, ולעקירתה מן השורש של הערוגה המורעלת שמקיומה אנחנו מתעלמים כבר עשרות בשנים. בלי רחמים, בלי "הבנה", בלי פוסט מודרניזם, בהרבה נחישות ובלי שום רגישות.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו, מדווחים, חש מבודד ופרנואידי – אולי מוטב לומר, פרנואידי מהרגיל. שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד עדיין אין לו לשכה מתפקדת, למרות נסיון רב בתחום הוא לא מצליח להפוך עוד אזרחים לעניים, התקשורת מחפשת אותו, העוזרים שלו קושרים נגדו, וגרוע מכל – יועציו של הנשיא אובאמה, רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, הם לדעתו "יהודים שונאי עצמם".

מעבר לשעשוע – "הוא חשב שנאום בר-אילן יהפוך לקריאת חובה בבתי הספר באמריקה, הבין שזו לא ממש ההנחיה של אובאמה ונכנס לתסכול", על פי מקורבו – יש כאן מבט עמוק על הפסיכולוגיה של ראש הממשלה, ושל הציבור שבחר בו. יהודים שאינם אזרחי ישראל, המנסים לקדם את מטרותיה של מולדתם על פי מיטב הבנתם (ואולי, באותה הזדמנות, גם להציל את מה שנשאר מישראל) הם "יהודים שונאי עצמם". משמע, חובתו של כל יהודי, בכל מקום, לקדם את מדיניותה הניצית ביותר של ישראל. מי שאיננו עושה כן, הרי שהוא "שונא עצמו". בקצרה, נתניהו סבור שיהודים, ודאי יהודים בכירים, צריכים לשמש גיס חמישי של ישראל בכל מקום בעולם. אני בטוח שקהילות יהודיות רבות שמחות לקרוא את דעתו של ראש הממשלה בנושא, כמו גם האנטישמיים המקומיים.

למרבה השמחה, ישראל איננו "עצמו" של איש, לא של יהודי מחו"ל ולא של תושביה. כי אם אכן שנאת מה שקורה בישראל היה מהווה מדד ל"שנאה עצמית", היינו צריכים לראות גל גדול של התאבדויות השבוע.

* * * * *

גוף חדש אחראי על רדיפת העובדים הזרים בישראל. הסנטימנט שלה דומה לזה שתיאר פעם אודן,

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

'If we let them in, they will steal our daily bread';

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

וכמו אז, מדובר בבולשיט מזוקק, שמסווה שנאת זרים. העובדים הזרים הנמצאים בישראל אינם גוזלים את מקום עבודתו של אף ישראלי. הם עובדים בסיעוד, חקלאות ובבניה. בתחום הראשון מעולם לא רצו הישראלים לעסוק, ובנאים וחקלאים עברים הם עניין לעבר הרחוק: הקבלנים ובעלי הלטיפונדיות התרגלו לעבודה זולה, פלסטינית או זולה. הם לא מוכנים להעסיק ישראלים. יקר מדי. ולאחר שנה, לעיתים קרובות בתנאי עבדות, הם מעדיפים להשליך את העובד לרחוב ולייבא אחר. זו הסיבה למספרם הגדול כל כך. עכשיו רוצה הרשות החדשה לגרש גם את ילדיהם.

ואם מישהו נזקק הוכחה לכך ששנאת הזרים היא המניע, הבהמה עצמה מעידה על כך. הלשכה בעכו של הרשות שלחה מייל לעובדים, בו בירכה אותם ש"תקיימו הכתוב 'וביערת הרע מקרבך'". כפי שאפשר להבין מלשון המייל, כותבו הוא חובש כיפה.

הביטוי "וביערת הרע מקרבך" מופיע מספר פעמים בספר דברים. בשתי צורות שונות בפרק יג': "וביערת הרע מקרבך" (פסוק ו') מתייחס להריגתו של "נביא שקר", שמנסה לשכנע את העם לסגוד לאלילים אחרים על פני יהוה; האחר ("ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך", שם, יב') מתייחס למצווה לבצע לינץ' ב"אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך", אם אחד מהנ"ל ממליץ על פולחן דווקא של דמון "אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (בניגוד, כמובן, לתועבה שהכהן שלה ממשיך, עד היום, לפדות בכורות – מעניין למה). בהמשך הפרק, מתוארת מצוות השמדת "עיר הנידחת", היינו עיר שתושביה החליטו לתת לכוחות השוק להחליט לאיזו ישות לא סימפטית שמעבר הם מעדיפים לסגוד. כל אלה הם פסוקים מובהקים של שנאת זרים ופחד מהם. הייתי אומר שזה מפליא שעובד ציבור ישתמש בטקסט כזה לתיאור המטרה הזו, או אף שהוא יראה בעובדים הזרים "רעה" שיש "לבער" – אלמלא זכרתי שביהודים אורתודוקסים מדובר, שינקו את שנאת המין האנושי עם חלב אמם.

ובהתאם לציווי ההלכתי להתייחס לכל מקום שבו נכתב בתנ"ך "גר" כאל "גר צדק" (קרי, מתייהד), הועבר לאחרונה חוק נתעב במקומותינו, ומעתה ישראלים שיהדרו במצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו" ויסייעו במזון, משקה או מחסה לאלו שנמלטו מעומאר אל באשיר, מובארק וברק, יהיו צפויים לעונש מאסר ארוך, כי המדינה שמתיימרת להיות מוקמת על חשבון "ספר הספרים הנצחי", לא מוכנה שהוא "עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר (כך! יצ"ג), באחד בשעריך, בטוב לו." יצוין שכותב הטקסט, שהכיר היטב את נפש בהמתו, הוסיף ציווי קצר בסוף החוק ההומני עד מאד הזה: "לא תוננו!".

בקצרה, יש לישראל חוק עבדים נמלטים. חוק כזה בארה"ב דחף למלחמת האזרחים, משום שמצפונו של הצפון לא עמד לו במשימה הלא אנושית הזו. בישראל, בקושי מקוששים כמה מאות מפגינים. כמה בעלי טורים הקימו קול זעקה קצר, וזהו. ידוע, הרי, שיהודים הם רחמנים בני רחמנים – אבל הם מתמחים בעיקר ברחמים עצמיים.

(כהערת אגב, כפי שמעיד התנ"ך עצמו, פולחן אלים זרים היה מקובל אפילו במקדש יהוה במשך שנים ארוכות, ותשובת הגולים לירמיהו – "עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" – מעידה שכבר אז היו יהודים עם שכל, שלא קנו את הבולשיט של כהני יהוה. חבל שאין לנו טקסט ישיר שלהם, ואנו נאלצים להסתפק בזה של אויביהם).

* * * * *

בישראל יש הרבה מאד דיבורים כנגד "משתמטים" למיניהם, והצבא הוא בהמה קדושה, שאין בלתה. צעיר כי ישתטה ויאמר שהוא מעדיף את הגיטרה על המקלע, יהפוך תוך שניות לאויב הציבור שבחר בו אך לפני זמן קצר לאליל, ויאבד את האלבום שהובטח לו בחוזה.

אבל אם יקום רב עוטה גלימה, ויקרא לחיילים לסרב פקודה – שקט, דממה. זה מה שקרה השבוע, והציווי הקדוש הושמע מפי הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו. הלז לא קרא לחיילים לסרב פקודה לירות על אזרחים, או לסרב להפגיז אזורים מיושבים באנשים שפעם נהגו לומר שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו; הוא לא קרא להם, חלילה, לסרב לשמור על התנחלויות, כל אחת ואחת מהן פשע מלחמה, שקיימת על גזל, חרב ודמע; לא, לא.

העילה לסירוב הפקודה של נביא השקר ("היה לא תהיה") היתה אחרת לגמרי: הוא הורה לחיילים לסרב פקודה ולא להקשיב לאשה שרה. למעשה, הוא גם קרץ להם ואמר שאסור להם גם להקשיב לקצינות שנותנות פקודה: "אסור לשמוע גם נאום של אשה, אם היא מדברת בתנועות ידיים".

כלומר, על פי אליהו (שחנפיו מתארים אותו כ"רב של הציונות הדתית", ומנפנפים בעובדה ששימש כרב ראשי כאסמכתא הלכתית, מה שהתפקיד הזה מעולם לא היווה), נשים הן בעצם סוקובי, היינו דמון מפתה שמטרתו לגזול את "נוזלי הגוף החיוניים" של הגברים. פחדיהם של גברים מקולן של נשים שרות מוכר לנו עוד מימי הסירנות של אודיסאוס, ומשירה של לורליי זהובת השיער; מסתבר שאליבא דאליהו, די בקולה של אשה ישראלית (כזו המדברת בתנועות ידיים) כדי לממש את האסון.

זו המיזוגניה בלבוש תיאולוגיה שמוכר לנו אליהו. העיתוי איננו מקרי, הוא אף פעם לא מקרי: חיילים דתיים כבר סירבו, דווח השבוע, לשבת ברכב אחד עם אשה – אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. עתה מטה אליהו את כל כובד משקלו כדי לשבור את צה"ל ולהפוך אותו למיליציה של חובשי כיפה, שלנשים אין בה מקום.

לזכותו של אליהו ייאמר שהוא עקבי: הוא ישב בכלא, כאמור, מטעם מחתרת חרדית שניסתה, בין השאר, למנוע את גיוס הנשים. ודוק: לא בנשים חרדיות מדובר – הללו היו פטורות מלכתחילה – אלא את גיוסן של הנשים החילוניות. למה? לא מחשש לתומתן – משאינן שומרות נידה הן נחשבות ממילא לשוות ערך לזונות – אלא מחשש לאדנותן. שנאת הנשים באגדה היהודית מתחילה בלילית, אשתו הראשונה של אדם, שגורשה מגן העדן משום שהתעקשה לקיים יחסי מין כשהיא מעליו. המערכה שמנהלים אליהו ודומיו היא המערכה לשימור מעמדו הדומיננטי של הזכר היהודי. פאטריארכיה, בלעז.

(ועדיין יש שוטים, שעישנו יותר מדי רלטיוויזם, שחושבים שפגיעה בזכותו של הגברבר חובש הכיפה להפגין את אדנותו היא "פגיעה בחופש הדת" שלו. אלה אותם אנשים שמסבירים לנו שרעלה היא אמצעי לשימור כבוד האשה ושהטלת מום באברי המין של נשים – בעקבות הטלת המום הטקסית היהודית, היא מכונה "מילת נשים" – היא מנהג תרבותי שאסור לנו להתערב בו. הרלטיוויזם הזה, באורח משונה, תמיד מאמץ את נקודת מבטו של המדכא – ממסד גברי כלשהו – על חשבון המדוכא. (הרלטיוויסט, אגב, נוטה להתהדר בכך שהוא "איש זכויות אדם" – בשעה שהוא ממלמל ששיח הזכויות הוא בעצם שיח מערבי, בלתי אוניברסלי מטבעו, ועל כן דכאני כאשר הוא מופנה אל תרבויות העולם האחרות.)

המערכה הזו איננה מקרית. יש לה צד פוליטי ברור. לפני חמש שנים, חיילים עם דרישות כאלה היו מיעוט מובהק, אם בכלל היו. אחרי ההתנתקות, החל פלג של "מהפכנים אמוניים" – בהנהגתם, בין השאר, של ישראל רוזן ואליקים לבנון – לדבר על השתלטות של קבוצות מאנשיהם על צמתי כוח בישראל. הם עסוקים לא רק במלחמה בצה"ל, אלא גם בהפניית הציבור שלהם ימינה ולמטה, אל החרד"ליות. המאבק על דחיקת הנשים בחזרה למטבח, לעזרת הנשים ולטיפול בילדים הוא קריטי – כי היחס אליהן הוא המבדיל בין חברה מודרנית לחברה פרה-מודרנית. הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד נשותיו, תוסס ופילוג שישלח חלקים ממנו אל זרועות הקונסרבטיבים והרפורמים סביר למדי. כנגד הסכנה הזו, מעלים הרבנים את הפסיקות הארכאיות ביותר – ראו לבנון על "נשים פסולות לעדות" – ומציבים דווקא אותן בחזית המאבק.

אליהו מתחבר לכנופיה הזו מתוך הצורך שלו להסיר מעל עצמו את אות הקין של נביא שקר, תוצאת הרגע הנמהר ההוא בימי ההתנתקות, כשהמתנחלים חשבו שהם ניצבים מול ראש ממשלה רגיל ולא מול אריאל שרון. וכפי שמסתבר, יש לכנופיה הזו חיילים בצה"ל, מספיק כדי לכופף אותו. ומאחר והרבנים המתונים תמיד מיישרים קו עם הקיצונים, ומאחר וכל הלכה בת שנה ורבע היא "הלכה למשה מסיני", נמצא שתוך זמן קצר יהיו רבנים שיטענו שההלכה "תמיד" אסרה שירות עם חיילות.

ואנחנו, בלשונו של מנקן, "מאמינים שאדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו," הוא אומר, "חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה".

וכן, אם מאלצים אותנו החרד"לים לבחור בין כפיפות לדיניהם לדחיקתם מכל תפקיד ציבורי – שהרי אינם יכולים לכהן בו, מתוקף שנאת הנשים והאדם שלהם – ראוי שנדחק אותם מחיינו הציבוריים ונקבע שמי שאינו מקבל עליו את שוויון האדם לא יוכל לשרת בשום תפקיד ציבורי, בכלל זה בצבא; נאמנותם לגורם עוין ידועה.

הרפובליקה הצרפתית כבר היתה בסכנה דומה, בעת פרשת דרייפוס; קצינים קתולים אדוקים קשרו אז כנגד הרפובליקה; ומששרדה הרפובליקה את המשבר, וזיכתה את הזכאי למרות איומי הצבא, היא טיהרה את שורותיו ואת שורות הפקידות מכל אותם האנשים שלא יכלו לשאת את המחשבה שהיא התכוונה ברצינות כשדיברה על שוויון. המפלצת נסוגה אחורה, לשנות דור, ולא קמה אלא בסיועו של כובש זר.

אנחנו מגיעים לרגע דרייפוס שכזה, רגע שבו יצטרכו חובשי הכיפות לבחור האם לנו הם או לצרינו. הבעיה, כמובן, שישראל מעולם לא היתה שוויונית, מעולם אף לא התיימרה לשוויון, ורוב אזרחיה מקבלים את דעות הבסיס של החרד"לים – עליונות הזכר היהודי על יתר הבריאה – כמובן מאליו. בהחלט יתכן שברגע משבר כזה, הרפובליקה הישראלית היא שתקרוס.

והשנאה שתופנה אליה ואל מחריביה לא תהיה שנאה-עצמית. היא תהיה השנאה שהרוויחו ביושר אנשי "משמרות המהפכה" המקומיים.

(יוסי גורביץ)

כשקם השופט המחוזי משה דרורי מדי בוקר, הוא עושה את דרכו לבית הכנסת הקרוב למקום מגוריו, או, אם דחוקה שעתו, מתפלל בביתו. הוא מברך, בין השאר, שלוש ברכות: "שלא עשני גוי", "שלא עשני אשה", ו"שלא עשני עבד". בבית הכנסת שבו הוא מתפלל נשים דחוקות לפינה צדדית, מוסתרת מעיני הגברים. הנשים אינן יכולות לשאת תפילה בציבור, אינן יכולת לשאת את הספרים הקדושים, אינן יכולות להתאבל על מתיהם, וזאת משום טומאתן, פתיותן, ונטייתן לכשפים.

בעבר, כאשר נישא דרורי, הוא לא חתם על חוזה דו צדדי, ששני הצדדים רשאים להתיר; הוא רכש את אשתו, על פי אותם כללים שעל פיהם נרכשים – כפי שהוא יודע היטב – עבד או כבשה. בבתי הדין של מוריו הרוחניים של דרורי אין הנשים יכולות לשפוט, אך בקושי הותר להן לטעון, ועדותן אינה קבילה. אותם בתי הדין, שחרפתם ממלאת את הארץ, השילו לאחרונה כל העמדת פנים של שוויון, והם מתירים ביגמיה לבעלים שנשותיהם מסרבות להתגרש מהם. אשה שתרצה להשתחרר מכבלי בעליה – המונח המדויק – צפויה למסלול ארוך של ייסורים, שלעיתים אינו מסתיים עד יום מותה. כבוד השופט רואה בכך את הסדר הנכון.

שלוש פעמים ביום מתפלל השופט דרורי לחורבנה של מדינת ישראל. הוא מתפלל להחלפת השלטון בשלטון מלוכני, מונהג על ידי דמות כריזמטית – "משיח" – שהוא צאצא של שושלת מלוכה קדומה, שהוא מאמין שהיה לה זכר (בדמות זרובבל, מ"שבי" בבל), עוד בתקופות היסטוריות. זו איננה דמות ערטילאית בדומה לזו של המשיח הנוצרי, שישוב "בקץ הימים" לשפוט בין החיים והמתים; כחובב מובהק של העיט הגדול, יודע דרורי ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכויות בלבד". בידינו היא.

ומשמסיר השופט דרורי את הטלית, הוא יוצא מבית הכנסת, עוטה את הגלימה ונכנס בשערי בית המשפט. משבאים בפניו שני צדדים – האחת אשה דרוסה שעצם יהדותה הוטלה בספק על ידי הרבנים, השני גבר ותלמיד חכם מקושר היטב (ששמו, משום מה, אסור לפרסום) שדרס אותה – מי יוכל להתפלא כשיוצא תחת ידיו פסק דין שכזה?

חשוב לקרוא את הציטוטים שמביאה דורה כדי להראות כיצד אנס השופט את המתלוננת לקבל את התנצלותו שמפה ולחוץ של הדורס. נניח עכשיו להתבטאויות הפטרנליסטיות-עד-גזעניות של השופט, מהן עולה כי עד שלא חזתה הנדרסת בזיו פניו של גבר אורתודוקסי עוטה גלימה חייה לא היו חיים. נניח גם לאופן שבו, כפי שמראה נמרוד היטב, דוחף דרורי את כלליו של אחד השובניסטים (בשני המובנים) שברבני המאה ה-12 לגרונה של מערכת משפטית שמתיימרת להיות עיוורת צבעים במאה ה-21.

דרורי הוא לא הבעיה; הוא הסימפטום. הבעיה היא נאמנות כפולה. יהודים אורתודוקסים מעמידים פנים שהם נאמנים למדינת ישראל ולחוקיה. אבל חוקיה הם, מה לעשות, ליברלים ברובם המכריע. החוק הישראלי, להוציא חוקי האישות (שלא במקרה, נתונים בידי האורתודוקסים), מסרב לקבל את הטענה שהאשה היא "חמת מלאה צואה" ומכיר בה כאדם שווה.

ביושבו בדין, על כן, נמצא דרורי בבעיה קשה. אם ישפוט על פי חוק – על פי שבועתו – הוא יפעל בניגוד להשקפת עולמו. ועל פי אותה השקפת עולם, הרואה בישראל רק את "ראשית תחילת גאולתנו", בסוף הדרך ממתין בית מקדש, שם ישפטו השופטים רק על פי החוק הראוי, ומדינת ישראל כולה, על חוקיה הנוכריים, תיעלם כאבק פורח, זכרון דוהה. באותו היום, חמדת הדורות כולם, יצטרך דרורי לתת דין וחשבון על כל סטיה שסטה מדרך האמת, ואבוי לו אם יימצא חייב.

מה סיכוי היה לה, אם כן, לאותה אשה בת בלי שם, מצאצאותיו בבשר אם לא ברוח של חם, שכידוע עבדי-עבדים יהיו בניו, בבואה בפני בית דינו של דרורי? הוא כתב 321 עמודים של רמיה והטעיה, והפך את הטמא לטהור ואת הטהורה לטמאה. תיקן, במובן מסוים, את העולם והשיב אותו למצבו הראוי. אללה ירחם על המוסלמי או הנוצרי שייאלצו להשפט בפניו, ודאי אם איש ריבם יהיה יהודי, על אחת כמה וכמה אם יהיה יהודי "טוב": הלכה פסוקה היא שאין להצדיק בדין לא-יהודי על פני יהודי.

* * * * *

בבית המשפט העליון האמריקני ישבו בקרוב חמישה שופטים קתולים. שני שופטים יהודים כבר יושבים שם. שיעורם של הקתולים והיהודים מקרב השופטים איננו דומה, בלשון המעטה, לשיעורם באוכלוסיה. ועדיין, הרוב הפרוטסטנטי בארה"ב איננו חושש להשפט בפניהם. הוא איננו חושש מהגנבת האינקוויזיציה בדלת האחורית אבל הנצרות עברה שלוש מאות שנים מיוסרות של חילון, ולמדה בדם ואש עד כמה מסוכן לתת כוח בידה של הדת. היא הצליחה, לא בכל מקום ולא באופן שווה, אבל הצליחה.

היהדות האורתודוקסית, הדת השלטת – הדת השלטת על פי חוק – בישראל, מעולם לא עברה תהליך דומה. שופטים אורתודוקסים אחרים ודאי לא אהבו את פסק דינו של דרורי; הוא גרר "חילול השם", הוא "הגזים". בקצרה, הם (לא) יאמרו, שעתו עוד לא הגיעה; הוא פסק על פי עיקר הדין, אבל… .

יש מי שסבור אחרת. יש כבר מי שרוצה להרחיב את מספר שופטי בית המשפט העליון ל-18, בדיוק כדי לדחוף שופטים כמו דרורי פנימה. דרורי מיועד להיות אחד מארבעה מועמדים חובשי כיפה לעליון. המקדמים שלו הם חברי הכנסת חובשי הכיפה אורי אריאל (האיחוד הלאומי), דוד רותם (ישראל ביתנו), חובש הכיפה לשעבר מן הליכוד, גלעד ארדן (שהודה בסוף השבוע באזני נחום ברנע שהוא "לא בדק בציציותיו" אבל בדק שיש לו ציציות), ושר המשפטים חובש הכיפה, יעקב נאמן.

בקרוב, אם כן, פסקי הלכה מהמאה ה-12 של שונא נשים וזרים יהיו חלק מובהק מהפסיקה התקדימית שלנו, דרך הפרצה של "החוק העברי". וזה יעבור. ההדרה לא תהיה מיידית, אבל היא תתרחש.

* * * * *

אם תהיה כאן מהפכה אמונית, היא יכולה לקרות בשתי דרכים: הפיכה צבאית, אמצעי מסוכן מאין כמוהו שיכול להגמר בהכחדה אלימה של חובשי הכיפות, או השתלטות איטית. זו עדיפה בהרבה.

לפני כמה שנים ביקרו שחקני קבוצת כדורגל כלשהי – בית"ר ירושלים, כמדומני – אצל עובדיה יוסף. הם נשקו את ידו וקבלו את ברכתו. מדוע לא בעט הקשיש הרגזן את כנופיית המגודלים עם הכיפות העקומות מביתו? מפני שהרבנים חושבים לטווח ארוך והם מעדיפים שלחוטאים פופולריים יהיה רע עם עצמם.

דוגמא היסטורית. הכנסיה הנוצרית הפכה לדת מותרת ב-313 לספירה, והקיסר קונסטנטינוס הפעיל לחץ בלתי מתון על האוכלוסיה להתנצר. ב-400, בערך, תחת תיאודוסיוס, הפכה הנצרות לדת המותרת היחידה. מאמינים אחרים נושלו למעשה מאזרחותם הרומאית ונשללה מהם היכולת להחזיק במשרות (היהודים היו חריג בולט שלא נכנס אליו עכשיו). הכנסיה נלחמה בדם ואש, כך ממש, במינות; זה היה חלק ניכר מפועלה בשנים 313-600.

לאורך כל שנות השפלתה ודיכויה, מחתה הכנסיה ללא הרף כנגד התועבה של העולם הרומאי, משחקי הגלדיאטורים. ב-313 הועבר לידה חלק מהכוח. ב-400 הוא הועבר לידיה רשמית. אבל, בניגוד למינות, שהמאבק האלים מולה החל מיד, המשחקים נמשכו כ-80 שנים נוספות לאחר מכן.

מדוע? משום שהם היו פופולריים עד מאד. הכנסיה לא יכלה לסגור אותם מבלי להסתכן במלחמת אזרחים של ממש (ב-532 היו סיעות הקרקס, הכחולים והירוקים, חזקות מספיק כדי לאיים על הקיסר יוסטיניאנוס איום של ממש, והוא נאלץ לטבוח בכ-30,000 מאנשיהן). אז היא הטיפה נגדם – בגלוי ולא חשש. היא גרמה לאזרחים להרגיש אשמה על עצם ההשתתפות בשפיכות הדמים הזו, ומשחקי הגלדיאטורים התאדו להם. עם החטא יכלה הכנסיה לחיות; מבחינות מסוימות, הוא אף הועיל לה. היא סיפקה פורקן לרגשות אשם. עם המינות, הערעור על הסמכות – לא.

כשתבוא ההפיכה האמונית, היא לא תסגור את משחקי הכדורגל; זה יעורר יותר מדי רוגז. היא תתחיל בסגירת חנויות בשבתות ובשינוי דרמטי של האווירה הציבורית. השינויים יפגעו קודם כל במיעוטים – קרי, לא יהודים ונשים. מעמדם של הראשונים בציבוריות הישראלית מעורער גם כך. זכויות הנשים יכורסמו באיטיות אך בהמשכיות, בעיקר באמצעות העברת יותר ויותר סמכויות לבתי הדין הרבניים ועל ידי הכנסת הסוס הטרויאני של "המשפט העברי" לבתי המשפט האזרחיים. אחרים שייפגעו יהיו כאלו שיתעקשו שלא להאמין בדמון יהווה ובחוקיו. כנגד אלה, מיעוט, תמיד אפשר יהיה לארגן אספסוף או שניים – ראו את המתרחש בירושלים – שיארגן להם את גורלה של היפאתיה מאלכסנדריה. על בתי המשפט כבר אפשר יהיה לסמוך, בהשען על הלכות "זקן ממרא" או "הלכות מוסר", שידעו למצוא פתרון לבעיה – אם בכלל יהיו מעצרים.

מי תמחה? לפמיניזם ממילא שם רע בישראל. הוא מקושר עם שמאלניות. חוץ מזה, כמו תמיד, יהיה מצב חירום ואולי איזו מלחמה או שלוש. לאף אחד לא יהיה זמן לזה, ודאי לא כשהמשיח עומד להגיע בכל רגע וההיסטוריה עומדת להגיע אל קיצה. חסרי אמונה, יאמרו לעצמם רוב היהודים, ממילא לא צריכים להיות פה; זו מדינה יהודית. הפסיכים האלה כמובן מגזימים, ומישהו צריך לעשות משהו, אבל זה ייגמר כמו בשריפת הספרים באור יהודה: ציות מוחלט לצו הברבריות, שלאחריו מלמולים מצד אורתודוקסים מתונים (וכבר לא יהיה בטוח להיחשב לאורתודוקס 'מתון') ש"מן הראוי היה למצוא דרך הרבה יותר מכובדת והגונה" להפטר מהם.

ויום אחד, כשיצא השופט דרורי מבית הכנסת אל בית המשפט, לא יהיה צורך להחליף את הטלית בגלימה.

יתכן שאנחנו עדיין מסוגלים למנוע את זה.

הערה טכנית: עקב ניתוח, שאמור להיות פשוט, יתכן מאד שזה יהיה הפוסט היחיד השבוע. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

בשבוע הבא ייערך מצעד הגאווה בירושלים. כרגיל, מוציאים רבני החרדים את השבאב לרחובות, שיהיה לו משהו לעשות בחום הקיץ ושלא יציק לנערות. כרגיל, פרנסי ירושלים מציגים נסיגה צרפתית.

נמרוד אבישר כבר ניקב ככברה את הבלון הנפוח המכונה ניר ברקת. אבל הבעיה היא לא ברקת, או הזן המשונה מאד של חילונים קנאים ששונאים ערבים שנחשבים ל"שמאל" הירושלמי. הבעיה היא של קלות ההסתה.

לפני ארבע שנים דקר החרדי ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים, תוך שהוא צועק סיסמאות ששמע מרבותיו. הבלוגר אמיר אלישע אהרוני פרסם תמונות של כרזה שפורסמה השבוע בירושלים, לקראת המצעד. שווה להתבונן בהן.

ראשית, כמובן, ברור שהמפרסמים כורכים את סגירת החניון במצעד הגאווה; הם מניחים שאם הצליחו להפוך את ברקת לסמרטוט במקרה האחד, הם יצליחו עוד יותר במקרה השני. אפשר מאד שהם צודקים, כי בקרב חלק ניכר מה"שמאלנים" הירושלמים יש הסכמה עם הימנים שמצעד הגאווה הוא פרובוקציה. ראינו את זה בעבר. אם ברקת התקפל בפרשת החניון, שהסבה לו נזק קשה בקרב מצביעיו, למה שלא יתקפל כאן?

הלאה. הכרזה קוראת לבלימת מצעד הגאווה "בכל מחיר" – כלומר, במשתמע, גם תוך הפעלת אלימות. נזכיר שלחרדים אין בעיה עם אלימות, אלא רק עם אלימות המופנית נגדם; נזכיר שבשקט, התיר ראש החרדים אלישיב את דמם של החילונים לפני כשבוע; נזכיר ששליסל הפך לגיבור בקרב החרדים והחרד"לים.

ראוי להתבונן מקרוב יותר, בדבריהם של עובדיה יוסף ומשה שטרנבוך. האחרון כינה את המפגינים "אנשי עמלק הפועלים בעצת בלעם לטמא עם קודש בעיר הקודש". על מה לעזאזל הוא מדבר? הקוד של עובדיה יוסף היה מפורש יותר: "זו ממש תועבה. כולנו פנחס".

אוקיי, כולם לפתוח את התנ"ך. במדבר, פרק כה': "א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב.  ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.  ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל.  ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח אֶת-כָּל-רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף-יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל.  ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר.  ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.  ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  יב לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.  יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן-סָלוּא  נְשִׂיא בֵית-אָב לַשִּׁמְעֹנִי." פנחס הוא הקנאי הארכיטיפי, האיש העושה את רצון האלוהים גם ברומח. מכאן הביטוי התלמודי "עושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס".

דבריו של יוסף ברורים, אם כן. מה על אלו של שטרנבוך? בפרק מאוחר יותר באותו הספר (לא: טז) נטען שכל המזימה של הוצאת נוזלי גוף מיהודים טהורים היתה רעיון של בלעם. על כן מורה משה, ברגע הומניסטי טהור, לרצוח את כל נשות מדיין, כמו גם את כל הילדים, ולהפוך את הילדות לשפחות. תמיד טוב לחזור למקורות. על הסלט המקושקש הרגיל שעשו מזה כותבי התלמוד חבל להתעכב.

כלומר, הן יוסף והן שטרנבוך מעלים באוב קנאי שדקר מנהיג ישראלי שחטא בגילוי עריות. דברים מפורשים יותר, הם ודאי יודעים, היו מאלצים את הפרקליטות לעשות משהו. ואולי לא: בהמה בשם רבקה שמעון השוותה את הפלסטינים לתולעים, וקראה – כמו משה – "לא להשאיר שום נשמה… גם את הנקבות עלינו להשמיד, שלא יישארו לנו עמותות 'זוכרות'". למרות חוקים מפורשים למדי נגד הסתה, הפרקליטות החליטה שלא לפתוח בחקירה.

האם יוסף באמת חושב, כשהוא אומר "כולנו פנחס", שעל כל עדת ש"ס הירושלמית להתייצב למצעד הגאווה כשהיא חמושה בחניתות? כנראה שלא. אולי הוא מפנטז על כך, אבל בעיקר הוא מדמגג. הוא יוצא תותח בקרב שאר הרבנים, הכי קנאי שיש. הוא בונה על כך שהחילונים לא יבינו על מה הוא מדבר.

אבל אם כמה מאנשי ש"ס אכן יגיעו חמושים, ואכן יפרעו בצועדים, יוסף לא יהיה שם. הוא לא יעמוד מאחורי דבריו. איזה בניזרי יסביר שדבריו הוצאו מהקשרם, שאנחנו לא מבינים את שפתו, ששכחנו איך להבין יהודית. הרבנים, כתבה שולמית הראבן בראשית שנות השמונים, אף פעם לא שם. לא רבני רוצחי "המחתרת", לא הרבנים שאישרו את רצח רבין, לא הרבנים שהאצילו את סמכותם על ההתנקשות בשטרנהל, וגם ליוסף יש עבר עמוס בהתחמקויות. חוסר האחריות הוא הסממן הקבוע של הרבנים: הם מפמפמים את האלימות – אבל תמיד נרתעים מלקחת אחריות עליה, מתשלום המחיר. כשאתה רואה אותם, כמעט ואתה מתקנא באיסלם הקיצוני, שלפחות ישר יותר. כמעט.

(יוסי גורביץ)

כן, לשבור: האופוזיציה סירבה היום (שלישי) להשתתף בדיוני הכנסת, וחבריה עזבו את המליאה כאיש אחד. הסיבה לכך היא הפרות חוזרות ונשנות של חוקי הממשל על ידי הקואליציה הנוכחית.

לפני כשבוע שברה הקואליציה את הכללים, כשמינתה לוועדה למינוי שופטים חבר כנסת ממפלגת אופוזיציה קטנה, אורי אריאל, במקום חבר כנסת מסיעת האופוזיציה הגדולה. כששר המשפטים הוא מינוי אישי של חשוד בפלילים, כשהנציג שלו בוועדה למינוי שופטים טוען שיש לשנות את מערכת המשפט "השמאלנית", זה שינוי מהותי. נתניהו וחבר מרעיו שיחקו לידיו של ליברמן.

הפרות נוספות הצפויות הן שינוי חוק יסוד: הכנסת כך ששאול מופז יוכל לפרוש מקדימה ולהצטרף לממשלה (החוק כבר זכה לכינוי "חוק מופז"), ושינוי החוק כך שהצעת חוק שיש לה משמעות תקציבית (קרי: כל הצהרת חוק שאיננה הצהרתית גרידא) ידרוש רוב מינימלי של 55 ח"כים.

ממשלת נתניהו ממשיכה להשתמש ברוב מקרי כדי לעוות את חוקי היסוד שלנו כמו היו פלסטלינה. היא ודאי לא הראשונה שעושה כן – זכור לרע אהוד ברק, ששינה את חוק יסוד: הממשלה, שקבע שמספר השרים לא יעלה על 18, לצרכי קואליציה קצרה במיוחד – אבל אסור לאופוזיציה לעבור על כך לסדר היום. חוקת-אוריגמי כזו יכולה להביא אותנו בקלות למצבה של איראן. וההמונים שלנו כבר מזמן לא זועמים, אלא אדישים.

עזוב אותך: איראן, האויב הגדול, רוגשת ותוססת – ולרוב הישראלים לא אכפת. מיליוני אנשים יצאו אתמול לרחובות, וחלקם נרצחו, כדי להחזיר לעצמם חירויות בסיסיות – ולהוציא כמה אנשי תקשורת, זה לא מעניין אף אחד. ראש הממשלה נתניהו יצא נלעג במיוחד בנאומו, כשהתייחס לאיראן – מבלי להתייחס למה שקרה בה ביומיים שלפני הנאום הנשכח.

משטר האייטולות הביא לאיראן, מדווח דר שפיגל, אנשי חיזבאללה מלבנון: מתקבל הרושם שהם לא בטוחים שהצבא יעמוד לצידם. מפגינים מדווחים שהתוקפים שלהם מדברים ערבית, לא פרסית. ריח 1989 נישא באוויר: אפשר לחוש את הפחד נוסח ערפדי רומניה, זמן קצר לפני שהועמדו אל הקיר והעולם טוהר מנוכחותם. אז למה פה הכל שקט?

למה? אולי בגלל התפיסה היהודית של "עם לבדו ישכון", או, בגרסה הציונית, "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". אולי, כמו נתניהו, בגלל שאיראן היא השטן הגדול שלנו ורוב הישראלים מתקשים לקלוט שיכול להיות שהוא משתנה.

אולי בגלל שזה מורכב מדי, לתפיסה לאומית שהורגלה מזה עשורים לצרות מוחין של "טוב ליהודים או רע ליהודים". וזה באמת מורכב: כשיתפזר האבק, מי שלא ישלוט באיראן ישוב להפעיל את תכנית הגרעין. יש סביבה קונסנסוס לאומי מובהק. סביר גם להניח שרוב הנהגת איראן, גם הנהגה דמוקרטית וליברלית (אם תהיה כזו), לא תאוץ להכיר בישראל או להרעיף עליה טובה. וישראלים התרגלו לחשוב שאם המשטר לא מחבק אותם מיד, סימן שהוא עוין.

ומאחר ואינם מוצאים מי "הטוב ליהודים" בסיפור – מבלי להבין שאיראן חופשית וליברלית תהיה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למזרח התיכון כולו – הם נסוגים לעמדת ה"שיהרגו אחד את השני" השמורה למצבים מביכים כאלה. עם סגולה, כן?

מהפיכה תיאולוגית קטנה: יוסף שלום אלישיב, מנהיג הציבור החרדי-ליטאי – סמכות גדולה, בהתחשב בכך שהרבנים החרדים מתיישרים על פי צוויו, וכך גם עושים הרבנים הספרדים ולעיתים קרובות גם הרבנים חובשי הכיפות הסרוגות – ביצע בשקט הפיכה תיאולוגית לאחרונה.

כידוע, יש שתי רגליים תיאולוגיות לסיבה שטרם חזינו לגל של פרעות מצד החרדים כנגד החופשיים בישראל, פרעות שהן צו הלכתי. הראשונה היא גדר "דרכי שלום", האוסרת עשיית מעשים הלכתיים אם יש חשש שהם יעוררו "איבה" – היינו, פוגרום-נגד. השניה היתה התפיסה של "תינוק שנשבה".

חילונים רבים התעצבנו, ובצדק, מהשימוש המתנשא בביטוי הזה כלפיהם. אבל הם לא הבינו שזו בעצם הגנה עליהם מפני נקמה חרדית (מפונטזת, בינתיים): הגדרתם כ"תינוקות שנשבו" אומרת שהם לא אפיקורסים שיש להשמיד אלא בסך הכל יהודים טובים שלא קיבלו חינוך נאות.

בשבוע שעבר פורסם שבצנעה יחסית, סילק אלישיב את המחסום הזה. היהודים החילונים של היום, קבע, שוב אינם "תינוקות שנשבו": במקור הביטוי התייחס לילדים יהודים שנשבו על ידי גויים, ואילו "בימינו כל חילוני יושב בין יהודים. האם אפשר לומר שאינו יודע מהי שבת? הוא לא רוצה לדעת". השאלה היא מדוע דווקא עכשיו. יכול להיות שאלישיב, מנותק כמו כל רב המוקף בחסידים, הסתנוור כמו מאיר פרוש והוא אכן חושב שהחרדים על סף ניצחון דמוגרפי, שאז תקרוס ברעם גם גדר "דרכי שלום". לתייק ולשמור. סביר להניח שיהיו התפתחויות.

לא מרגל – נוכל: אל"מ משה תמיר ממשיך למוטט את שרידי הקוד האתי של צה"ל. הוא ביקש, וקיבל, חופשה על חשבוני וחשבונך (רשמית, "חופשה בתשלום") כדי "להקדיש את כל מרצו לערעור" על הרשעתו.

כמקובל בישראל, תמיר – קצין קשוח, שכבר הספיק לסמן כמה וכמה איקסים על ילדים וחסרי ישע אחרים – מיהר להתבכיין. לדברי מקורביו (לתמיר עצמו אסור להתראיין, הוא עדיין איש קבע) הוא חש ש"העמידו אותו בשורה אחת עם מרגל, עם אנס". והוא בסך הכל רוצה, הוא מייבב – סלילה, מייבבים "המקורבים" – "שהעונש יהיה מידתי". לרגע זה נשמע כמו הרגעים הראשונים באזרחות של בוגי יעלון, עוד בכיין ידוע.

תנוח דעתו של תמיר. אילו היה מרגל, היה נכנס ל-18 שנות מאסר, רובן בבידוד. סביר להניח שחלק מהזמן הוא היה מועלם ואיש לא היה יודע לאן. סביר עוד להניח שהוא היה עובר עינויים, כמו עיזאת נאפסו, כדי לגרום לו להודות מהר יותר. אילו היה אנס, סביר להניח שהוא לא היה יוצא בעונש קל יותר משלושה חודשי מאסר (עם אופציה לניכוי שליש, כמובן).

אחרי עבירות של זיוף, הפרת אמונים, נסיון לשיבוש משפט, שימוש לרעה בפקודים ובאופן כללי התנהגות שאיננה הולמת בריון זוטר, אל"מ תמיר לא יריח את הליזול אפילו לא יום אחד. ראוי שיזכור את זה, ושלא יהפוך את עצמו לדרייפוס. ראוי להחיל עליו את הכלל: נכלת – נסעת. סע לשלום, המפתחות של הטרקטורון בפנים. הפסק להחריב את מה שנשאר מהאתיקה בצה"ל על מזבח הקידום שלך. ואם את זה אתה לא מסוגל להבין, זכור את זה: שערעור מסוגל גם להחמיר את העונש. מישהו עוד עשוי להוריד אותך לדרגת סג"מ.

(יוסי גורביץ)

דיון משונה מתנהל בימים האחרונים בארה"ב: ויכוח בין הפרשנים ג'פרי גולדברג מהאטלנטיק מנת'לי, פריד זכריה מניוזווק (שאותו מאשים גולדברג, על פניו בצדק, בציטוט ללא ייחוס של כתבה שלו), ואנדרו סאליבן (מהבלוג Daily Dish) על משמעותו של הביטוי "עמלק".

למה, לעזאזל? מפני שלפני כשבועיים פרסם גולדברג כתבה ארוכה בניו יורק טיימס אודות כוונותיו של ראש ממשלתנו כלפי איראן. ובאותה כתבה הוא מציין שאחד מעוזריו של נתניהו – הוא לא מזהה אותו בשמו – אמר לו שאם הוא רוצה להבין את עומק יחסו של נתניהו לאיראן, עליו "לחשוב על עמלק".

גולדברג זיהה, כמובן, מכרה-זהב בדמות ציטוט והפך את "איראן היא עמלק" המשתמע של עוזרו של נתניהו לחלק מהכותרת שלו. יש רק בעיה מינורית אחת: משמעותו של הביטוי. לגולדברג היא אמרה "איום קיומי"; לאנשים שקוראים את התנ"ך שלהם בלי תיווך של המתקראים חז"ל, כפי שזכריה וסאליבן עושים, המשמעות של עמלק היא "רצח עם שמתבצע על ידי יהודים כלפי חפים מפשע". זכריה ציין את הנקודה הזו, ושאל רטורית איזו מהומה היתה פורצת, אילו פקיד בכיר של נשיא איראן היה שולף איזה ציטוט מקביל שקורא לרצח עם של יהודים. הציטוט התנ"כי המדויק הוא, למי ששכח, הוא "לך והכית את עמלק, והחרמתם [היינו, השמדתם כדבר האסור בשימוש והמוקדש ליהווה – יצ"ג] את כל אשר לו. ולא תחמול עליו: והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור."

אופס! גולדברג חשף בטעות, ועוד לעיני גויים, חלק לא סימפטי של ההלכה היהודית. לא ייעשה כן במקומותינו. הוא מתחיל, על כן, בתמרון העתיק והנואש של הפרחת עשן וכזבים, שמיועד להסתיר את האמת: הוא אומר שנכון שהתנ"ך קורא להשמדת עמלק, אבל זו "מצווה לא מעשית, שמעולם לא בוצעה ולעולם לא תבוצע".

זה, במחילה, בולשיט מהתחלה ועד הסוף, וגולדברג צריך לדעת את זה. ראשית, כפי שמציין התנ"ך, "ויך שאול את עמלק מחוילה בואך שור אשר על פני מצרים, ויתפוס את אגג מלך עמלק חי ואת כל העם החרים לפי חרב [הדגשה שלי – יצ"ג]. ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" וגו'. וכידוע, שאול נענש על החמלה הזו: "ויאמר אליו שמואל: קרע יהווה את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך". (איזו דוגמא אנושית העמיד אותו "רע" אפשר לקרוא כאן: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה; וימדוד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות". בלשון בני אדם, דוד חיסל את המואבים שהגיעו לבגרות ושימר את הילדים).

המצווה להשמדת עמלק חיה ונושמת, תודה ששאלתם. בלשון הזהב של אוכל הנבלות הגדול, נאמר "וכן מצוות עשה לאבד זרע עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק', ומצוות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לזכור איבתו". על מהותם של "מעשיו הרעים", אליבא דמתקראים חכמי היהודים, של עמלק נעמוד מיד. (מן הראוי לציין שוויקיפדיה, שמצטט סאליבן בנושא עמלק, נוקטת גם היא באפולוגטיקה היהודית הרגילה, כשזרקור מוטל לעבר מה שאומרת ההלכה על היחס הראוי ללא יהודים. לטענת ויקיפדיה, הרמב"ם מאפשר לעמלקים לבחור בין קבלת שבעת דיני בני נוח ובין השמדה – וזה פשוט לא מה שכתוב במקור – וגם לא יכול היה להיות כתוב, כשהתנ"ך אומר במפורש ש"מלחמה ליהווה בעמלק מדור-דור").

ומנין לגולדברג לדעת שהוא מדבר שטויות? משום שהוא כבר נפל בבור הזה בדיוק. את אותה אפולוגטיקה עצמה על דיני עמלק הוא פיזר לקוראי הניו יורקר ב-2004. הוא ראיין שם את בנצי ליברמן, אז יו"ר מועצת י"ש, שאמר לו ש"הפלסטינים הם עמלק", ואת משה פייגלין, שאמר לו שלמרות שאין לו הוכחות גנטיות, "הפלסטינים מתנהגים כמו עמלקים".

את העובדה הזו, כמו חלק ניכר מהעובדות בפוסט הזה, אני חייב לספרו המופתי של אליוט הורוביץ, Reckless Rites: Purim and the Legacy of Jewish Violence. הורוביץ, ביושר נדיר בקרב חוקרי יהדות, לא מוכן עוד להמשיך את ההתפתלויות והשקרים סביב מה שנאמר בהלכה. הוא עוקב יפה על הפתיחות היחסית במחקר במאה ה-19, ועל האופן בו הוא נסגר בבהלה מתחילת המאה ה-20 והלאה, במיוחד מאז השואה.

אז מה, בעצם, אמרו המתקראים חז"ל על עמלק?

* * * * *

בשנים האחרונות נולד מנהג מרגיז של התחנפות, במסגרתו הולכים חילונים ל"תיקון שבועות", כשאין להם מושג על מהותו של התיקון המקורי – הכשרת הזיווג בין החלק הזכרי והנקבי של האלוהות היהודית – וקוראים חלקים שנבחרו בקפידה מן הקורפוס היהודי, שמטרתם היא למלא אותם בשביעות רצון של "יש חוכמה ביהדות" ו"גם אנחנו יהודים טובים". בשאר השנה הם יכולים להמשיך להעלות את מס נחיתותם ליהודים האמיתיים.

עם הבהמה במלוא תפלצתה, כמובן, לא מפגישים אותם. אז הנה שירות לציבור. מה היה חטאו הגדול של עמלק? בספר שמות וספר דברים מדובר בעצם באיזה שבט מדברי שצץ משום מקום, ניהל קרב קטן ונעלם. על זה מכריזים על רצח עם, ועל מלחמה לדורי-דורות של יהווה בעמלק?

ובכן, בספר דברים מתוארת ההתקפה של עמלק במילים "ויזנב בך". חלק מהרבנים פירשו את המילה "זנב" – שבלשונם-שלהם הפכה למילה צנועה לפאלוס – כך שלטענתם, העמלקים סירסו את בני ישראל שלכדו, ולאחר מכן השליכו את אבריהם הנימולים השמימה. אחרים מהם טוענים שהעמלקים ביצעו בבני ישראל שברשותם מעשה סדום (הורוביץ, 112). הפרשנות הזו הגיונית, בהתחשב בכך שהרבנים סברו גם שכאשר "שיסף" שמואל את אגג, הוא למעשה סירס אותו. על פי גירסה אחרת, שמואל קשר את אגג לארבע בהמות, וקרע אותו כך לגזרים (שם, 111).

אשר ל"זנב" כפאלוס, היצירתיות של כותבי התלמוד לא עצרה בסירוס או מעשה סדום שגרתי: לטענת חלק מהם, הסיבה שוושתי סירבה להופיע בפני אחשוורוש היא שהמלאך גבריאל הצמיח על גופה אבר מין גברי (שם, 61). למקרא המעשה המגונה הזה בטקסט המקראי – היו רבים אחרים, כשהנפוץ שבהם הוא טענה של הרבנים החסודים שוושתי אמורה היתה להופיע בעירום לפני המלך – נאלץ אחד ממלקטי האגדות היהודיים במאה ה-19 לעבור ללטינית: venit Gabriel et fecit ei membrum virile. בכך, כמובן, הלך בעקבות הרבנים עצמם, שאסרו על תרגום דברים מביכים – בהניחם שהקורא הפשוט הוא שוטה גמור. הורוביץ מציין (שם, 62) שהאגדה התלמודית הזו, שזכתה לתפוצה רחבה, הפכה למוקש לבחורי הישיבה ששיחקו את דמותה בפורים-שפיל במאה ה-19.

אגדה אחרת על ושתי מציינת שהיא באה על עונשה הראוי, משום ש"נהגה להפשיט את בנות ישראל ערומות ולאלץ אותן לשרת אותה בשבת". אבל אם נתחיל לציין את ים הפיגולים הממלא את התלמוד – מהתפיסה שילדה בת שלוש יכולה ליהנות מיחסי מין, ממדידת המרחק בין שדיהן של נשים שמאפשר את גירושן המיידי ללא זכויות, שבעל אוב איננו יכול להושיב שד על אבר מינו בשבת, ועוד ועוד – הרי שלא יישאר לנו זמן לעסוק במשהו שאיננו הבל, שטות ורעות רוח.

* * * * *

והנה דברי ההבל האלה שבים אלינו שוב, והפעם כמדיניות. הורוביץ ציין שהסיבה לכתיבת ספרו היא שרוח עמלק שבה ועולה מן האוב. המצווה העתיקה, והשעשוע שבהדבקת כינויי "עמלק" לעמים שונים ואף ליהודים, היתה לא מזיקה, יחסית, כל זמן שלא ניתן כוח בידי המאמינים בה. בארבעים השנים האחרונות, שחררנו את השד וחימשנו אותו.

אינני יודע מי הוא יועצו של נתניהו שדיבר על "עמלק", אבל אני יודע שנתניהו מקיף עצמו בחובשי כיפות. האיום שבמושגים היהודיים החל לשחק תפקיד פוליטי, ממשי. ספק אם נתניהו עצמו רוצה להשמיד את האיראנים כולם, ללא חמלה, "מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור". הוא בכל זאת התחנך במקומות מתורבתים, ולא על ידי חובשי כיפות. אבל אחד מיועציו של ראש ממשלה של מעצמה גרעינית, שכבר איימה על איראן, בהחלט חושב שמלחמת השמדה כנגד איראן נמצאת בתחום האפשרויות – והוא נתמך בכך על ידי חלק ניכר מהאוכלוסיה. ארס ארוך שנים מפעפע בגוף הפוליטי שלנו, ועכשיו הוא סמוך מאד לראש הממשלה. די בכך כדי לגרום לכל אחד לפחד.

(יוסי גורביץ)

ברבנות הראשית הביעו היום (ג') אי נחת חריפה מסירובו, שהוגדר כבוטה וכחורג מכללי הטקס, של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לעבור ברית מילה בעת ביקורו בהיכל שלמה. בכיר ברבנות אמר לחדשות רשת ב' ש"ראו את הסלידה והאימה על הפנים שלו. הוא לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא מתעב נימולים. זו אנטישמיות בוטה, במיוחד מצד מי שהיה חבר במפלגה הנאצית בימי נעוריו".

טוב, זה עוד לא קרה. אבל קרו דברים משונים אחרים. מי אמר שלא השתלבנו במרחב? למדנו היטב מאחינו בני עדות הקלאצ' איך לייצר תקרית מכלום. הבלוגר המופלא שהגיח ונעלם, The Religious Policeman, כתב פעם את טבלת "רמת העלבון המוסלמי". אולי צריך לארגן אחת כזו גם לקהילה היהודית של ישראל. נראה לי שכרגע אנחנו בשלב Elevated בטבלה. כתריאליבקה כמרקחה.

* * * * *

יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, מחה על כך ש"לא היתה התייחסות ישירה להכחשת השואה" בנאומו ביד ושם של האפיפיור. שלו מיהר לכסת"ח, ואמר כי "אמנם הוא התייחס לכך שאסור להכחיש ולגמד את סבל הקורבנות, אך הוא לא השתמש במילים באופן סצפיפי". בנדיקטוס אמר במהלך הטקס, בין השאר, את המילים הבאות (המופיעות באותה כתבה ממש): "מי ייתן ושמות הקורבנות לעולם לא ייכחדו, זכרם לא יומעט או יישכח". אם אבנר שלו רוצה התייחסות מפורשת יותר, אולי כדאי שבפעם הבאה יציע לאפיפיור לקרוא נאום שהוכן מראש על ידי יד ושם. רגע, למה לעצור שם – אפשר להציע את הטקסט לכל ראש מדינה מבקר (וכל ראש מדינה מבקר חייב לעבור ביד ושם), וכל מי שיעז לחרוג ממנו ייחשב מיד למין, ויועבר ישירות לטיפולו של ישראל לאו.

אחחח, ישראל לאו. הצבוע הידוע – האיש והמעטפות – היה תוקפני אף יותר. הוא ציטט נקודה שלכאורה עומדת – בנדיקטוס, לטענתו, התייחס לקורבנות השואה כאל "הרוגים" ולא "נרצחים", אבל הייתי רוצה לראות את המקור – ומשם התקפל ישר לעמדת הקורבן הקבועה שלנו. "על האפיפיור היה להדגיש את מספר הקורבנות", ייבב, "לא היו מיליוני נרצחים, היו שישה מיליון יהודים שנרצחו".

יסלח לי כבוד אוסף המעטפות, אבל זו הכחשת שואה. כ-5.7 מיליוני יהודים נרצחו על הנאצים. כ-20 מיליוני רוסים נרצחו גם הם על ידם. 6,123,000 פולנים – מחציתם לא יהודים – נרצחו על ידי הנאצים, רבים מהם באותם מחנות השמדה ממש. האינטליגנציה הפולנית נערפה במכוון; רבים מחבריה היו כמרים. המטרה היתה להשמיד כל פולני שיכול לגלות התנגדות ולשעבד את השאר. כ-1.7 מיליוני יוגוסלבים מתו במהלך המלחמה, מספר גדול עד להדהים שלהם היו אזרחים. הם לא יהודים, אז מבחינת לאו הם גם לא בני אדם.

מה שלא ברור, מתוך ההשתפכות הזו של לאו, היא מה הוא רוצה. בנאומו ביד ושם – עדיין מאותה כתבה בנרג – אמר בנדיקטוס ש"באתי לעמוד בשתיקה ליד אנדרטה זו, שהוקמה כדי לכבד את זכרם של מיליוני יהודים שנהרגו בטרגדיה נוראה ואיבדו את חייהם, אך לא איבדו את שמם". ההדגשה שלי. שוב, מה לאו רוצה? שבנדיקטוס יקריא הודעה לעיתונות של היחצ"ן של יד ושם?

לאו אמר עוד שהוא "נפגע" מכך שהאפיפיור "לא התייחס לזהותם של הרוצחים בשואה". אם לאו חושב שראש הכנסיה הקתולית צריך לצאת בהתקפה על גרמניה, 65 שנים כמעט אחרי המלחמה, אולי כדאי שיאמר זאת במפורש – וגם ינמק. עוד הוסיף לאו ש"הפריעה לי אי השתתפותו של האפיפיור בצערו של העם היהודי ששכל את בניו. אני לא מבקש סליחה, אני מבקש השתתפות בכאב ובצער." לרגע אתה חושב שלאו מתמודד על פרס פילסודסקי לפולניות, ואז אתה נזכר שעוד ארבעה ימים הוא יצטרך להגיע לבית הכנסת שלו ולהסביר איך לחץ לאנטישמי הנוצרי הזה את היד. לאו, בקצרה, מדבר אל קהל-הבית שלו – ועושה את זה בשמנו.

לאו אולי לא מבקש סליחה, אבל יש נקודה אחת שמשום מה לא מוזכרת בתוך כל הבלגאן: שהוואתיקן התנצל רשמית, ב-1998, על אזלת ידה של הכנסיה במהלך השואה. מה עוד הוא רוצה?

* * * * *

ההיסטריה לא הוגבלה ללאו. אורן פרסיקו פרסם ב"עין השביעית" סקירה מוצלחת של התגובה העיתונאית. בכל זאת, ראוי להתייחס לשני פרסומים נוספים.

האחד הוא המאמר המשונה מאד שפרסם היום ב-ynet ליאור אלפרוביץ, המתואר כ"מרצה להיסטוריה של השואה". לדבריו, כאשר השתמש בנדיטקוס במילה Holocaust, הוא חושב על המונח הראשוני של המילה – המונח היווני – המציין קורבן שמכולה באש. מכאן קופץ אלפרוביץ' למסקנה המשונה שהנוצרים חושבים ש"היהודים, שבמשך אלפיים שנים היו עיוורים לאמת הנוצרים, סופם שגופם השרוף הועלה כקורבן על חטא זה". וכדי שאף נוצרי לא יצליח להתחמק מההאשמה הזו, מציין אלפרוביץ' שהם חושבים זאת "גם אם באופן בלתי מודע". לך תתווכח עם זה.

איפה להתחיל? ראשית, המונח holocaust שימש לציון אסונות עוד קודם לרצח העם שביצעו הנאצים, ולא רק לציון קורבנות גדולים. למעשה, הביטוי "שואה" שימש במובן דומה. טשרניחובסקי, בתרגמו את הומרוס, מדבר על פיראטים כעל

ליסטים הנדים על מרחבי ימים, ומסכנים

את נפשותיהם להם ושואה בכפם לגברים… (אודיסיאה, שיר שלישי, 73-74).

היום הוא כנראה היה מואשם בהכחשת שואה, או משהו. להשוות סתם פיראטים לשואה?!

שנית, ולא פחות חשוב, בנדיקטוס לא אמר Holocaust בנאומו. הוא אמר "שואה". בעברית. ככה שכל התזה על כך שכל הנוצרים חושבים על היהודים כקורבן-אכול-אש ראוי עפה מהחלון.

המאמר השני הוא ההשתלחות הפרועה של גיא מרוז בנרג היום, שספק אם היתה עוברת עורך – אפילו במעריב – ביום רגיל. כל מילה מיותרת. ומילא מרוז – תראו את הטוקבקים. בעצם, אולי לא כדאי.

* * * * *

מותר וצריך לתהות מה מקורה של כל ההיסטריה הזו. מותר לתהות אם עדיין מדובר ביהודים, או שמדובר בכת מינות חדשה, המינות ההיטלריסטית, שקובעת כי יהודי הוא מי שאדולף היטלר ראה כיהודי, וש"חייב כל יהודי לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ", כדברי ראש אכ"א לשעבר. צריך לתהות אם הזהות היהודית הישראלית הפכה את כל ההיסטוריה שלפני 1933 לסרח עודף, שכל מהותה מתמצה בפחד מהזאב הנאצי הגדול שאורב מחוץ לישראל, בתפיסה שכל הלא יהודים נאצים או נאצים בפוטנציה, ובכך שצריך להכות קודם – חזק, מהר ועדיף בכמה שפחות אלגנטיות.

הם שואבים עונג מיוחד מכך שהם יכולים לומר שבוויכוח בין הליברלים, שטענו שיהדות היא בחירה, ובין היטלר – ניצח האחרון; שנצחונו עומד לעולם ועד; ושעל כן כל נסיון להתנער מהזהות היהודית הכפויה יסתיים בתא גזים. שלל וריאציות על התמה הזו מופיעות ללא הרף בשיח הישראלי.

ההיטלריסטים – היהודים שמהותם נשאבת מהיטלר – מוכיחים שהנזק שהצליחו הנאצים לגרום היה גרוע משחשבו. הם אולי הרגו שליש מבניו של דור אחד, אבל הרעילו שלושה דורות לפחות, והעבירו את הארס המחשבתי שלהם הלאה. השואה היא הפולחן, אושוויץ היא המקדש – וכל מתנגד הוא היטלר.

"היטלר כבר מת", כתב עמוס עוז למנחם בגין בשיאה של מלחמת לבנון הראשונה. כמה שהוא טעה. אין אדם חי יותר בישראל מאדולף היטלר. כל כך הוא חי, שאפילו ראש הכנסיה הקתולית – האויבת העקשנית של תורת הגזע, הכנסיה שסירבה להסגיר יהודים שהתנצרו, שהיתה מכשול כה כבד עד שהיטלר פינטז על תליית האפיפיור המושמץ של זמנו – נתפס כאן דווקא כיורשו של הפיהרר. מה זה משנה, כולם גויים. הלכה שעשיו שונא ליעקב.

היטלר היה מתקשה לנסח זאת טוב יותר.

(יוסי גורביץ)

ביקורו הקרוב של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ממשיך להדגים את הארס שמפעפע בעורקיהם של היג"עים (יהודים גאים עילגים). הוא גם מספק דוגמית קטנה למהותה של מדינת ישראל: היום (א') קרא שלום דב וולפא, רב בכיר בחב"ד, לרבנים שלא להפגש עם האפיפיור. לוולפא, פרובוקטור עם קבלות שגם נחקר בחשד להסתה, לא קרה שום דבר – ובצדק, כמובן. זו זכותו החוקית. אבל שני ערבים ישראלים, שחילקו כרוזים הקוראים למחאה כנגד ביקור האפיפיור – כנראה שהם לא שכחו לו את ציטוטיו מכתבי הקיסר הביזנטי מנואל השני, וגם זו זכותם – דווקא נעצרו. מי אמר "מדינת כל יהודיה" ולא קיבל? (תודה לנמרוד אבישר על הטיפ).

קל לשנוא את בנדיקטוס ה-16. הוא גרמני, בתור התחלה. פחות או יותר כל מתנגדי האפיפיור ציינו את העובדה שהוא היה חבר בנוער היטלר – מבלי לציין את העובדה הנוחה פחות שאביו איבד את עבודתו בשל התנגדותו למשטר הנאצי, ותוך התעלמות מהעובדה שכאשר צורף יוזף רצינגר לנוער היטלר, ההשתייכות הזו כבר היתה בגדר חובה. מציינים את העובדה שהוא שירת בוורמאכט, ושוכחים לציין שהוא ערק – פעולה שהיתה כרוכה בסיכון, שכן בפרפורי הגסיסה של המשטר, הוא עדיין מצא זמן ואנרגיה להוציא להורג אלפי עריקים. (ברטולד ברכט אפילו כתב על כך גרסה מודרנית של "אנטיגונה", שבו מנסה הנערה האמיצה להסיר את גופתו של אחיה העריק, שנתלה – כמקובל – על פנס חשמל מול ביתה).

אבל האנשים שמוחים היום – בתמיכתם הנלהבת של יג"עי הטוקבקים – כנגד ביקורו של האפיפיור, מחו לפני תשע שנים גם בעת ביקורו של קודמו. קרול יוזיף ווטילה לא היה גרמני, הוא היה קורבנם; אבל המחאה כנגד איש הוורמאכט לשעבר דומה מאד למחאה כנגד מי, שככומר צעיר נשא על כתפיו נערה, ניצולת מחנה, שלא יכלה עוד ללכת.

אלא שהיום, מאחר והתדרדרנו מאד בתשע השנים האחרונות, הרבנים ויג"עיהם קולניים הרבה יותר. ואל שאר התלונות הקבועות חוזרת, שוב ושוב, עלילת המנורה.

* * * * *

בשנת 70 לספירה כבשו צבאותיו של טיטוס פלאוויוס אספאסינוס את ירושלים והחריבו אותה עד היסוד. הם הותירו רק שלושה מגדלים עומדים, ונשאו איתם אלפי שבויים ושלל רב. הללו, כמקובל, הוצגו בתהלוכת הנצחון של טיטוס, שתשע שנים לאחר מכן יירש את אביו כפרינקפס. מיד לאחר התהלוכה, הוצא להורג שמעון בר גיורא – וכתובת מציינת את מותו של "סימון בר גיורא", בין שאר הרוגי מלכות, סמוך לפורום. יריבו המר, יוחנן מגוש חלב, נכבש לעבדות בספינות המלחמה. אלפים אחרים הושלכו לחיות או נשלחו לחיי עבדות מרה. היו מהם, ככל הנראה, שבחרו במוות על פני עבדות – הדי סיפורים רבים בתלמוד מעידים על כך.

 אבל הסמל הוויזואלי של החורבן היתה המנורה, שהונצחה על שער טיטוס כשהיא נישאת על ידי חיילים רומאים בתהלוכת הנצחון. היהדות האורתודוקסית העדיפה להתמקד בסמלים אחרים – למשל, המשיח היושב כמקבץ נדבות בשערי רומא. הציונות, שלא היה לה כל עניין בקבצנים מיתולוגיים, ושנזקקה לסמלים רומנטיים, החזירה את המנורה למרכז התמונה. לא במקרה היא סמל מדינת ישראל: היא הסמל של המשך הקיום.

ובין 70 לספירה ל-1948 – חושך ואפלה. ועכשיו עולות שוב ושוב הקריאות לאפיפיור "להשיב את המנורה", שכביכול מוחזקת בוואתיקן.

* * * * *

אבל בכל זאת קרו כמה דברים באותה תקופת חושך ארוכה. ב-410, למשל, בזזו הוונדאלים הוויזיגותים את רומא, ונשאו משם אוצרות רבים. חלק גדול מאוצרותיה הגדולים של רומא הותך פשוט למתכת יקרה; גורל דומה פקד את האוצרות שבאתונה ובדלפי. אבל את המנורה הם שמרו, ככל הנראה, ונשאו אותם איתה לקרתגו.

ב-534 הצליח הגנרל הביזנטי המרשים בליסאריוס להשיב את צפון אפריקה – לשעה קצרה – לידיה של רומא השניה, קונסטנטינופול. היסטוריון החצר שלו, פרוקופיוס, טוען (בספרו "על המלחמות") שבמהלך מסע הנצחון של בליסאריוס על הוונדאלים, נישאו גם "אוצרות היהודים, אשר טיטוס בנו של אספאסינוס, יחד עם אחרים, הביא לרומא לאחר לכידת ירושלים".

העדות של פרוקופיוס בעייתית, מכמה סיבות. ראשית, הוא מדבר על "אוצרות", אבל איננו מפרט אותם; אין לדעת מה קרה למנורה, למשל, ואם היתה בין הכלים שנישאו במסע הנצחון. שנית, הוא מוסיף סיפור מפוקפק, על פיו יהודי פנה אל אחד ממקורבי הקיסר, והמליץ לו בעדינות שלא להכניס את האוצרות לארמון, שכן בגללם "לכד גיזריק [המלך הוונדאלי שהביס בליסאריוס – יצ"ג] את מקומם של הרומאים, ו[בשלם] כבש כעת הצבא הרומאי את מקומם של הוונדאלים". פרוקופיוס נכשל כאן: לוכד רומא לא היה גיזריק, אלא אלאריק, כ-120 שנים קודם לכן. היהודי מציע, על כן, לשלוח את האוצרות למקומם הראוי – ירושלים, כמובן – והקיסר המבוהל יוסטיניאנוס ממהר להסכים.

הסיפור בעייתי מאד. ירושלים היא עיר נוצרית לחלוטין בשלב זה, וכניסת יהודים אליה אסורה. מדוע ינסה יהודי לשלוח את כלי הקודש דווקא לשם? מדוע לא ינסה, למשל, לפדות אותם? מדוע יסכים קיסר שטוף באהדת רליקות קדושות להפרד מכמה מהיותר חשובות שבהן? יתר על כן, ראוי להזכיר שפרוקופיוס שנא את יוסטיניאנוס ואשתו, הקיסרית תיאודורה, שנאת מוות, וב"היסטוריה הסודית" שלו האשים אותה בכך שהיתה יצאנית ואותו בכך שהיה בן שטן, פשוטו כמשמעו. יוסטיניאנוס מוג הלב של "המלחמות" מזכיר במידה חשודה את יוסטיניאנוס של "ההיסטוריה הסודית".

סביר שאוצרות כלשהם מבית המקדש השני אכן נישאו באותה תהלוכה – יותר מדי אנשים חזו בה, מכדי שפרוקופיוס יוכל להמציא סיפור כזה ללא חשש – ואולי גם המנורה היתה שם. אם אכן היתה שם, ולא הותכה על ידי הוונדאלים ב-410, היא מעולם לא נראתה שוב. אם אכן הגיעה לירושלים, אין שום תיעוד על כך – וקשה להניח שאירוע כזה לא היה מתועד. ב-614 אובדת ירושלים לביזנטים לנצח: צבא פרסי, מלווה במתקוממים יהודים מהגליל, כובש אותה. היהודים טובחים בנוצרים ומשמידים את הכנסיות – אומדנים, מופרזים בעליל, מדברים על 90,000 נטבחים; אומדנים נמוכים יותר מדברים על כ-23,000 – ואלו עובדות שההיסטוריה הרשמית של ישראל (כפי שמתאר יפה אליוט הורוביץ בספרו Reckless Rites) עושה ככל יכולתה לטשטש. על פי אגדה, היהודים זוכים בשלטון בירושלים במשך שלוש שנים. כעבור 20 שנים היא נכבשת על ידי המוסלמים. למנורה אין זכר – לא בעת כיבוש העיר על ידי הפרסים, לא בעת החרבת הכנסיות והטבח על ידי היהודים, ולא בעת הכיבוש הערבי. המנורה, כמו "הצלב הקדוש", יוצאת מההיסטוריה – אם בכלל היתה חלק ממנה אחרי 410 – עם כיבוש ירושלים, ולכל המאוחר עם כיבוש ביזנטיון על ידי הצלבנים ב-1204.

* * * * *

כל זה הוא קצת יותר מדי היסטוריה ליג"עים. ביזנטים, רומאים, וונדאלים, פרסים, ערבים – מה זה משנה, כולם גויים. בשילוב מוזר עם דן בראון ותיאוריות קונספירציה אחרות, הם מעדיפים להעליל על הוותיקאן שהוא מחזיק באוצרות יהודיים בזוזים, ובאוצרות הסימבוליים ביותר. בירור העובדות הללו לקח לי חמש דקות בדיוק. נכון שיש לי הבנה מסוימת בהיסטוריה ביזנטית, ואני מכיר את פרוקופיוס, אבל גרסה מקוצרת אפשר למצוא גם בוויקיפדיה.

מדוע, אם כן, מצליחה העלילה הזו כל כך? אולי בגלל שיש מי שמחפש עוד שמן למדורה הישנה, ויש מי שכל מהותם היא מסע נקמה ארוך כנגד ההיסטוריה.

(יוסי גורביץ)

ביקורו של בנדיקטוס ה-16 בישראל הוא אספקלריה מאירה, שדרכה אפשר לבחון את האפולוגטיקה הקבועה על הגזענות היהודית: היהודים, אומרים לנו, הם רחמנים בני רחמנים, ואם נפלו לגזענות הרי זה רק בגלל המצב הבטחוני. שנאת הערבים הנפוצה בקרב אחינו היהודים, אומרים לנו, נובעת אך ורק מהמצב הבטחוני. אילו לא היה מצב בטחוני, לא היתה גם גזענות. זו, אם כן, גזענות של זמן מלחמה, ואף שיש לגנות אותה ולהלחם בה, יש להבין את הלוקים בה. מלחמה משבשת את המצפון.

או שלא.

* * * * *

מועצת הרבנות הראשית קיבלה היום החלטה, הקובעת שמסירת "חלק או נכס מארץ ישראל" לידי הוואתיקן "אסורה על פי ההלכה", והורו לממשלה באופן שאיננו משתמע לשני פנים כי עליה "להפסיק לאלתר את כל המגעים בעניינים אלו".

שווה, אגב, לעקוב אחרי שמות הרבנים המעורבים: יעקב שפירא, בנו של הרב הראשי לשעבר אברהם שפירא; שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, בנו של מרדכי אליהו; יצחק פרץ, לשעבר שר מטעם ש"ס; יהודה דרעי, אחיו של אריה דרעי (שהורשע, בין השאר, בהעברת כספים לעמותה של יהודה); ושמחה הכהן קוק, נצר ל. סתם, לפעם הבאה שאיזה חובש כיפה יטען בפניכם בפנים רציניות שמערכת המשפט הישראלית היא אוליגרכיה. מתקבל הרושם שצמד המכשפים הראשיים נעדר מהדיון, שכן הם עשויים לעמוד בעוד שבוע במצב הלא נעים שבו עליהם לברך את בנדיקטוס.

נימוקי החלטתה של המועצה לא פורסמו בוויינט, אבל לא קשה לעמוד עליהם. אין כאן, כמובן, שום טיעון בטחוני. חובשי הכיפות הסתתרו מאחורי טיעונים כאלה במשך 20 השנים האחרונות, כשהנימוק העיקרי שלהם הוא שעל פי ההלכה יוצאים למלחמה בשבת בערי ספר "אפילו על עסקי תבן וקש". מאחר והקש היחיד שהאפיפיור צפוי לבקש הוא קש-שתיה, ומאחר ואנשי המשמר השווייצרי לא מסכנים את שלום ישראל אפילו אליבא דשמואל אליהו, כנראה שזה לא העניין.

אז אם מה נשארו? מה הבסיס ההלכתי? איסור "לא תחנם". מקורו, כרגיל, בחוסר ההבנה הבסיסי של כותבי התלמוד בעברית מקראית. בעוד שהפסוק "החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחנם" אוסר בפשטות על חנינה, המכשפים מהדורות הקודמים העדיפו לעקם אותו ולפרש את האיסור "לא תחנם" כך: "לא תיתן להם חניה בקרקע" – חל איסור על מכירת או השכרה של קרקע בארץ ישראל לנוכרים; לא תיתן להם מתנת חינם; ו"לא תיתן להם חן" – איסור על דיבור בשבחם של לא-יהודים.

ובלשון הזהב של הרמב"ם:

"א אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה, כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה–שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה, או ייהרגו.  ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם".  לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר, לא יעלנו; ראהו לקוח למות, לא יצילנו.  אבל לאבדו בידו, או לדוחפו לבור, וכיוצא בזה–אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה.

"ב במה דברים אמורים, בגוי.  אבל מוסרי ישראל, והמינים, והאפיקורוסין–מצוה לאבדן ביד, ולהורידן עד באר שחת:  מפני שהן מצירין לישראל, ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו, וצדוק ובייתוס ותלמידיהם–"שם רשעים, ירקב".

"ג. מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה, אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה–מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.  וגר תושב–הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם.

"ד. אין מוכרין להם בתים ושדות, בארץ ישראל; ובסוריה, מוכרין להם בתים, אבל לא שדות.  ומשכירין להם בתים בארץ ישראל, ובלבד שלא יעשם שכונה–ואין שכונה, פחותה משלושה…

"ו. וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו; קל וחומר שיספר בשבח מעשיו, או שיחבב דבר מדבריהם:  שנאמר "ולא תחונם" – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים…

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין ביד עניי גויים בלקט שכחה ופיאה, מפני דרכי שלום.  ושואלין בשלומן, ואפילו ביום אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלין להן שלום, לעולם.  ולא ייכנס לביתו של נוכרי ביום אידו, ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה וכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים האלו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל לבין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה.  אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו…". ההדגשות שלי.

אני מתנצל על הציטוט הארוך הזה, אבל אני חושב שיש בו טעם. אלו מכם שהשם "שמואל אליהו" ואיסור על השכרת דירות לנוכרים גורם לאיזה פעמון לצלצל במוחם, לא טועים: החומץ נחקר לפני כמה שנים בחשד להסתה לגזענות, משום שפסק שאין להשכיר דירות לסטודנטים ערבים. התיק נגדו נסגר, כמובן. המדינה לא מתעסקת עם רבנים. לא כאלה שהם חלק מהאוליגרכיה, על כל פנים. ראוי לציין שבעוד שהרמב"ם מדבר במפורש על עובדי עבודה זרה בפסיקה שלו, ולשיטתו נוצרים הם עובדי עבודה זרה בעוד שמוסלמים הם "מייחדים" – פסיקה שאפשר שהושפעה מהעובדה שהוא עצמו נאלץ להתאסלם – הרי שאליהו מרחיב אותה גם למוסלמים. נוצר כאן מיזוג בין הגזענות ההלכתית הנקיה ובין הגזענות העממית.

מיד, כמובן, תקום בריגדת ההגנה על האורתודוקסיה היהודית, שתטען שמדובר בטקסטים עבשים שאין להם שום קשר למציאות המודרנית. נניח עכשיו לשאלה מדוע חילונים מובהקים לכאורה נחלצים תמיד להגנה על אויביהם בנפש (ראו סעיף ב', למעלה) משום שנראה שהיא לקוחה מתחום בריאות הנפש; נציין חדות שהפסיקה הזו הדהדה, היום, במדינת ישראל, בפסיקה של הגוף ההלכתי הגבוה ביותר המוכר על ידי המדינה. זו איננה אות מתה. היא היתה אות מתה רק "בזמן שגלו ישראל בין האומות, בזמן שיד הגויים תקפה". הקמתה של ישות מדינית יהודית החייתה אותה, והעניקה נשק גרעיני בידי מדינה שהאידיאולוגיה הרשמית שלה היא שנאת המין האנושי.

יודגש שוב שלא מדובר בכמה מדובללי-גבעות או איזה רב נידח מהתנחלות יד גולית: זו פסיקה של הרבנות הראשית בישראל. מדובללי הגבעות עושים את שלהם, כמובן. בעוד האפיפיור מודיע שהוא מגיע כ"צליין של שלום", כביקור ב"ארץ הולדתו, מותו ותחייתו של אלוקינו" (כך טמקא. מתי, לעזאזל, החליפה המילה 'אלוקים' את המילה 'אלוהים' גם בתקשורת החילונית?), מיהרו דב ליאור וחבר מרעיו להצהיר על כך שהמלחמה עם הנצרות נמשכת, וסיעת האיחוד הלאומי נקראת להחרים "כל אירוע שיש בו נתינת כבוד או הערכה לאפיפיור, או לנצרות בכלל". בכנסת, לא פחות, נערך דיון שבו השתתפו אנשי הימין, ובו דנו באפשרות לקריאה לחיילי צה”ל לסרב לאבטח את האפיפיור. נזכיר, שוב: האפיפיור איננו סכנה בטחונית. הקריאה לסירוב לא נובעת מטענה בטחונית כלשהי. היא באה מתוך תפיסה דתית טהורה.

מדובר, נזכיר, באנשים שלא נתקלו בנוצרים – אלא אם הם ירקו על אותם נוצרים ברחובות ירושלים. השנאה לנצרות, זכר התבוסה הגדולה ההיא לאחות הצעירה-במעט במאבק על דעת הקהל, שעה "שלא נשאר ביהודה אחד מעשרה" – דברי הירונימוס – בשל גל ההתנצרות הענק של המאה הרביעית, היא כבר בלתי נפרד מהיהדות. זה המצב כבר 1,700 שנים בערך, רוב שנות קיומן של הנצרות והיהדות.

על רפיסותה של ממשלה, שעוברת לסדר היום על כך שפקידים ממומנים קמים על נבחרי הציבור ומתיימרים להתערב בעניינים הנתונים רק להם – מיותר להרחיב את הדיבור. אין בישראל, ולא היתה מאז בן גוריון, ממשלה שתעז להודיע לרבנים שהם מתבקשים לסתום את הפה, לעסוק בענייניהם – ולא, יודחו בהליך משמעתי כפקיד שסרח. פקידי ממשלה שבמוצהר עוסקים בעניין שאין פוליטי ממנו, ובניגוד למה שנראה כמו עמדת הממשלה – התרגלנו לקבל את זה מצה"ל. עכשיו, כנראה, מגיע גם תורם של הרבנים.

* * * * *

אילו היתה שנאת הזרים היהודית תוצאה של מאבק אלים עם הפלסטינים, פסיקה כזו – שכרגיל, לא עוררה כל הד בתקשורת הישראלית– היתה משונה ולא סבירה. היות והפסיקה הזו צצה, פתאום וללא פרובוקציה נוצרית מיוחדת, האפולוגטיקה המקובלת על שנאת האדם הזו נראית מגוחכת. מי שיודע שעצם קיומם של נוצרים הוא פרובוקציה בעיני האורתודוקסים – על אחת כמה וכמה במקום שבו אמורה היתה יד היהודים להיות תקיפה – לא היה מופתע כלל.

יצוין שהרבנים יודעים את נפש בהמותיהם: התמיכה בפסיקה בקרב הטוקבקים היתה רחבה מאד. האספסוף היהודיסטי, שכל יתרונו על הערבי או הנוצרי הוא יהדותו (שאותה אינו מכיר), אוהב מאד פסיקות כאלה. הן משפרות את האגו שלו. הוא יתמוך בהן ללא היסוס, משום שבניגוד למליצות על "דת הנביאים", היהדות תמיד בחרה במסלול של "אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם" ולא של "חביב אדם שנברא בצלם".

קיר הברזל שבין המציאות ובין היהדות נסוג עוד קצת. מי שמכיר את שטף הדיבורים על "ערב רב" בקרב חובשי הכיפות, לא יופתע אם וכאשר יורד איזה אפיקורס, או מין, "אל בור שחת": הם כבר רצחו יהודים. הם ירצחו עוד.

הערה מנהלתית קצרה: באיחור ניכר, כולו באשמתי, הנה הקישור להקלטה של הרצאת מלחמת האזרחים.תודתי נתונה לשי אלקין על עזרתו.

(יוסי גורביץ)

שלשום (שישי) ירו אנשי החמאס עוד רקטת קסאם לעבר ישראל. למרבה הפאדיחה, הרקטה – שמטרתה היתה הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית בישראל – בחרה לפגוע דווקא במבנה צנוע בבית להיה שבצפון הרצועה, והרגה שם שתי ילדות. וראה זה פלא: שור לא געה, ציפור לא צייצה, והשמאל הרדיקלי הישראלי לא גינה. קשה לי להאמין שהוא היה שומר על שתיקה אילו צה"ל היה הורג, בטעות ותוך ירי לעבר מטרה צבאית, שתי ילדות.

גם לא היתה לו בעיה קשה מדי עם הירי הפלסטיני לעבר שדרות. נו, הם מדוכאים, אתם יודעים. עזבו אתכם עכשיו שירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות; כולנו יודעים שיש רק פושע מלחמה אחד בתוך הסכסוך הזה, נכון? עצם הרעיון שעזה עשויה להכבש בגלל שתושביה בחרו משטר שיורה לעבר ישראל הכה את השמאל הזה בתדהמה. באיזו זכות, שאלו, ישראל מגינה על אזרחיה. הרי מדובר במדינה שדיכאה את הפלסטינים 40 שנה ולא נתנה להם לפתח תעשייה משלהם, אז מה היא מוחה על כמה רקטות פצפונות ולא חשובות. היה גם מי שתהה מאיפה החוצפה הישראלית לראות בחמאס ארגון טרור, אבל כנראה שהוא באמת לא חי באזור.

ואז צה"ל יצא למבצע "הלם ואימה" קטן, והסב לחמאס את מה שהוא כנראה היום הגרוע ביותר של הפלסטינים, מבחינת אבדות, בהיסטוריה של הסכסוך המאוס הזה. יתר על כן, אפילו החמאסניקים עצמם נאלצו להודות שבין 230 ההרוגים של אתמול, רק 15 היו אזרחים לא חמושים. כלומר, פחות משבעה אחוזים. לא רע. ובהתחשב בכך שהחמאס מקפיד למקם את המפקדות שלו באזורים הומי אדם, כנראה שאי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. לשם שינוי, היה כאן סיכול ממוקד.

אין שום ספק מי אחראי במצב: הארגון שהכריז לפני שבוע שהוא מפסיק את הרגיעה. מצרים הטילה את האשמה על החמאס. כך גם אבו מאזן, שאמר היום ש"החמאס היה יכול למנוע את הטבח ברצועה".

ועדיין, השמאל הרדיקלי יצא אתמול להפגין נגד התקיפה. הוא לא הספיק לקבל את כל המידע. הוא הניח, אוטומטית, שבוצע טבח. כ-300 מפגינים מחו על ההפצצות המדויקות ברצועה. אני לא זוכר אותם מוחים על ההפגזות הבלתי פוסקות של עוטף עזה. אמנם, בהפגנה כזו לא היה טעם, אבל מה היה הטעם בהפגנה של אמש?

הטיעון של תוקפנות ישראלית לא מחזיק מים, הטיעון של "טבח חסר הבחנה" לא עובד – כל מה שנשאר הוא הטענה המשונה של "חוסר פרופורציות". היא אומרת למעשה שמאחר והתגלה שוב, אחרי כל הרטוריקה האיסלמיסטית המתלהמת, שאללה הוא עכבר, ושאסופה שבטית פרימיטיבית שיוצאת למלחמה על אומה חמושה ומתקדמת ממנה נוטה לספוג יותר אבדות – זה לא הוגן. אלא שחסידי הפרופורציות היו, סביר להניח, מזדעקים אם צה"ל היה מעניק תקציב קטן לתושבי שדרות, למען יוכלו גם הם לעסוק בתעשיה הזעירה הנדרשת לייצור קסאמים ולשיגורם לעבר רצועת עזה. זו היתה תגובה פרופורציונית, אבל הם היו טוענים שזה ירי לא מדויק לעבר אזרחים. אתמול היה ירי מדויק לעבר חמושים, כאלה שהיו אמורים לאכוף חוקי כריתת ידיים והלקאות – ועדיין השמיעו הרדיקלים זעקות שבר. ואם היו צה"ל והשב"כ מחסלים את אנשי החמאס הבכירים אחד-אחד, כפי שחוסלו בשעתו יחיא עייאש ואחמד יאסין, היו הרדיקלים זועקים שמדובר בהוצאה להורג ללא משפט. בקצרה, שום צורה שבה ישראל מגינה על עצמה – כן, בהריגת אויביה – איננה מקובלת עליהם. מצד שני, יש מעט מאד פעולות פלסטיניות שהם לא מסוגלים להבין. 

קשה להמנע מהמחשבה שמדובר בסוג מוכר מאד של פציפיזם, זה שאיבחן אורוול כשכתב ש"רוב הפציפיסטים משתייכים לכתות דתיות נידחות, או שהינם בפשטות הומניסטים, המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים לא לחשוב על הנושא מעבר לנקודה זו. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים, אשר המניע האמיתי אך הבלתי מובע שלהם הינו שנאת הדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם". הח"מ לא חשוד באהבת-יתר של הצבא, כפי שתעיד הקטגוריה שהוקדשה לו, אבל הוא גם לא חושב שארצו טועה אפריורי, או שאין מפלצת בעולם הגדולה מהכיבוש הישראלי.

יש גם יש, ומי שהניף על דגלו את מלחמת-ההשמדה ומלחמת-הדת – "אללה מטרתנו, מוחמד מופתנו, הקוראן חוקתנו, הג'יהאד נתיבנו, המוות למען אללה הנעלה במשאלותינו" – לא יוכל להתלונן כשישראל מעדיפה להגשים את משאלתו הנעלה מכולן מאשר לחטוף עוד אחת מהרקטות שלו. גם אם הוא רוצח כושל עד מאד.

(הערה טכנית: יותר ויותר קוראים מתלוננים על קושי להכנס לבלוג. אודה לכם אם תאספו  את פרטי התקריות הללו ותשלחו אותן אלי, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.)

(יוסי גורביץ)