החברים של ג'ורג'

ריח גוויה עולה באפי. תהיה זו הלוויה שופרא דשופרא. אולי רצוי לדון בשאלה אם את הרב ישראל רוזן צריך לחסל.

 

לפני כחודש כתב רוזן על הצורך הדחוף בנקיטת "דין רודף" כנגד אנשי השמאל, במיוחד כנגד אנשי "שלום עכשיו". רוזן עטה על עצמו את התירוצים הרגילים ללמה, בעצם, זו לא הסתה לרצח – אבל, כפי שהסברתי, הפעם השקר היה גס מדי: דין רודף מיועד לביצוע במיוחד כשאין בית דין, ההלכה שמצטט רוזן אומרת זאת במפורש.

 

למעשה, הרב רוזן הוציא דין רודף על השמאל כולו – אז יש לקוות שהוא יקבל ברוח ספורטיבית את העובדה שאני דן בדין רודף עליו. ואם יגיעו אלי אנשי הפרקליטות, אומר שאני כמובן לא אתמוך בכך שמישהו יפוצץ את רוזן במטען צד, יחורר אותו ככברה בכמה צרורות, ישליך לעברו רימון, או סתם יעשה בו מעשה  פנחס בזמרי; לא, אני לא אתמוך – אבל כמו רוזן, גם לא אגנה. יש להבהיר שאני לא קורא לחיסולו של רוזן; זו תהיה עבירה על החוק. אני פשוט חושב שזה עשוי, אולי, להועיל לאווירה הציבורית.

 

אחרי הכל, מצב שבו צד אחד יורה בצד האחר והצד השני משתדל לא לעשות כלום לא יכול להמשך.

 

*           *            *            *            *

 

רוזן הוציא את דין הרודף שלו לפני כחודש. הוא לא נחקר אז, סביר שלא ייחקר גם עכשיו. למערכת החוק בישראל אין ביצים להתמודד עם רבנים ופסיכים דתיים. הימין הדתי כבר התחיל לילל, בעקבות נסיון ההתנקשות בפרופסור שטרנהל, ש"טופלים עלילה על ציבור שלם".

 

אבל זו לא עלילה. מנהיגי הימין השפוי בישראל מיהרו לגנות את הפיגוע, ואפשר להאמין להם. דן מרידור, דוד לוי, ואפילו בנימין נתניהו – עם כל פעולותיו ערב רצח רבין, במיוחד נאומו בכיכר ציון – מעולם לא השתייכו למחנה הפסיכים. נתניהו ניסה לרכב על הנמר, ויש לזקוף זאת לחובתו, אבל הגינויים שלו למעשי חובשי הכיפה היו אמיתיים.

 

לחובשי הכיפה יש בעיה. הטרוריסטים הם בשר מבשרם. הם מיישמים הלכה למעשה את האידיאולוגיה, זו הנלחשת כשאין עין זר בסביבה. הם נתפסים, פעם אחר פעם, כ"פנחסים" ההולכים לפני המחנה. הגינוי של חובשי הכיפות תמיד מגומגם, תמיד מלווה ב"אבל", תמיד עורך השוואה מוסרית בין הקורבן ובין המתנקש.

 

הטוקבקים, אותו ביטוי נאמן לעקרב הדתי-לאומי, מיהרו לצווח שההתנקשות בשטרנהל היא פרובוקציה של "המחלקה היהודית" – אותה חיה מיתולוגית שפעם אחר פעם נכשלת בלכידת המחבלים היהודיסטים ובהרשעתם. מנגד, כמובן, הם שבו והביאו את ציטוטיו של שטרנהל על הצורך להחריב את עפרה בטנקים ועל כך שחסד היו הפלסטינים עושים עם עצמם לו התמקדו בחיסול מתנחלים במקום לרצוח אזרחים ישראלים. כלומר, בפרפרזה על דבריו של אותו אב לאחד מטובחי מאי ליי: “לא עשינו את זה, ובכל מקרה הגיע לו".

 

הייתי מתייחס בפחות ספקנות לקינות הנהי של הכתומים אלמלא היה לי זכרון ארוך; אלמלא זכרתי מה קרה ליואל בן נון כשהעז לפרוץ את חומת השתיקה לאחר רצח רבין ולנקוב בשמות המסיתים; אלמלא זכרתי שאוהד ברט, שניסה להתנקש ביוסי שריד אחרי רצח רבין, לא הורחק מתנועת "בני עקיבא", בה שימש כמדריך, ואף התקדם בחיים והפך למועמד לכנסת מטעם "האיחוד הלאומי"; אלמלא זכרתי איך חיבקו חובשי הכיפות את אלו שתקפו פיזית את שולמית אלוני ויעל דיין; אלמלא זכרתי את הנוער הנפלא של "בני עקיבא" רוקד בפולין עם קבלת הידיעה על רצח רבין, ואת בקבוקי המשקה שנפתחו בתפוח.

 

ואני יודע שמה שעומד בינינו ובין הזוועה היהודיסטית הוא חומת ברזל שתפקידה למנוע מהפנטזיה הרצחנית לגלוש למציאות. ואני יודע שהדבר היחיד שימנע מרבנים כמו רוזן ללהג בחופשיות רבה כל כך על רצח יריביהם הפוליטיים הוא תגובת-נגד נחושה. כל מה שעומד בין מצוות רצח העם של היהדות ובין התממשות הן "דרכי שלום", שקורסות מיד כשיד ישראל תקיפה.

 

אז אפשר להבין אנשים שיחליטו שהגיע הזמן לגדוע את היד הזו, שהגיע הזמן להבהיר לרבנים – תיאורטית, רוזן נשמע כמו התחלה טובה – שיש מי שיידע לגבות מהם מחיר על רצח, גם אם רשויות החוק מתות מפחד. אחרי הכל, אם תהיה תגובה נחושה, אם רבנים יחוסלו, סביר שרבנים אחרים, מאלה שמדברים בחופשיות על "מהפכה אמונית" ותפיסת השלטון, יתחילו להרהר שוב בחשיבותן של "דרכי שלום". יכול להיות שכדי שנגיע למצב המבורך הזה, כמה מהם יצטרכו להתפוצץ. ויכול להיות שיש אנשים, קצת יותר חמושים ממני וקצת פחות ספקנים ממני, שכבר מתחילים לדון בשאלות פרקטיות יותר, כמו סוגי חומר נפץ ונתיבי מילוט.

 

כי הם יודעים, הרי, שאם יימצאו המפגעים בשטרנהל, דינם לא יהיה כדין מחבל פלסטיני. אף שהם גרים בשטחים, הנמצאים תחת שיפוט צבאי, הם לא יחוסלו מהאוויר. הם ייעצרו, ייחקרו, יישפטו – ואם יורשעו, ישוחררו תוך זמן קצר. זו הדלת המסתובבת שלנו, והיא בעליל לא מרתיעה את היהודיסטים.

אז אולי – אולי  יש מי שיחשוב כך– יש צורך בהרתעה אחרת; אולי – אולי  ×™×”×™×” מי שיחשוב כך – במצב שבו החוק אינו מצליח להגן על אנשי השמאל, הם צריכים לוותר עליו ולחזור אל החוק הטבעי. אולי – אולי ×™×”×™×” מי שיחשוב כך– ×”×’×™×¢ הזמן שחייהם של רבנים מסיתים ושלוחיהם המוסתים ישובו להיות אכזריים, חייתיים ובעיקר – קצרים.

 

וזו, כמובן, פניה ישירה לרשויות החוק, כדי שיזיזו את התחת. הרי אין בישראל עונש מוות ולא יעלה על הדעת שאיש הישר בעיניו יעשה. חיים תחת החוק הטבעי יבטיחו חיים חייתיים וקצרים לכולם, לא רק לרבנים. המצב הרצוי, האידיאלי, הוא כמובן שרשויות החוק יעשו את חובתן, אבל קשה להאמין שזה יקרה. על כן יש לדון באפשרות שאנשים שהחוק לא מגן עליהם, בפועל, יקחו – בלשון הביטוי המגונה – את החוק לידיים. האופציה הסבירה בעיני היא הגירה; ישראל כפי שהיא כיום, לדעתי, לא שווה מלחמת אזרחים, שזו משמעותה האמיתית של ההצעה שהובאה כאן; אבל אפשר ×™×”×™×” להבין אנשים שיחשבו שדווקא כן. אם יש כאלה, כדאי שהם יתחילו להשמיע את קולם ולהבהיר שנחצו גבולות שאין לחצות, לפני שתיוותר בפניהם רק האופציה של אחיזה בלתי חוקית בנשק – וכדאי שיקשיבו להם.

 

(יוסי גורביץ)

הרב של הרייך, ישראל רוזן, זחל אל מתחת לאבן שלו ובחן שוב את גבולות סובלנותנו. לאחר שבעבר קרא לישראל להפסיק לפעול לפי החוק הבינלאומי ולחזור ל"מוסר יהודי" שמתיר רצח חפים מפשע שאינם יהודים, כעת הוא קורא – כנדרש בהלכה – גם לרצח יהודים שמתנגדים לכיבוש.

 

רוזן מקונן מרה על כך שאנשי "שלום עכשיו" גילו לכמה פלסטינים שהמתנחלים גזלו את אדמותיהם – עם הגזל עצמו אין לו בעיה – ועל כן הוא ממהר ומודיע שאנשי השמאל הם בגדר מוסרים.

 

מהו דינו של מוסר? רוזן מתנדב לספק לקוראיו מידע. הוא מצטט את אוכל הנבלות הגדול: "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות" (משנה תורה, ספר נזקים, הלכות חובל ומזיק, ×—:×™). הוא יכול ×”×™×” להוסיף "ומותר להורגו קודם שימסור" ו"עשה המוסר את אשר זמם ומסר, ייראה לי שאסור להורגו; אלא אם הוחזק למסור – הרי ×–×” ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל" (שם, יא').

 

נו, על פניו הדבר ברור: רוזן קורא לרצח, ואפילו לרצח של קבוצת אנשים מובחנת וידועה. מדוע, אם כן, לא ממהר היועץ המשפטי לממשלה לכלוא את המסית? מכמה סיבות.

 

הראשונה, והפחותה שבהן, היא שרוזן נוקט בשיטת המשגל הנסוג המקובלת מימים ימימה בידי המסיתים: אחרי שהוא מוציא את הפאתווה, הוא ממהר להסתייג: "דיני נפשות אלו מסורים לבית דין, ולא יעלה על בדל רעיונו של איש לממש הלכה זו".

 

זה התרגיל המקובל: זו אמנם ההלכה, אבל הלכה ואין מורים כן, וכו'. זו אותה קריצה צבועה, מוכרת, שהורגלנו אליה כבר דורות מההסתה היומיומית כנגד לא יהודים ושמאלנים: התרנו את דמכם, אבל רק בצחוק. ואם מישהו, משום מה, יצליח להבין בדיוק את מה שאמרנו לו ויממש את הפנטזיות שלנו, מיד נתרחק וננפנף בהסתייגות שהכינונו מראש. רוצחים? אנחנו? הלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה וכו'. וחוץ מזה, אם הוא לא היה מוסר, זה לא היה קורה לו, צריך להבין את זעם העם, וכן הלאה. לאחר רצח רבין הבחינה שולמית הראבן במדויק ש"הרבנים לא יהיו שם. הם אף פעם לא שם": הרבנים לעולם אינם מקבלים אחריות על דבריהם.

 

אבל הפעם, לדאבונו ומבלי שישים לב, רוזן לא קורץ אלא ממצמץ. הוא הרי אמר במפורש, פסק הלכה של הרמב"ם, ש"מותר להרוג המוסר… ואפילו בזמן ×”×–×” שאין דנים דיני נפשות". כלומר, הציטוט שלו – חזק, מכוח תפיסת העוועים של "ירידת הדורות", מכל מה שיוכל רוזן לומר בעצמו – שלל את התירוץ שלו. יתר על כן, משפטים ספורים לאחר מכן כותב הרמב"ם את המשפט הקטלני "ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל". מעבר לאור שהוא שופך את החברה היהודית בימי הביניים – שבה, כמסתבר, הרג 'מוסרים' ×”×™×” מעשה שבכל יום – הרמב"ם כובל את רוזן עוד יותר אל מה שהתכוון לומר וסוגר את אפשרויות המילוט שלו.

 

אבל ×–×” בסדר. רוזן לא באמת מתכוון לברוח. אין לו כל צורך בכך. רוזן יודע היטב שלהוציא המקרה החריג של עידו אלבה, שנכנס לכלא משום שפירט את הנימוקים ההלכתיים לרציחתם של לא-יהודים בספר ששיבח את ברוך גולדשטיין, רבנים לא הועמדו לדין בישראל. נחום רבינוביץ' הסית לרצח רבין (רק שקיעי לינקים) בדיוק באותם נימוקים שמשמיע עכשיו רוזן. לא קרה לו כלום: הוא המשיך לשמש בתפקידו כראש ישיבת הסדר. גם דב ליאור, שהואשם בשעתו במעורבות בהסתה לרצח רבין – הואשם בכך על ידי הרב יואל בן-נון – המשיך כאילו כלום. את הרבנים שנתנו סמכות הלכתית למחתרות היהודיות לדורותיהן, איש לא ניסה לחפש ולעצור. ורוזן עצמו יעיד: הוא כבר קרא ל"טרור נגד טרור", ולא הועמד לדין. אגב, הוא טען אז שהרעיון לא מעשי… בגלל מוסרים.

 

מה קורה כאן? הנה דוגמא נוספת. שמואל וייספיס, פעיל בכיר בארגון הטרור החרדי "משמרות הצניעות", שוחרר לאחרונה. מי שהוא ככל הנראה החייל של וייספיס, שכיר-אגרוף בשם אלחנן בוזגלו, נשאר במעצר. ראש הנחש הולך הביתה והכנוף נשאר במעצר – קצת מוזר, עד שאתה נזכר שווייספיש הוא בן משפחה חרדית ותיקה (ותוהה אם הוא אותו חומץ בן יין, בנו הידוע לשמצה בשעתו של לייב'לה וייספיש) ושלבריון שלו קוראים בוזגלו, כלומר הוא לכל היותר חוזר בתשובה, היינו ממש לא פון אונזרה. כשהרבנים סוגרים שורות ומגינים על עצמם, השלטון מתקפל.

 

אפשר לקרוא לזה שיטת סגל-אברושמי. חגי סגל הוא טרוריסט מורשע, שהיה חבר בקבוצה שרצחה כמה וכמה אנשים, וניסתה לגרור את כולנו למלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. בין השאר, ביצעה הכנופיה – הנקראת בשם המאד לא מדויק "המחתרת היהודית הראשונה" – פיגוע במכללה האיסלמית וניסתה לבצע פיגוע בשישה אוטובוסים בו זמנית. על חלקו בפרשה שילם סגל בשנתיים מאסר, אף שהפיגוע שלו הביא לעיוורונו של חבלן צה"ל, סולימאן חירבאווי. שמו של החבלן בהחלט מסייע להבין מדוע העונש היה קל כל כך, ומדוע עברו הטרוריסטי של סגל נשכח לחלוטין. אבל צריך לזכור שקודם כל, היתה לסגל סביבה תומכת ומגינה, בעלת השפעה.

 

שנתיים אחרי שסגל וה"אנשים היקרים" שלו ביצעו את הפיגוע שלהם, השליך יונה אברושמי רימון לתוך הפגנת "שלום עכשיו", שקראה – בעקבות מסקנות ועדת כהאן -  להתפטרותו של אריאל שרון מתפקיד שר הבטחון. אחד הצועדים, אמיל גרינצווייג, נרצח; תשעה אחרים, ביניהם אברהם בורג, נפצעו. אברושמי, עבריין זעיר ולחלוטין לא מאנ"ש, נתפס באותה שנה כמו סגל – 1984 – וזכה מיד להתנערות כללית. הוא עדיין בכלא, וצפוי להיות שם עד 2011.

 

ככה זה בישראל: "אנשי רוח" דתיים יכולים להטיף לרצח ואפילו להיות מעורבים בו, אבל כל זמן שיש ממסד מאחוריהם, הם מוגנים למדי. הדוגמא האולטימטיבית היא עובדיה יוסף. אילו היה אדם מן הישוב מעז לומר לפרסום שמץ ממה שאמר יוסף, הוא מזמן היה צריך להסביר את עצמו לבית המשפט. ביוסף פוחדים לגעת.

 

רוזן וחבריו יכולים להיות בטוחים: איש לא יגע בהם. פך השמן שעל גלגלי המהפכה האמונית – בוזגלו, אברושמי, עמי פופר, נעם פרידמן, גור האמל, עדן נתן-זאדה, אשר וייזגן, ז'וליאן סופייר ורבים אחרים, בכללם שני המתאבדים הנשכחים מפינוי גוש קטיף, שאפילו את שמותיהם כבר אין למצוא – אינו מתכלה. הרבנים תמיד יקראו לאלימות, המדינה תמצה את הדין – אם תמצה – בעשב השוטה התורן, והרבנים תמיד יחמקו מאחריות. כך היה, כך יהיה – עד שלא יהיה, כלומר עד שנהיה תיאוקרטיה רשמית.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

טענה מקובלת בקרב אחינו חובשי הכיפות היא שהתרבות החילונית כולה תרבות פריצות ותאווה, ושהללו – להוציא נבירה בלתי פוסקת אחר סמים ואלכוהול, כמובן – עומדות במרכז והכל סוגדים להן. אם להאזין למחזירים בתשובה, יש אורגיה באכחנטית בכל פיצוציה, טקסים לעשתורת בכל תחנת דלק. מתקבל הרושם שהיהודיסטים מכירים את החברה הישראלית מפרסומות ומדרשות.

 

המציאות, למרבה הצער, הפוכה. לפני כחודש רגזה הארץ – או, ליתר דיוק, החלק המזערי שלה שאיננו ברברי, שהוא גם, שלא במקרה, זה היודע להתבטא – כאשר האספסוף היהודיסטי כפה על נערות לבישת שק, שמא עשויים בני ישראל הכשרים לבוא לידי עבירה בראותם ילדה בחולצה ומכנסיים. כלומר, הגברבר חובש הכיפה המצוי נמצא בסכנה מעצם זרועה החשופה למחצה של ילדה – ועוד לא אמרנו שום דבר על שיער חשוף.

 

בכלל, קשים חייו של הגברבר היהודיסטי: עצם שמיעתה של שירת אשה מכשילה אותו. כוח הרצון שלו כה קלוש, שכל דבר של מה בכך יכול להכריעו. הוא תמים, מוקף בנשים מפתות, והכלי היחיד העומד לו הוא התנזרות מהכרה בעצם קיומן. לא ברור למה, שהרי מדובר ב"חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; והיום, אחרי הכל, אפילו רבני החרדים לא ינסו את התירוץ הישן של "רוב נשים מצויות בכשפים". הוא נהיה מביך אחרי המאה ה-17. מי, אם כן, מתעסק אובססיבית במיניות? מיניותו של מי מעוותת יותר?

 

מתקפת צניעות מתרגשת עלינו. לא רק פניהן של הילדות בגשר המיתרים הולבנו – עבירה חמורה, אם אני זוכר נכון – אלא גם של כל חברות הכנסת. אמנם, הן מיעוט – מחפיר – בכנסת, אבל הן מייצגות רוב בציבור (51%), והן שני-שליש ממקהלת הכנסת. ואף על פי כן, הנהלת הכנסת החליטה שנשים, אפילו חברות כנסת, לא ישירו בכנסת. החריג היחיד הוא ילדות בנות 13, שאין חשש שתסכנה את תומתם של חברי הכנסת היהודיסטים. כלומר, במחטף, ללא דיון, אימצה הנהלת הכנסת את המחמיר שבדינים הרואה בנשים מזיקות בדמות אדם. בלא דיון, הוכרזו 51% מן האוכלוסיה כמסוכנות לחלק הארי של ההאוכלוסיה – זה הקטן יותר, כמובן. במחי החלטה פרוצדורלית, בעטה הנהלת הכנסת – הכנסת! הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? – את ישראל לימי הביניים.

 

משנמתח החבל, אין עוצרים: האספסוף הקדוש שרף ברחובות ירושלים עשרות כרזות ועליהן פניה של אורנה בנאי. פנים: לא מחשוף. פנים: לא ביקיני. פנים. מהות האדם. במקרה או שלא במקרה, פני נשים היו מוקד לסערה גם בקו התפר שבין הדתיים-לאומניים לחרדים-הלאומניים: ארגון "מעיינות הישועה" פרסם לפני כמעט שנה את פעיליו המרכזיים – אבל החשיך את פניהן של הנשים. החשיכה נמשכת אל החשיכה, ואותו חומץ בן חומצה, שמואל אליהו, מיהר לגונן על ההחלטה. האם פעילות "מעיינות הישועה" הצטלמו בבגדים לא צנועים? הרי כל השומע יצחק. לא, זה לא עניין של צניעות. כרגיל, הצניעות היא תירוץ.

 

עוד זה מדבר וזה בא: במסגרת הפיכתו של צה"ל לצבא השמיים, הודיע השבוע דובר צה"ל כי "הלכה פסוקה היא בידינו כי קול באשה ערווה, ועל פי שורת הדין, אין דרך להתיר לחיילים דתיים לשמוע זמרת, אפילו במסגרת טקס צבאי". אם קולו של דובר צה"ל נשמע לכם דומה באופן חשוד לזה של שלמה יוסף אלישיב, זה לא במקרה: הוא מצטט רב פיקודי, מילה במילה.

 

הרב פסק כפי שפסק – כפי ההלכה היהודית מחייבת אותו לפסוק, ויש בין הפוסקים גם שאינם מתירים לתלמידיהם לשמוע קול אשה גם בהקלטה או רדיו – משום שנתבקש לכך על ידי תלמיד. אלה אותם תלמידים שכה מקפידים הם במצוות, שלא רק שאינם מוכנים לשמוע אישה שרה – הם גם אינם מוכנים לקבל ממנה פקודות.

 

הנה יוצא המרצע מן השק: ההתקפות הללו – שלוש מהן בשבוע אחד – אינן מיועדות "להגנה על תומתו של הגבר היהודי". זו, לכל היותר, סיסמת גיוס לנבערים ולמאמינים ב"ספרים קדושים" שלא קראו ושלא יזהו. המטרה היא גלילה אחורה של זכויות הנשים והשבתה של הפטריארכיה היהודית על כנה. אם זה יקרה, כל השאר כבר יקרה מאליו.

 

לא במקרה מעמדן של הנשים הוא שדה הקרב המרכזי במדינות האיסלם; לא במקרה, נחשב ביטול האיסור על רעלה באוניברסיטאות הטורקיות לנסיגתה של הרציונליות בפני המפלצתיות. זהו קו התפר בין המודרנה לנחשלות, בין הקדמה והברבריות. מדברים על חזרה לימי הביניים; זו שטות; ימי הביניים האירופאיים היו מתקדמים לאין שיעור ממה שנחשף שעשתה השבוע הכנסת – הנוהל נמשך מזה זמן – או מעמדתו של דובר צה"ל, וודאי מהאספסוף שברחובות העיר שמן הראוי שתקרא, דבר המצריך שינוי קל בלבד, יאושלים. במאבק התרבותי הגדול ×”×–×”, היהדות האורתודוקסית נמצאת בצד של הטאליבאן; והיא הצליחה להכניע את הכנסת, המוסד הריבוני של כל הישראלים – והצליחה בכך ללא כל מאבק. לא ×”×™×” דיון. היתה צנזורה עצמית: המוסדות הלאומיים, החילוניים, כבר מרגישים לבד, ללא דרישה, מתי הם מגדישים את הסאה. כל כך התרגלנו למכות הקטנות האלה, שלא חשנו בסטירה; כל כך התרגלנו להשפלתן הממוסדת של אחיותינו לאומה, שחשבנו שהיריקות הללו הן עוד קצת גשם.

 

אם ציפי לבני לא תצליח להבחר לראשות הממשלה, לא יהיה זה משום ריקנות הרקורד שלה: האיש שהיא מחליפה היה הצלחה קטנה מאד. היא עשויה לגלות בקרוב, על בשרה, את משמעות העובדה שבתחום המדיני, קפאה ההלכה על שמריה במאה השלישית לפני הספירה. בעקבות התלמוד, כותב אוכל הנבלות הגדול: אין מעמידין אישה במלכות, שנאמר [שום תשים עליך – יצ"ג] "מלך", ולא מלכה; וכן כל משימות בישראל, אין ממנין בהן אלא איש. קצינות צה"ל בכלל זה.

 

כמו קיומן של כנסיות, כמו קיומם של הומוסקסואלים, גם מעמדן המודרני של נשים הוא כסיכה דוקרת בבשרה של שנאת האדם היהודית. אשה חופשית, העושה כרצונה, הבוחרת כרצונה את בני זוגה, היא בעיניה לצנינים, היא היפוך הסדר הטבעי. וכעת, כשחומת הברזל של המציאות קורסת, הם מנסים לחזור "אל מה שצריך להיות" ושמעולם לא היה. והשבוע, אישרה הכנסת בחוק שבני החרדים לא ילמדו אלא את התפלות שמלמדיהם רוצים שילמדו. הקמנו עוד דור לטאליבאן. 

 

בתוך ערימות הסחי המהוות את התלמוד, נמצא סיפור קצרצר (אני מודה עליו לארי אלון, באותה חוברת ישנה של "שדמות", עלמא די) שהוא פנינה. כוחו בקיצורו. רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה.

 

ובעברית: רב רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד [היינו, ערב יום הכיפורים אחד] משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

 

נדון במערכת היחסים הלא טבעית של רב רחומי ואשתו (חוששני שאת הנקודה הזו מחטיא ברדיצ'בסקי בסיפורו המבוסס על סיפור ×–×”): אלמנת הקש הזו, מתה בחייה, מסכינה עם כך שבעלה מבקר אותה רק פעם אחת – בערב יום הכיפורים, יום שיחסי המין אסורים בו. כל שהוא מעניק לה הוא את זיו פניו פעם בשנה. להתגרש כנראה איננה יכולה – התולעת הוא אמורא – או שאהבתה לחלאה גדולה מדי: רחומי מחויב, אחרי הכל, ב"שארה, כסותה ועונתה", ואת האחרון לא נראה שהוא מספק. משהחלאה הקטנה איננו מצליח לעמוד אפילו ברף הנמוך מאד ×”×–×”, "חלשה דעתה", ומשמים גוזרים עליו מיד – בערב יום הכיפורים! – עונש מוות.

 

הסיפור הזה, המובא בעמוד בתלמוד שבו דנים מהי "עונתו" של תלמיד חכם, מבטא, לדעתי, אותו חוסר נחת ואותו חשש שמבטא "המעשה הנורא ברבי יוסף": שמא מוגדשת הסאה, שמא העולם לא יעמוד עוד בגזירות המופרכות שהוזים תלמידי חכמים, שמא לזעמה של אשה נטושה אכן יש כוח.

 

כדי למנוע מצב שנשות ישראל תגענה למצב שבו תוצג להם אשתו – חסרת השם, אלא מה – של רחומי כמודל פמיניסטי, לפני שמצב כזה ייחשב להגזמה מצערת ולחריגה לא ראויה, אנחנו צריכים לעמוד ולתקן את הפרצות בחוק הברזל. אנחנו כה עסוקים בהכחשתה של מלחמת התרבות, ובחנפנות "כולנו יהודים", שאיננו שמים לב שאנו מובסים.

 

כן, נשים ישירו; מי שלא יסכים לכך מוזמן ללכת, ושישכח מתקציבי ציבור. כן, נשים יפקדו בצבא – ומי שלא יסכין עם כך, יתמודד נא עם "עונשים של פלדה! בתי דין של שדה!". כן, פני נשים יופיעו ברחוב – ומי שיפגע בפרסומות מטעם פוליטי ('דתי', כביכול) יטופל כפי שמטופלים פעילי זרוע ההטפה של החמאס.

 

במלחמת תרבות, אסור לוותר על אף שעל – והכנסת חשפה השבוע נסיגה צרפתית. לא, רוב האוכלוסיה איננה מצורעת; המצורעים נמצאים בצד השני, והגיע הזמן לגרש אותם מן המחנה, ולחסל את הלגיטימיות שלהם.

 

אבל לשם כך צריך עמוד שדרה, ויכולת לומר "יהדות? לא, תודה: נרפאתי", ולגלות חוסר סובלנות קיצוני כלפי אמונות טפלות. בקצרה, צריך מה שכונה בבוז "פונדמנטליזם של נאורות": סירוב נחוש להתפשר על אמונות בסיס בפני שנאת אדם המתחזה לדרישה ל"כיבוד אמונות". עד שיקום מחדש קיר הברזל, עד שהמאמינים בשדים יסוגו שוב למאורתיהם, היאות להם.

 

ואת הנחישות הזו, כמסתבר, אין לנו.

  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

שר בטחוננו האהוב, אהוד "מפרק השעונים" ברק, "×”× ×—×” את צה"ל להתחיל בהכנות" להריסת… אה, רגע. בעיה. Ynetמגדיר את האובייקטים המיועדים להריסה ×›"בתי המחבלים", יען ×›×™ אהודנו, המנסה להתאושש מחשיפת העובדה שמזוודתו עבה ממעטפת אולמרט, החליט להחריב באותה הזדמנות גם את בית הרוצח מישיבת מרכז הרב. גם "הארץ" מדבר בכותרתו הראשית על "בית המחבל" מירושלים.

 

דווקא "מעריב" – המצטט את טלי פחימה – משתמש במינוח המדויק: "בית המשפחה". שני הרוצחים, זה ממרכז הרב וזה מרחוב יפו, כבר מתים. הם נשאו בעונש החמור ביותר, זה שהחוק הישראלי איננו מאפשר בפועל. החרבת הבתים לא תפגע בהם; הם מתים. הם מעבר לכוח הענישה שלנו.

 

במי היא תפגע? בקרובי משפחתם. כלומר, מדיניותה הרשמית של ישראל היא חזרה לענישה קולקטיבית, שבמוצהר איננה מנסה לפגוע בפושע, אלא בקרובים אליו. זה איננו צדק ואיננו יכול להיות צדק; זו נקמה ותו לא.

 

חובשי הכיפות, המייללים מול הירח בדרישות להחרבת בתיהם של החפים מפשע, לא מהססים לומר זאת. חנוך דאום קרא לכך במפורש היום ב"ידיעות אחרונות", והציע "פגיעה במשפחה המורחבת". חובש כיפה אחר, מרבני צה"ר – אם מישהו היה זקוק עדיין להוכחה שההבדל בין רבני צה"ר לשאר חובשי הכיפות הוא רטורי בלבד, הנה הוא – קורא גם הוא לפגיעה ב"סביבה הקרובה". בצדקנות, הוא מציין ש"החוק אגב מאפשר הריסת ביתו של מחבל גם אם ברור מעל לכל ספק שאף אחד מבני הבית לא היה מעורב ולא ידע על מעשיו". הוא צודק לחלוטין מבחינה חוקית – ועל כך מיד – אבל נכשל קשות במבחן המוסרי. איך יכול אדם לתמוך בפגיעה בבני אדם אחרים, כשהוא יודע מעל לכך ספק שהם לא היו מעורבים בפשע ולא ידעו עליו? המאמין בשופט כל הארץ לא יעשה משפט? אה, נכון, שכחתי: האחרים אינם, לשיטתו, בני אדם.

 

מה שדאום ושאר הכנופיה – שהפעם יש לה תמיכה מדרג הנמושות הפוליטי שלנו, מראש הממשלה ומטה – רוצים בעצם הוא שישראל תהפוך, ברשות ובסמכות, לגוף טרוריסטי. הם רוצים שישראל לא תבחין בין מותרים בפגיעה – מחבלים – ובין כאלו שאינם, היינו אזרחים. מבחינתם, מותר לפגוע בכל הפלסטינים, ולו כדי להפחידם.

 

האם החוק מאפשר זאת? ודאי. בישראל עדיין תקפות תקנות שעת חירום. מייסד חירויות האזרח בישראל, מנחם בגין, הגדיר אותן בשעתו ×›"גרועות מאלו של הנאצים". סעיף 119 לתקנות קובע ×›×™ "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו… כל בית, מבנה או קרקע, השוכנים בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב, שבהם נוכח לדעת ×›×™ תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים שלאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נשפטים בבית דין צבאי; ומשהוחרמו כל בית או מבנה או קרקע ×›× "ל, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית או את המבנה…"

 

ככלל, תקנות שעת חירום אינן מופעלות בישראל. הדרישה להפעלתן בירושלים המזרחית, שרשמית היא חלק מישראל על פי חוק, מציגה את סיפוחה של ירושלים כבלוף המשפטי שהוא. יש שני חלקים לעיר: חלק שבו אפשר לדבר על הפעלת חוקי שעת החירום, וחלק שלא. השוני הזה, כמה מוזר, נחלק בדיוק לפי פילוח דתי.

 

על פניו, היו צריכים חובשי הכיפות לחשוש מהפעלתו של סעיף 119. רבים מהם "עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים" על תקנות שעת חירום. האלימות היא כלי מגזרי ראשוני הן אצל החרדים והן אצל המתנחלים. אבל הם יודעים היטב שהשלטון הנוכחי איננו נטול פניות כפי שהיה השלטון הבריטי, ושהכלי הזה יופעל תמיד רק נגד לא-יהודים. שני בתיו של המחבל עדן נתן-זאדה – זה שבישראל וזה שבהתנחלות תפוח, שם מצא מחסה כעריק מצה"ל עת תכנן את מעשה הטבח שלו – עדיין עומדים, ואיש לא חשב להורסם. גם משפחתו של ברוך גולדשטיין שוכנת לבטח, וכך גם משפחות רוצחים יהודים אחרים.

 

האם הריסת בתים, מעבר להיותה ענישה קולקטיבית ועל כן פשע מלחמה, מועילה? הבהמה הירוקה, אחרי 40 שנים כמעט, הגיעה למסקנה שלא, ועל כן הורתה על הפסקת הפשע. ברור מדוע חובשי הכיפות מנפנפים את העובדה הלא-נעימה הזו: הם שואפים לנקמה, ועוד יותר מכך הם רוצים בתקדים של החרבת בתים במזרח ירושלים; זה יהיה סוף הפיקציה החוקית על שוויון לאנשים שעצם קיומם הוא מבחינתם עבירה כלפי שמים. גם העובדה שהפעולה הזו תדרדר עוד יותר את היחסים עם ערביי ישראל חיובית בעיניהם.

 

מדוע רוצים בכך צמד תאומי השלמונים, זוג האהודים? כנראה כדי לקושש איזה אחוז תמיכה נוסף מהאספסוף. לכן גם הפמפום בכלי התקשורת, שכרגיל מזהים את הכיוון אליו נעה שבשבת דעת הקהל ומצטרפים אליו, של הביטוי "בית המחבל": הוא מיועד לאפשר את בליעתו ביתר קלות של פשע מלחמה. "בית המשפחה" היה מזכיר לנו שהמחבל כבר מת, שהפגיעה היא במי שלא פשעו. לא מקרה הוא שהשימוש בו הוא מפי טלי פחימה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

 

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

 

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

 

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

 

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

 

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

 

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

 

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

 

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

 

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

 

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

 

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

 

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

 

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

 

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

 

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

 

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

 

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר -  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

 

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

 

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

 

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

יונה מצגר, בעוונותינו, משמש כרב ראשי בישראל. מי שחשב שהרקב המוסרי הישראלי מוגבל לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, צריך להעיף מבט גם לכיוונם של הרבנים. התרגלנו לכך שש"ס היא בעצם סוכנות עבודה לקרובי משפחתו של עובדיה יוסף ורבני מועצת החכמים, אבל הם לגמרי לא לבד.

 

מצגר, צעצוע של יוסף שלום אלישיב, נבחר לתפקידו משום שזו היתה הבדיחה הגרועה ביותר שיכלו הליטאים לחשוב עליה, אצבע בעין ליריבים המזרוחניקים. לפני כשנתיים, ניסה מני מזוז להביא להתפטרותו, בעקבות איזו פרשיית קבלת טובות הנאה. מצגר, באטישות (שילוב קטלני של אטימות ואדישות) שהיתה מעוררת אפילו את קנאתו של אולמרט, פשוט סירב לזוז, ולפני כשנה מזוז התקפל. מצגר אפילו הצליח לחזור לתפקיד כדיין בבית הדין הרבני הגדול. 

 

לפני כשבוע, קרא מצגר להטלת הגבלות על מצעד הגאווה. הוא כנראה לא שמע על ישוע והאשה הסוטה, או על הפתגם העממי שמי שגר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים. נטיה – מגונה, יש לומר – של תומכי הגאים היא לטעון שכל הומופוב הוא גם הומו מודחק. דווקא המקרה של מצגר מוכיח את האמרה הזו.

 

נרג יהדות פרסם היום ידיעה, על פיה הטריד מצגר מינית צלם צרפתי במהלך כנס בין דתי בספרד. מצגר, כמובן, מכחיש. עורך דינו של מצגר הוא עורך דינו לשעבר של משה קצב, דוד ליבאי. הממ. מארגני הכנס לא מאמינים להכחשה של מצגר. כל כך לא מאמינים לה, שהם לא מוכנים להזמין אותו לכנס הבא.  

 

ובצדק גמור. שכן זמן קצר לאחר בחירתו של מצגר לתפקידו, צצו מספר גברים שטענו כי גם הם מוששו על ידי מצגר. מצגר הכחיש, אף אחד לא חקר את הנושא – כנראה שאנחנו יכולים לחיות עם נשיא מטריד מינית, אבל רב ראשי כבר יהיה הגזמה – והנושא נשכח. עד עכשיו. נשכח די הצורך כדי שמצגר יוכל לומר את דברי הבלע שלו מבלי לחשוש שמישהו יזכור.

 

המציאות וולגרית יותר מהדמיון. תסריטאי שהיה מגיע עם רעיון כזה – איש דת שמטיף נגד הומוסקסואליות שהוא הומוסקסואל בעצמו – היה נבעט מהאולפן. במציאות זה קורה, ולא פעם אחת. הכנסיות בארה"ב זועזעו משורה של מקרים כאלה בשנים האחרונות. אולי כדאי שמישהו ילך במצעד הקרוב עם שלט שמזמין את מצגר להשתתף.

 

החדשות הטובות הן שההתקפה של מצגר מסמנת, ככל הנראה, את שיא המאבק החרדי במצעד הגאווה השנה. המצעד – כרזות יאות לו, שציירה עדי גינת, ניתן לראות כאן -  צפוי לצעוד מחר ללא תקלות. אמנם, השבאב שרף פחי אשפה, כהרגלו הציורי; אמנם, הכלבים השוטים באמת – הלל וייס, גש בבקשה למשרד -  צווחו ויללו; אבל אלישיב ובני חוגו הבינו ככל הנראה שבעצם פמפום הנושא הם מספקים מידע לא רצוי לבני קהילתם. כמה מהילדים עוד עשויים להבין מה עשו בהם. הרבנים החרדים שבו ונזכרו שבעצם, הומוסקסואליות לא אסורה יותר מאכילת חזיר וסימבולית הרבה פחות, ושהצוהר הפרטני הזה אל העולם המודרני מסוכן להם ולגטו שלהם. לא סביר שהם ידברו הרבה על מצגר והעבירה המיוחסת לו. 

 

ההקצנה של הציבור הדתי-לאומני בנושא שמייצגים וייס והסנהדרין שלו – צריך לזכור שמי שארגן את "מצעד הבהמות" היה המתנקש הכושל ביוסי שריד, איש מועצת יש"ע אהוד ברט – לא מפתיעה. הם עוברים כעת את המרד שלהם כנגד המודרנה שהכזיבה, מרד שהחרדים מנהלים כבר מאתיים שנה. ההיזון ההדדי שלהם עם גורמי ימין נוצרי בארה"ב, שמאבק בזכויות גאים הוא אחד מדגליהם, גם הוא תורם את שלו. אבל נראה שלפחות בינתיים, הם לא מצליחים לגרור את האספסוף אחריהם. יש לקוות שזה יימשך.

 

בג"צ אמר השבוע ש"חשוב שמצעדים כאלה [כמו מצעד הגאווה – יצ"ג] יהפכו להיות חלק מן השגרה ולא יעוררו מהומה מדי שנה". נראה שזה מצליח, ונראה שבשנה הבאה מצגר לא יפער את לועו.

 

אבל מי שחושב שהוא לא ימשיך להיות רב ראשי משלה את עצמו. הוא לא יתפטר ואיש לא ידיח אותו. שערוריית הכמרים הפדופילים, והתעקשותה של הכנסיה הקתולית שהכומר איננו אמור להיות דמות מופת, ושחטא אינו סיבה להדחה, הביאו לתוצאה שמספר הקתולים המגיעים למיסה עולה, בעוד מספר הנשארים לדרשה שלאחר הסקרמנט צולל. אירונית, המאמינים הפנימו את עמדת הכנסיה: הם מקבלים מידי הכומר את הנס, את התגשמותו של האל בבשר – אבל הם אינם מוכנים לשמוע מה יש לו לומר. אחרי הכל, הוא לא אמור להיות דמות מוסרית, רק צינור של חסד.

 

עם קצת מזל, מצגר ישאיר את הכנסיה הרשמית שלנו, הרבנות הראשית, במצב דומה מאד. יש לקוות שהיא תהפוך לכל כך לא רלוונטית, כל כך נלעגת, עד שאיש לא יטרח להגיע להצבעה הבאה, ב-2013. אם כך יקרה, הרב הממשש – יחד עם עמיתו למשרה, הרב המנמנם בעת שבנו חוטף ומענה – יעשה לנו טובה גדולה.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד, האיש וידיעת האנגלית, התייחס השבוע בטורו – באיחור אופנתי של חודש – לשריפת הספרים שבוצעה באור יהודה. לפיד הקפיד שלא לדייק בעובדות: הוא טען שהשריפה בוצעה "יום לפני" ל"ג בעומר (היא בוצעה שבוע קודם לכן), ולומר ש"איש לא מחה". אולי אם היה קורא בלוגים, אותם הוא מתעב כל כך, הוא היה שם לב שהבלוגוספירה רעשה במשך שבועות. אם היה טורח לקרוא את "מעריב" – שחשף את הפרשה, ושלו מקפיד לפיד שלא לתת קרדיט – הוא היה יודע שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לחקור את עוזי אהרון. ולא באשמת "הסתה" (הסתה למה?) כפי שטוען לפיד שצריך לעשות, אלא על השמדת ספרי דת. אה, ולידיעת לפיד: השר לבטחון פנים לא יכול להגיש כתבי אישום נגד אף אחד. בשביל זה יש פרקליטות. משרד אחר.

זו כמות מרשימה של טעויות לטור אחד בן כ-800 מילה. אבל יש עוד. כמו הישראלי הממוצע, שמבחינתו יש רק תקופה היסטורית אחת – גרמניה ומזרח אירופה בין 1933 ל-1945 – ממהר לפיד להשוות את שריפת הספרים באור יהודה לזו של ברלין ב-1933. שריפות ספרים מקבילות יותר, למשל אלו שבוצעו על ידי רשויות דתיות לאורך הדורות, אינן מוכרות לו. לכן הוא סבור שהשורה ההיא של היינה, שצוטטה עד זרא, היא "נבואית". לא ממש. היינה הסתכל אחורה, לא קדימה.

אבל הטענה העיקרית של לפיד היא זו המרגיזה אותי. היא מופיעה בכותרת המאמר, והיא חוזרת בסופו: "יהודים אינם שורפים ספרים". לפיד טוען שזו "העובדה הבסיסית ביותר בתולדותינו". וזה מופיע בסוף מאמר שכולו קינה על גזענות.

ובכן, שריפת הספרים הזו מגובה הלכתית. התלמוד כבר קבע ש"ספר תורה שכתבו מין יגנז" (גיטין מה:ב'). המילה "מין", במשמעה התלמודית, היא בדרך כלל "נוצרי"; מכאן קללת המינים (שבלחץ הצנזורה, מאות שנים אחר כך, שונתה לקללת "המלשינים") שאומרים יהודים אורתודוקסים שלוש פעמים ביום. זו גם הסיבה לעובדה הבולטת ביותר בכל הסיפור, זו שלפיד מתעלם ממנה: שאף רב אורתודוקסי לא גינה את שריפת הספרים, ושהיא זכתה להסתייגות כה רפה עד שהיא דומה לתמיכה מצד מנהל מכון ויזנטל בישראל, שבעוונותיו הוא יהודי אורתודוקסי.

יהודים תמיד שרפו ספרים. לעיתים קרובות הם שרפו את ספריהם-שלהם. רבנים בצרפת הסגירו לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם ב-1232. ביאליק, במאה ה-20, עדיין מתאר איך מגורשים תלמידים מן הישיבות בשל קריאת "מורה נבוכים". לא קשה לתאר מה קרה לספר שהביא לגירוש. 'מתנגדים' השמידו את ספריהם של החסידים (אם כי שכאן ההשמדה היתה חד כיוונית, שכן החסידים קיבלו את ספריהם של ה'מתנגדים'), וספרי השבתאים נשרפו.

הרחק מעין הציבור, שומרי הגחלת היהודית ממשיכים לשרוף ספרים. בנובמבר 2007, אספו אנשי "יד לאחים"  – באותן שיטות ממש שנקט בהן אהרן – מאות ספרי ברית חדשה שחולקו בשדרות. מה קרה לספרים? הם "נאספו כדי להשמידם", בסיוע התושבים, אבל נראה שאז ×”×™×” לאנשי "יד לאחים" די טקט לשרוף אותם הרחק מעין המצלמות, כדי שלא תפרוץ שערוריה בינלאומית כזו, שתאלץ את משרד החוץ להנפיק התנצלות.

אבל מי שחי, כמו לפיד הרפורמי, בעולם מדומיין, שבו היהדות מבוייתת כמו הנצרות, ושהיא נטולת כל חלקיה הדוקרניים, מטשטש את האמת ההיסטורית. ולאחר מכן, כשהזוועה החיה של שנאת האדם ותאוות נקמה בת אלפיים מתפרצת אל פני השטח, הוא נשאר מגמגם, בלי טיעונים, ונאלץ לסגת לשקר שמוסכם רק עליו ועל מי שטרח שלא להכיר את החיה: שהיהדות היא משהו חמוד ולא מזיק, שהאלוהים שלה הוא "אהבה". מי שמאמין שיהוה, הדמון הנוקם והנוטר, הוא אהבה, אם להוציא מהקשרו את רעי לספסל הלימודים דרור פויר, יכול להאמין באותה מידה של אמינות שאלוהים הוא בורקס תרד.

בחיה התיאופאשיסטית היהודית – שאגב, הנפיקה התנצלות לצרכי "דרכי שלום", אבל כלל איננה מצטערת – צריך להיאבק. והדרך להיאבק בה היא קודם כל לדעת שמדובר בחיה, ולא באיזה משהו פרוותי שגורם לנו להרגיש טוב. לפיד, כביכול החילוני האולטימטיבי (מדובר, נזכיר, במישהו שכתב ברצינות גמורה על כך שנשמות מתגלגלות בציפורים), הוא סמל לכשלון המובהק במאבק הזה, כשלון שמקורו בנטייתם של חילונים לדמיין לעצמם יהדות טהורה, כזו שכביכול טימאו האורתודוקסים אבל בו זמנית כזו שהם לא ממש תומכים בה, כי הם חילונים.

חוקים כנגד רצח וגזל קיימים כמעט בכל האומות. מה שהחזיק את היהדות ככוח לא היה "לא תגזול" ולא "לא תרצח"; זה היה ה"גזול, רצח" שהפנתה כלפי שאר העולם, תפיסת עליונותו האינהרנטית של היהודי על אחרים. היהדות האורתודוקסית מעולם לא עברה רפורמה, איננה יכולה לעבור רפורמה; היא נשארה בתפיסת העולם של המאה החמישית, והוסיפה עליה עוד 1,500 של מרירות ושנאה. עד שלא נבין את זה, נמשיך להיות מופתעים. עד שלא נבין את זה, עד שלא נעבור את חומות הדבש הדביק של "אהבת ישראל" ו"דברי נועם", נמשיך להפסיד במלחמת התרבות הזו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הכנסת אישרה השבוע, בקריאה טרומית, הצעת חוק של ח"כ זבולון אורלב (האיחוד הלאומי), על פיה תיחשב ירושלים לא לבירת ישראל אלא "לבירת העם היהודי". 58 ח"כים תמכו בהצעה; 12 התנגדו. יש להניח, על כן, שההצעה הקונסנסואלית תעבור מתישהו גם קריאה שניה ושלישית.

וכשזה יקרה, תונחת מכה סופית על התפיסה שישראל היא מדינת לאום, או שהיא מחויבת באיזשהו אופן לתושביה. בישראל חיים כ-20% שאינם מוגדרים כיהודים. הכנסת תאמר להם שהם אזרחים ששווים פחות: בירתה של המדינה, ואיתה המדינה עצמה, שייכת ליהודים הגאים מפלורידה ומאוסטרליה. הישראלים עצמם לא יגורו עוד במדינה משלהם, אלא ישמשו כסוכני-בית של מיליוני אנשים שכלל אינם גרים באותה מדינה ואינם שוקלים כלל להגר אליה, אלא במותם. מדיניותה של ממשלת ישראל באזור הרגיש ביותר במדינה תמושכן לדעותיהם של אנשים שלא יצטרכו לשאת בנטל הסכנה של ההחלטות שיתקבלו. הצד השני של המטבע יהיה הפיכתם של כל היהודים בחו"ל לחשודים-תמידית בנאמנות כפולה. זה לא מפריע לקנאים שלנו; הם רוצים בביטולה של הגלות, יהיו האמצעים אשר יהיו.

מההצהרה הדרמטית הזו, שתוציא את ישראל סופית ממועדון המדינות השפויות – אם היא עדיין חברה בו – קל יהיה להמשיך הלאה לצעד המתבקש, שכבר נוסה כמה פעמים ונכשל: הענקת אזרחות וזכות הצבעה לכל יהודי העולם, גם מבלי להטריח אותם בנחיתה בנתב"ג ונסיעה למשרד הפנים הקרוב. יהיה זה הגיונה הסופי של התפיסה שישראל צריכה "רוב יהודי" בכל מחיר, וישראל תהפוך רשמית לאתנוקרטיה.

במדינה שהקפידה במשך שנות קיומה שלא להכיר בלאום שעל שמו היא נקראת, שהקפידה להבדיל בין תושביה על פי עדות דתיות (שעד לאחרונה היו רשומות בתעודת הזהות), רוב התושבים אפילו לא יבינו מה לא בסדר. הם מעולם לא חונכו לפעול כאזרחיה של מדינה, אלא כחברים בקהילה דתית, וקהילה לוחמנית ומפוחדת.

הזרם המרכזי של הציונות ניסה להקים, יש מאין, יהודי חילוני; אבל היתה זו יוהרה עצומה, שהתבטאה באמונה ש"[הם] הפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת: אלוהים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו", כפי שכתב גרשם שלום עוד ב-1926. קיומה בן האלפיים (היא צעירה בהרבה ממה שמקובל לחשוב) של היהדות הוא במידה רבה קיומו של טקסט, ופרשנות על הטקסט, כאשר מי שחורג מן הפרשנות הזו מושלך אל החושך החיצון. יהוה מדבר בכל רחוב בישראל, כמעט מכל קיר, הוא מולך בכל עיר בישראל – אפילו באותו שריד מהבהב של חילוניות, תל אביב; אליה הוא זוחל דרך מארת הקבלה.

הניגוד בין ישראליות ויהדות, בין לאום ודת, הובע היטב כבר על ידי "הכנענים" בשנות ה-40. חלק ניכר מן האליטה הישראלית נכבש לרעיונותיהם, שמרכזם כלל את חתיכת חבל הטבור המקשר בין ישראלים ליהודים, ואת ההכרזה שתושבי פלסטינה-א"י אינם יהודים אלא עברים, ושדבר אין להם עם היהודים. אבל הציונים לא יכלו לעשות זאת, משום שאז היו מוותרים על 'זכותם' על הארץ – קרי: היו נאלצים להודות שהם כובשי כנען בסופה, ולא בנים אובדים השבים לביתם – ומשום שהיו מאבדים את יהודי הגולה. והללו היו עדיין רבים הרבה יותר, והכרחיים למפעל הציוני. באותו נוהל יהודי כל כך של הקעת מינים, שחביב היה על הציונים, הורחקו הכנענים אל מחוץ למחנה; עצם שמם הוא כינוי גנאי.

וככל שגוועה הציונות למות, פנו החילונים-לכאורה אל הדת. רגשי האשם על נטישת המשפחות באירופה, משפחות שרבות מהן היו דתיות; ההלם מחורבנה של העיירה היהודית המזרח אירופית, שהיתה שנואה על רובם אבל בית היתה; ההגירה הגדולה מארצות האיסלם – אלה שיחקו ודאי תפקיד בזחילתה חזרה של היהדות אל הזירה הציבורית בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים; אבל החילוניות הישראלית היתה תמיד רעועה, משום שמעולם לא היתה חילון אידיאולוגי. היהדות ננטשה, במקרים רבים, לא משום שנתפסה כטעות אלא משום שנתפסה ככשלון להבטיח להם את החיים שרצו, חיים של כבוד עצמי, גאווה והצלחה; ומשהושגו אלה, ומששקעה האידיאולוגיה הישנה של הציונות לבלי שוב (והיא היתה מושא לבדיחות כבר בשנות הארבעים, והפכה למושא נרדף לדיבור ריק ונמלץ כבר בפי אנשי הפלמ"ח), חזר אלוהים ודיבר בקול רועם בשפה שהחיו חמוריו של משיחו.

החילוניות הישראלית, כיום, היא ברובה הדוניזם העוטף ריק אידיאולוגי, שנאתם של אוהבי החיים הטובים אל המאלצים אותם לאכול בשר כשר. מעטים מסוגלים לנמק את התנגדותם, או להעמיד אופוזיציה הומניסטית; שנאת האדם היא בשר מבשרה של היהדות, והציונות השתמשה בה יפה.

רוב החילונים, במיוחד האינטלקטואלים שבהם, אינם מבינים את כוחן של מילים; הם פוסט-מודרניסטים מדי ונטולי דמיון. הם רגילים להתייחס, כפי שכתב אלן בלום, אל הדת כאל חיה מבוייתת; אבל הפוסט-מודרניזם הוא יליד המערב המחולן, והיהדות והאיסלם מעולם לא עברו ביות. הפוסט-מודרניסטים אינם מסוגלים להבין שכתבי הדת, לשונו החיה של יהוה, באמת מפעמים ברבנים; שהם באמת מתכוונים למה שכתוב בהם; שהם לא חושבים שהם בקרנבל מסכות או עומדים בתור בבית המרקחת של אפלטון; ושההמון הנבער, זה שאינו יודע דיו אבל שתמיד אמרו לו שהוא יהודי ולכן עליון, מקבל את דבריהם של פרשני "הספרים הקדושים", המסוגלים לנצל אותו כאספסוף. העובדה שההמון מחלל שבת דרך קבע ולא תמיד מקפיד על שמירת חוקי ההלכה הופכת אותו לכלי שרת מועיל עוד יותר, משום שכעת הוא גם חש אשם, ועל כך הוא מכפר בשנאת אויבי הדת.

וככל שעולה ובוקע קולו של יהוה, גוברת אי הסובלנות. בתל אביב, שיותר ויותר היא מדינה נפרדת משאר ישראל, צעד היום מצעד הגאווה – אבל בירושלים, אם יצעד שוב, יצעד תחת אבטחה כבדה. סגן ראש עירית אור יהודה, ששרף את ספרי הברית החדשה, נהנה מאהדת תושבי עירו ואיש אינו דורש את הדחתו. בראיונות טלוויזיוניים, התקשו התושבים להבין מה, בעצם, לא בסדר במעשיו. חבר כנסת מטעם קדימה, אחד שלמה מולה, הגיש השבוע הצעת חוק שקובעת שבית המשפט יתחשב בתרבותו של הנאשם בבואו לקבוע עונש (נעמה כרמי אמרה כל שיש לומר בנושא). החרדים מנסים מזה שנים להעביר חוק שירשה הכאת ילדים; בחודשים האחרונים למדנו היטב מדוע. בחנות ספרים בטבעון, הצליחו החרדים למנוע את מכירת ספרו של ירון ידען, "הדת קמה על יוצריה"; הרבנית הזועמת טענה שמדובר ב"ספר חצוף". המחאות הציבוריות, אם היו (ולרוב לא היו) היו קלושות.

כל אחד מהאירועים האלה הוא גרגר חול – מי קטן, מי גדול – בזרזיף הגואה של קריסתה של החילונות, בהתפוגגותה של הישראליות ועלית היהדות. אפשר, סביר, שלא ×”×™×” אפשר אחרת, אם מחיים את שפת ההשבעה במקום עצמו בו בוצעה ההשבעה; את השד ×”×–×” כנראה כבר אי אפשר להחזיר לבקבוק, במיוחד משום שמעולם לא נאמר בגלוי שמדובר בשד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מתדרדרים והולכים: שתי ידיעות שפורסמו על הבהמה הירוקה השבוע לא זכו לתשומת הלב הנדרשת. ראשית, צה"ל החליט שממש לא מתאים לו שחיילים יסכנו את חייהם בגבול רצועת עזה, והם יועברו לבסיסים עורפיים וממוגנים. תושבי עוטף עזה, מצד שני, מתבקשים להמשיך ולספוג בשקט.

הבהמה שמה לב, לאחרונה, שיש לה בעיה עם אנשי המילואים. אז היא מצאה פתרון, לפחות לסטודנטים שבהם: להכפיף את הסטנדרטים האקדמיים לשירות הצבאי. אם אתה חייל מילואים, אוטומטית תיחשב לכשיר יותר בתחומך. אה, לא – זה לא מדויק. האחראים לרעיון העוועים הזה הם דווקא חברי הכנסת והממשלה. בהמות, מלאכתן נעשות בידי צדיקים.

מה קרה פה? קרה היפוך ערכים מוחלט. דמם של חיילים, שכל מטרת קיומם וגיוסם היא הגנה על אזרחים, הפך ליקר יותר מאלה שהם אמורים להגן עליהם. מה שקרה הוא שהצבא הפך לערך העליון של החברה, גבוה יותר מהחברה עצמה, ולכן גם סטנדרטים מקצועיים מעוקמים עבורו – וכל זה הופנם לא רק על ידי הבהמה, אלא גם על ידי החברה שהיא אמורה לשרת.

איי, איי, לא בראש: ביום שני נשרף תלמיד ישיבה למוות במהלך תאונת דרכים. כבכל מקרה של מוות אלים, בו יש חשד למעשה פשע, רצתה המשטרה לבצע נתיחה שלאחר המוות בגופה.

אלא שעובדי האלילים השולטים בארצנו מאמינים שהדמון הכביכול כל יכול שלו הם סוגדים איננו מסוגל, מסיבות שטרם הובררו עד תומן, להשיב את הגוויה לחיים אם עברה נתיחה. כלומר, אם סתם היה מדובר בגוויה שרופה, הוא היה מסתדר בלי שום בעיות, יהוה הזקן והטוב, אבל ברגע שסכין של רופא חילוני נגע בה? הלך על המסכן.

זק"א, הארגון ששם לעצמו למטרה – מאז שמטרתו הקודמת, טיפול בגופות חללי פיגועים, התפוגגה מהיעדר פיגועים – להציק לכל משפחת נפטר החורגת מכלליו, מיהר להכות בתופי הטם-טם. הצאן הקדוש יצא לרחובות, וכהרגלו הצית והשליך אבנים ותקף.

והמדינה? התקפלה מיד. ביום חמישי הודיעה הפרקליטות לבית המשפט כי היא מוותרת על הנתיחה. שוב הוכיחו חובשי הכיפות שעם קצת נחישות ומעט אלימות, אפשר להשיג בישראל הכל.

מגן ובל יחרטט: סיפור משונה מאד הופיע ב-"7 ימים" אתמול. מעשה שהיה כך היה: במהלך הנסיגה הגרמנית מפני ההתקדמות הרוסית ב-1945, פונה מחנה ההשמדה אושוויץ והחלו צעדות המוות. במהלך הצעדה, סמוך לכפר הפולני קשיאוז'ניצה, טבחו השומרים הגרמנים בלמעלה מ-40 מן הצועדים. למחרת, הגיע למקום כומר מקומי, והביא את הנרצחים לקבר אחים, כשהוא רושם את המספרים שהיו מוטבעים בזרועם. המספרים הללו, לימים, ייחרטו על מצבה שתוקם במקום.

ב-2004 הגיע למקום איש שב"כ, התרשם מאד, והחליט שהארגון יקח על עצמו את המשימה של זיהוי הנרצחים. משימה ראויה לשבח: עד כה הצליחו אנשי השב"כ, בשיתוף פעולה עם אנשי "יד ושם", לזהות 24 מן הנרצחים, ולאחרונה הוקמה במקום מצבה חדשה, שכוללת הפעם גם את סמל השב"כ.

וזה באמת מבצע ראוי לשבח. ראויה גם רגישותו של האחראי מטעם השב"כ, שהורה לאנשיו לא להסתובב כשהם עטופים בדגל ישראל על אדמת פולין, כאילו הם כובשים. די לשב"כ בכיבוש אחד.

אבל, אף שזה מבצע ראוי לשבח, מדוע מעורב בו השב"כ? שוב ושוב מספרים לנו בכתבתו של רונן ברגמן עד כמה אנשי השב"כ עסוקים בשמירה עלינו מכל איום אפשרי (ברגמן הגזים קשות כאשר תיאר את משימתו כ"הגנה מפני שואה חדשה"). אז, עם כל הכבוד – ויש, ישראל צריכה שב"כ, וכמי שנוסע באוטובוסים אני יודע היטב מה עומד ביני ובין מחבל מתאבד – למה בוזבז כל הזמן היקר הזה על משימה שאיננה קשורה לארגון? לפחות מאות, כנראה אלפי שעות אדם, הועברו בארכיונים ובתשאולים על אדמת פולין. לא היה עדיף להשקיע את כל הזמן הזה בחקירה – ולהשתמש בזמן הפנוי לחקירות קצת יותר סובטיליות מעינויים? לא היה עדיף להעביר את כל הנושא לידי "יד ושם"?

והערה עצובה לסיום: כשטבחו אנשי האס.אס. בקורבנותיהם ליד קשיאוז'ניצה, הם לא הבדילו בין יהודים ללא-יהודים. גם תושבי הכפר, שהביאו אותם לקבורה ושטיפחו את המצבה, לא עשו הבחנה כזו. עורכי "ידיעות אחרונות" דווקא עשו, ופרסמו את רשימת הקורבנות שזוהו כשהיא מחולקת ל"יהודים" ו"נוצרים". אולי חשו שקוראיהם ידרשו זאת.

הבושה, נשאוך בלי מילים: אהוד ברק ליקק השבוע את אצבעו, הניף אותה באוויר, ומשחש שהציבור מואס באולמרט בעקבות פרשת טלנסקי, מיהר להתנער ממנו בקול חלושה. ברק אמר שאי אפשר להמשיך כך, אבל ראוי לציין שנמנע מגינוי ישיר של אודי חשודי (הקרדיט לרחביה ברמן) ומעשיו.

הוא כנראה יודע למה. טל זילברשטיין, תוך קידום של קו ההגנה של אולמרט – שאמיר אורן כינה בשם הקולע "דור שלם דרש תשלום" -  הודיע שאם ברק לא יסתום את הפה, יכול להיות שיהיה לזילברשטיין מה לומר.

זילברשטיין הוא יועץ אסטרטגי לאהוד אולמרט. קודם לכן היה יועץ אסטרטגי לאהוד ברק. הוא הסתבך קשות במהלך פרשת עמותות ברק, וברק תלה אותו לייבוש. הוא לא שכח, ואני לא מאשים אותו על כך שלא סלח.

אבל מי שיודע על פשע חייב לדווח על כך. השבוע היו פרסומים על כך שברק העביר לארץ מיליון וחצי דולרים במזוודה במהלך הקמפיין של 2000. אם זילברשטיין יודע משהו על זה, הוא צריך להתייצב מיד בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריו. איומים מאפיוזיים מצידו, שהם כנראה לא חוקיים, רק מוכיחים ראשית את אפסותו המוסרית של זילברשטיין, ושנית את העובדה שכשטלנסקי ומסר אומרים שהם מפחדים מאולמרט, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בערב יום השואה נערך בהתנחלות פסגת זאב פוגרום קטן. מספר גדול של יהודים גאים וצעירים, חמושים בכלי נשק קרים, נענו לקריאה שנשלחה אליהם, לאמור: "שמים סוף לכל הערבים שמסתובבים בשכונה ובקניון, שורקים לבחורות, מקללים, מאיימים על ילדים קטנים. כל מי שיהודי ורוצה לשים סוף לכל זה שיהיה בשעה 22:00 בבורגר ראנץ' , וסוף סוף נראה להם לא להסתובב יותר באזור שלנו. מי שמוכן לעשות את זה ויש לו את הדם היהודי שירשום את השם שלו בהסכמה להודעה הזו". ההדגשה שלי.

מספר גדול של יודו-נאצים צעירים, חמושים במקלות וסכינים, הגיע למקום, ותוך זמן קצר נמצא גם הטרף. האספסוף התנפל על שני צעירים פלסטינים שעברו במקום וביצע בהם שפטים. השניים נפצעו קשה.

המשטרה עצרה 11 חשודים. השבוע, שהרי ידוע שיהודים הם רחמנים בני רחמנים, שחרר אותם בית המשפט הביתה. כנראה שהם לא מסוכנים לציבור, או על כל פנים לא לציבור עם הדם הנכון. לא ברור מי שלח את הודעת ה-ICQ שזימנה את האספסוף; יש האומרים שמדובר בחוגים המקורבים לארגון הגזעני (שיש לו עיסוק צדדי בכדורגל), בית"ר ירושלים. המשטרה מכחישה, אבל לא מצאה את המסית הראשי.

בני האספסוף הנבער ("האם מישהו מבני המיעוטים תקף מישהו?", "מה זאת אומרת בני מיעוטים?") לא לבד. שמונה רבנים יצאו לעזרתם, וקראו לסייע להם ולבני משפחותיהם. ברשימת המסיתים מופיעים החשודים הרגילים: יצחק גינזבורג מכך/חב"ד, יעקב יוסף, יצחק שפירא, ועידו אלבה. אלבה, למי ששכח, כבר הורשע בעבר בהסתה.

דבריהם של המסיתים ראויים לעיון. תחת הכותרת "בנותינו נתונות לעם אחר", וכותרת המשנה "גילוי דעת תורה", הם כותבים: "יסוד קיום עם ישראל תלוי בהבדלה בין ישראל לעמים, ובפרט מניעת התבוללות, טמיעה, ונישואי תערובת חס וחלילה". לדעה הזו שותף רוב מוחלט של הציבור היהודי.

הלאה. "כל קשר בין יהודיה לגוי, או בין יהודי לגויה – ברצון או באונס – הוא פגיעה חמורה ביותר באותו יהודי ויהודיה ובעם ישראל כולו, ומהווה חילול הקודש ומעילה ביהווה אשר בחר בנו". כמה חילונים יזועו באי נוחות, במיוחד כשמוזכר האיסור על קשר מרצון – אבל הם כל כך רגילים לדיבורים על מאבק בהתבוללות, עד שאין להם בדרך כלל את היכולת להעלות טיעון קוהרנטי נגדי.

נמשיך. "במצב המתוקן – כאשר יש לעם ישראל ×”× ×”×’×” ראויה על פי התורה…" יצוין שהמסיתים מעדיפים שלא לדבר בשם ההלכה; לזו, וודאי למדינת הלכה, יצא שם רע למדי. הם מעדיפים לדבר בשם התורה, שהרי קשה מאד למצוא יהודים, אפילו חילונים שבחילונים, שיעזו לומר משהו רע על "התורה השייכת לכולנו", שבה כידוע יש "חכמה".

"וכאשר יד ישראל תקיפה בארצנו הקדושה…". כאן נוקטים המסיתים בלשון קוד, המובנת היטב ליודעי ×—"ן. "יד ישראל תקיפה" הוא המצב ההפוך ל"דרכי שלום": הוא המצב ההלכתי שבו כל הדברים האסורים מפני חשש פוגרום הופכים למותרים. המסיתים מפנים אותנו לרמב"ם. אוכל הנבלות הגדול ראוי, כמו תמיד, לציטוט:

"ח. מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום; ואין ממחין בידי עניי גויים בלקט, שכחה ופאה, מפני דרכי שלום. ושואלים בשלומן, ואפילו בימי אידם, מפני דרכי שלום; ואין כופלים להן שלום לעולם. ולא ייכנס לביתו של נכרי ביום אידו ליתן לו שלום; מצאו בשוק, נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

"ט. אין כל הדברים הללו אמורים, אלא בזמן שגלו ישראל בין האומות, או בזמן שיד הגויים תקיפה. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם, אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו; אפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נוח". אם יש את נפשכם לדעת את המעין ממנו שאבו "אחיכם" את שנאת האדם שלהם, כל הפרק שווה קריאה. זה קצר, כדאי לכם: תלמדו יותר על יהדות מאשר כל שנות הלימודים בבית הספר.

"לצערנו," ממשיכים המסיתים, "השלטון הקיים היום בארץ הקודש איננו פועל למען קדושת ישראל. אדרבא, הוא חותר ל"שוויון זכויות" בין יהודים וגויים, ומעצם הגדרה זו הוא מעוניין בערבוביה בין ישראל לעמים". בדרך כלל הפנטזיה הפרועה הזו, של מדינת ישראל שמגרשת סטודנטיות בתואנה שהן "מיסיונריות" כמדינה השואפת ל"ערבובה" – כמה פחד וסלידה במילה אחת! –  לא היתה ראויה לתגובה. הפעם דווקא כן.

המסיתים מעלים כאן באוב את הטענה המוכרת היטב מן המשטרים הפולקיסטיים של המאה ה-20, אלה של גרמניה הנאצית והדרום האמריקני: ה"הם" רוצים את הבנות שלנו, אבל הם לא היו מסוגלים לעשות זאת, אלמלא היו כמה "רופסים" מצידנו, שדעתם נחלשה בגלל תפיסה שוויונית מעוותת (שימו לב כיצד המילים 'שוויון זכויות' מופיעות במרכאות כפולות במקור), ואשר מניחים לדבר להתרחש.

הפנטזיה של הגזען היא תמיד של חילול הדם, של הזר הערמומי המפתה את הנערה הטהורה האומללה או אונס אותה. הזר, כשהוא מחלל את הבת, מחלל גם את המדינה, שמתוארת כמעט תמיד כאשה. זו, כמובן, פנטזיה גברית במובהק, שנובעת מאגו כל כך חלש, שהוא רואה בעצם הרעיון ש"האחרים" – תמיד אחרים מדוכאים: איכרים, שחורים, יהודים – ישתוו לו איום עצום. בעצם, על פי התפיסה הזו, אם האחר שווה לנו בזכויותינו, אין בנו שום דבר שיגרום לנשותינו-שלנו לרצות בנו.

וזה איום קיומי. כאן אין על מה לדבר, כאן יש לשלוח את היד אל הנשק. בשל התפיסה הזו יצאו ללינצ'ים בדרום, ובשמה יצאו, במדינה מאורגנת יותר ושבה לא היה אפילו שריד למסורת של זכויות הפרט, למערכה של השמדת עם.

לא במקרה התכנס האספסוף בערב יום השואה. זה יום מועד לפורענות, היום שבו אצל הגברבר היהודיסט מתנגשות בעוצמה תחושת הנחיתות המוצדקת כל כך עם תחושת העליונות החסרה. הפולנים כבר למדו על בשרם שלא כדאי להתקרב לכנופיות תלמידים יהודים שמגיעים ל"מצעד החיים". הימים האלה הם ימים לימינאליים, ימים שבהם מתרופפות גדרות האסור והמותר. בימים האלה, הפוגרומצ'יק חש שהחברה חייבת להבין אותו.

והיא, אבוי, מבינה. הרבנים אמנם עומדים בראש המסיתים, אבל הם אומרים מה שאומר בשקט הרוב: שזה לא כל כך נורא אם ערבים ש"מתקרבים לבנות שלנו" יחטפו קצת. גם הישראלי הנאור בדרך כלל, מי שבאמת אכפת לו מזכויות פלסטינים והומוסקסואלים, שעושה כמיטב יכולתו למען הסביבה – גם הוא נאלם דום. כי השאלה האוטומטית היא "ואיך היית מגיב אם הבת שלך היתה יוצאת עם ערבי"? תמיד בת, תמיד ערבי. והוא, הישראלי הנאור הממוצע, הוא באמת איש טוב. באמת אכפת לו, הוא באמת רוצה שהסכסוך ייפתר. אבל הוא לא מסוגל לתת את התשובה הנאורה האפשרית היחידה: "תלוי מי הערבי". כל החינוך שלו אומר לו שהתבוללות היא אסון.

וכל זמן שנפחד מ"התבוללות", כל זמן שנמשיך ללמד את ילדינו על טוהר דמם ולא נלחם, במאמץ ניכר, בתפיסה שירשנו אנו על טוהר דמנו, היודונאציזם ימשיך לצעוד באין מפריע; עד אז הפוגרומצ'יקים שלו, כמו אלה של האס.אה, ישוחררו למעצר בית – עד שיום אחד, ונראה שהוא לא כל כך רחוק, תהיה יד ישראל תקיפה. ואז, בלשון הזהב של נעמי שמר, נתגעגע לרצח הסטרילי והנקי של הנאצים, בתוך מערבולת המוות המיוזע שתקיף אותנו, כשאלפיים שנות תסכול ותחושת גדלות חסרת בסיס יצאו, סוף סוף, למסע הנקמה בהיסטוריה שנושאיהן מייחלים לו זמן כה רב.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)