בג”ץ אולץ לפסוק, ונאלץ למצוא שלמשטרה אין כל סמכות לתפוס גופות
אחד האירועים היותר דוחים במהומות הר הקללה האחרונות היה המראה של צעירים פלסטינים שממלטים את גופת אחד ההרוגים מפני פלישת חוטפי הגופות של מג”ב, שפרצו לבית החולים מוקאסד כדי לתפוס את הגופה. השיטה הזו, של חילול קבורה וסירוב לה – משהו שכבר ב”אנטיגונה” של סופוקלס הועמד כדוגמא למאבק בין הצדק ובין השלטון – הפכה לנפוצה על ידי משטר העוול של מדינת ישראל. בין שאר הסנקציות שנוקטת המדינה הציונית כנגד פלסטינים, הסנקציה של מניעת קבורת הרוגיהם או עיכובה הפכה לשגרתית.
את הסנקציה הזו, אגב, מפעילה המדינה הציונית גם כלפי מי שהיא טוענת כלפי חוץ שהם אזרחיה שווי הזכויות; היא השתמשה בה כלפי יעקוב אלקיעאן, האיש שחמושיה הרגו על לא עוול בכפו. עורך הדין האמיץ חסן ג’בארין הלך אז לבג”ץ וניצח את המדינה. הוא ניצח למרות לחצים ואיומים של השופטים שדרשו ממנו לאפשר להם לעיין ב”חומר הסודי” השקרי של המשטרה. אלמלא האומץ של ג’בארין, לא היינו למדים שה”חומר הסודי” היה מפוברק.
אתמול נעצה עדאלה – אחת העמותות היותר מושמצות במדינה היהודית, כפי שאפשר לצפות מעמותה שמילולית דורשת צדק לפלסטינים – את מה שנראה כמו היתד האחרון בפרקטיקה הישראלית של חטיפת גופות. עדאלה עתרה בשמם של משפחות שלושת החשודים בפיגוע כלפי השוטרים בהר הבית, שנהרגו במהלכו; גם הפעם, עורך הדין המוביל היה חסן ג’בארין. יש לציין שפרט לדרישה להחזיר את גופותיהם של השלושה, דרשה עדאלה לבצע ניתוח בגופות שניים מהם, כדי לברר באילו נסיבות הומתו. (כאן המקום להזכיר שהטענה שהשלושה היו מעורבים בפיגוע ושבשל כך הומתו – שתי טענות נפרדות, משפטית – היא טענה של המשטרה, אותה משטרה מאום אל חיראן, שאף אחד לא טרח לבדוק לעומק.)
בג”ץ, כרגיל, לא רצה לפסוק. זו ההתמחות שלו בתיקים לא נוחים. בית המשפט כתב בפסק דינו במורת רוח שהוא ערך דיונים רבים בנסיוו להביא לפשרה, אך “משלא הצלחנו להביא את הצדדים להסכמה אין לנו מנוס אלא להכריע בעתירה שלפנינו.” באמת כואב הלב.
ולמה לא רצו השופטים להכריע בעתירה? האם הם עשו את כל הקריירה הארוכה הזו כדי להפוך למגשרים? כי משנאלצו לדון בעתירה, לא היתה להם ברירה אלא להכיר בכך שלמשטרה אין כל סמכות לחטוף גופות. כלומר, שכל המהלך שבוצע לאורך השנים של חטיפת גופות היה בלתי חוקי. בלשון ההחלטה (סעיף 4, היא מפורטת יותר בהמשך):
“העתירה העלתה שאלה אחרת – האם המשטרה מוסמכת להתנות את העברת הגופות לידי המשפחות בהסכמה למתכונת מסוימת של לוויה […] על שאלה זו אין מוצא מלהשיב בשלילה. בעיקרו של דבר, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל ככל שהיא עוסקת בסעד העיקרי שהתבקש בה [השבת הגופות החטופות – יצ”ג], מאחר שהמדינה לא הציגה על מקור סמכות המאפשר לה להחזיק בגופות כתנאי להסכמה על מתווה הלוויות.”
כלומר, במשך שנים הרשויות הישראליות ביצעו מעשה נבלה ועוול, וזאת על אף שלא היתה להן כל סמכות לכך. פעם אחר פעם, הגיעה המדינה לבית המשפט וטענה שהיא צריכה לעכב לוויות או למנוע אותן, בתואנה בטחונית שקרית כלשהי (כמו בפרשת אלקיאען), ופעם אחר פעם בית המשפט אפילו לא טרח לברר האם יש למדינה סמכות כזו. רק כשעדאלה וג’בארין, באומץ ניכר – אם אתה מעצבן שופטים, אתה מסתכן בתבוסה בעתירה – דחקו את בית המשפט לקיר וחייבו אותו לפסוק, בניגוד לרצונו, רק אז נאלץ בית המשפט להודות שאין לעמדת המדינה בסיס חוקי.
כמובן, את הסעד המסוכן אף יותר – נתיחת הגופות – הצליח בית המשפט לנפנף בתואנה פורמלית בדמות האפשרות לעתור לבית משפט השלום. חברים, אנחנו מדברים על גופות. אם אנחנו רוצים להוציא מהן מידע פורנזי, הן צריכות להיות בידיים של פתולוג כמה שפחות זמן אחרי המוות. למה אתם שולחים אותנו לשרוף עוד שבוע, במקרה הטוב, בבתי משפט? כדי לייתר את החלק הזה של העתירה.
עדאלה השיגה אתמול נצחון גדול: היא אילצה את בית המשפט הישראלי לקבוע שהמנהג הברברי של התעללות בגוויה לשם ענישה (מוסווית, במקרה שלנו, בתואנה קלושה מהרגיל של “בטחון”), מנהג שכבר טובי היוונים הבינו את העוול שבו, איננו חוקי.
החרפה שלנו היא שהיה צורך בפסיקה של בית משפט בשנת 2017 לשם כך. ציון במשפט תפדה? כנראה שצריך עמותה פלסטינית לשם כך.
בעקבות הרצח בחלמיש, מיהר שר החינוך שלכם לדרוש עונש מוות לרוצח, עומר אל-עבד. הוא ציין, בצדק, שאין צורך בשום שינוי חקיקה. בישראל גופא אין עונש מוות אלא על עבירות מוגבלות (חבר מפלגתו של בנט, בצלאל סמוטריץ’, אמור להתנדנד על חבל בשל אחת מהן) שאינן כוללות רצח; אבל הנתינים הפלסטינים נשפטים בבתי דין צבאיים ובית דין צבאי מסוגל לגזור גזר דין מוות, אם שלושת השופטים מסכימים על כך. שרת המשפטים מיהרה לתמוך ברעיון. שר הבטחון ליברמן, שבנה קמפיין שלם על הרעיון של עונש מוות – לפני שהעמיד פנים, על כל פנים מול פרשנים נוחים להתרשם, שהוא איש מתון ורציני – ממש לא אהב את הפרת זכויות היוצרים הזו ומיהר להודיע שהוא ידרוש עונש מוות לרוצח.
ולשר הבטחון, יש לציין, יש אשכרה סמכות לכך. לא ברור אם ליברמן סינדל את עצמו, או שהוא בונה על כך שהתביעה הצבאית תשמש כשפוטה שלו, תסרב לדרוש עונש מוות, ותאפשר לו להוציא את עצמו כפטריוט מול המשפטנים הבוגדניים. זה הרי המהלך הקבוע של הימין. נוח לו לדרוש דרישות מופרכות בידיעה שיש מבוגר אחראי שלא רק יוציא את הערמונים מהאש, גם יחטוף באותה הזדמנות עביט של שופכין.
הבה נניח לרגע כמה הנחות. קודם כל, שההתנגדות המוסרית לעצם קיומו של עונש מוות יכולה לעוף מהחלון. בסופו של דבר יש מעט מאד אנשים שמגיע להם להתנדנד כמו מי שרוצח משפחה בביתה. אם הרעיון של עונש מוות מקובל מוסרית, אז אל-עבד לגמרי נכנס לקטגוריה. גם ההתנגדות הסטנדרטית לעונש מוות – החשש מטעות שיפוטית שתסתיים ברצח משפטי – נראית לא מי יודע מה רלוונטית הפעם. ונניח שלפרקליטים יימאס לשמש כתירוץ של הממשלה, או שמינו פרקליט חדש שלגמרי בעד עונש מוות. מה עכשיו?
דבר ראשון, כמובן, יש לדרוש שליברמן, בנט ושקד יבצעו את ההוצאה להורג בעצמם: שהם יעלו את הנידון לגרדום, יכרכו את החבל סביב צווארו, את המסיכה סביב ראשו, ימשכו בידית, יביטו בגופה המתעוותת ובצואה שנפלטת ממנה, ואחר כך יטפלו בגופה. זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית מכל תומך עונש מוות: שיהיה מוכן לבצע אותו בעצמו.
אבל מההיכרות שלנו עם השלושה סביר להניח שהם פסיכופטים מספיק כדי לעשות את זה בלי לסבול שום יסורי מצפון. נשאל, אם כן, מה יקרה מרגע ההוצאה להורג. או, בעצם, כמה שבועות קודם לכן.
הידיעה שישראל, מדינה שאין בה עונש מוות אפילו כלפי רוצחי ילדים – אני נזכר אוטומטית בצבי גור, הרוצח של אורון ירדן – מוציאה להורג רוצח פלסטיני שכלל איננו אזרח שלה, צפויה להזכיר לכל העולם שישראל היא מדינת אפרטהייד. היא צפויה לעורר גל מחאה חסר תקדים ברחבי העולם המתורבת, שהשאיר מאחוריו את עונש המוות מזמן. על אחת כמה וכמה, עונש מוות על מה שהוא בעצם עבירה פוליטית – שהרי יהודים שרוצחים פלסטינים לא מועמדים לדין בפני בית דין צבאי. כלומר, העבירה שעליה ייענש אל-עבד לא תהיה רצח, אלא רצח יהודים. באותה ההזדמנות, נשמח להזכיר לעולם שישראל לא רק מוציאה להורג פלסטינים אבל לא יהודים, אלא גם שהיא הורסת את בתיהם של פלסטינים אבל לא את אלה של יהודים; ושהיא עוצרת, בממוצע, שני ילדים מדי לילה, ילדים שמוחזקים בתנאים בלתי אנושיים ועוברים לעתים קרובות עינויים. זה כל כך שגרתי שאף אחד כבר לא שם לב, אבל עץ התליה שרוצים בנט, שקד וליברמן לבנות יפנה זרקור אל כל זה.
כך שלגמרי סביר שביושבו בתא הנידונים למוות, יסייע אל עבד למאבק לחיסול משטר העוול הישראלי הרבה יותר משסייע לו בחייו ועל אחת כמה וכמה בפשעו. ומה תעשה ישראל עכשיו? מי יוריד את ליברמן, שקד ובנט מעץ המוות שבנו בעצמם? הם, הרי, לא יוכלו לרדת ממנו בכוחות עצמם מבלי להיראות בפני בוחריהם המשוערים כפחדנים ושפוטים של השמאל. וכבר למדנו שמבחינת ממשלת הימין, הקרבת האינטרסים של ישראל – אפילו מה שהם עצמם רואים כאינטרסים של ישראל – על מזבח האינטרס הפוליטי הזמני היא דבר שבשגרה.
האם הוצאתו של אל-עבד להורג תגרום לפלסטינים להפסיק את ההתנגדות האלימה למשטר הציוני? פחחחחחחחחחחח! שקד, בנט וליברמן אולי לא יודעים את זה, אבל ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית רוויה במרטירים, שלא מעט מהם הוצאו להורג (על ידי הבריטים, למשל) או עברו רצי דמוי-משפטי (כל ה”מסוכלים ממוקדות” למיניהם). האם זה עצר את ההתנגדות שלהם?
אבל עזבו את ההיסטוריה הפלסטינית. ספק אם לשלושת הליצנים האלה יש הכרות כלשהי בנושא – בנט היה עסוק בלהרוג ערבים בלי שיקרה שום דבר, שקד היתה עסוקה בעבודה על הקרדנציות הניאו-נאציות שלה, וליברמן היה עסוק בבנקים קפריסאים אפלים. אבל האם הם לא מכירים אפילו את ההיסטוריה של התנועה שלהם?
האם הם לא יודעים איך הפך שלמה בן יוסף, שהשליך רימון על אוטובוס פלסטיני (הרימון לא התפוצץ) למרטיר של התנועה הלאומנית היהודית? האם הם זוכרים שדב גרונר ועולי הגרדום האחרים נחשבו לדמויות מופת (גרונר בעיני הוא עדיין דמות מופת)? האם הטרגדיה של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהעלו עצמם בסערה השמימה קודם שנתלו, הורידה את המוטיבציה של אנשי הלח”י והאצ”ל? האם הוצאתם להורג של אליהו בית צורי ואליהו חכים, שנתלו עד צאת נשמתם בשל הסיכול הממוקד מאד של הלורד מוין (הם נמנעו מלפגוע בשומר שלו), גרמה ללח”י לסגור את הבאסטה – או שזכרם של הצעירים האמיצים האלה הצית להבה שתרמה את שלה למיגור המשטר הבריטי? “אין כובשים את ראש הסלע,” שר האצ”ל (וכתב שלמה סקולסקי) לזכר בן יוסף, “אם אין קבר במורד.”
כששקד, בנט וליברמן כורים במורד את קברו של אל-עבד, האם הם מבינים שהם מסייעים לכיבוש ראש ההר? האם הם חפצים בכך? האם יש בהם משהו מעבר לעווית ריצוי קיצוני המצביעים שלהם? איזושהי מחשבה קדימה? או שנכנסנו לשלב הסופני של הקולוניאליזם, שבו הברבריות מזינה את עצמה ומולך האלימות תובע עוד ועוד קורבנות בנסיון שווא לדכא התקוממות?
הערה מנהלתית ב’: ניקיתי קצת את הבלוג. הפוסט על הדכאון מופיע כעת כעמוד קבוע בצד שמאל. קישורים שהפסיקו להיות רלוונטיים הוסרו. מי שרוצה לתמוך בבלוג באמצעות פטראון, ימצא כעת כפתור מתחת לכפתור התרומה הרגיל. חלק ניכר מהכסף הולך להחזקתם של החתולים ווילי וצ’ארלי, של בת זוגתי גלינה (השבוע הפכנו רשמית לידועים בציבור) ושלי. אני עוד לא לגמרי סגור על מה עושים עם פטראון, אז סביר שיהיו שינויים שם.
בשעה שמילים אלו נכתבות, מניין ההרוגים בגדה ובירושלים עומד לפחות על שלושה, ככל הנראה ארבעה; מספר הפצועים, על פי מקורות פלסטיניים, עומד על יותר ממאה; וקלגסי מג”ב פושטים על בית החולים מוקאסד שבמזרח העיר, בין השאר בנסיון לחטוף את גופות ההרוגים, שעל פי הדיווחים ניצלו מידיהם ונקברו בחופזה.
(חשבו לרגע על המשפט האחרון.)
עוד לא ברור מה יהיה מנין הנפגעים ואיך זה יגמר, אבל כבר עכשיו ברור שבנימין נתניהו לא ראוי לעמוד בראש ממשלת ישראל.
נזכיר: הפרשה התחילה לאחר הפיגוע בהר הבית בשבוע שעבר, שבו הרגו תוקפים פלסטינים שני חמושי מג”ב לפני שנורו בעצמם. עדאלה דרשה השבוע חקירה באשר לנסיבות מותם של אחד הפלסטינים, שעל פניו נורה שלא לצורך. בעקבות התקרית, החליט השר לבטחון פנים, גלעד “השקרן” ארדן, להציב מגנומטרים בכניסה להר הבית. התוצאה היתה מהומות וסירוב פלסטיני להגיע להר הבית כל זמן שהמגנומטרים שם.
תועמלנים ישראלים מיהרו לצווח שלפלסטינים אין בעיה עם מגנומטרים וציוד מעקב אחר כאשר הוא מופעל במכה, למשל (בן דרור ימיני כתב את הדברים האלה הבוקר בידיעות אחרונות.) זה נכון, אבל זה לא רלוונטי. אין מחלוקת על הריבונות של סעודיה במכה, וכשהמשטר שם דורש מכל מוסלמי לעבור בדיקות בטחוניות, הוא לא כופה עליו שום דבר יוצא דופן.
הפלסטינים והמוסלמים בכלל לא מכירים בריבונות של ישראל במזרח ירושלים, ועל אחת כמה וכמה לא בחראם אל שריף (”הר הבית”). יתר על כן, לפלסטינים יש סיבה טובה מאד לחשוד בכל שינוי ישראלי של הסטטוס קוו. הם זוכרים מה עשתה ישראל בחברון ואיך כרסמה בשיטתיות בזכויות של הפלסטינים על המסגד האיברהימי (”מערת המכפלה”). הם רואים בחשד את העליה של תנועות המקדש, שהפכו כבר למיינסטרימיות במפלגת השלטון. כאן צריך לזכור שהריבונות של ישראל בהר הבית מעומעמת, ולא במקרה. בהסכם השלום עם ירדן, לירדן יש אחריות על הווקף שפועל בהר.
כשארדן הורה להציב את המגנומטרים, הוא עשה שרירים של ריבונות במקום נפיץ. הוא ודאי ידע שהמהלך הזה יתקבל בברכה בקרב חברי המפלגה שלו, שכבר עברו השתלטות עוינת מצד הבית היהודי. נתניהו לא אמר על זה כלום. אחר כך הגיעו שיחות טלפון ממלך ירדן ושליחים ממלך סעודיה. נתניהו לא עשה כלום.
אחר כך (שלשום) הבית הלבן הביע דאגה מהמתרחש בבית הלבן, תוך שהוא מאזכר את אחריותן של ישראל וירדן יחדיו. נתניהו המשיך לא לעשות כלום. זה לא שלא היה לו זמן: הוא אמנם היה בביקור בפאריס והונגריה, אבל הוא מצא זמן להתראיין לערוץ 20. הוא גם יכול היה לומר למארחים בהונגריה שעם כל הכבוד, יש סיכוי שעיר הבירה שלו תתלקח ושהוא ישמח לבוא לכנס הבא. אבל לא, הוא המשיך בנסיעה כאילו הכל שגרתי.
יש לציין שבמשך שנים טען נתניהו שהוא מנסה להגיע להסכם עם “המדינות הסוניות המתונות” – הפיקציה שאומרת שהדיקטטורות הצבאיות שסביבנו הן בסדר גמור כל זמן שהן לא שיעיות – שיאפשר לישראל לקדם את האינטרסים שלה ולהן את שלהן תוך עקיפת הסכסוך עם הפלסטינים. ספק אם יש מהלך שמנוגד לתפיסה הזו מאשר העלאת מתחים סביב חראם אל שריף. ואף על פי כן, זו המדיניות שבה בחר נתניהו – מרצונו או במחדל, זה לא כך כך משנה.
אתמול הוא חזר וערך ישיבת קבינט בשעה 22:30; השעה המאוחרת נבחרה ככל הנראה כדי שהעיתונים הבוקר לא יוכלו לדווח על תוצאותיה. בפני נתניהו עמדו מספר אפשרויות: הוא היה יכול להוריד את ארדן מהעץ ולהורות על פינוי המגנומטרים; הוא יכול היה להודיע שהמגנומטרים נשארים, בשם ריבונותנו הנצחית; הוא היה יכול לקרוא למנהיגי העולם הערבי להתייצב לתפילה ביום שישי ושהוא יהיה ערב אישית לבטחונם ושהוא יהיה הראשון לעבור במגנומטרים, או משהו יצירתי דומה.
הוא בחר את הבחירה הפחדנית מכולם. הקבינט לא החליט, והשאיר את האחריות לדרג המשטרתי. מפקד מחוז ירושלים מצא את עצמו אחראי הבוקר על החלטות אסטרטגיות שהן הרבה מעבר למידתו, כי נתניהו שוב השתפן. כשהעשן יתפזר, נתניהו יזרוק את התיק על המשטרה. אבל זו כלל לא ההחלטה של המשטרה. זו היתה אמורה להיות החלטה שלו.
וברקע, כמובן, מרחפות כל הזמן החקירות שמלחכות את כסאו של נתניהו. היום נחתם הסכם עד המדינה עם מיקי גנור, איש מפתח בפרשת הצוללות וכמסתבר גם בפרשת האמוניה (כן, יש גם פרשת אמוניה, שבמרכזה נסיונו של נתניהו לדחוף להקמת מפעל אמוניה בנגב בעלות ממשלתית של 700 מיליונים). נתניהו כנראה חושב שהתפרצות דמים גדולה תשכיח את החקירות, או על כל פנים תוריד אותן מהכותרות. אם זה מה שהולך פה, קשה למצוא שם אחר להתנהלות הזו פרט לבגידה.
הפגישה שלא היתה: ביום חמישי שעבר ערך ראש הממשלה בנימין נתניהו פגישה דחופה עם בכירי יועציו הפוליטיים, שרים ואפסים אחרים. הסיבה: האש שמתחילה ללחך את היכלו, פרשות הצוללות ובזק. המטרה היתה להוציא אנשים שידבררו את העמדה שלו בתקשורת. התעלה על כולם מיקי זוהר, שהצליח להעלות טקסט שבו שכח להסיר את המרכאות מהקופי-פייסט שעשה מהטקסט של נתניהו.
נזכיר שבדו”ח מבקר המדינה על צוק איתן, נמצא שנתניהו לא ערך שום ישיבה בנסיון למנוע את המלחמה באמצעות דיפלומטיה. עוזי ארד דיווח בשעתו שעד 2012, נתניהו לא ערך שום דיון על עזה, נקודה. פגישה דחופה על רצח הנשים? נאדה. על עליית יוקר המחיה? זדיינו, הוא מסודר עם הסיגרים והשמפניה. על מה יקרה כשאבו מאזן יתפגר? למה לחשוב מראש כשאפשר לאלתר? נתניהו, ככלל, לא עורך דיונים על מדיניות. הוא מקבל החלטות מכאן לעכשיו.
השרדות זה חשוב, על כל פנים מבחינתו. אתם, מצד שני? דמכם זול. דמם של ילדי עזה זול אף יותר.
חזקת החפות לא רלוונטית: תומכי נתניהו טוענים בלהט שאסור לשפוט את ראש הממשלה מראש, שהוא חף מפשע עד שהוכח אחרת, ושאנחנו צריכים להתנהל כאילו אנחנו לא רואים מה נמצא מול האף שלנו.
זה, במחילה, בולשיט. חזקת החפות שייכת לספירה הפלילית. אנחנו לא יכולים לזרוק את נתניהו לכלא ולגרוס את המפתח בלי משפט, על פי כל כלליו. כשאנחנו באים להשית סנקציות פליליות על אדם ולשלול את חירותו, הוא צריך לקבל כל הגנה אפשרית. המחיר של טעות הוא עצום. ובמשפט הפלילי, כנדרש, חובת התביעה היא להוכיח את הטענות נגד הנאשם מעל לספק סביר.
אבל זו כלל לא הרמה הנדרשת בספירה הפוליטית. כאן, הכלל צריך להיות “אשת קיסר צריכה להיות נקיה אף מחשד.” ביחס לאשתו של הקיסר הנוכחי, ובכן, עד כה מצא בית משפט שהיא התעמרה בעובדים ואף תקפה פיזית אחת מהם. המשטרה המליצה להגיש נגדה כתב אישום במספר פרשיות, והיועץ המשפחתי דוגר על כתב האישום הזה כבר יותר משנה.
ביחס לנתניהו עצמו, אנחנו יודעים שהוא קיבל סיגרים ושמפניה בשווי עשרות אלפים או יותר, ושהמתנות הללו מתועדות בחשבוניות; שהוא שיקר למבקר המדינה באשר ליחסיו עם הטייקונים אלוביץ’ ומילצ’ן; שבזק של אלוביץ’ נהנתה משת”פ יוצא דופן מצד הבובה של נתניהו במשרד התקשורת, חובב הקונספירציות שלמה פילבר; שנתניהו התעקש להחזיק בתיק התקשורת עד שאולץ לפרוש ממנו, בלי שום הגיון ברור; שבנו קיבל מתנות חשודות מהמולטי מיליונר פאקר; ושכמות אי הידיעה שלו מהממת.
נתניהו לא ידע שעורך הדין הצמוד שלו (הבן דוד שלו שמייצג אותו עבור שקל בשנה בתיקים ששווים מיליונים, דוד שמרון) מנהל במקביל פוילע שטיק עם צוללות וספינות שטח – צוללות וספינות שטח, ראה זה פלא, שנתניהו דחף לרכישתן. יש סביבו כוורת מדהימה של אנשים שהסתבכו בפלילים – מניצול מעמד לרעה עבור בהטרדה מינית (נתן אשל) וחטיפה ותקיפה מינית (גיל שפר) – והוא פשוט לא ידע.
אז כן, כדי לזרוק אותו לכלא על כל הפרשיות שהוא מעורב בהן נצטרך ראיות שהן בטון יצוק. אבל בשביל לומר שהוא מזהם כל מה שהוא בא איתו במגע, ושהוא לא כשיר מוסרית להיות ראש ממשלה? יש לנו לגמרי מספיק חומר. אני לגמרי בעד חזקת החפות של נתניהו; שיגן עליה מהבית.
השחתת המוסר: בנושא קשור, נוטים לשכוח שהבלבול בין חזקת החפות ובין שאלת כשירותו המוסרית של נבחר ציבור היא במידה רבה המצאה של נתניהו עצמו. בראשית הקדנציה הראשונה שלו, הוא הסתבך בתרגיל מסריח מהרגיל: פרשת בראון-חברון. על פי החשדות, נתניהו מינה את רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה כדי שזה יסגור את התיקים של אריה דרעי, שבתמורה אמור היה לתמוך בהסכם חברון. החקירה שהגיעה אחר כך מצאה שצחי הנגבי שיקר לממשלה ביחס לעמדתו של נשיא העליון בנושא מינויו של בראון; היא גם מצאה שאביגדור ליברמן, אז יד ימינו של נתניהו, ניהל שיחות חשודות בנושא דרך דודי אפל, שמיד לאחר מכן ניהל שיחות עם דרעי.
היועץ המשפטי לממשלה שנתניהו נאלץ למנות אחרי שבראון התפטר אחרי יומיים, אליוקים רובינשטיין, סגר את התיק תוך שהוא נוזף חמורות בנתניהו. הוא מצא שאכן היתה קנוניה פלילית למנות את בראון, אך יש ראיות רק נגד דרעי. נתניהו, במילים אחרות, חמק מחוסר ראיות; הוא לא ידע. שוב לא ידע. הקו של מפמפמי עמדת נתניהו מאז היה שהיועץ אמר את דברו, התיק סגור, אין מה לראות פה.
אף ראש ממשלה קודם לכן לא השתמש בקו הזה. כל ראש ממשלה אחריו, בכלל זה כמובן נתניהו עצמו, השתמש בו.
שהמדינה תשרף: היום הודיע אחד מחנפיו של נתניהו, דוד ביטן, שנתניהו לא מתכוון להתפטר מתפקידו גם אם יוגש נגדו כתב אישום. זו, יש לציין, זכותו החוקית: יש לאקונה בחוק בנושא הזה, כנראה משום שהדור שכתב את חוקי היסוד שלנו לא היה מסוגל להעלות בדעתו ראש ממשלה שחשוד בפלילים ולא מתפטר.
אין שום סיבה להניח שנתניהו לא ייאחז בקרנות המזבח, ושביטן מאותת לנו שזה מה שהולך לקרות. אחרי הכל, זה ראש הממשלה שאשתו אמרה ש”נעבור לחו”ל ושהמדינה תשרף.” האיש פה בשביל הכסף, הסיגרים, השמפניה – והידיעה הברורה שברגע שהוא יפסיק להיות ראש ממשלה, כל החרא ייצא החוצה. ברגע שהוא לא ישלוט במינוי היועץ המשפטי לממשלה, שר המשטרה והמפכ”ל, הסיכוי שלו לא להגיע לכלא יורד דרמטית. האיש נלחם על חייו. ואין שום סיבה להניח שהוא לא ישפוך את דמכם כדי להציל את שלו.
יואיל נא רק לזכור איך נגמר הסיפור על קרנות המזבח.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, חלקן גדולות. אני רוצה להודות בזאת לתורמות. נפגש במקום שבו אין חשיכה.
שימו לב לספין של לפיד בפרשת הצוללות. הוא מסתיר משהו מביך מהרגיל
שר החוץ בעיני עצמו, יאיר לפיד, יצא שלשום (ד’) בהתקפה חריפה על ראש הממשלה נתניהו. לטענתו, כפי שהובאה בערוץ 2, במהלך עסקת הצוללות התיר נתניהו מכירה של צוללות גרמניות למצרים, בניגוד לעמדתו של שר הבטחון, ובכך גרם נזק לבטחון המדינה.
וואלה.
יש לנו פה ספין שקוף משהו וראוי לפרק אותו. קודם כל, די ברור שלפיד יוצא בהתקפה חריפה מאין כמוה על נתניהו – עד לאחרונה הקפיד לא לתקוף אותו – בעקבות הצלילה שלו בסקרים. זו, יש להניח, היא התוצאה של התחושה של הבסיס של לפיד שהאחרון משתין עליו: יש גבול לכמות הפעמים שבהן אתה יכול לטעון ש”אין הדתה” ולהתנחמד לאחים היהודים לפני שהמצביעים המקוריים שלך יחפשו מישהו אחר.
ההתקפה של לפיד על נתניהו היא טענה שנתניהו מסכן את בטחון ישראל עבור בצע כסף. אין לי ספק שנתניהו היה מוכר את ישראל בעבור בקבוק שמפניה טוב, אבל דחליל הבטחון הספציפי הזה מלא ביותר מדי קש.
עובדות:
א. מצרים איננה מדינת אויב. לישראל יש עמה הסכם שלום יציב מזה 36 שנים.
ב. יתר על כן, החונטה המצרית – לרוע המזל של שני הצדדים – היא בעלת ברית של החונטה הצבאית שלנו.
ג. גם אילו היינו רואים במצרים איום (כמה שנים צריך להתקיים שלום כדי שזה ייפסק?), ספק אם צוללות מצריות חשובות למשהו. שהדי במרומים למה המצרים רוצים כאלה, אבל אין להן כל שימוש כנגד ישראל. חיל הים שלנו הוא יותר משמר חופים. לא צריך צוללת מתקדמת כדי לשבש את הפעילות שלו, שתיים-שלוש משחתות יספיקו. כמובן, במקרה של המשחתות התיאורטיות הללו עולה מיד השאלה איך בדיוק הן יתחמקו מחיל האוויר הישראלי, אבל זה נכון גם למקרה של צוללות.
ד. (מה שמזכיר שגם לישראל אין שום צורך בצוללות. אין שום איום קונבנציונלי שהן משמשות נגדו. חילות הים בסביבה שלנו הן בסד”כ של חסקה. השימוש היחיד לצוללות ישראליות (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) הוא לשמש לפשע נגד האנושות המכונה “מכה גרעינית שניה.” אבל על זה לא מדברים.)
ה. אילו רצה הצבא המצרי לאיים על ישראל, יש לו כלים יעילים יותר: למשל חיל אוויר מתקדם וערימה של טנקים מתקדמים שהוא מקבל מארה”ב. הטייסות המצריות הרבה יותר מסוכנות לישראל – שוב, במקרה הלא סביר של עימות צבאי בין שתי המדינות – מאשר כמה צוללות.
האם לפיד לא יודע את זה? זה לפיד, אז יש סבירות שהוא לא יודע. אבל אין סיבה שהאזרח העירני לא יידע.
אני לא יודע למה נתניהו אכן ביטל את הסעיף שאוסר על המספנות הגרמניות לבנות צוללות עבור המצרים (נתניהו מכחיש שהוא אחראי לכך, אבל המילה שלו לא שווה הרבה), אבל הסבר סביר יכול להיות ג’סטה לחונטה המצרית. יכול להיות שגם א-סיסי רוצה להצטלם בפרצוף חשדני מתוך גוף של צוללת. אולי גם שם ההמונים אוהבים את זה.
כאן ראוי לשים לב לעיתוי של הפרסום של לפיד: לדבריו, הוא למד על הנושא כשהיה שר האוצר. וואלה. לקח לו הרבה זמן לדבר על זה. לפיד מבקש מאיתנו להאמין שכפטריוט ישראלי, הוא ידע על פעולה של ראש הממשלה שמסכנת את הבטחון, ושתק בנושא במשך שלוש שנים – כולל במהלך מערכת הבחירות של 2015. רק כשסר אליו מר המוות של הסקרים השוקעים, שבר לפיד שתיקה. אני אפילו לא מדבר על זה שכשר אוצר וראש הסיעה ששווה בגודלה לסיעת הליכוד, הוא היה יכול לעשות משהו בנידון.
לא מי יודע מה פטריוטי, תצטרכו להודות. יש שיאמרו שזה מסריח מפוליטיקה ישנה.
אבל רגע, יש רובד גרוע יותר. כפי שציינה ח”כ מרב מיכאלי, לפיד היה אחראי, כשר אוצר, על החשבת הכללית – שמימנה את הרכישה המשונה של הצוללות בהלוואה לא חוקית מבנק דיסקונט. מיכאלי מציינת שהאופציות הן שא. לפיד לא הבין מה החשבת הניחה לפניו, וחתם בהיסח הדעת, ב. שהחשבת בכלל לא ספרה אותו ולא טרחה להעביר את הנושא דרכו, מה שאומר משהו על היחס של בכירי האוצר ללפיד ועל חוסר ההתאמה שלו לתפקיד. מיכאלי מנומסת מכדי לציין את אןפציה ג’: החשבת הציגה את הנושא ללפיד, הוא הבין במה מדובר, חתם בכל זאת – ואז קלט, באיחור, שעדיף לו להשמיע קולות של צוללת ולקוות שאף אחד לא ישים אליו לב.
כך שהשאלה היא השאלה הקלאסית, בשינוי קל: מה ידע לפיד, אם ידע, על חלקו של משרד האוצר בפרשת הצוללות, ומתי ידע זאת?
זו השאלה, לא ספין על צוללות מצריות. זו השאלה, ואפשר לסמוך על לפיד שהוא יתחמק מתשובה עליה.
ועוד דבר אחד: אולי כדאי להפסיק עם ההדתה, וללמד את הילדים עובדות ולא מיתולוגיה, ולו כדי להמנע מהפאדיחה שבה שר האוצר שלכם חושב (?) שהיו דרוזים בימי התנ”ך.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
הסיפור המעניין בפרשת הצוללות איננו שחיתותו של נתניהו, אלא רקבונם של הפטריוטים המקצועיים
לפני מספר ימים החליט בית המשפט לשלוח את העלוב במיל’ אלי מרום, הידוע בכינויו צ’ייני, למעצר בית. הלז היה בשעתו מפקד חיל הים. כמו כן הוחלט על מעצרו של תא”ל אבריאל בן יוסף, לשעבר סגן ראש המועצה לבטחון לאומי ומה שחשוב יותר לעניין, לשעבר ראש מספן הציוד של חיל הים. בניגוד לתקשורת הממוסדת שלנו, עם הכותרות המזועזעות על “אלוף במעצר”, הידיעות האלה לא הפתיעו אותי כלל. היה ברור לי שפרשה כמו פרשת הצוללות חייבת לכלול מישהו בדרגת אלוף או לפחות תת אלוף.
תעשיות בטחוניות, וזו כלל לא בעיה ישראלית, רוויות בשחיתות. הצבא הוא לקוח גדול ובדרך כלל לא מי יודע מה בררן. שחיתות בחוזים בטחוניים החלה להיחקר כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כשהתברר שכמה יזמים תאבי בצע שימנו כמה פקידים במשרד ההגנה ומכרו לצבא מגפיים פגומות, שהתפרקו תוך זמן קצר. במהלך מלחמת העולם השניה, הוביל הסנאטור הארי טרומן חקירה עמוקה לשחיתות של הקבלנים שסיפקו לצבא ציוד; החקירה – שאחת הפרשיות שחשפה שימשה גרעין למחזה “כולם היו בני” של ארתור מילר – זעזעה את ארה”ב והזניקה את מעמדו של טרומן. שנות השמונים והתשעים בארה”ב היו רוויות בסקנדלים של ספקים צבאיים והגנרלים שסייעו להם, עד כדי כך שהועבר חוק שקבע שכל אדם היודע על שחיתות בחוזי בטחון יקבל אחוזים מהסכום של השחיתות שיחשוף. זה לא עזר יותר מדי, וכנראה שלא נדע לעולם כמה מיליארדים שהיו מיועדים לשיקום עיראק נשתו על ידי קבלנים וכלל לא הגיעו ליעדם. אי אפשר היה לבצע הונאות כאלה בלי סיוע של קצינים בכירים ופקידים בכירים במשרד ההגנה; מישהו היה צריך, אחרי הכל, לאשר את ההקצאה.
הבעיה גלובלית – או, ליתר דיוק, היא קיימת בכל מקום שבו יש תקציב בטחון גדול מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו. הבעיה חמורה במיוחד בישראל, משום שתקציב הבטחון הוא התקציב הגדול ביותר – ובו זמנית, הפחות שקוף מכולם. ואני אפילו לא מדבר על התקציב “השחור”, זה של השב”כ והמוסד. חברי הכנסת לא יכולים לדעת על מה הם מצביעים, והצבא עשה לעצמו למנהג לדרוש עוד ועוד כספים. התקציב הבטחוני הוא תמיד רק המלצה. בשנים האחרונות, התקציב הצבאי האמיתי של צה”ל היה בדרך כלל גבוה בכ-20% מהתקציב המקורי. בהצבעה ידועה לשמצה אחת, אישרו חברי ועדת הכספים תוספת תקציב של 6.345 מיליארדי שקלים בתוך שש דקות. מיליארד לכל דקת דיון (עם קצת עודף, אבל 50 מיליונים לדקה, מה הם ביני ובינך).
למה אנחנו לא יודעים כלום על תקציב הבטחון? במקרה ידוע בארה”ב, אמנם בשנות הצנע אחרי 1929, פרץ ויכוח פומבי בין ראש מטה הצבא, דגלאס מק’ארתור, ובין סנאטור סביב שאלת תקציב נייר הטואלט של הצבא. הסנאטור שאל בסרקזם האם הצבא נערך למגפת דיזנטריה. מק’ארתור התפוצץ, וקיבל את נייר הטואלט שלו. חבר כנסת ישראלי לא רק שלא יכול לנהל דיון כזה, כי מקפידים שלא תהיה לו סמכות לכך, הוא גם לא יכול לדעת מה תקציב נייר הטואלט של צה”ל – כי הוא סודי.
הסודיות הזו, נטען שוב ושוב, הכרחית. הצבא צריך לפעול, ואם האויב ידע כמה נייר טואלט הוא יקנה, או כמה טנקים הוא קונה, או כמה תחמושת, הבטחון ייפגע. ספק אם יש יותר מדי שפיונים שמנסים לברר כמה קליעים צה”ל קונה. זה לא באמת חשוב, לאף אחד. יש כמובן סודות צבאיים חשובים: פיתוחים חדשים, סד"כ, מיקום כוחות. רשימת הקניות, לא כל כך. אבל בישראל, צה”ל נתפס כמגן היחיד מפני שואה שניה – השואה המקורית, כידוע, היא אירוע יחידאי בהיסטוריה, ששום דבר לא דומה לו אבל כל שניה עומד להתרחש שוב – ועל כן ביקורת עליו היא הכחשת שואה.
התפיסה הזו אסונית לישראל, כי היא לא מאפשרת רפורמה בצה”ל. כדי לבצע רפורמה צריך להכיר בכך שיש צורך בתיקון, אבל התגובה הישראלית לכשלונות של צה”ל היא הכחשה, התחפרות, והמטרה של עוד כסף על הצבא. אולי עדיף היה להודיע לצבא שעל כל כשלון, התקציב שלו – שרובו, כפי שהצבא יעדיף שלא תדעו, הולך למשכורות ופנסיות – יקוצץ.
אבל יש בעיה נוספת. שריון הפטריוטיות שעוטף את צה”ל, ומעניק לו חסינות מדיון ציבורי, חל לא רק על הצבא כמוסד אלא גם על המשרתים בו. לנגדים יש דימוי נמוך ובצדק, כי אנחנו נחשפים אליהם; אבל לקצינים בכירים אנחנו נוטים לייחס פטריוטיות והיעדר אינטרסים. שזה, למרבה הצער, בולשיט.
לקצין זוטר – עד דרגת סרן – אפשר לייחס את התכונות הללו, אף שבישראל חלק ניכר מהם פשוט רוצים שירות טוב וכסף עם סיומו; אבל מי שעבר את דרגת סרן ועדיין במדים, בחר בצבא כמקצוע, והצבא החליט שהוא מתאים לו. זה לא אומר שהוא טוב במה שהוא עושה, או מקצועי – צה”ל, נזכיר, כמעט קידם את עוזי דיין לתפקיד רמטכ”ל, ואת מירי רגב הוא הפך לתא”ל – אבל זה אומר שהוא מתנהג כפי שהצבא מצפה שהוא יתנהג. זה הכל.
וקצין מקצועי חושב, במיוחד בישראל, על הקריירה השניה שלו. הצבא משלם הרבה כסף ופנסיה לסגני אלופים ומעלה, אבל הכסף האמיתי – יודעים כולם – מגיע כשאתה הופך ל”יועץ בטחוני”, שם תואר שמכסה על פעילות שנעות בין הבלתי מוסריות (מאכעריות, פתיחת דלתות לקבלני ציוד) לנפשעות (סחר בנשק, “יעוץ” מודיעיני לדיקטטורות). האיש שמגיע לדרגות האלה הוא לא הקצין הזוטר הנלהב שהוביל, באומץ אם כי לא בהכרח בכשרון, מחלקה לשדה הקרב; הוא גנרל, מקצוען שמקצועו הוא הצבא – והידיעה איזו יד משמנת איזו ולאיזו קליקה יש להשתייך כדי להתקדם.
אנחנו יודעים מיהו בנימין נתניהו. הנהנתן הזה נמצא בחיינו יותר מדי זמן מכדי שלא נדע. לאזרח הממוצע די ברור שהאיש ימכור אותו לכלבים בלי למצמץ. עורך דין שמרון – טוב, נו. לאף אחד אין ציפיות ממנו. אבל עדיין יש לנו ציפיות מאנשים כמו העלוב מרום ותת עלוב בן יוסף. למה? כי מעטה הפטריוטיות של צה”ל עוטף אותם. ואין מעטה טוב מזה לנבלים.
אור השמש מחטא, והצבא צריך לא חיטוי אלא הדברה. מספיק עם החשאיות; היא משרתת בעיקר את המושחתים (ואת לב השחיתות עצמה, הצבא כמוסד שמגן על עצמו). צה”ל יקר לנו, יותר מדי יקר; הגיע הזמן שנוכל לדעת על מה בדיוק אנחנו מוציאים כל שקל ושקל. הגיע הזמן שחבר כנסת יוכל לשאול על תקציב נייר הטואלט. ואולי אז מישהו ישים לב שרגע, דוחפים פה צוללות שאף אחד לא צריך בעצם, ורגע, נראה שיש כאן כמה אנשים שמקורבים למפקד חיל הים שגוזרים קופון – ובפעם הבאה, לפני שזה יקרה.
אבל כדי שזה יקרה, צריך לאבד את יראת הכבוד ממדי צה”ל. צריך, בניגוד לדברי האפס שהתגלם בבשר, להפסיק לקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. אנחנו מעניקים לקצינים בכירים בצה”ל, ללא הצדקה, הערכה שלא היינו מעניקים לפקיד בכיר ברבנות או לניצב במשטרה. ועד שלא נדע להיות חצופים כלפי הצבא, הוא תמיד יהיה מקום המפלט המועדף של נבלים שרוצים להתעשר על חשבון הציבור.
ועוד דבר אחד: אני מסיר את כובע בפני המשתמש @eyal6699, שציין חדות שבנימין נתניהו הצליח להחליף את השלטון בישראל רק אחרי רצח ראש ממשלה או בעקבות חקירה פלילית שלו.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
כשהימין היהודוני מרקד לפני הפריץ ההונגרי, המאבק שלו בזכויות האדם מתחבר לנאציזם שלו ומחזק את תפיסת ישראל כצרת היהודים
הממשלה הימנית-פסיכית של אורבן בהונגריה יצאה בימים האחרונים בקמפיין אנטישמי אלגנטי, במסגרתו היא הפיצה פוסטרים שמראים את דמותו של ג’ורג’ סורוס מחייך וקוראת לתושבים למחוק לו את החיוך. ממשלת אורבן, חברה של כבוד באינטרנציונל הלאומני, טוענת שסורוס מנסה לכפות עליה כניסת מוסלמים, טענה שהימין היהודי בלע ולא נודע כי בא אל קרבו – אם כי אין לה כל בסיס. באופן חריג, שגריר ישראל בהונגריה הוציא הודעת גינוי חריפה לצעד הזה של ממשלת הונגריה.
הימין היהודי נעמד על הרגלים האחוריות וצווח: איך העז משרד החוץ לצאת להגנתו של ג’ורג’ סורוס? הרי מדובר בעוכר ישראל שתומך ב-BDS! וכאן עבר הימין היהודי מטמורפוזה מהירה לימין יהודוני: ערוץ 20 – בקרוב הוא יהיה ערוץ הכנסת שלכם – כתב שסורוס “צבר מרבית מהונו באמצעות ביזת יהודים במהלך השואה.”
אם זה היה המצב, אין ספק שסורוס הוא גאון פיננסי: הוא היה בן 15 כשנגמרה המלחמה. הוא עצמו ניצול שואה, והוא היה אז פליט כמעט חסר כל. קשה היה להתעשר בין החורבות של מה שנשאר מבודפסט אחרי שהצבא האדום גמר לעבור עליה. מה שעשה כאן ערוץ 20 הוא עלילת דם קלאסית: הטענה שהיהודים הם כל כך שונאי אדם, שהם מתעשרים גם מאסונות העם שלהם. כשלואיס פרחאן טען ש”עשירים יהודים” התעשרו מהשואה, הוא הוקע על ידי כולם כאנטישמי. לערוץ 20, ערוץ הבית של הימין היהודוני, כנראה שמותר מה שאסור לסתם אנטישמים.
עוד אחד מהכתבנים של הימין, עקיבא ביגמן, מיהר לכתוב (ולמחוק, אבל הרשת זוכרת), ש”חסרה לי דעתה של דוברת משפחת קסטנר בנוגע ליהודונים הונגרים שעשו כסף מהשואה.” ביגמן הוא עורך במידה, האתר של “הימין האינטלקטואלי.” גם ביגמן קנה את התיאוריה על הילד בן ה-15, יהודון כמובן, שעשה כסף מרצח בני עמו. ה"דוברת", אם לא הבנתם, היא מרב מיכאלי.
ערוץ 20 לא לבד: אחד מ”אנשי התקשורת” הבכירים של המגזר, שמעון ריקלין, טען שאם רוצים להבין את האנטישמיות של שנות ה-30, צריך “להסתכל על ג’ורג’ סורוס שמנסה שוב ושוב לחנך את הגויים, ולומר להם מה לעשות.” נניח עכשיו לעובדה שכאשר המגזר נדרש להסביר את המהות של “הבחירה” היהודית, הוא נוהג לומר – לתצרוכת חוץ, כמובן – שהמשמעות היא שהעם היהודי אמור להיות אור לגויים ולחנך אותם; ריקלין טוען שהאנטישמיות היא תוצאה של פעולה יהודית, טענה שהיא טאבו בציבוריות הישראלית. מי שינסה לטעון שיש קשר ישיר בין פעולות של יהודים – למשל, ממשלת ישראל והטבח שהיא מארגנת מדי כמה שנים באזרחים פלסטינים – ובין עליה באנטישמיות בעולם, יוקע כאנטישמי בעצמו. אבל לומר על יהודי שהוא מעורר אנטישמיות? זה מותר, כל זמן שמדובר בסמולני.
ריקלין לא לבד. אלון מזרחי, לשעבר אחד מהכותבים של מידה, טען בשעתו שיהודי אירופה הביאו על עצמם את השואה משום שזו היתה תגובת נגד בריאה לתכנון של יהודי אירופה להשמיד את האירופאים באמצעות הקומוניזם.
האנטישמיות טבועה עמוק ביהודונים של הימין; יום אחד מישהו צריך לברר למה הם שונאים את עצמם כל כך, מה יש ביהדות שגורם להם לרצות להשמיד אותה. אולי הם אימצו מבלי דעת את ההגנה של היטלר הפיקטיבי של ג’ורג’ שטיינר, ב-The Portage to San Cristobal of A.H, שהעולם שנא את היהודים משום שהם הביאו לו את המוסר, ואיתו את נקיפות המצפון: השמד את מי שיצר את הקול המעיק והשמדת את המצפון עצמו. כמובן, זו טענה יהודית לעילא: התפיסה שהיהודים הם אלו שהמציאו את המצפון, הטענה המטומטמת שקודם להגעת המוסר היהודי בני אדם לא ידעו שכל השנוא עליך לא תעשה לחברך; הטענה המרשיעה נגד עם ישראל, שקודם למעמד הר סיני הוא היה הנפסד בעמים, היחיד בהם שלא ידע שרצח וגזל אסורים.
אין ספק, עם זאת, שהימין היהודוני סובל מנקיפות מצפון. הוא תמיד רצה להיות נאצי, אבל עד לאחרונה הוא לא העז. לא בגלוי, על כל פנים. התשוקה תמיד היתה שם. מקורה, מותר לשער, בכמיהה הגדולה של הימין היהודוני: לבצע רצח עם בפלסטינים, לעשות להם (בלשונו של סמוטריץ’) עמלק, או (כפי שכתב את זה אבישי עברי) “נכבה עכשיו.” אבל המצפון אסר: איך תבצע רצח עם? רצח עם זה נאצים. לא נעים. אז כדי להכשיר את רצח העם המיוחל, צריך להכשיר קודם כל את הנאצים.
בשנות ה-90, בראיון ידוע לשמצה, אמר משה פייגלין שיש הרבה שהוא מעריץ בנאצים. הם אהבו סדר, היו לאומיים, ושנאו הומואים. ועד עצם היום הזה, צריך זכוכית מנדלת כדי להבדיל בין הנאצים ומי שמפנטזים להיות יורשיהם. כדי להצדיק את המטמורפוזה, משתמשים פה באותם הטיעונים: מלחמת תרבויות, סכנת הפלישה האסייתית. צאצאיהם הרוחניים של הנאצים כל כך משתוקקים שיקבלו אותם למועדון, שהם מספחים את עצמם רטרואקטיבית לאירופה ומתנדבים להיות מגניה בקו החזית.
אבל לא כל כך פשוט להשלים את המעבר מצהוב ושחור לאדום ושחור. זה בסדר, מוצאים את הדרך. קודם כל, יוצרים ברית עם הימין הניאו נאצי באמצעות אויב משותף: המוסלמים וארגוני זכויות האדם (בן דרור ימיני, שמפלרטט עם התנועה היודו נאצית אבל עדיין יש לו מעצורים, מרבה לדבר על היריב כעל “הברית האדומה-ירוקה”.) אחר כך אומרים לעצמנו שבעלי הברית קצת בעייתיים, אכן, ויש שם אנטישמיות – אבל אין מה לעשות, לישראל יש אינטרסים.
וכאן מתלכד המעגל לנקודה נוספת: היותה של ישראל צרת היהודים. כלומר, היא תמיד היתה. ישראל והציונות תמיד התקיימו על אנטישמיות. האנטישמיות היתה שימושית מאד: היא יצרה סיבה ליהודים בעולם להגר לישראל ולהפוך לבשר התותחים של הכיבוש, ובו זמנית היא שימשה לאיום על האזרחים היהודים של ישראל כדי שלא יהגרו. אבל אי אפשר היה לומר את זה. האנטישמיות, בעלת הברית של הציונות, היתה רשמית האויב. הציונות לא יכלה לתאר את עצמה כתומכת באנטישמיות, או אפילו כאדישה לה למען צרכיה, כי אז היהודים היו מבינים שהיא טפיל עליהם.
עכשיו כבר מותר, כבר מותר. מותר לעמוד לצד אנטישמים בזמן שהם משתמשים בעלילת הדם העתיקה ביותר. מותר לעמוד לצידם ולהאשים יהודי ברווח מרצח בני עמו. מותר לומר שהיהודים אשמים בהשמדתם כי (לתפיסת הכותב) הם רצו לתקן את העולם. מותר לומר שיהודי שמנסה לתקן את העולם מקדם אנטישמיות. כבר מותר לקדם שונאי זרים. אחינו אתם, אחינו אתם.
ואחרי שקיבל את כל האותות מהמחנה וטבל אצבע באוויר, הודיע שר החוץ – אחד בנימין נתניהו – שהוא מתייצב לצד הממשלה האנטישמית של הונגריה. הוא חזר בו מההודעה של השגריר בהונגריה, ותקף בחריפות את סורוס, שלטענתו מקדם חתרנות – אותה הטענה עצמה של ממשלת הונגריה.
והחיות הביטו מהחזירים אל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם.
ועוד דבר אחד: אין לי ספק שיש ימנים הגונים בישראל, או על כל פנים כאלה שמזועזעים מריצת האמוק אל חיק האנטישמים החדשים. אבל אני מתקשה לראות אותם. שתיקתם היא כלימתם.
החלטת אונסק”ו שמגדירה את חברון כאתר מורשת פלסטיני חשובה, כי היא מזכירה שקרו פה כמה דברים בין התנ”ך לפלמ”ח
מועצת אונסק”ו, על אפו וחמתו של שגרירנו הנועז כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, ועל אפה וחמתה של שגרירת ארה”ב, קיבלה היום החלטה שקובעת שהעיר העתיקה של אל חליל (שנקראת בעברית חברון) היא אתר מורשת פלסטיני. והעיירה כתריאליבקה נבוכה.
השר לענייני תעמולה, גלעד “השקרן” ארדן, תקף את ההחלטה וטען שהיא שקרית משום שהיא מייחסת לישראל כוונות זדון ביחס למקום (על כך מיד); השגריר העדין שלנו בארגון התרבות העולמי הודיע לנוכחים ששיחת הטלפון שקיבל, שהגיעה מהשרברב בשירותים שלו, חשובה יותר מההחלטה שהתקבלה; ויאיר לפיד, כמובן, טען שמדובר באנטישמיות. כולם אמרו שמדובר בפגיעה בקשר בין הדת היהודית ובין חברון.
בולשיט.
בולשיט ציוני נקי.
מה שעשתה אונסק”ו (אפשר למצוא תמצות כאן) הוא לקבוע שהעיר העתיקה של אל חליל/חברון משמרת אלמנטים חשובים של ארכיטקטורה מן התקופה הממלוכית, אלמנטים שהשתמרו עד ימינו. בדרך, היא הכניסה טורפדו במיתולוגיה הציונית. זו, כזכור, אומרת שמאז חורבן הבית השני עמדה פלסטינה (”ארץ ישראל”) שוממה ולא קרה בה כלום, עד ששבו היהודים וגאלו אותה. הארץ היתה שממה ומדבר, מחכה לבניה.
רק שזה לא המצב. המקום המקולל שבו אנחנו חיים נמצא, לרוע מזלו, על פרשת דרכים בין מצרים וסוריה, שתי מעצמות אזוריות; וגם המעצמות שממזרח גילו בו עניין. כשחרב בית המקדש היהודי השני, יהודה היתה בשליטה רומאית ישירה, עם כמה הפסקות, במשך 66 שנים. קודם לכן, היא היתה בשליטה רומאית עקיפה (מאז שנת 63 לפנה”ס), עם כמה דקות של הפרעה פרתית. לפני הרומאים, היו פה בערך 80 שנה של ריבונות יהודית תחת החשמונאים, שלפניהן כ-200 שנה של ריבונות שחולפת בין ההלניסטים הסלווקים מסוריה וההלניסטים התלמאים ממצרים. לפניהם, היה פה אלכסנדר מוקדון לכמה דקות, ולפני ישבו כאן הפרסים במשך 250 שנה. לפניהם – שאלה מצוינת, קשה לדעת בדיוק.
אחרי הריסת המקדש השני, היהודים יצאו להתקוממות שניה ודי סופית ב-133, שדוכאה בכוח כבד. לאחר מכן האליטה היהודית הבינה שכל הקטע הזה של מרידות לאומיות כל 50 שנה משבש את החיים, לעתים באופן סופני, והגיעה להסכם שקט עם הרומאים. בית הלל החזיק כאן בנשיאות עד המאה השישית בלי שום מרידה ראויה לציון. בינתיים, הפכו הרומאים לביזנטים, ופלסטינה – שהיתה בית השחי של כל אימפריה – עולה לגדולה לכמה דקות בגלל עודף צליינות נוצרית. הפרסים כובשים את החור בתחילת המאה השביעית, הביזנטים כובשים אותו חזרה, ואז מגיעים המוסלמים, קורעים לביזנטים את הצורה וממשיכים לחסל את הממלכה הפרסית המופתעת.
שלל משטרים מוסלמיים סוחבים כאן ומשתדלים לא לצאת החוצה בחום עד שמגיעה הפלישה הצלבנית ומפתיעה את כולם באמצע הסייסטה. פורצת מלחמה רצינית מהמקובל, ואחרי 200 שנה של מלחמות בדרגת עצימות כזו ואחרת הצלבנים נזרקים חזרה לאירופה. הממלוכים, שבדרך משמידים את הארבה המונגולי הפולש שהחריב את בגדאד, שולטים פה. בתחילת המאה ה-15 מגיעים לאזור הטורקים, כובשים אותו, והכל חוזר לשגרת ה”אין מה לדווח” – אולי הברכה הגדולה ביותר בהיסטוריה – עד שבא נפוליאון ודופק את כל העסק. מכאן דברים מתדרדרים במהירות: 30 שנה אחר כך איברהים פאשה כובש את המקום, מתחילות מלחמות קטנות בלי פוסקות, הטורקים כובשים את המקום מחדש, קבוצה של תמהונים יהודים מהגרת לפה ב-1882 ואחריה מגיעה פלישה מסוכנת יותר ב-1905, עליית הלאומנות הערבית מאלצת את הטורקים לנקוט בצעדי דיכוי יוצאי דופן, ואז מגיעים הבריטים. מכאן, אני מניח שאתם מכירים את הסיפור.
בואו ניתן לו זווית חברונית. אין לנו כמעט מקורות על המקום בתקופת הבית השני, מה שאומר שהוא כנראה לא היה שווה הרבה. הוא כנראה נשלט על ידי האדומים עד שיהודה המכבי טובח בהם וכובש את המקום. מישהו – אולי האדומים, אולי הורדוס – בונה מבנה מרשים מעל מה שנטען שהוא קברם של האבות, אבל אף אחד לא שם לב. הביזנטים בונים במקום כנסיה קטנה, לא משהו יוצא דופן – בהשוואה להמון בניה אחרת שלהם – שמוזכרת אצל בישוף שתעה בדרך והגיע למקום. המוסלמים בונים במקום הכנסיה מסגד, לא שמישהו שם לב. אין לחברון כמעט זכר במקורות בין המאה הראשונה לפנה”ס עד המאה ה-12 לספירה.
אז קורה בה נס חריג. כמה נזירים נופלים ב”טעות” אל המערה שמתחת למבנה שמתחתיו אמורה להיות מערת המכפלה, וראה זה פלא – בשנת 1113, הם מגלים שם את עצמותיהם של אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה ולאה. כל הגופות, יש לציין, משומרות היטב – בדיוק כמו בכל המקרים האחרים של השתלת רליקות מזויפות של קדושים ברחבי העולם הקתולי (תופעה מתועדת לעייפה.)
ובום! יש סיבה להגיע לחברון. המבנה המפוקפק שעמד שם מימי האדומים או הורדוס (הורדוס היה אדומי, כידוע) הופך לאטרקציה תיירותית כבדה. השליטים הצלבנים ממהרים לפאר את המקום. המוסלמים, שכובשים את המקום מחדש, ממהרים לפאר אותו עוד יותר, כי שליטים צריכים לגיטימציה ואין כמו בניה מפוארת כדי לספק כזו. מכפר נידח שאף אחד לא הגיע אליו אלא בטעות, ההמצאה הגאונית של הנזירים מ-1113 הופכת את חברון למקום ביקור חובה על המפה – כלומר, אם אתה בכלל על המפה של פלסטינה, שהיא עדיין בית השחי של כל אימפריה ששולטת בה. הרמב”ם מגיע, מגיעים רבנים אחרים, הרבה נוצרים וכמובן המון מוסלמים.
כל האנשים האלה, שעברו פה ב-2,600 השנים האחרונות – פרסים, הלניסטים לשלל סוגיהם, הרומאים ה”רגילים” והביזנטים, הערבים והפרסים (כן, הם עשו פה כמה סיבובים), הצלבנים, הממלוכים, הטורקים והבריטים; כולם חוץ מהמונגולים – משאירים פה חותם. החותם היא הסטורי ותרבותי; הם משפיעים על המקום, על השפה שלו, על הבניה בו, המזון שלו.
וכל האנשים האלה נמחקו מן ההיסטוריה על ידי המיתולוגיה הציונית. הם לא שייכים. רק היהודים שייכים. והם צריכים לעוף מההיסטוריה כי הנוכחות שלהם מביכה. מישהו עשוי לחשב, למשל, ולשים לב שהיתה כאן ריבונות יהודית במשך 80 שנה בקושי – בעוד שריבונות מוסלמית לסוגיה היתה פה בערך 1,300 שנים. אפילו הצלבנים החזיקו מעמד כמדינה ריבונית יותר מהיהודים. כל ימי הבית השני כולם הם 586 שנים במקרה הטוב; המוסלמים יושבים פה יותר מפי שניים מזה.
אופס. לא נעים.
אז מאז שהציונים פה, הם עושים הכל כדי להשמיד את ההיסטוריה. הם מדגישים כל רבע כד שהוכן על ידי יהודי למחצה, ובדרך מוחקים כנסיות ומנזרים. הם מדגישים שתיים או שלוש משפחות על חשבון שושלות מוסלמיות שלמות. וכמובן, הם לא מלמדים את ההיסטוריה של מה שהיה בין התנ”ך לפלמ”ח. עם שאוהב את ארצו לא שורף אותה? עם שאוהב את ארצו לא מוחק את ההיסטוריה שלה, אלא אם בעמקי לבו הוא יודע שזו איננה ההיסטוריה שלו.
מה המקור של הפלסטינים? שאלה טובה. חלקם כנראה הם צאצאי פולשים, אבל הכוחות שפלשו לכאן היו בדרך כלל קטנים. יש מקום סביר לגמרי להנחה – בן גוריון החזיק בה, למשל, עד שזה נהיה לא נעים – שהפלסטינים של ימינו הם צאצאיהם של היהודים שלא גלו. רוב היהודים, כידוע, לא גלו. רוב היהודים, כידוע, כונו על ידי הרבנים “עם הארץ.” אז הם נשארו עם הארץ, התנצרו כשצריך, התאסלמו כשצריך, אבל נשארו עם הארץ.
והם בנו דברים. די הרבה מהם. הם בנו, למשל, את המסגדים באל חליל, כולל המסגד האיברהימי. הם בנו את ירושלים העתיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. יש להם מורשת, והיום אונסק”ו הזכיר לנו שבניגוד לתעמולה הציונית, פלסטינה לא היתה מעולם “ארץ ללא עם” שממתינה ל”עם בלי ארץ.”
ההצהרה של אונסק”ו אומרת במפורש שהמסגד האיברהימי/מערת המכפלה מקודשים לשלוש הדתות. היא לא מתכחשת לקשר היהודי למקום; היא רק מזכירה שהיו פה עוד כמה אנשים. וזה בדיוק מה שמקפיץ כל כך את הציונים. לומר שהיו פה עוד אנשים ושיש להם מורשת – זו כבר אנטישמיות, אם מקשיבים ליאיר לפיד.
עוד שתי הערות, שאי אפשר בלעדיהן: הטענה של ארדן על כך שאין כל מקום לדאגה ביחס לחברון, כי ישראל שומרת על מבני המורשת שם, מנותקת מן המציאות. גם אם נתעלם מהנזק שנגרם למקום מהשהות הבלתי פוסקת של צה”ל שם, בשנת 1969 הורה רחבעם זאבי – שבין אונס לפשיעה מאורגנת, היה אלוף הפיקוד – על פיצוץ המדרגות שהובילו אל המערה. המדובר במבנה עתיק שהיהודים תמיד ראו בעובדה שמותר להם לטפס רק עד המדרגה השביעית בו השפלה. זאבי תירץ את הפיצוץ בשנת 1969 בפיגוע שהתרחש בשנת 1967. המתנחלים בחברון ניסו שוב ושוב להשתלט על חלקים מהמסגד האיברהימי; ובאופן מדהים למדי, הם קיבלו חלק ממבוקשם בעקבות טבח ברוך גולדשטיין, כאשר הממשלה החליטה על חלוקה של המתחם ליהודים ומוסלמים – בעוד שקודם לכן, בהתאם למנהג ההיסטורי ולחוקי הכיבוש, נשמרו שם הסדרים שקבעו הטורקים והבריטים. אז לא, לא הייתי סומך יותר מדי על ישראל בנושא.
ונקודה שניה: דינג דונג הכהן התפוצץ היום כי לא היתה הצבעה חשאית. הוא הסתער על היו”ר והיה צריך להזעיק מאבטחים. דינג דונג הכהן טען כי אם היתה הצבעה חשאית, ישראל היתה מנצחת בה, אבל מאחר ועיני העולם היו על ההצבעה, הפלסטינים ניצחו.
גדי אלכסנדרוביץ’ כתב משל מעולה. עזבו הכל ולכו לקרוא אותו. קראו עד הסוף.
חזרתם? יופי.
המשל של אלכסנדרוביץ’ הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שראיתי עד כה על מאבק נשות הכותל ועל פרשת רחבת הכותל. הוא תוקף את נקודת המבט של החילוני הממוצע, שהיא “עזבו אותי באמא’שכם” מכל הנושא, ותוקף אותה בהצלחה. הוא מציין שבסופו של דבר, הנקודה פה היא זכויות נשים ושהמאבק החרדי הוא מיזוגני. מי שלא יתמוך בהדרת נשים מספריית אוניברסיטה בגלל קבוצת גיימרגייטים, לא יכול לתמוך בהדרת נשים מהכותל. ולא משנה שאנחנו חושבים שלדבר אל קיר זה דבר מטומטם; כל אחד עושה דברים שנראים אוויליים בעיני אחרים. הח”מ, למשל, בילה אתמול שעה בקרב טקטי מדוקדק מול חיזרים, שיש להניח שהיה נראה אווילי לחלוטין בעיני בחור ישיבה.
ובנקודה הזו אלכסנדרוביץ’ צודק, ללא עוררין. ולא רק צודק, אלא גם יעיל: הוא בונה את הטיעון שלו תוך שימוש מדויק באמפתיה. קראתי את זה ואמרתי “וואלה.”
אבל (היה ברור שיש “אבל”, נכון?) יש כמה נקודות שלדעתי הן קריטיות, ובהתאם משנות את התמונה.
אולי הקריטית מכולן היא העובדה שהכותל המערבי נמצא בשטח כבוש, שאף שהוא סופח על ידי ישראל אף מדינה בעולם איננה מכירה בסיפוחו (נקודה שחודדה לאחרונה בהחלטה 2334 של מועצת הבטחון, ש”מגנה את כל הצעדים שמטרתם לשנות את ההרכב הדמוגרפי, האופי והמעמד של השטח הפלסטיני שנכבש ב-1967, כולל מזרח ירושלים”.)
מכאן נובע לא רק שלממשלת ישראל אין שום סמכות לקבוע תקנות ביחס לכותל; מתוקף היותה כוח כובש נאסר עליה לשנות את ההסדרים במקום, ואין ספק שהם שונים כיום מכפי שהיו בזמן הכוח הלגיטימי האחרון שם, המנדט הבריטי. יש לציין עוד שרחבת הכותל המערבי היתה פעם שכונה פלסטינית, שכונת המוגרבים, שנמחקה כולה במהירות עם כיבוש המקום. כלומר, אנחנו נדרשים לתקן עוול אחד כאשר הוא מתבסס על שורה של מעשי עוול אחרים, שמהם אנחנו מתעלמים; ותיקון העוול נדרש מצד שאחראי גם לעוולות הללו ושכלל לא ברור שיש לו סמכות לתקן את העוול הספציפי הזה. לצורך העניין, החלטת החלוקה מ-1947 קובעת שירושלים היא גוף נפרד, שאמור להיות מנוהל על ידי מנהלה בינלאומית – בדיוק לאור העובדה שהאו”ם הביע אי אמון ביכולת של ישראלים או פלסטינים לנהל את המקום הרגיש הזה, אי אמון שהתברר כמוצדק לגמרי.
החלטה 2334, יש לציין, היא משפט בינלאומי מחייב. עצם ההכרה בזכותה של ממשלת ישראל לקבוע משהו בנושא הכותל מתנגשת איתו. המשפט הבינלאומי מנסה, בדרכו הבעייתית והמגושמת, ליצור עולם צודק יותר. תמיכה בצדק של נשות הכותל מתנגשת בצדק הבינלאומי. יש לנו פה בעיה.
והיא לא היחידה. נקודה קריטית אחרת היא מעורבותם של אזרחים זרים בסכסוך הזה. כל יהדות ארה”ב המאורגנת נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה זעקה גדולה ומרה. כל הממסד פחד מהם כמו מפיל, חברי קונגרס ברחו הביתה, סנאטורים למדו חליל. נתניהו אמר שהיה יכול להיות גרוע יותר וכחלון הודיע שעבדו עליו בנושא הגיור, הוא בכלל רצה להתגזען על מבקשי מקלט. וכל המעורבות הזו הופכת את ישראל ליותר ויותר מדינת כל יהודיה ופחות ופחות מדינת כל אזרחיה.
פתאום מישהו שבכלל לא גר פה, אין לו אזרחות פה ולא חושב בכלל לעבור לפה מחליט שיש לו זכות לנהל משא ומתן עם מדינת ישראל על הזכויות שלו – במקום שבו, נזכיר, לממשלת ישראל בכלל אין זכויות. אז לא רק שאנחנו מקבלים לגיטימציה לסמכות של ממשלת ישראל במזרח ירושלים (אתה לא מנהל מו”מ מול מי שאין לו סמכות בנושא), אנחנו גם מגדילים בשקל תשעים ומקבלים חיזוק לתפיסה שלאזרח אמריקאי בן דת משה יש יותר זכויות פה, מעצם היותו בן דת משה, מאשר לפלסטינים שנשלטים על ידי המדינה ולאזרחים ישראלים שאינם יהודים.
הלגיטימציה לתפיסה של מדינת כל יהודיה גורמת נזק עצום לפחות או יותר כל מאבק לשוויון או לצדק בישראל. היא מקבעת תפיסה א-אזרחית של ישראל, תפיסה של ישראל כמי ששייכת לאנשים שאין להם מחויבות כאזרחים שלה, ובו זמנית של ישראל כחייבת פחות לסוג מסוים של אזרחים שלה. אנשים סבירים יכולים להתווכח על גודל העוול, אבל לדעתי הנזק שבקידום תפיסת מדינת כל יהודיה עולה על הנזק שבהתעלמות מדרישתן של נשות הכותל לחלוקה צודקת של הקיר.
מעבר לבעיות המהותיות, יש בעיה תפיסתית. אלכסנדרוביץ’ מצביע על אי צדק, אבל – אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שיש כמה עוולות זועקות יותר – זהו אי צדק שלליברל הישראלי שימיו קשים גם כך קשה להזדהות איתו. בסופו של דבר, הכותל הוא לא באמת שווה ערך לספריה אוניברסיטאית. הוא סמל לא רק להדתה המתמשכת של חיינו, אלא למה שלא נמצא מאחוריו – המקדש היהודי. בסוף כל תפילה שאתן אומרות בעברית ניצב המקדש השלישי, שיש רבים מאד שפועלים במרץ לבנייתו, ולא משנה כמה זבחי אדם יידרשו כדי לבנותו. הכותל והמקדש הם סמל, אולי הסמל החזק ביותר, לאנטיתזה של כל הנסיון לבנות כאן חיים נורמליים. בהתחשב בכך, נראה לי שקצת מוגזם לדרוש מהליברל הישראלי להקדיש תשומת לב ומאמץ דווקא למאבק הזה.
בהשוואה, יש תנועה חזקה בקרב נשים קתוליות שדורשות לאפשר להן לשמש בכהונה; מאבק חשוב, אם אתה קתולי, אבל בהתחשב בכל מה שעף עכשיו באוויר באירופה וארה”ב, חשוב אבל כנראה לא דחוף. ולא, אין בכך טענה שהמאבק על זכויות נשים לא חשוב: אלא שבתוך שלל המאבקים של זכויות נשים (הזכות לשכר שווה, הזכות לשוויון בבתי הדין הדתיים, הזכות לייצוג שווה, המאבק במיזוגניה השקופה שנחשפה לאחרונה בתעשיית ההון-סיכון, ועוד ועוד) המאבק לזכויות נשים דווקא בכותל או דווקא בכמורה הוא פחות דחוף.
אילו היה לנו די עולם וזמן; אלא שלמרבה הצער אין.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
הגזען הקטן שוב הגיח מתוך אריה דרעי – והזכיר לנו את הגזענות הרווחת בקרב יהודי ישראל
יש עדיין שמאלנים שזוכרים את התקופה שבה אריה דרעי הצעיר עבד עליהם ושכנע אותם שהוא סוג של ליברל. זה היה מזמן, בשנות השמונים, כשהוא ביטל את הצנזורה על סרטים ומחזות (כן, בדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה היתה צנזורה על סרטים ומחזות עד בערך התקופה שהיא ביטלה את האיסור על יחסים הומוסקסואליים). אישית, תמיד היתה לי פינה חמה לדרעי על כך שבכוחות עצמו הוא מנע מסגן הרמטכ”ל אהוד ברק ושר הבטחון ארנס להכניס את ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, דפק על שולחן הממשלה, צעק ושכנע את שאר השרים להתנגד למה שעד אותו הרגע נראה כמו החלטה מוגמרת. סביר להניח שיש לפחות כמה עשרות, אם לא מאות, ישראלים שעדיין חיים היום בגלל אותו רגע נדיר מנדירים, המצב שבו שר אזרחי למהדרין מונע מאילי המלחמה שלנו לחרחר עוד אחת.
אבל יש גבול לחסד שאפשר לנטות, אפילו למעשה כזה. גט הכריתות לאריה דרעי הגיע מבחינתי סרטון ה”כוכבית גיור” שדרעי הריץ בבחירות 2013, נסיון מובהק להפצת שנאה כלפי מהגרים מברית המועצות. היום הוא בחר להשפריץ שוב שנאת זרים.
דרעי, לחוץ מאד מכל הבלגאן עם הרפורמים, הכותל וכל השאר, העלה שורה של ציוצים אגרסיביים. חלקם היו שקרים בוטים: ציוץ מס’ 3, למשל, מתעלם מכך שהרחבה השוויונית והפתוחה לכל שאמורה היתה להבנות על פי החלטת ממשלה בוטלה בהחלטת ממשלה שהוא קידם. מס’ 4 עבר ישירות לגזענות: דרעי מנסה להפחיד אותנו שהאריתראים נוהרים למקוואות בהמוניהם, באוטובוסים שנשכרו על ידי עמותות רפורמיות, ושהוא כשר פנים ייאלץ (מס' 5) לתת להם אזרחות אבטומטית אם הם יתגיירו. להד”מ. נניח עכשיו לשאלה האם גיור המוני של מבקשי מקלט לא יהיה מימוש עילאי של הצו “ואהבת את הגר”; ברור לי שהיהדות האורתודוקסית תתחלחל מהרעיון. השאלה היא אם דרעי באמת חושב שיש בית דין רבני שיגייר המונית מבקשי מקלט. ברור שהוא לא עד כדי כך מטומטם, אבל הוא חושב שהקוראים שלו כן.
או, על כל פנים, הוא חושב שהגזענות הטמונה בהם חזקה מספיק כך שפניה אליה תשכיח מהם את העובדה שהוא מוכר להם צ’יזבט שהיה נפסל כמוגזם מדי על ידי היועצים של דונלד טראמפ.
הגזענות של דרעי פורצת החוצה בציוץ שהוא מחק, שמובא כאן באדיבותו של משתמש טוויטר @eyal6699. הנה הוא לעיניכם: “זה [ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית בצפ’ אמריקה, שדרעי כמובן משמיט את תואר הרב שלו, שבו איננו מכיר] אותו האדם שטען שנישואי תערובת אינם מחלה וכי אסור לראות נישואים בין יהודי וגויה כשלון.” ההדגשה שלי.
כלומר, שר הפנים שלכם כותב במפורש שלדעתו “נישואי תערובת” בין יהודי וגויה הם “מחלה.” דרעי נבהל מעצמו ומחק את הציוץ, והחליף את הציוץ בציוץ מס’ 8 שלו. הוא קלט שזה ממש לא ייראה טוב אם שר הפנים הישראלי יצהיר על כך שנישואים בין יהודים ולא יהודים הם “מחלה.” מישהו בחוץ עוד עשוי להבין עם איזו ממשלה יש לו עסק; ממשלה שמחזיקה גזענים חשוכים כמו אריה דרעי בתפקיד הרגיש עד מאד של שר פנים.
קשה להניח שדרעי חשש שהציוץ יגרום לו נזק בקהל היהודי בישראל: אחרי הכל, אפילו יאיר לפיד (”האביר הטפל”, כפי שכינה אותו היטב ליאור שליין) לא יסכים שתהיה כאן, במדינת היהודים, חתונה בין יהודי ולא יהודיה; הוא הסכים לכל היותר ל”ברית זוגיות”, חצי-נישואים. בסוף 2013, הצביע לפיד בכנסת נגד הצעת חוק שהיתה מאפשרת נישואים אזרחיים לזוגות חד מיניים. (הוא טען אז שהוא יעביר חוק ברית זוגיות אחר. שמעתם על החוק הזה מאז?) רוב היהודים בישראל, לחרפתם, אכן רואים ב”נישואי תערובת” מחלה; התפיסה הרומאית של amor vincit omnia, האהבה כובשת הכל, תפיסה שהזדקקה לאהבה החצרונית של המאה ה-12, עדיין זרה לרוב היהודים בישראל. אהבה זה נחמד. עם זר? שמישהו יביא את מלחי ההרחה.
אבל מה? הם ממש לא רוצים שידברו על זה בחו”ל. זה רע ל-hasbara. מישהו עוד יכול להבין למה אנחנו באמת מתכוונים ב”מדינה יהודית ודמוקרטית.” אז סביר להניח שלא יהיה קמפיין ציבורי שיקרא להדחת דרעי. אין לו מה לדאוג. בתחום הזה, אם לשאוב כינוי אחר של שליין ללפיד, הוא קפטן קונסנסוס.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
תגובות אחרונות