מסתבר שבניגוד לפלסטינים, ליהודים מותר לחיות בשטח אש. ובתי המשפט ימשיכו להעלים עין

לפני כשנה, השתתפתי בסיור במה שצה”ל אוהב לכנות “שטח אש 918”: אחד האזורים העניים ביותר בין הים והירדן, שדווקא אותו רוצה לפנות צה”ל מתושביו. הצבא הסביר לבית המשפט שאין לו ברירה, הוא חייב להתאמן דווקא שם, כי יש לו בסיס קרוב – ועל כן הוא חייב לפנות כאלף תושבים שאין להם לאן ללכת. תהיתי אז אם ההתעקשות הזו, מטרתה איננה להעביר שטחים של פלסטינים לידי מתנחלים.

ונחשו מה קרה.

המדינה הגישה השבוע את תגובתה לעתירה של עמותת “שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם”, שדרשה את פינויו של מאחז בשם מצפה אביגיל. המדינה טענה בתשובתה שקודם כל, לא כל המאחז נמצא על אדמות פרטיות; חלקו נמצא על אדמות ציבור, וחלק נמצא על “אדמות סקר” – אדמות שהמדינה ערכה סקר בשאלה האם אלה אדמות ציבור או אדמות ציבור, ולא הצליחה עדיין לקבל הכרעה. מסתבר שברגע שאדמה מוכרזת כאדמת סקר, היא אדמת סקר לנצח – המדינה לא מכריעה, ויתר על כן, מרשה לעצמה לא להעניש אנשים שפולשים אליהן, כי יכול להיות שיום אחד הן תהיינה אדמות מדינה. לפיקציה המשפטית ע”ש פליאה אלבק המכונה אדמות מדינה – אדמות שלדעת המדינה אין להן בעלים ועל כן היא מרשה לעצמה להעביר אותן למתנחלים – אין לי מקום להתייחס כרגע, אבל צריך לתהות עד כמה רצינית המדינה כשהיא אומרת שאדמות הן “אדמות ציבור” או “אדמות מדינה,” אם היא לא מפנה פולשים למה שאמורות להיות אדמות ציבור. הקריצה המשפטית בולטת מדי.

אבל אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת. בתשובת המדינה נאמר שבכוונתה להכשיר את המאחז, למרות שלא ברור איך תעשה את זה – השביל שמוביל אל המאחז נסלל על אדמות פרטיות. חיים לוינסון כבר שם לב לחור בגודל הטנק בטיעון של המדינה: היא אומרת ששבעה מן המבנים של מצפה אביגיל נמצאים בשטח אש 918. אף על פי כן, בכוונת המדינה להכשיר את המאחז.

אתם הבנתם מה קורה פה? אם אתם פלסטינים, ואתם חיים במה שצה”ל הכתיר פתאום כשטח אש, אז צריך לפנות אתכם. אם אתם מתנחלים שנמצאים בשטח האש, אז לא נורא. תשארו שם. לא יקרה שום דבר. הצבא יתאמן במקום אחר. לא חסרים לו שטחים ובכל מקרה, הוא מעמיד פנים שהוא לא מתאמן לצרכי מס.

עכשיו, מצה”ל לא צריך לצפות לכלום. צה”ל הוא השותף העיקרי של ההתנחלויות. תחת המעטה של “הצבא לא בוחר את משימותיו,” צה”ל איפשר את קיומן של ההתנחלויות וסייע להן, גם בניגוד לדעת הממשלה, במשך יותר מארבעים שנה. כן, מדי פעם המתנחלים וצה”ל רבים. גם שותפים לכנופיה רבים לפעמים. הם עדיין שותפים לפשע.

אבל על צה”ל והמתנחלים נאמר פחות או יותר כבר הכל. החלק של התמונה שקיבל פחות תשומת לב הוא ההתנהלות של המשפטנים של המדינה ושל בתי המשפט. הראשונים מסוגלים, בלי למצמץ, לומר לבית המשפט שיש שטח אש שחובה לפנות ממנו פלסטינים כי הצבא זקוק לו, ובו זמנית שאין לפנות ממנו מתנחלים כי זה בסדר. הם מסוגלים להגן על כל דבר תועבה. זו העבודה שלהם. בשביל זה הם קמים בבוקר.

ואחרי המשפטנים של המדינה, יש את השופטים. אלה יכולים לשבת ולהעמיד פנים שלא משקרים להם מול העיניים. לכל היותר הם יאמרו – רק אחרי הפרישה, כמו אהרן ברק – שמערכת הבטחון “סיבנה” אותם מדי פעם. כשהם בתפקיד, הם לעולם לא יעזו לזרוק את אלוף פיקוד המרכז לכלא על בזיון בית המשפט – לא כשהוא משקר להם בגסות באמצעות המשפטנים, ולא כשהוא מתעלם מהפסיקות שלהם במשך זמן רב. הם לא יעזו להורות על הליכי שלילת רשיון של פרקליט שבצד אחד של פיו אומר להם שזה שטח אש ושאסור לחיות בו ובצד השני שהוא רוצה להלבין מאחז בלתי חוקי שקיים בו.

מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול, אומר התלמוד. כשבית המשפט מתעקש לעצום את עיניו מול העוול; כשהוא מתעקש לא להעניש את המבזים אותו, אין לו להלין אלא על עצמו כשהוא הופך למוסד מבוזה, מוסד שמטרתו הכשרת העוול תוך הפטרת אנחות צער צבועות.

וישנו, כמובן, הימין היהודי. זה שמתופף שוב ושוב על חזהו ומסביר כמה הוא גאה להיות יהודי. הנה גאוותכם: שקר, רמיה, עוול, כחש. הנה הדרך שבה אתם מיישבים את ארצכם. מישהו שמע את קולו של הימין בפרשה הזו? באינספור פרשות הכחש האחרות? איזה כבוד להיות יהודי בישראל.

הערה מנהלתית: מחרתיים, יערוך ארגון “שוברים שתיקה” אירוע לרגל עשור להקמתו ברחבת הבימה. אני אגיע לשם בסביבות 13:00 כדי להקריא את עדותו של אחד החיילים. אשמח לראות אתכם שם.

(יוסי גורביץ)