ישראל רחוקה מאד מאומלאס של אורסולה לה גווין. אז למה האזרחים מקבלים את הבחירה? כי הפחידו אותם

בשנות השבעים כתבה אורסולה לה גווין סיפור קצר ומשפיע, The Ones who Walk Away from Omelas, סיפור שהוא בעצם משל פילוסופי. היא מתארת עיר שמעניקה לתושביה את כל מה שהם צריכים, ומאפשרת להם להגיע לשיאים של תחכום ועידון. עם זאת, כל התושבים, עם הגעתם לבגרות, צריכים לדעת את סודה של אוֹמלאס: שקיומה של העיר המאושרת תלוי ביסוריו של ילד קטן. חלק קטן מהתושבים, מזועזע, עוזב את העיר לבלי שוב, אבל רוב התושבים מקבלים את העסקה; הם אומרים לעצמם שהם ייטיבו לחיות ובכך יצדיקו את יסוריו של הילד ויהיו ראויים להם. על ההדחקה הישראלית המקובלת – נטפל בזה מתישהו, איכשהו, עם הזמן, אל תציק עם זה עכשיו, זה כולה ילד מעונה, זה ידרוש זמן אבל נגיע לשם – לה גווין לא חשבה.

המשל של לה גווין לא מקורי לגמרי: הוא מופיע, בצורה דחוסה הרבה ביותר, ב”האחים קרמזוב” של דוסטייבסקי. איוואן מציע את העסקה הזו לאיליושה, שדוחה אותה על הסף. ובצדק: העסקה הזו היא בלתי מוסרית.

המשטר הציוני נשען, לקיומו, על הרבה יותר סבל מזה של ילד אחד. לעזאזל, הוא עוצר שני ילדים פלסטינים מדי לילה בממוצע. אבל הוא לא מסתפק בזה. לא, ישראל אומרת שכדי להתקיים כמדינה יהודית, היא צריכה שורה של תנאים:

· שעבוד של הפלסטינים, או למצער מניעה מהם של מדינה חופשית. ישראל דורשת שהמדינה הזו תהיה מפורזת, שכוחות ישראליים יישארו על גבולותיה, ושהיא תוותר על “גושי ההתנחלויות,” שלגמרי במקרה יושבים על עתודות הקרקע של המדינה הפלסטינית העתידית.

· היא דורשת פיצויים לפליטים היהודיים ממדינות ערב וממדינות אירופה, כמו גם את זכותם של האחרונים לחזור למולדתם ולקבל רכוש, אבל לא מוכנה לשמוע על החזרת הפליטים של 1947-1948 או על פיצויים הוגנים להם.

· היא דורשת, בדמות חוקי הלאום שצצים כאן חדשות לבקרים, שהאזרחים הישראלים-פלסטינים יישארו אזרחים סוג ב’.

· היא מכניסה את הפליטים המגיעים אליה – בכלל זה ילדיהם – למחנות ריכוז, כי בדמיון מעוות כלשהו הם מאיימים על הדמוגרפיה היהודית.

· היא דורשת את הזכות למנוע ממדינה ריבונית, אירןא, את מה שמותר לכל מדינה ריבונית אחרת, קרי תוכנית גרעין; והיא מאיימת שוב ושוב במלחמה לצורך כך.

· היא מעדיפה מאד שכל העמים השוכנים סביבה יחיו בדיקטטורות צבאיות, רצוי רצחניות. לא היו ימים טובים למשטר הציוני כמלחמת האזרחים הסורית, ונפילתו של המשטר שנבחר דמוקרטית במצרים באמצעות הפיכה צבאית גררה אנחות רווחה במשרדי הממשלה.

כלומר, קיומה של המדינה הציונית דורש כמויות פנומנליות של סבל. אוקיי, מה הצד השני? האם הקבוצה שגורמת את הסבל לפחות מקבלת מזה משהו? מעפילה לשיאים חדשים של תרבות ועידון? לא ממש. הממשלה הציונית דורשת מתושביה להפוך לעובדי כפיה במשך שלוש שנים, ובתמורה היא מבטיחה להם… כלום. היא מקצצת שוב ושוב בשירותים שלהם, שגם כך הם מהגרועים בעולם המתקדם, והיא מתכוונת להעלות מסים. לא, לא על חברות ועל בני העשירון העליון; זה “יפגע בצמיחה.” על בני המעמד הבינוני, מה שנשאר ממנו, ועל המעמדות החלשים. כל זה מלווה בחמיצות בלתי פוסקת, שאומרת ששינוי הוא מסוכן עד בלתי אפשרי, ושאם זה לא מתאים לך אז אתה מוזמן ללכת – לסוריה, אם נושא הדיכוי הפלסטיני מציק לך, או לקובה, אם הדיכוי החברתי הוא זה שמוציא אותך לרחוב. פה אתה מתבקש לסתום את הפה. לא באנו ליהנות. (מרתק, מבחינה זו, להזכר בלעג שליווה את ההצהרה של אולמרט על כך שהוא “ישיב את החיוך.”יהפוך את ישראל למדינה שכיף לחיות בה.” אנחנו יודעים איך זה נגמר, כן; אבל כמה סלידה ופחד הותזו על עצם העלאת הרעיון של כיף.)

אז, במשוואת אומלאס, אין ספק שישראל מספקת את שאת הסבל שלה. אבל בצד של התרבות והעידון של התושבים, לא כל כך. אז למה רובם המוחלט נשאר? לזה יש כמה סיבות.

קודם כל, לתושבי אומלאס אין ברירה אלא להכיר בסבל שהם גורמים; זה תנאי להשארות בעיר עם הגעתך לבגרות. הישראלים הצליחו, בדרבון ממשלתי ניכר, להגיע לשיאים פנטסטיים של הדחקה על מידת הסבל שקיומם דורש. תושבי אומלאס יודעים שקיומם תלוי בילד מעונה; הישראלים אומרים לעצמם שקודם כל, לא ברור שהוא מעונה; שנית, אנחנו לא יודעים מה הילד עשה קודם; ובכל מקרה, המצב שלו טוב יותר ממצבם של ילדים במדינות הסמוכות.

שנית, קיים הפחד. רוב מוחלט של היהודים הישראלים נשען על גזל הפלסטינים. נסיון לאזן את המצב ולתקן את העוול בהכרח יפגע בהם. פתרון צודק גם יפגע אנושות בתחושה אחרת, תחושת עם האדונים, של היהודים החיים במה שהיתה פלסטינה-א”י.

אבל יש פחד נוסף: הפחד מהשמדה. זה הפחד שהממשלה מנגנת עליו ללא הפסק. אם תלכו, מחכה לכם רק אומשלאגפלאץ בחוץ. לכן גל ההגירה לברלין מטריד את הממשלה הזו כל כך. הוא מפריך את השקר שלה. ולא, אומרת הממשלה, אי אפשר לעשות שינוי. אם נעשה שינוי, המשק יתמוטט וזה יהיה ממש רע. אנחנו מעדיפים שאתם תתמוטטו ולא המשק.

השאלה היא כמה יכולה להחזיק מדינה שגורמת עוול עצום ובלתי פוסק, כשבמקביל היא שודדת את העם שלה כדי למלא את כיסי האוליגרכיה. לא ברור מה היה סופה של אומלאס, שרק משל היתה; איך תסתיים ישראל, כבר יש לנו ניחוש.

ומול כל זה, מול כל ה”אי אפשר” וה”אין טעם” של הממשלה ותומכיה, צריך לחזור ולומר שוב ושוב: אפשר, וזה בידינו.

בידינו, אם נבחר להשתמש בהן.

הערה מנהלתית א’: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: תם ונשלם פרוייקט 300. להוציא אחד, כל הפוסטים חרגו – במקרים רבים, חרגו פראית – מהמסגרת של 300 מילים ביום. זה היה מסעיר ומתיש ואני לא חושב שאעשה את זה שוב בשנה הקרובה. אני חושד שביומיים הקרובים לא יהיה פוסט. אני רוצה להודות לכל מי שליווה את הפרוייקט, ומהשבוע הבא נחזור למתכונת שפויה של שלושה-ארבעה פוסטים בשבוע.

(יוסי גורביץ)