החברים של ג'ורג'

הנסיונות לשבש את האירוע של “שוברים שתיקה” מעידים על הפחד של הימין היהודי מחשיפת האמת – ומשבירת קוד השתיקה של הכנופיה

השתתפתי אתמול (ו’) באירוע לציון עשור לקיומו של ארגון “שוברים שתיקה,” אירוע שבמהלכו הקריאו כ-300 אנשים קטעים מהעדויות שאסף הארגון לאורך השנים. האירוע היה פשוט: אנשים עלו לבמה והקריאו את העדות שהם קיבלו מראש. דרגה, יחידה, גזרה, שנים, ואחר כך העדות עצמה.

במקום היתה הפגנת נגד קטנה, של כשלושה עד חמישה משתתפים. הם הניפו שלט שאומר שהעדויות שמוקראות הן שקרים. גלינה, שלא מוותרת על הזדמנות להטרלה טובה, ניגשה אליהם, פעמיים, עם הספר של “שוברים שתיקה,” פתחה אותו וביקשה מהם להצביע על השקרים. הם לא ידעו מה לומר. אחד הודה שהוא כלל לא קרא את העדויות. גלינה הציעה את הספר למפגין שני. הוא אמר שהוא אפילו לא מוכן לגעת בו. משלא נותר להם מה לומר, אחד מהם התחיל בתרגיל הישן – נראה לכם שהיו יכולות להיות הפגנות כאלה ברמאללה ועזה? במילים אחרות, “לכו לעזה” הישן והרע. כנראה שלא עדכנו אותו שזה שודרג ל”לכו לסוריה.”

במהלך ההקראה שלפני וזו שלי, עלוב נפש כלשהו, עטוף בדגל ישראל, התייצב מול הבמה והתחיל לצעוק ולנסות לשבש את ההקראה. זו לא טקטיקה חדשה. “אם תרצו” נקטו בה שורה של פעמים. ככה זה בימין היהודי: הוא לא מוכן לתת למי שלא חושב כמוהו לדבר. אחר כך בא שוטר ולקח אותו הצידה.

אבל הבעיה היא לא הנסיון הכושל לסתימת פיות: הבעיה היא הדרישה לעצימת העיניים. הימין היהודי יודע היטב שמה שהוקרא על הבמה אינו שקר. הוא יודע היטב שיש עשרות ומאות תקריות, על בסיס יומי, של התעמרות של חמושים בפלסטינים. הוא יודע את ×–×” – אבל הוא לא מוכן שידברו על כך.

הקוד שלו, כפי שאמר אחד המפגינים לגלינה, הוא “למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?” זה קוד השתיקה של המאפיה. זה הקוד שכופים אנסי ילדים על קורבנותיהם: אל תדבר, אחרת יהיה רע לכולנו. סותמי הפיות ועוצמי העיניים רואים בשוברי השתיקה בוגדים בדיוק בגלל שהם העזו לשבור את האומרטה. הזעם כלפי מי שהיה פעם חלק מהקבוצה ויצא מהשורה, תמיד גדול מהזעם כלפי מי שאף פעם לא השתייך לכנופיה.

הזעם הוא על חשיפת האמת, ×›×™ הימין היהודי רוצה שנחיה בשקר. הוא לא רוצה שנדע מה המחיר של הכיבוש. הוא רוצה שנמשיך לחשוב שזה משהו זמני ×›×–×”, לא נעים אבל יעבור, ושלא קורה שם משהו יוצא דופן. כשמאות אנשים שוברים את קוד השתיקה ומספרים מה עבר עליהם ומה הם עשו, × ×”×™×” קשה הרבה יותר להעמיד פנים שלכיבוש אין מחיר ושהנכבשים בעצם רוצים להיות כאלה (דוגמא לטמטום מהסוג ×”×–×” נרשמה לאחרונה בטמקא – “אתה תופס את הראש ומבין שאיכשהו אנחנו גם צבא ×”×”×’× ×” לפלסטין, ואיך ×–×” שאנחנו כל כך גרועים בלשווק את ×–×”?”.)

לכיבוש הבלתי פוסק יש מחיר. משלמים אותו, קודם כל ובשיעור בלתי נתפס על פני כל השאר, הפלסטינים; אחר כך, מגויסי הכפיה שנאלצים לשבור את נפשם כדי לדכא אותם; אחר כך, המתנחלים; ובסופו של דבר, שאר החברה הישראלית. מה שכופי השתיקה רוצים הוא את המשך ההדחקה. הם יודעים היטב שיש מה להדחיק. הם יודעים שיציאתו של המודחק תאלץ את החברה הישראלית להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות לזהות שלה: מה עשינו לאחרים ולעצמנו ב-47 השנים האחרונות; ומה דמותו המוסרית של הצבא שלנו.

אלו שתי השאלות שהחברה הישראלית ברובה לא רוצה לראות. לכן היא מתעקשת לנפץ את המראות, לכנות את חושפי האמת, “חיילי החורף” שלנו, בוגדים. לכן המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה הראשונה של “שוברים שתיקה.” לכן השנאה, הגידופים, האשמות השווא.

קשה להגדיר רבים משוברי השתיקה כגיבורים. הם מדברים על פשעים או מעשי עוול שהם היו עדים להם, לעתים שותפים להם; במקרים רבים, בזמן אמת הם הגיבו בשתיקה. אבל צריך לזכור את טיבו המצמית של השירות הצבאי: את הדרישה הבלתי פוסקת לציות, את ה”רעות” הרעילה, שהיא בפועל קשר שתיקה. כדי לשבור אותו אדם נדרש, אם לא לגבורה, אז לפחות לאומץ לב אזרחי חריג.

ומול הפחדנות המוסרית הכללית, אומץ הלב הזה בוהק למרחקים. יום יבוא וישראל החופשית עוד תודה לכם.

ועוד דבר אחד: הפרשן המדיני שמעון שיפר כינה היום בתכנית רדיו את שלי יחימוביץ’ “שלי חרמנוביץ’.” הוא צריך להיות מפוטר, ושלשום. מעבר לשובניזם הדוחה, שיפר מסגיר גם את חוסר היכולת שלו לשמש ברצינות כפרשן מדיני. מי שממשיך לשתף עם שיפר פעולה, צריך לדעת שהצרעת של שיפר תדבק גם בו ושמהכתם הזה הוא לא יינקה בקלות.

(יוסי גורביץ)