ישראל כולאת פליט במחנה הריכוז שלה. כשהוא לוקה בשבץ, היא משליכה אותו ממחנה הריכוז. והציבור, במקרה הטוב, שותק

על אנשי סדום סיפרו כותבי התלמוד ששנאת הזרים שלהם היתה כה גדולה, עד שהם החזיקו סד עינויים דמוי מיטה, וכשבא אורח ללון, אם היו איבריו ארוכים, קיצרו אותם, ואם קצרים – האריכו. את הסיפור הזה מיישמת מדינת ישראל בדרכה הייחודית.

אדם יש ועבד אל כרים שמו. הוא פליט מאחד הרודנויות הרצחניות בעולם, סודאן, מדינה שרשמית נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. אילו היתה ישראל מדינה מערבית, כפי שהיא מתיימרת להיות, היא היתה מעניקה לעבד אל כרים מחסה ועושה רווח פוליטי קטן מכך שהיא מעניקה מקלט לאזרח ארץ אויב, שנרדף על צווארו במולדתו. אבל, מאחר ומהותה של ישראל היא שנאת זרים, לא כך התגלגלו הדברים.

עד לאחרונה, היה עבד אל כרים תושב מועיל. הוא עבד בגינון ושילם את שכר מגוריו. לפני ארבעה חודשים, קיבל עבד אל כרים צו זימון למחנה הריכוז של שר הפנים, גדעון סער, המכונה חולות. עם הגעתו למחנה, נאסר עליו כמובן לעבוד. מתושב מועיל, הפכה ישראל את עבד אל כרים לאסיר שכל כלכלתו עליה. מהיותו של עבד אל כרים לא-יהודי, חטא שאין חמור ממנו בישראל, הוא הפך לאסיר שמשך כליאתו בלתי מוגבל ולא ידוע.

לפני כחודש, לקה עבד אל כרים בשבץ. אפשר שהיה לוקה בו גם כך; אין לדעת מה עבר קודם להגעתו לישראל. אפשר, עם זאת, שהשבץ הוא תוצאה של כליאה שסופה לא ידוע. עבד אל כרים לא ידע שהוא לוקה בשבץ; הוא חש שלא בטוב. הוא ניגש למרפאה, אבל שם לא היה רופא, כי על פי ההסכמים בין הנהלת מחנה הריכוז חולות ובין החברה הרפואית שמספקת שירותי אי-רפואה למחנה הריכוז – ביקורופא הוא שמה – אין במחנה רופא בין יום חמישי בצהרים ובין ראשון בבוקר. צריך לחסוך עלויות, אתם יודעים. אלה בסך הכל אפריקאים. החובש התייעץ טלפונית עם רופא, ונתן לעבד אל כרים כדורים.

שלושה ימים לאחר התלונה הראשונה, משלא פסקו הכאבים, הופנה עבד אל כרים לבית החולים סורוקה, שם נמצא שהוא לקה בשבץ ואיבד את יכולת הדיבור. הוא זכה לאשפוז ארוך ביחס בבית החולים, וכעת הוא זקוק לטיפול תרופתי ולשיקום.

כאן, מדווח אתר הארץ, הודיעה מדינת ישראל שהיא לא רוצה עוד את עבד אל כרים כאסיר במחנה הריכוז שלה. במילים אחרות, הוא אדם חופשי, שרשאי כמו כל אדם אחר במצבו – קרי, כזה שאיננו מסוגל לדבר ושזקוק לסיוע רפואי יקר – לנסות את מזלו בשוק החופשי. סביר שיתנו לו לישון מתחת לגשר.

כלומר, מדינת ישראל לקחה אדם יצרני, שהגיע אליה אחרי שכבר עבר כמה מדורי גיהנום, כלאה אותו במחנה ריכוז, ובכך לקחה עליו אחריות. אבל כעת, כשהוא חולה, היא מתנערת מן האחריות הזו. מיטה אחת לפליט הבריא – כליאה; מיטה אחרת, השלכה לרחוב, לפליט החולה.

המדיניות הזו מתבצעת בניצוחו של אחד האנשים המתועבים ביותר במשטר הציוני, שר הפנים גדעון סער. האחרון הוא חביבם של כמה כלי תקשורת, ועל כן המעשים שלו לא זוכים לביקורת שמעשיו של קודמו, אלי ישי, זכו לה – את אלי ישי היה קל הרבה יותר לשנוא. גדעון סער הוא מסוג האנשים שגורמים לי, ברגעים שבהם הדם מציף את התודעה, להרהר שאולי כדאי יהיה להחריב את המקום הארור הזה, ולו כדי לחזות בצדק הפואטי של סער מתחנן לרחמי פקידים אדישים עד עוינים, כדי לזכות במעמד של פליט. אבל, כשהדם נסוג והתבונה שבה ותופסת את מקומה, אתה נזכר שמי שיצטרך להתחנן למעמד פליט הוא אתה; סער יסתדר. בני מינו מסתדרים תמיד.

אלא שסער לא יכול היה לעשות את שהוא עושה ללא סיוע – מסיוע פעיל ועד לשתיקה אדישה – של חלק עצום מהציבור, שנע בין חוסר רצון לדעת מה עושים בשמו ועד תמיכה נלהבת ברדיפתם של אנשים רדופים גם כך.

סדום, על פי המיתוס, חרבה משלא נמצאו בה עשרה צדיקים.

כמה יש לנו?

הערה מנהלתית: הפוסט הזה משלים 90% מכלל פרוייקט 300, במסגרתו אני מתחייב לכתוב יותר מ-300 מילים מדי יום. אם הוא נושא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון והתודה.

(יוסי גורביץ)