החברים של ג'ורג'

שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר ×›×™ פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל ×–×” בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע ×”×–×” מרשויות אחרות ומהציבור. ×–×” קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

לאחרונה פרצה סערה זוטא, כשהסתבר שבאקו"ם מתכוונים להעניק לזמר אריאל זילבר את פרס אקו"ם למפעל חיים. בתגובה, הודיעה הזמרת אחינועם ניני שהיא תסרב לקבל את הפרס שתכננה אקו"ם להעניק לה. ניני נקטה בצעד נדיר מצד אמן במקומותינו, עמידה מול האספסוף הימני, תוך שהיא מציינת שזילבר הוא גזען בוטה, הומופוב גלוי, ושבעצם פרט ליהודים דתיים אין אוכלוסיה שהוא לא שונא. יתר על כן, זילבר הביע תמיכה גלויה במאיר מרטין כהנא, וכתב שיר שכותרתו היא "כהנא צדק."

רבים נזעקו לטעון ש"ניני מכניסה פוליטיקה" לטקס של אקו"ם. ולא היא: ההחלטה להעניק לתומך כהנא פרס על "מפעל חיים" היא החלטה הרבה יותר פוליטית מאשר החלטה של אמנית בודדת לא להשתתף בטקס הזה. אם נראה לכם שמדובר בהחלטה לא פוליטית, נסו להעלות על הדעת מצב שבו אקו"ם מעניקה פרס על מפעל חיים ליוצר פלסטיני שהלחין שיר בשם "עז א דין קסאם צדק," או אפילו "ראאד סלאח צדק." לא רואים את זה קורה? בדיוק. כאן נמצאת הפוליטיות השקופה שבהענקת פרס על מפעל חיים לכהניסט מוצהר: כהנא הוא מיינסטרים היום.

בסופו של דבר, קיבלה היום (ב') אקו"ם את ההחלטה הנכונה: זילבר יקבל פרס על תרומה ייחודית למוזיקה הישראלית – תרומה שעליה אין חולק – אבל לא על "מפעל חיים." ובצדק. הענקת פרס למפעל החיים של זילבר משמעה בין השאר אימוץ העמדות הכהניסטיות שלו.

בתגובה, הימין היהודי התחרפן. או, אם לדייק מאחר ובימין היהודי עסקינן, נכנס לעוד התקף. לשר הכלכלה שלכם קפץ המנכ"ל מועצת יש"ע והוא מיהר להודיע ש"'רוצי שמוליק קורא לך, וזורק עליך אבנים' – על זה אקו"ם היו נותנים פרס חיים." במילים אחרות, בנט האשים את אקו"ם בכך שהיא שמאלנית עד כדי כך שהיא תומכת בתקיפה של יהודים.

החרה אחריו שר החוץ. הלז כתב שמדובר ב"×›× ×™×¢×” והתרפסות מסוכנת בפני בולשביזם של גורמי שמאל קיצוניים. אותם אלו שעשו מלחמה בכל החזיתות על מנת לאפשר למורה בביה"ס תיכון לפקפק במוסריותו של צה"ל, בשם חופש הביטוי, נלחמים כעת כדי לסתום את פיו של אמן שאין חולק על גאוניותו המוזיקלית ועל תרומתו לתרבות הישראלית לאורך חייו ומונעים ממנו את ההכרה המגיעה לו. […] מדובר בסתימת פיות."

מליברמן אפשר היה לצפות שיידע שהבעיה עם הבולשביזם לא היתה דווקא עם הפרסים שהוא העניק, אלא עם הכדורים בעורף שהוא חילק ביד פזרנית כל כך. הוא חוזר פעמיים על הטענה שמדובר בסתימת פיות, אלא שאף אחד לא סתם את פיו של זילבר. אם הוא לא סכר אותו עד כה, אין סיבה להניח שיעשה זאת דווקא עכשיו. אף אחד לא אסר עליו להופיע או הורה על הפסקת מכירת המוזיקה שלו. כן, יש אנשים מצפוניים שמסרבים להכניס כסף לזילבר, וזאת זכותם. חרם הוא פעולה דמוקרטית בסיסית: הסירוב לתמוך במשהו שאיננו לרוחך. על פי ההגיון הזה, אפשר לטעון שצמחונים "מחרימים" משחטות ושיהודים דתיים "מחרימים" מקומות שמוכרים מזון שאיננו כשר.

מה שמעניין כאן הוא הסרת המסכות מצד הימין היהודי: לראשונה, מנהיגיו מתייצבים לצד כהניסט מוצהר ומגינים בפומבי על הבעת עמדות כהניסטיות. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים וחלק ניכר משנות התשעים, הימין היהודי התעקש שהוא לא כהניסט, שהוא לא שונא ערבים, שיש לו רק "בעיה בטחונית" איתם; הוא התעקש שכהנא לא שייך לימין הלגיטימי, ומחה בזעם כשטענו נגדו שהוא מקדם את עמדותיו של כהנא.

מי שהנחית את המכה הקשה ביותר על כהנא בשנות השמונים היה מיכאל איתן, אז ח"כ זוטר, שערך מעל בימת הכנסת השוואה שהראתה, אחד לאחד, איך אחת מהצעות החוק של כהנא זהה להצעות חוק נירנברג. כהנא מצא את עצמו, להפתעתו, מותקף על בימת הכנסת גם על ידי גאולה כהן; כשהוא דרש את גירוש ערביי ישראל, היא שיסעה אותו בקריאות ביניים ואמרה שצריך לגרש "רק את הבלתי נאמנים." לא הייתי רוצה להיות ישראלי פלסטיני שצריך לעמוד במבחן הנאמנות של גאולה כהן, אבל היא ידעה להתנער מהיודו-נאציזם. יתר על כן, בין האליטה הימנית הממוסדת ובין זו של תומכי כהנא היה נתק מוחלט. יש להניח שבימין חששו גם מכך שכהנא יגנוב מהם קולות, אבל היתה שם התנגדות אמיתית ליודו-נאציזם. הימין היה במידה ניכרת עדיין ימין רפובליקני, עדיין ישראלי בעיקרו ולא רק יהודי.

זה היה מזמן, לפני 25 שנות התנחלות ושתי אינתיפאדות. עם האינתיפאדה השניה ועם עליית כוחם של המתנחלים בליכוד, הכהניזם הפך למיינסטרים. באמצע העשור הקודם, אפשר היה לשמוע את יחיאל "המוח" חזן מצהיר בכנסת ש"כל הערבים הם תולעים" וש"אסור להאמין לערבים אפילו כשהם נמצאים 40 שנה בקבר, אצלם זה טבוע בדם, רצח יהודים הוא מעשה שנעשה באופן טבעי. זו משמעות הביטוי שאסור להפנות לערבי את הגב כי הוא יתקע לך סכין." חזן היה חבר ליכוד, מתנחל מאריאל, וראש שדולת יש"ע בכנסת בשעתו. הליכוד לא התנער מההצהרות הללו, שבשנות השמונים היו גורמות שערוריה רבתי.

וכשבע שנים אחרי ההצהרות של חזן, קיבלנו את חברת הכנסת חוטובלי כשזו מביאה לכנסת את נציג אחד הארגונים הכהניסטיים, "להב"ה." באותה השנה, קיבלנו את דני דנון וההתעקשות שלו שצעירים בדואים חוטפים אלף נערות יהודיות בשנה – טענה שאין לה שום סימוכין, טענה שהוכחשה לגמרי על ידי המשטרה. גם דנון גם חוטובלי הם בשר מבשרו של הימין שפעם היה ישראלי והיום הוא יהודי.

ועכשיו בנט וליברמן יוצאים מהארון ומודיעים על תמיכתם בכהניסט מוצהר. נזכיר: זילבר הוא גזען מוצהר. נזכיר: גזענות איננה חוקית בישראל. נזכיר: כהנא נפסל מלרוץ שנית לכנסת. נזכיר: כ"ך וכהנא חי הוגדרו כארגוני טרור, והסיבה שהפרקליטות לא עושה שום דבר בנידון ביחס ליוצאי הארגונים האלה היא, ובכן, כי מדובר בפרקליטות. נזכיר: כשמיכאל בן ארי, מיוצאי כ"ך, נבחר לכנסת, הוא לא יכול היה לטוס לארה"ב כי שם לוקחים ברצינות את החוק והמשיכו להתייחס אליו כאל חבר בארגון טרור.

כשבנט וליברמן יוצאים לעזרתו של זילבר, הם מביעים במשתמע תמיכה בארגון טרור, ובמפורש באב הרוחני של הגזענות היהודית בישראל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: על ליברמן מרננים שבימיו הצעירים, הוא היה חבר בכ"ך, ובנט משתמש בנתן נתנזון כיועץ פוליטי. אם השם לא אומר לכם כלום, אז החמיאו למערכת החינוך ולתקשורת הישראלית על עוד הצלחה, אבל דעו שמדובר במחבל יהודי מורשע, שהטמין בשעתו מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם, בסאם אל שכעה, והביא לקטיעת שתי רגליו.

בפרחיהם תדעו אותם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות גדולות מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, שתיהן מאותו התורם. אני רוצה להודות לו בזאת.

(יוסי גורביץ)

אם ישראל חפצת חיים, על הציונות למות.

מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות: אזרחות מכוח שבות, כלומר מתוקף היותך יהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, ואזרחות מכוח ישיבה, קרי ילידות או השתקעות. אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה. כלומר, גם אם מעולם לא שבת משום גלות, גם אם אתה צאצא למשפחה היהודית היחידה שאשכרה לא עזבה את פלסטינה הרומאית, משרד הפנים רואה בך אזרח "מכוח שבות." כשניסה עוזי אורנן לעתור לבית המשפט כדי להורות לו להכיר בו כישראלי מכוח ישיבה, מכוח ילידותו, מכוח הקשר שלו למולדתו, בית המשפט דחה את הבקשה. אף שאורנן איננו מוגדר כיהודי, בית המשפט מצא שאמו של אורנן היתה יהודיה, ומכאן נגזרות יהדותו – ואזרחותו. יהודי, אומרת הציונות, לא יכול להיות אזרח מכוח ישיבה: הוא פולש תמידי בארצו. המשמעות המרחיקת לכת יותר היא שליהודי, מבחינת האורתודוקסיה הציונית, לא יכולה להיות מולדת: ארצות הניכר הרי אינן מולדתו, גם אם נולד בהן, ובארץ המיועדת לו הוא איננו יכול להיחשב יליד, גם אם נולד.

האנומליה הזו היא סממן של אחת הבעיות החמורות של הציונות: העובדה שהיא אידיאולוגיה מהפכנית, שמסרבת להכיר בסוף המהפכה, ששואפת למהפכה נצחית ושבהתאם, מחפשת לה אויבים. ככזו, היא מסכנת את החיים בישראל, מדרבנת אותם לסכסוך נצחי.

ראשיתה של הציונות בשתי טעויות: הראשונה היא התפיסה שהיהודים הם לאום, בעוד שאינם אלא קבוצה דתית. לאום נמדד בשפתו, בשאיפותיו, במאכליו, בלבושו, בתרבותו; ליהודים לא היו שפה, שאיפות, מאכלים, לבוש או תרבות משותפת. במידה שהיה משהו משותף – לשון הקודש, הציפיה למשיח, הגרסאות השונות של החמין, הטלית – מקורו היה דתי במובהק.

הטעות השניה, שמבחינת שאר העולם יהיו לה משמעויות חמורות הרבה יותר, היא התפיסה של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ." האמירה הזו של ישראל זנגוויל לא היתה נכונה: ב-1900, על פי הערכותיו של ג'סטין מק'קארתי, שהתבסס על הרישומים העות'מניים, היו בפלסטינה כ-600,000 תושבים; 94% מהם היו לא-יהודים. סרג'יו דלהפרגולה מעריך שב-1890, היו בפלסטינה 43,000 יהודים, ו-490,000 לא יהודים. ב-1901, ב"אמת מארץ ישראל," כותב אחד העם אמיתות לא נעימות, הראויות לציטוט:

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, ×›×™ ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם ×–×” אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, ×›×™ אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ ×–×” ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, ×›×™ הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם ×–×” שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר ×—×™×™ בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה ×™× ×™×— ×–×” את מקומו…"

לתנועה הציונית היו עוד אפשרויות להקים בית – לאו דווקא מדינה – ליהודים. אחרי המשבר הגדול סביב אוגנדה (בפועל, קניה), שיצרה פיצול של ממש בתנועה, עד כדי ההתנקשות במקס נורדאו (שאמר אז, על פי האגדה, את המילים "עם קטן, אבל מאוס") התנועה הציונית הפנתה את כל משאביה לקולוניזציה של פלסטינה. תחילה ניסתה להגיע להבנות עם הטורקים, אך מאחר והללו הגיעו למסקנה שהם צריכים עוד מריבה אתנית באימפריה שלהם כמו חור בראש, ועל כל פנים לח'ליף לא היו כל כוונות לוותר על פלסטינה, שיש לה משמעות מוסלמית חשובה מאז ימי הצלבנים, דווקא ליהודים, מצאה התנועה בעלת ברית רצינית בבריטניה.

זו, משהחלה לבתר את גוויית האימפריה העות'מנית, דווקא חשבה שיש הגיון במיעוט אתני בעל כוחות נסתרים (חלק ניכר מן המנהיגים הבריטים האמינו באגדה בעלת פני יאנוס על "זקני ציון" שהלובי היהודי מקדם עד היום) שיהיה נאמן לה במזרח התיכון. כמובן, הסיוע הבריטי היה מיועד בעיקרו לסייע לבריטים, לא ליהודים, אבל התנועה הציונית קפצה על העגלה הקולוניאליסטית בשלב מאוחר מאד: האימפריה הבריטית החלה לחשב את קיצה לאחור ב-13 באפריל 1919, עם הטבח באמריצאר. הכיבושים הבריטיים במזרח התיכון, מטרתם היתה לחזק את הקשרים עם הודו; משנשמט יהלום הכתר, לא היתה עוד סיבה לנוכחות בריטית כאן.

הבריטים, כמו היהודים, לא ראו כל סיבה להתחשב ברצון התושבים, והצהרת בלפור שהפכה למדיניות רשמית לא טרחה להיוועץ בהם; מותר לנחש שאילו היה נערך משאל עם בין תושבי פלסטינה ב-1919, התכנית הציונית היתה מובסת ברוב ניכר. עם התחלת הכיבוש הבריטי של פלסטינה, אם כן, הסכסוך בין הציונים ובין האנשים שאותם ביקשו להוריש עלה מדרגה. מהומות פרצו כבר ב-1920, והן הפכו למהומות דמים ב-1921, התגברו ב-1929, והגיעו לשיאן במרד הגדול של 1936.

התוצאה של ההתקוממות הפלסטינית, שהפתיעה מאד את הפלג המרכזי של הציונים – ז'בוטינסקי הופתע הרבה פחות, ובנוסח החוקה שהוא מציע קודם למותו הוא מדבר על חלוקה בשלטון עם הפלסטינים – היתה השתרשות של ראייתם לא כמיעוט לאומי שנאבק על נפשו מפני דחיקת רגליו על ידי פולש שנהנה מסיוע של מעצמה קולוניאליסטית, אלא כסוג של קוזאקים מקומיים, אנטישמים שיוצאים לפוגרומים; כאן יש לציין שהאימוץ המהיר של הפאשיזם והאנטישמיות האירופאיים על ידי התנועות הלאומיות המתעוררות בלבאנט לא הועיל, בלשון המעטה. אמנם, ספק אם הציונים יכלו, פסיכולוגית, להכיר בלגיטימיות של המאבק של מתנגדיהם; הכרה כזו היתה מטילה צל ענק על כל התנועה הציונית. המשמעות של ההתנגשויות עם הפלסטינים היתה שהמרכיב ההומניסטי של הציונות, זה שכחלק ממנו יכול היה הרצל להעמיד את הקונפליקט המרכזי של "אלטנוילנד" כמריבה עם רב גזעני שרוצה לשלול את זכויות האזרח של הפלסטינים, הפך לבלתי משמעותי, ורגליו נדחקו מפני זרם נוקשה הרבה יותר, זרם שלא שאף לשיתוף פעולה ולחיים בצוותא אלא לנישול. בסוף שנות השלושים, הזרם המרכזי של הציונות כבר חולם על טיהור אתני.

ובמלחמה הפראית של 1947-1948 אכן הצליחו הציונים לבצע טיהור אתני בפלסטינים, ולגרש את רובם. המלחמה הזו היתה איומה לא רק לפלסטינים, אם כי ודאי היתה איומה הרבה יותר; אחוז שלם מהיהודים במה שהפכה להיות ישראל נפל בקרבות. כרבע מכלל אנשי הפלמ"ח נהרגו בקרבות.

ומותם קידש את הביזה שבאה אחר כך. ישראל ירתה בפליטים שניסו לשוב – וכאן תחילתה האמיתית של הנכבה – ובזזה את אדמותיהם בשלל חוקי עוול ותקנות גזל. המדינה הציונית נאלצה לחיות עם מספר ניכר של פלסטינים בתוך גבולותיה, והציונות הכתיבה את נישולם, אפלייתם, ומדי פעם טבח בהם.

נחזור שוב לשאלה האם אדם יושב בישראל מכוח שבות או מכוח ישיבה. המשטר הציוני – ואם למישהו יש בעיה עם המושג הזה, הוא מתבקש להפנות אותה אל המשטר, שמצהיר השכם והערב שהוא ציוני, ורודף את מי שאינו ציוני – מדבר, גם באמצעות "אזרחות מכוח שבות," שוב ושוב על כך שהמהפכה הציונית לא הושלמה. המפעל הגדול של הציונות, זה שמותר להעריך שהושקעו בו יותר כספים ומאמצים מאשר בכל מפעל אחר שלה, הוא סיפוח של כמה שיותר שטחים מהגדה המערבית; מי שלא מתבונן בנתונים הללו, במה שממשלת ישראל משקיעה בשטחים הכבושים לעומת מה שהיא משקיעה בשטחי ישראל גופא, חי בהדחקה.

בעשורים האחרונים, המשטר מדבר שוב ושוב על הצורך להבטיח שלמות דמוגרפית. שר החוץ שלנו, כדי להבטיח את השלמות הדמוגרפית הזו, מוכן לוותר על ריבונות על חלק מן המדינה. הרוב הגדול לא מוכן לוויתורים כאלה, והוא מצפה שהפלסטינים הם אלה שיעשו ויתורים – מרצון או מכורח.

המשמעות של המשך התפיסה הציונית – התפיסה שהמדינה הישראלית צריכה להיות קודם כל מדינתם של היהודים, שהיחס שלה לאחרים × ×¢ בין היותם אנשים שנסבלים בקושי ובין כאלה שסובלים מאפליה דקה – היא שישראל תמשיך, לעולמי עד, להיות מדינה שנמצאת בסכסוך אתני בלתי פוסק. אם המטרה הראשונית של הציונות היתה ליצור "נורמליזציה של היהודים," הרי שהמטרה הזו נכשלה.

מי שרוצה בנורמליות, מי שרוצה לחיות במדינה שמשקיעה את מירב משאביה לא בייהודו של איזה פיזדלוך, בין אם הוא באל עראקיב בין אם הוא באשכי גוליית ב', צריך להבין שהבעיה היא בהתעקשות של הציונות להעמיד את היהודים כעם שליט תוך דחיקה לאחור של רגליהם של יושבי הארץ (ואם יש לכם בעיה עם הביטוי "יושבי הארץ," לכו אל משרד הפנים, זה שמעניק להם אזרחות מכוח ישיבה). הנכבה, צריך לשוב ולהזכיר, לא הסתיימה: היא מופנית כנגד הבדואים וכנגד תושבי הגדה המערבית.

וזה לא צריך להפתיע. הציונות, ככוח רעיוני, התחילה בעת דעיכת הקולוניאליזם: בימים שהיא למדה ללכת, לאופולד הפך את קונגו לזוועה חיה לתושביה, הגרמנים למדו לראשונה בנמיביה איך מבצעים רצח עם, והבריטים, במלחמה מלוכלכת כנגד אוכלוסיה לבנה דווקא, הנחילו לעולם את המושג "מחנה ריכוז." היא הגיעה לנעוריה בימי הסכמי וורסאי, כשמדינאים מערביים שיחקו בהזזת גבולות ללא התחשבות ברצון התושבים, ובגרה בימים שבהם סטאלין הפך את הטיהור האתני לנורמה במזרח אירופה – מולדתם האמיתית של רוב הציונים.

אבל – למרבה המזל – אנחנו לא ב-1948, אפילו לא ב-1919, ודאי לא ב-1904. ישראל לא תמצא תומך לטיהור אתני נוסף. ואם אנחנו רוצים להפסיק לחיות בסכסוך בלתי פוסק, אנחנו צריכים לשים קץ לציונות. ישראל צריכה להפוך למדינה שרואה את טובת כל תושביה, לא רק את טובת אלה שבקרוב יהיו מיעוט; היא צריכה גם להיערך לכך שחלק ניכר מתושביה לא יסכימו עוד לדבר על ישראל, אלא על ישראטין.

המשך הציונות משמעה המשך הסכסוך. יש לוותר על הקטגוריה של "אזרחות מכוח שבות", ולהכיר בכל מי שנמצא כאן כ"אזרח מכוח ישיבה," ולהתייחס אליו בהתאם. זה ידרוש ויתורים קשים מאד ממי שהתרגלו לדרוש את הוויתורים הללו מאחרים. מותר וצריך לחשוש שזה לא יקרה; שברירת המחדל הציונית ב-65 השנים האחרונות, החרב, תנצח שוב; ואף על פי כן צריך לומר, שאם על ישראל – לא יהודה – לחיות, על הציונות למות.

(יוסי גורביץ)