החברים של ג'ורג'

(המידע שבפוסט הזה מגיע ממקור אמין מאד שמבקש שלא לחשוף את זהותו או פרטים נוספים אודות הקורבן.)

יש נער בן 17 בשם סולימאן, תושב כפר בגדה המערבית. בשל המשבר הכלכלי בגדה, סולימאן ירד לדרום ישראל בניגוד לחוק כדי לשבור שבר. הוא עבד, בשחור כמובן, כעובד בניה עבור קבלן בדימונה. אין להניח שהרוויח כסף רב: השכר הממוצע בגדה המערבית – שבה יש אבטלה של ×›-19.1% – לצעיר נטול תעודת בגרות הוא 99.8 ₪ ביום. אבל אין הרבה עבודות כאלה. היעדר היכולת להתפרנס במולדתו הוא מה שדחף את סולימאן לחפש עבודה בישראל.

יום אחד, לפני מספר חודשים, מעד סולימאן באתר הבניה, ונפל מן הקומה השניה. הדבר הראשון שקרה אחר כך הוא שהקבלן היהודי שלו נעלם מהשטח. הוא היה מוכן לשלם לסולימאן – אם כי פועלים מעידים שלעתים קרובות, מאחר והם עובדים לא מוסדרים, הם צריכים להתחנן על משכורתם, ולא תמיד הם מקבלים אותה – אבל הוא לא היה מוכן לקחת אחריות עליו. על ביטוח, כמובן, לא היה על מה לדבר.

סולימאן פונה לבית חולים בשכם, שם שהה עשרה ימים. אחר כך, הוא הועבר לבית החולים מוקאסד שבאל קודס (ירושלים המזרחית), שם נותח. לאחר תקופת החלמה של כחודש, הוא נשלח חזרה לביתו. כעת, הוא מזומן לבית החולים מוקאסד שוב, לצרכי בקרה ובמידת הצורך גם לניתוח נוסף.

אלא שיש בעיה. ברגע שסולימאן נפצע, הוא נכנס לרשימות של השב"כ כשב"ח. אתה שב"ח, אומר השב"כ לסולימאן: אתה לא רשאי להכנס לירושלים המזרחית, אפילו לא לצרכי טיפול רפואי. מתישהו, בלי ששמנו יותר מדי לב, ירושלים המזרחית – עיר ליבה של הגדה המערבית – נותקה ממנה בפועל. היכולת של פלסטינים להגיע אליה ממושטרת, תלויה באישורים. אפילו אם זה לצרכי טיפול רפואי. ומסולימאן, ילד בן 17 נטול הכשרה שניסה לפרנס את עצמו, נשלל האישור.

לא לגמרי. תשמע, אומר השב"כ, אתה עכשיו בקבוצת סיכון, אבל יודע מה? אנחנו נלך לקראתך. אתה יכול להגיע לבית החולים עם מלווה. המלווה? הוא יהיה איש חברת אבטחה שאנחנו סומכים עליה. זה יעלה לך 3,000 ₪ ולנו זה עולה יותר. איך אנחנו איתך?

סולימאן, כזכור, ניסה לקושש משהו כמו 100 ₪ ביום, כלומר 2,000 ₪ בחודש. הוא כבר הוציא לא מעט כסף – אני מניח שאת רוב הכסף שראה מהקבלן שנטש אותו, פצוע, למרגלות אתר הבניה – על טיפולים רפואיים. 3,000 שקלים, מבחינתו, הם חודש וחצי של עבודה. והוא לא יכול לעבוד. אין לו 3,000 שקלים. פשוט אין.

שניה, רגע. אם השב"כ חושב שסולימאן מסוכן לציבור, אף על פי שהוא כבר שהה במזרח ירושלים חודש מבלי לקחת בני ערובה או לפוצץ מבנים, אז, עם כל הכבוד, שיאבטח אותו. זה מה שעושה השב"ס, זה מה שעושה המשטרה. מתי לעזאזל הספיק השב"כ להפריט את הפונקציה הזו? מי אישר את ההחלטה הזו? ומי גזר עליה קופון? מי נהנה מהקומבינה השקטה הזו?

מאחר וזו החלטה של השב"כ, אין בעצם ערכאות ערעור. על שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות הזה, כמובן, אין מה לדבר. אנחנו עוסקים בשו-שו. סולימאן, שהוא לכל דבר ועניין נתין של ישראל, צריך לשכנע אותה לתת לו מקבילה של תעודת מעבר פנימית כדי שיוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהוא זכאי לו. או להשליש 3,000 ₪ שאין לו לאיזה קבלן עלום של השב"כ, שלא ברור באיזו דרך עלומה הוא קיבל את החוזה שלו.

זוכרים איך התגאתה מדינת ישראל, והשפריצה באמצעות כל מנגנוני ה-hasbara שלה, שהיא הסכימה להעניק טיפול רפואי לנכדתו של איסמעיל הנייה, אמל? אז קודם כל, צריך לומר שבניגוד לתפיסה האוטומטית הישראלית, אמל היתה – היא נפטרה בינתיים – אדם בזכות עצמו: היא לא היתה נכדתו של איסמעיל הניה, היא היתה קודם כל ילדה. ככזו, היו לה זכויות, ביניהן הזכות לטיפול רפואי; ומאחר והטיפול הזה לא היה זמין במולדתה, שכן ישראל, שכבשה אותה עד 2005, הקפידה שלא לבנות שם תשתיות כאלה, ומאחר וישראל מטילה מצור על רצועת עזה, היא היתה אחראית על אמל.

זה דבר אחד. הדבר השני שצריך לזכור הוא שמקרים כמו של סולימאן – כמו גם העובדה שישראל דוחה חלק ניכר מהבקשות לטיפול רפואי של עזתים – נפוצים הרבה יותר מאשר מקרה יח"צ מובהק כמו זה של אמל הנייה. סולימאן, לא אמל, הוא הכלל. והכלל הוא רשעות חסרת חמלה, עטופה היטב-היטב בז'רגון ביורוקרטי-בטחוני, שמדי פעם גם מנסה להרוויח קצת על חשבון המנושלים.

סתם סיפור קטן, יומיומי, מהסוג שלא עובר עורך ישראלי היום. כך נראה הכיבוש שלכם, יקירים: אל נא תסיטו ממנו את מבטכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)