החברים של ג'ורג'

המועצה הדתית של אור עקיבא נתקלה בבעיה: מקומות הקבורה בעיירה אוזלים, אבל התושבים – עקשנים שכמותם – מסרבים להפסיק למות. המהלך המתבקש היה לארגן מקומות קבורה חדשים, אבל עד שזה יקרה, נוקטים באור עקיבא בצעד חדשני: הם מסרבים לקבור לא יהודים.

אם לדייק, טכנית האנשים שהם מסרבים לקבור נקראים "חסרי לאום." אבל, כפי שמסבירים בחברא קדישא המקומית, מדובר באנשים שאינם יהודים: "על פי ההלכות, קבורת חסרי לאום בבתי עלמין יהודיים זה קצת בעיה." בלשון נקיה, אומרים לנו בנרג שכ-3,000 מתושבי אור עקיבא הם "חסרי לאום", או אנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.

יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מהסיפור הקטן והיומיומי הזה, שאיננו חדש במיוחד: כבר בשנות השמונים סירבה הרבנות לקבור את מי שיהדותם לא היתה ברורה. קודם כל, שברור שהרבנים שהחליטו לא לקבור לא יהודים בבית הקברות אינם מתחשבים יתר על המידה ב"דרכי שלום." "קוברים מתי נוכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום" היא אולי ההלכה הידועה ביותר של "הלכות דרכי שלום." יש הטוענים ש"דרכי שלום" הן לא רק מצווה מן הדחק שמטרתה למנוע פוגרום אלא "יסוד הלכתי"; מעניין, על כן, לראות באיזו מהירות הן ננטשות ברגע שהרבנות המקומית סבורה שהיא חזקה מספיק. זה לא המקרה הראשון: הרבנות בחיפה רוצה להוציא מקבריהם, ברשעות בלתי ברורה, חיילים בריטים בני דת משה שנקברו לצד אחיהם לנשק בני דת ישוע.

שנית, עד כמה כרוכות בישראל המדינה והממסד הדתי. ישראל איננה מסכימה אלא בדיעבד שאנשים יתחתנו שלא אצל כהני הדת שבה הם רשומים; אי אפשר להתגרש בה אלא דרכם; היא כופה את הכשרות האורתודוקסית על כל מוסדות הציבור (כפיה הגיונית במידה, אבל כפיה); ומי שירצה לקבל את השירות הבסיסי של קבורה, יזדקק גם הוא ברוב המקרים לשירותים של כהני דת. שירות קבורה חילוני, עלי שלכת, שהתפרסם בשל שירותי שריפת הגוויות שלו, זכה להתנכלות הן מצד הממסד – הביטוח הלאומי סירב להעניק לבוחרים בשירותי החברה את ההשתתפות במימון קבורה שהוא מעניק כשכדרך שגרה – והן על ידי קנאי הדת, שהציתו את מתקן השריפה שלה. בית משפט קבע ש"שריפת גופה היא טיפול בגופה, ואין משמעה קבורה כאמור בחוק." בישראל, אם תחליטו לעשות בגופה שלכם מה שאתם רוצים ולא מה שהרבנים רוצים, הממסד הדתי והחילוני ישלבו ידיים נגדכם.

שלישית, על הבלבול הקבוע בין דת ולאום. הרבנים מסרבים לקבור אנשים שדתם איננה נושאת חן בעיניהם. אין לכך שום קשר ללאום שלהם. רק המדינה היהודית היתה יכולה להמציא את הקטגוריה של "חסרי לאום" כשמה שהיא רוצה לומר בעצם הוא שהאנשים אינם מספיק יהודים מבחינת ההלכה, שהיא חוק דתי מובהק. אם יש הוכחה טובה יותר לטעות הציונית – שגורסת שהיהודים הם עם ולא דת – קשה לחשוב עליה. בסופו של דבר, הפקירה הציונות את הגדרת השייכות ב"עם" שלה בידיהם של הרבנים, שאף אחד לא יכול היה להיות מופתע מפסיקתם.

רביעית, שהחוצפה הזו מופנית כלפי ציבור חלש, של יוצאי חבר העמים, שעדיין לא תפס לעצמו מספיק מרכזי כוח כדי שיוכל להשיב מלחמה. מדובר בציבור שהנציגים שלו – או, אם לדייק, אלה שמתיימרים לייצג אותו – מכרו אותו פעם אחר פעם לרבנים. ומקרה "ברית הזוגיות" של אביגדור ליברמן, שהיתה אמורה לפתור את הבעיה אבל בפועל יצרה רק עוד עדה דתית, הפעם עדה נלעגת במיוחד של "חסרי דת" – שגם החברות בה כפופה להסכמתם של הרבנים. ליברמן נוהג לטעון שחברי הכנסת הערבים מעדיפים להתעסק בזכויות הפלסטינים מאשר להגן על הציבור שבחר בהם; כמו תמיד אצל ליברמן כשהוא מדבר על חוסר נאמנות, זו נראה באופן חשוד כמו השלכה. ספק אם יש מי שבגד בבוחריו כמו ליברמן.

והלקח החשוב מכל: ישראל היא הרבה יותר תיאוקרטיה מדמוקרטיה. יש בה מדרג ברור של תושבים, כאשר במקום הראשון נמצאים גברים יהודים אורתודוקסים ומתחתם כל השאר. פעולת המועצה הדתית של אור עקיבא – שנזכיר שהיא ממומנת בכספי ציבור – תואמת את הכלל הזה: מי שלא יהודי, זב"שו. הוא בכלל לא צריך להיות כאן. הוא נסבל, בקושי, עד שהוא צורך משאב יקר.

אילו ישראל אכן היתה מדינה דמוקרטית, הרעיון שאפשר להגביל זכות בסיסית כמו קבורה על פי שמו של החבר הדמיוני השגור על פיך היה מגוחך ונלעג. אבל היא תיאוקרטיה, והתושבים שלה מקבלים חינוך תיאוקרטי, ועל כן המקסימום שהם מסוגלים לו הוא להתרעם על שחיתות כהני הדת ועל עוולותיהם – כביכול היה אי פעם ממסד דתי (או ממסד בכלל) נקי. הם כבר לא מסוגלים לחשוב שמגיעות להם לא פריבילגיות (בשל מוצאם הנעלה) אלא זכויות (מתוקף היותם אזרחים שווים).

כך נראית המדינה היהודית – וכך היא נראית כשהיא עדיין מקפידה על שאריות של מראית עין הומניסטית. לכשינשרו הללו, והיא תהיה יהודית כדבעי, היא תהיה לזעווה בקרב העמים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)