החברים של ג'ורג'

בכלא שש עצור כעת יניב מזור, סרבן מצפון שנעצר לפני כעשרה ימים. מזור, ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקד טנק, בכלל זה בגדה המערבית, עבר בשנים האחרונות תהליך שגרם לו לחשוב מחדש על משמעות שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, כשזומן למילואים בשבוע שעבר, הוא סירב. הסירוב של מזור, כפי שהגדיר אותו בשיחת טלפון, הוא מצפוני: הוא לא מוגבל לשירות בשטחים אלא לשירות בצה"ל בכלל, משום שאין תפקיד בצה"ל שלא מסייע, במישרין או בעקיפין, לכיבוש.

בשבוע שעבר, פתח מזור בשביתת רעב מתוך הזדהות עם העצורים המנהליים הפלסטינים השובתים גם הם רעב. כתוצאה מכך, וכתוצאה מסירובו ללבוש מדים ולתת לקצינים את הכבוד המגיע להם, הוא הועבר לבידוד. בתחילת השבוע הוא הועבר מכלא ארבע לכלא שש, שם תנאי הבידוד קשים יותר. מזור, שנידון ל-20 ימי מאסר ואמור להשתחרר ביום חמישי הבא, החליט לציית.

לדבריו, התנאים בבידוד בכלא 6 כוללים מנורת הלוגן כבדה שמאירה את התא בכל שעות היממה, חום כבד, סירחון משירותים שלעולם אינם נשטפים, צעקות והשפלות מצד הסוהרים, כמו גם איומים באלימות פיזית כלפי האסירים. האיום העיקרי כלפי האסירים הוא בהארכת המעצר שלהם – שלילת חירותו של אדם היא עניין הנתון, בכלא צבאי, לגחמתו של קצין בן 20.

סרבנות צבאית בישראל היא עניין ותיק. היו סירובי פקודה כבר בפלישה לסיני ב-1956, מצד חיילים שהבינו שמדובר במלחמה קולוניאלית. הם הפכו לתופעה רחבה בתחילת שנות השמונים, במיוחד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ועוררו ויכוחים חריפים. המיינסטרים בשמאל הציוני שלל את הסירוב – יוסי שריד היה ידוע בכך – כשהוא מאמץ את התפיסה ש"הצבא לא בוחר את משימותיו", ומתוך האמונה שיום אחד הצבא גם יקבל פקודה לפנות התנחלויות. בשם הצורך לשמר את אחדות השורות בצה"ל, צוו חיילי השמאל על ידי מנהיגיהם לשרת בשטחים – כלומר, לשמר בפועל את הכיבוש. זה לא היה בדיוק יורים ובוכים, אבל זה היה די קרוב.

שביתת הרעב של מזור מיועדת, מצד אחד, להזכיר לנו את העובדה שיש עצירים מנהליים פלסטיניים ושחלק מהם שובתים רעב, ומצד שני להזכיר לנו את העובדה הנשכחת ששירות צבאי הוא עניין רציני, משהו שצריך לחשוב עליו היטב. בכל מדינה מערבית הוא כזה: יש בו דיון ציבורי ער. צעירים שעומדים להתגייס יכולים לקבל את כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטה מושכלת. רוב המדינות המערביות מכירות במעמד של סרבן מצפון.

בישראל, הנחת היסוד היא שהצעיר היהודי יתגייס. כל מערכת החינוך, מהגן והלאה, בנויה כדי להכין אותו לעובדה החד משמעית הזו. הסיכוי שצעיר יהודי יתגייס לצבא גבוה, למעשה, מהסיכוי שהוא יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. כל המערך בנוי כדי לשכנע אותו מראש שאין כאן על מה לדבר. השאלה איננה אם הוא יתגייס, אלא לאיפה הוא יתגייס. הגיוס, מבחינת המערכת הישראלית, איננו נתון בוויכוח.

אבל שאלת הגיוס היא שאלה כבדה, ולא רק משום שגיוס חובה הוא סוג של עבדות, העבדות הקשה ביותר שבאפשר (אם כי היא מוגבלת בזמן). מה עושה צה"ל? זה סוג השאלות שכל המערכות מתחמקות מהן. רוב משימותיו של צה"ל הן הכיבוש. הפעם האחרונה שצה"ל התמודד עם צבא סדיר היתה 1982 – והקרבות הללו היו תוצאת פלישת צה"ל למדינה ערבית. החזית המזרחית המאיימת התמוטטה בפועל כבר ב-1991, עם קריסת הצבא העיראקי, והסכם השלום עם ירדן ב-1994 חיסל אותה בפועל. הצבא המצרי, האיום הרציני ביותר על ישראל, יצא ממעגל האיבה ב-1978. לבנון לא היוותה מעולם איום צבאי. הצבא הסורי, בפני עצמו, לא היה מסוגל לתקוף את ישראל – והחל מאמצע שנות השמונים הוא במגננה מובהקת, כשהטנקים שלו קבורים בחול ומטרתם לשמש ארטילריה כנגד כוחות ישראלים מתקדמים. מאז 1983, כל מה שצה"ל עשה הוא התמודדות עם התקוממות עממית – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון.

ובכל זאת, מערכת החינוך מגבירה עד היסטריה את התפיסה ש"צה"ל מגן עלינו" – בעודו מנהל את רוב פעולותיו בשטח כבוש. במקביל, היא – תחת הקומיסר סער, אבל לא רק תחתיו – מגבירה את הטענות שהכיבוש הוא לגיטימי, שחברון היא "נחלת אבות." יותר ויותר, הופכת ישראל לספרטה: השירות הצבאי הוא לא חובה מעיקה, הוא עילת הקיום של האזרח; הלוחמה ברמה נמוכה במשך כל ימות השנה היא לא מצב שיש לפתור, הוא המצב; רשעות מגובה באמצעים משפטיים – הספרטנים נהגו להכריז מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת שלהם, ההלוטים, מדי שנה, כדי שכל מה שיעשה להם יהיה חוקי – היא המצב הטבעי. הספרטנים נהגו לאנוס את ילדיהם, כדי לחשל אותם לחיי המלחמה שאין לה קץ; אנחנו פשוט מתבכיינים על זה בשירים נוגים.

פעם, כאמור, היה דיון ער בסרבנות. היה אפילו דיבור על "טוהר הנשק." הוא נגמר, כי אין מה לדבר על טוהר הנשק במלחמה שכולה מלחמה נגד אזרחים מתקוממים כנגד כובשיהם. יניב מזור – ואחרים, כמו נועם גור – מנסה להדליק מחדש את הדיון הציבורי בשאלה שאין פוליטית ואין גורלית ממנה. היום הוא אויב העם; אם ישראל תתעשת, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, הוא ייזכר כאחד מאלו שסירבו לעמוד מנגד. אבל גם אם ישראל לא תתעשת, אם היא תמשיך במסלול הנוכחי שלה, מזור וגור ודומיהם עשו את הבחירה הנכונה. "טוב לי למות בידיכם מלמות עמכם," נימק פעם סרבן יווני את סירובו לצאת לאיזו מלחמת עוול נשכחת. ישראל עדיין לא מוציאה להורג סרבנים; היא מנסה להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, להעלים את קולם. צריך, על כן, להשמיע אותו.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד, כשהפך לפוליטיקאי, הודיע בצדקנות שהוא לא ינצל את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות. מאז, כמובן, הוא לא עשה בו שום דבר אחר, אבל אתמול (ג') הוא כנראה שכח את הבטחתו: הוא הודיע בעמוד שלו שהוא כבר גינה את ההתקפות על הומוסקסואלים ו"אגנה שוב ביום שישי בטור." כלומר, הוא ישוב וישתמש בטור שלו לצרכים פוליטיים. הבלוג מודה לקשב ג'וס יוס על פיסת המידע המועילה הזו. במקביל, כשניסה אתמול לפיד להסביר מדוע בעצם אנחנו צריכים להתייחס אליו כאיש מעמד הביניים, הוא אמר שיש לו בת אוטיסטית. כל זמן שלפיד היה איש תקשורת, הוא הקפיד לשמור על הפרטיות שלה. משהפך לפוליטיקאי, היא הפכה לכלי משחק. מעולם לא הערצתי את אביו של לפיד, אבל טומי מעולם לא היה מסתתר מאחורי ילדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)