החברים של ג'ורג'

כתריאליבקה כמרקחה. קבוצה של מתנחלים גנבה מזמן אדמות במה שמכונה היום גבעת האולפנה, בהתנחלות בית אל, תוך זיוף מסמכים כמקובל. אחר כך היא מכרה את האדמות האלה למתנחלים אחרים, שכמקובל לא שאלו יותר מדי שאלות. הרבה שנים אחר כך, כל העסק הגיע לבית המשפט והתברר שהאדמות גנובות. זה לא חדש, זה קורה כל הזמן, אבל מאחר ומערכת המשפט בדרך כלל משמשת כמשת"פ של המתנחלים, שום דבר לא קורה. הפעם העוול היה גדול מדי, ובית המשפט אמר שיאללה, צריך לפנות את הפולשים.

בעולם נורמלי, פה זה היה נגמר. המתנחלים שקנו את הדירות היו מגישים תביעות פרטיות נגד הנוכלים שמכרו להם את האדמות הגנובות, שבתורם היו נחקרים על ידי המשטרה, עונים על שאלות מביכות ואולי גם הולכים לכלא.

זה, כמובן, לא מה שקרה. בהתחלה, הממשלה התבזתה בכך שפנתה לבית המשפט כדי שידון שוב בהחלטה שכבר קיבל, בלי שום סיבה טובה פרט לכך שלממשלה ממש לא נעים ליישם את החלטת בית המשפט. זה, מצדו, אולי מתוך שחש שמערערים על מעמדו, לא נתן לממשלה עוד אורכה והורה לה לסיים את הפרשה עד סוף חודש יולי.

כשזה קרה, המערכת הפוליטית הישראלית התחרפנה. מצד אחד, ראש הממשלה הודיע שהוא ישחד את המתנחלים – ודוק, לא רק את המתנחלים שיאבדו את בתיהם הגנובים, אלא את המתנחלים כקבוצת לחץ. הוא יבנה, הבטיח, עשרה בתים על כל בית שייהרס. כלומר, המטרה היא לתת למתנחלים בונוס ובו זמנית להרתיע עותרים נוספים מפני פניה לערכאות בשל גזל אדמות: ההבהרה היא שעל כל שטח שהפלסטינים יצליחו להוציא מבין מלתעות המתנחלים, יהיו פי עשרה מתנחלים.

זה לא הספיק, אז בימים האחרונים נתניהו מדבר על כך שלא רק שיתנו להם עוד בתים, אלא גם ינסרו את הבתים עצמם (!) ויעבירו אותם למקום אחר. העלות מוערכת בכ-100 מיליוני שקלים, בהנחה שזה בכלל אפשרי הנדסית – הנחה שיש החולקים עליה. בסביבתו של נתניהו טענו היום שזה יעלה רק כמה עשרות מיליוני שקלים, כי זה כידוע לא כסף. כשזה מגיע לריצוי המתנחלים, נתניהו מאבד את חסכנותו המפורסמת בשמירה על כספי ציבור. בשביל הבנים היקירים שחיים במדינת הרווחה שהקימה ישראל מחוץ לגבולותיה, יש לו הכל.

ונתניהו עוד נראה שפוי יחסית. שורה של שרים וחברי כנסת הודיעו שהם מתכוונים לקדם את "חוק ההסדרה," שפשוט מודיע שבג"צ לא יפסוק יותר בנושאי התנחלות, ימנע מפלסטינים להתלונן על גזילת קרקעות, ושישנה רטרואקטיבית את החוק כך שלא יהיה צורך לפנות את חמשת הבתים האלה. החוק לא נוגע בזכותם, השמורה להם לרעה, של פלסטינים לעתור לבג"צ כנגד עוולות השלטון הצבאי בגדה – אלה עתירות שבג"צ דוחה כמעט אוטומטית, תוך שהוא שומר על מראית העין שיש לפלסטינים סעד משפטי. זה יישאר, צריך את זה לצרכי Hasbara.

הבוקר דיווח יוסי ורטר ב"הארץ" שמשה פייגלין, שמושך בהרבה יותר מדי חוטים בליכוד, הודיע ששרים שלא יצביעו בעד חוק ההסדרה יכולים לשכוח מהמקום שלהם בפריימריז הבאים. נתניהו, כהרגלו, נלחץ. פייגלין העביר אליו גם את יו"ר הקואליציה היעיל מאד, זאב אלקין. נתניהו יודע שהחוק הזה יחסל חלק ניכר מהעמדת הפנים הלאומית שנמשכת כבר 30 שנה ויותר, כאילו הכיבוש הוא משהו זמני, כאילו ישראל לא מספחת את השטחים מבלי להעניק לתושביהם זכויות אזרח. האפרטהייד ייחשף סופית.

לא בטוח שלחבר הליכוד הממוצע עוד אכפת. אחרי 30 שנה של חינוך ימני, אפשר לומר שחלק ניכר מהציבור הישראלי לא יודע על מה כל הרעש, מה כל ההבדל בין הגדה המערבית לישראל. ואחרי יותר מ-60 שנה של שירה בציבור של "כל העולם נגדנו," נתניהו מגלה כעת שאחרי שכבר הכרזת על כל העולם כאויב, קשה להפחיד את הציבור בכך שאם יעבור עכשיו איזה חוק, העולם יהיה עוין. למעשה, השיטה היעילה ביותר של נתניהו להתמודד ציבורית עם תומכי החוק היא לציין שמירי רגב תומכת בו. זה צפוי לשנות את דעתם של כמה וכמה אנשים.

לפני כשנה יצאו לרחובות יותר מחצי מיליון איש, כדי למחות על השיטה הכלכלית והיעדר הצדק החברתי. הם לא קיבלו כלום והמערכת הפוליטית לא הזדעזעה. עכשיו, הממשלה צריכה להעביר כמה עשרות מתנחלים מבתיהם, ולא רק שהיא מוכנה לשלם סכומים מופרכים, היא גם נמצאת במשבר של ממש. ספק אם יש משהו שידגיש טוב יותר כיצד השתעבדה המערכת הפוליטית שלנו למיעוט קטן ואלים מאשר הסיפור הזה, איך הכיבוש בלע בסופו של דבר את ישראל עצמה.

ועוד דבר אחד: כפי שחלק ממכם ודאי שמתם לב, שני זרזירי עט החליטו לבנות את עצמם על חשבוני. אורטל בן דיין, שכבר התייחסתי אליה, הוסיפה עוד מאמר רווי סילופים והשמצות ב"ארץ האמורי." מתי שמואלוף טרח להפגין את חוסר יכולת הבנת הנקרא שלו כאן. את שהיה לי לומר, כתבתי בפוסט על בן דיין ובתגובות שלי לשני הפוסטים שלהם; אני לא מתכוון להיאבק שוב עם החזירים בבוץ. אתה מתלכלך והם נהנים מזה. אבל אני ממליץ לכם לקרוא ולהגיב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)