החברים של ג'ורג'

בעקבות פרשת האולפנה, צויר בנימין נתניהו בעיתוני העולם כמי ש"שמר על שלטון החוק" הישראלי אל מול המתנחלים ועוזריהם, שניסו להעביר את חוק ההסדרה. כך אוהב נתניהו שמציירים אותו: ימין מתון, נחוש מול הימין הקיצוני.

הבל הבלים, שטות ורעות רוח. אם מישהו היה צריך הוכחה לאופן שבו רואה נתניהו את שלטון החוק, אפשר היה לראות אותה בהתרסה שלו בכנסת כלפי ארגוני השמאל והפלסטינים: אם תעתרו לבג"צ, אם תנסו לשמור על זכויותיכם החוקיות, נדפוק אתכם עוד יותר. כך מדבר מי שאמור להיות אמון על אכיפת החוק ופסיקות בתי המשפט.

ולא שהפסיקה בפרשת האולפנה היתה חריגה במיוחד. היא הורתה לפנות מבנים שבנו מתנחלים על אדמה פלסטינית פרטית. הסיפור מעניין: הוא מגלם בתוכו את כל הכיבוש. קודם כל, החרימה המדינה את השטח בסוף שנות ה-60. הוא היה אז כרם. המדינה הפקיעה אדמות בסביבתו, ובנתה עליו את הבסיס הצבאי בית אל. השטח המדובר לא הופקע, אבל היה קרוב לבסיס, והכניסה אליו נאסרה על הפלסטינים אלא בסופי שבוע; עורך הדין מיכאל ספרד מעריך שהמהלך הזה היה בלתי חוקי לחלוטין, אבל לך תריב עם צה"ל. אי אפשר לקיים כך כרם, והוא גווע. המדינה הרגילה את בעלי הקרקע להתייחס אליה כאל קרקע אבודה.

יותר מ-30 שנה אחר כך, השתנה במפתיע היעוד של הקרקע. עכשיו היא כבר לא היתה צמודה לבסיס, עכשיו אמורים לבנות עליה מבנים. אבל כאן יש בעיה: המדינה יכולה להפקיע שטחים לצרכים בטחוניים, והיא יכולה להכריז על שטחים כנטולי בעלים ועל כן "אדמות מדינה" שאותן היא משעבדת לצרכיהם של בני מדינה אחרת, והיא יכולה כמסתבר פשוט למנוע "מסיבות בטחוניות" כניסה לשטחים שסמוכים לשטחים שתפסה; אבל היא עדיין לא יכולה לנהוג כליסטים, להפקיע את האדמה לצרכים בטחוניים ואז להעביר אותה ישירות ליהודים.

על כן, נחלצו המתנחלים לעזרה. כמה חברות מתנחלים רקחו עסקה מפוקפקת: הם החתימו פלסטיני כלשהו על חוזה מכירה של שטח שלא היה שלו. ספרד מעלה נתון מעניין: עורך הדין של הרוכשים הבחין ששמו של המוכר לא היה זהה לשמו של בעל השטח; על כן הוא נתן לו מקדמה והוסיף סעיף לחוזה, שבו נאמר שהמכירה תושלם כאשר האיש ישוב עם ראיות לכך שהוא בעל הקרקע. האיש לא שב מעולם ועל כן, טכנית, המכירה לא הושלמה מעולם. עורך הדין היה דוד רותם, היום ח"כ מטעם ישראל ביתנו, חבר בוועדה לבחירת שופטים, ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט.

הגזל הזה היה כל כך בוטה, שהמנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים שם מיד עם הקמתם, ב-2006. הוא, כמובן, לא אכף אותם – כחלק ממדיניות רשמית של אי אכיפת צווי הריסה כנגד בתים של יהודים. בדרך כלל, אדמה אבודה כזו, שכבר 40 שנה יצאה מידי בעליה, לא מושכת תשומת לב. הפעם דווקא כן, והעסק הגיע לבית המשפט, שם יצא כל הלכלוך החוצה.

המדינה הודתה ששם המוכר במסמכים שהציגו החברות מעולם לא היה רשום כבעל השטח; החברה, קבע המנהל האזרחי, ידעה "שאין זהות בשם המוכר לזה הרשום בספר המקרקעין"; מוכר הקרקע היה בן שבע (!) בעת רישום המקרקעין; ולא בוצע שינוי בטאבו, כנדרש. פרטים נוספים פה.

חקירה פלילית בנושא נפתחה והתנהלה בעצלתיים. למרות שהבכיר ממתנחלי בית אל שהיה מעורב בפרשה הודה בחקירתו שידע שאין לו היתרי בניה, ולמרות שהחברה הקבלנית מסרה מסמכים שקריים לבנקים, החקירה נסגרה. ספרד מנהל כעת עתירה כנגד הסגירה הזו. היעדר ההיתרים, אגב, לא הפריע למשרד השיכון לשפוך תקציבים במקום.

עכשיו, במדינת חוק, כל החברות המעורבות היו עוברות חקירה צולבת, הפקידים שאישרו הקצבות של משרד השיכון לבניה על קרקע גזולה היו עפים מתפקידם, והחברות המעורבות היו משלמות לבעלי הקרקע החוקיים את כל ההכנסות – ממכירת דירות ומהשכרתן – שעשו מהשטח הגזול, ועוד מוסיפות פיצויים.

אבל בישראל, אף אחד לא מתעניין בזכויותיו של בעל הקרקע הנגזל, שהאדמות שלו הופקעו תחילה בכוח הזרוע, ואחר כך – בתיווכו של מי שיהיה יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט – הועברו לזרים. החוק, אליבא דנתניהו, לא שומר על זכויותיו של בעל הקרקע; הוא לא בן לעם הנבחר ולא לאצולה המיוחסת של המתנחלים, שעבורם עושים הכל. הוא קוץ מעיק, מטרד, שהצליח לזכות בנצחון נדיר על מערכת העושק הממושפטת שלנו – ועל כן יש לאיים עליו.

על פניו, על נתניהו היה לבצע את פסק הדין ללא שהיות, ללא משחקים, וללא הבטחות פיצוי למתנחלים. "שלטון החוק" הוא הכלי המרכזי של הכיבוש, האצטלה – מסמורטטת, צואה וקרועה, אבל אצטלה – שמשווה פנים מהוגנים למה שהוא מסע של גזל ושוד (בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל!). בלעדיו לא היה כיבוש. נתניהו, מתוך האינטרסים שלו-עצמו, היה צריך להגן עליו. כך נהג בגין אחרי בג"צ אלון מורה.

אבל נתניהו איננו בגין. הוא חייב למתנחלים יותר מדי, הוא איננו יכול להעמיד פנים כאילו יש חוק שוויוני שכולם חייבים לציית לו משום שהחברה הישראלית כבר מזמן לא מוטרדת מכך שהיא חברה מפלה. מבחינת רוב היהודים החיים בישראל, שהם הבסיס של נתניהו והם הסיבה ששלטונו יציב כל כך, אין שום דבר לא בסדר בכך שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר, רע יותר, לפלסטינים. זו מדינת היהודים, אחרי הכל.

שורש הרע, כמובן, הוא בכך שבג"צ בכלל מאשר פניית פלסטינים אליו. הוא זה שיצר את האצטלה הזו של פיקוח משפטי על הכיבוש, פיקוח שלא קיים בפועל ב-99.99%. חברי הכנסת שמתלוננים בכל פעם שבג"צ בכל זאת מסרב לאשר את הבלתי ניתן לאישור יכולים לשנות את המצב בקלות: הם רק צריכים להעביר חוק קצר ופשוט, שאומר ש"בתי המשפט הישראלים לא יפסקו במקרים המתרחשים בשטח הנמצא תחת שטח שיפוט צבאי." עד לאחרונה, עד שאבד המצפון הערכי של החברה הישראלית, הם נמנעו מחוק כזה: הם ידעו שבלי בתי המשפט הישראליים אי אפשר יהיה עוד להגן על הכיבוש. עכשיו רוב הישראלים כבר לא מבינים זאת, וגם לא אכפת להם מכך שהם כובשים עם אחר. חוק ההסדרה היה נסיון להעביר חוק דומה. יהיו עוד – ובפעם הבאה, השמאל צריך לתמוך בחוקים כאלה. את המסיכה של "שלטון החוק" צריך לקרוע מעל פניו של הכיבוש – ושל ישראל.

ועוד דבר אחד: איילת שקד, הפנים העאלק-חילוניות של ארגון הקש "ישראל שלי", הודיעה היום כי היא מתפקדת ל"בית היהודי", השם המודרני של המפד"ל. היא תתמודד ברשימה אחת עם נפתלי בנט – גם הוא ממקימי "ישראל שלי" – ועם אביחי רונצקי, שפסק שמעיקר הדין מותר למנוע טיפול רפואי משבויים ושקודם אחר כך לתפקיד הרב הראשי לצה"ל. שקד אמרה שהיא עושה את המהלך מתוך "אמונה בשותפות אמת בעם ישראל." ב. מיכאל הגדיר פעם "חילונים" נוסח שקד כחברים בסיעת חל"ם, חילונים למען המפד"ל. מותר לקוות שמצביעי המפד"ל יבהירו לשקד שהיא מספיק טובה בשביל הפעלת בוטנט אנושי, אבל כאשה אין לה מקום בעמדת הנהגה.

(יוסי גורביץ)