גט סופי לשמאל? במהלך מסיבת העיתונאים של יובל דיסקין, הוא נשאל מדוע שיבץ צה"ל את ענת קם בלשכת עלוב הפיקוד. דיסקין השיב שהיא עברה את התחקירים הנדרשים, והוסיף שמאז חשיפת הפרשה, הורה הרמטכ"ל על שינוי הנהלים.

צה"ל, נזכיר, כבר ביקש מהשב"כ להעביר לו מידע על פעילי שמאל מציקים – עובדה שאנחנו מודעים לה בזכות ענת קם ואורי בלאו. עכשיו, אנשי השמאל שבכל זאת ירצו להגיע לצבא, למרות כל העובדות, ימצאו את עצמם צריכים להסביר את חייהם שקודם לשירות. הלכת להפגנות נגד הכיבוש? אתה רשמית סיכון בטחוני.

מצד שני, צה"ל עוד לא הדיח משורותיו קצינים מהתנחלויות שדיווחו לחבריהם על הכוונה לפנות מאחזים ואחר כך התרברבו על כך בכלי התקשורת. הוא גם לא ערך חקירה מקיפה כדי לגלות מי הדליף מסמך מסווג על תכניותיו לפינוי התנחלויות לערוץ 7. למעשה, כשאני חושב על זה, לא נראה לי שנפתחה חקירה כנגד ערוץ 7 בחשד לריגול חמור, ועל כך מיד. גם העובדה שמרד ביחידות הסדר הפך למשהו כה שכיח עד שהוא כבר לא תופס כותרת ראשית לא גורמת לגבי אשכנזי להורות על נהלים חדשים לחובשי כיפות סרוגות.

המסקנה מרירה וברורה למדי: צה"ל לא רוצה חיילים שעשויים שלא לטייח את הפשעים שלו.

אנשים שדיסקין טרם האשים בריגול חמור: מאחר ודיסקין והפרקליטות – מישהו יצטרך להסביר פעם איך יצא למערכת המשפט בישראל שם כה ליברלי, בזמן שהיא סמרטוט של מערכת הבטחון – החליטו להתחיל לצוד כל מי שאי פעם שם ידו על מסמך סודי שלא על פי חוק, הנה רשימת נחקרים ראשונית:

א. בנימין נתניהו. בשנת 1995 הקריא בנימין נתניהו מעל דוכן הכנסת את "מסמך שטאובר", המסמך הסודי מכל סודי שבו נקבעו העמדות הישראליות למשא ומתן עם סוריה. קשה לחשוב על מסמך שארגוני מודיעין מוכנים למות בשבילו יותר מאשר זה: פירוט עמדותיה הסודיות של מדינה במשא ומתן. נתניהו לא הועמד לדין, ולא בלתי סביר להניח שהבוגד המסוכן שהעביר לו את המסמך עדיין מכהן בתפקיד רשמי במערכת הבטחון. מאחר ונתניהו הקריא את המסמך כדי למנוע הסכם שלום בין ישראל וסוריה, ומאחר ועל פי תקדים ואנונו הוא "מסר אותו לכל הסוכנים כולם", יש להעמיד אותו לדין ולדרוש עונש של מאסר עולם, בשל כוונה לפגוע בבטחון המדינה.

ב. אלי "סבירות נמוכה" זעירא: הלז שימש, למרבה חוסר המזל, כראש אמ"ן במהלך מלחמת יום הכיפורים, נבעט על ידי ועדת אגרנט, ומאז הוא מנסה להוכיח שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא אשם. ניתן להתייחס באהדה מסוימת ליסורי המצפון של זעירא, שבכל בוקר שבו הוא מביט במראה קולות הזעקות בקשר ממוצבי התעלה שבים אליו, ושמנסה להתלות בכל קש כדי לומר, ולו לעצמו, שלא הוא אחראי. למרבה הצער, כחלק ממאמציו הוא חשף את זהותו של סוכן מוסד במצרים באותה תקופה, אשרף מרוואן. הלה נרצח בנסיבות מסתוריות בלונדון. השב"כ חוקר את האירוע בעצלתיים מזה כשנתיים. החקירה, ראוי לציין, באה זמן רב לאחר שזעירא חשף את שמו של מרוואן, מה שקרה ב-2004. כנראה שאין מה למהר: אחרי הכל, מדובר בסך הכל בראש שירות מודיעין שחושף את שמו של סוכן של שירות אחר, ובסבירות גבוהה מביא למותו. שום דבר רציני.

ג. דני יתום: ראש המוסד בדימוס, שעליו אפשר לומר בהערכה שהוא יותר אינטליגנטי מאחיו, אהוד "מפצפץ הגולגלות" יתום, לקח איתו הביתה, כמסתבר, לפחות מסמך סודי אחד מימיו כראש לשכת ראש הממשלה, והוא השתמש בו בספרו. אולי הגיע הזמן שבחורינו המצוינים יפרצו לבית שלו ויגלו בדיוק מה הוא מחזיק שם, ומאחר ונראה שהוא ניסה להחזיק במסמכים שלא בסמכות, אבל ככל הנראה בלי כוונה לפגוע בבטחון המדינה, ידרשו לזרוק אותו ל-15 שנים בכלא.

לא, אה?

החליפה של האיומים: יצא לי לנהל שיחה קצרה עם אבא שלי אתמול בהקשר לפרשת בלאו. היא היתה קצרה, בעיקר משום שהוא פינטז ללא הרף על חוליית מוסד שמביאה למותו של בלאו. מעיון בטוקבקים, גם ב"הארץ", מתקבל הרושם שהפנטזיה הזו – מוסווית, ברוח הזמנים, כ"חוליית טניס" – נפוצה למדי. במהלך מסיבת העיתונאים של דיסקין, הוא הרשה לעצמו לפזר איומים לא לגמרי מרומזים כלפי בלאו, שלדבריו נמצא על הכוונת של ארגוני טרור. על איומים דומים חזר סא"ל (מיל') יונתן דחוח-הלוי בטור בוויינט.

מאחר וזה נשמע כמו נסיון להכשיר את הקרקע לקראת הגשמת הפנטזיות של עם ישראל, צריך להבהיר לבחורים המצוינים עם האוזניות והמשקפיים שספק אם יש שטיק אחר שיגרום נזק חמור יותר לישראל – התנקשות באובמה, אולי. אם בלאו ימות בצורה משונה בלונדון, הנחת היסוד של פחות או יותר כל העולם תהיה שהמוסד/השב"כ היו אחראים לכך, וזו צריכה להיות גם המסקנה של אזרחי ישראל. רוב היהודים הגאים העילגים, יש להניח, ישמחו על כך; הם ממילא חיים בהכלאה רוחנית של ספארטה וגרמניה הנאצית.

אבל מבחינת אנשים שפויים, ורוב העולם, זו תהיה ההוכחה הסופית שישראל הפסיקה להיות מדינה דמוקרטית. לידיעת דיסקין ושאר אנשי השו-שו: הזעם הזה יגיע גם אם בלאו אכן יידרס באופן טבעי, או ייחלה ממשהו. במקומכם, הייתי מצמיד לו רופא ומאבטחים.

(יוסי גורביץ)

בשעה טובה ומוצלחת, הסכים ראש השב"כ היום להודיע למשלמי המשכורת שלו, הציבור הישראלי, את מה שידעו כבר ברחבי העולם כולו. כשהצנזורית הראשית מתראיינת מול כל מקרופון רענן ואומרת שזה לא היא ושיפסיקו להשמיץ אותה, אתה יודע שיש לך פאדיחה ענקית על הידיים. אז מה עושים? הופכים את מי שהדליפה מסמכים לעיתון לאויבת העם, בחסות חוק דרקוני ומפגר.

ועל זה צריך לומר כמה דברים.

לא, זה לא ריגול: יובל דיסקין, האיש שאמר שהארגון שלו ירדוף "חתרנים" גם אם הרדיפה תהיה מנוגדת לחוק, צוטט בכל העיתונים כאומר שמדינות אויב היו יכולות רק לחלום על המסמכים שלכאורה גנבה קם. זה יופי של ציטוט, כי מצד אחד הוא מייחס לקם ריגול עבור מדינות זרות ומצד שני הוא רק משל.

אבל לא זה המצב. קם הציעה את החומר שברשותה לשני עיתונאים. אחד מהם קיבל את ההצעה. עיתונאים אינם מרגלים, והחומר שלקחה קם – לכאורה, ועל כך מיד – לא הגיע לידי שום מרגל זר. אם יש לדיסקין ראיות אחרות, אנא יואיל ויציג אותן. אם לא, יואיל נא שלא לייחס למדליפה ריגול.

על פי מה שפורסם עד כה, הפיק אורי בלאו שתי כתבות מהחומר שהעבירה קם לרשותו: האחת חשפה את העובדה שהאלוף יאיר נווה ורב אלוף גבי אשכנזי ביצעו לכאורה פשעי מלחמה ועברו על הוראות בג"צ, כשהורו על הריגתם של אנשים שניתן היה לעצרם; השניה חשפה את העובדה שצה"ל מבקש מהשב"כ לעקוב אחרי פעילים כנגד גדר ההפרדה ופעילי שמאל אחרים. (וכאן המקום לומר תודה לתיעוד המשובח של אורן פרסיקו מ"העין השביעית).

אני חושב שאפשר לומר במידה ניכרת של בטחון שהמידע שפרסם "הארץ" לא יעניין ולו את קצה הזרת של ארגוני מודיעין זרים, אלא אם הם מכינים במקרה הערכת מצב על קריסת הדמוקרטיה הישראלית. מצד שני, המידע עשוי להקשות על הקריירה השניה של נווה ואשכנזי, ובהחלט יכול להיות שדיסקין – שלא רואה את עצמו כמוגבל על ידי החוק, כזכור – החליט לפעול נגד הפעילות החתרנית הזו. 

הרים, עכברים ושושואיסטים: דיסקין ביקש מהעיתונאים לא להשוות את קם לטלי פחימה, וזה באמת כבר היה חצוף. הארגון של דיסקין ניסה להפוך את פחימה לסוכנת, נכשל, והגיש כנגדה כתב אישום שכלל סעיפים על תכנון לביצוע פיגועים. כשהמשפט התחיל, התביעה הודיעה ברוב הדר שהיא מואילה בטובה שלא לבקש עונש מוות. זה נגמר בשלוש שנות מאסר על עבירות הרבה יותר עלובות.

עוד קודם לכן, עצרו השב"כ והמשטרה את שייח' ראאד סלאח – שהוא טיפוס נאלח בלי שום ויכוח, איש האחים המוסלמים עם קשרים לחמאס – במבצע רב רושם, שעל פי הפרסומים המתוזמנים היטב כלל כאלף שוטרים. הם האשימו אותו במגע עם סוכנים איראנים, לא פחות. זה נגמר בהרשעה באיזה סעיף על העברת כספים לעמותה חמאסניקית. לא בדיוק אותו דבר. והיה הסיפור המשונה של יצחק יעקב, שגם מבלון הריגול החמור שלו יצא האוויר בקול נפיחה.

כך שיש להתייחס עכשיו לפרסומים על כך שקם הדליפה את התכניות הסודיות של צה"ל למלחמה בספקנות הנדרשת. מערכת הבטחון מפעילה על קם את השטיק הרגיל שלה: סעיפים מאיימים במיוחד שהופכים אותך לאויב העם, ובמקביל לחץ כבד להגיע לעסקת טיעון כדי שהיא לא תצטרך לעמוד מאחורי האישומים האלה בבית משפט. לעיתים קרובות היא לא יכולה.

יתר על כן, קשה להאמין שעיתונאי כמו אורי בלאו היה יוצא למסע צלב כדי לשמור על מסמכים שמעידים לאיפה צריכה להתברבר איזו אוגדה במקרה של פלישה עיראקית, ומי היה צריך לתפוס איזו גבעה במקרה של חדירה ירדנית – וקשה עוד יותר להאמין שהעיתון שלו היה עומד מאחוריו במקרה כזה.

עד כה, קם, בלאו ו"הארץ" חשפו פשעים או מעשים לא ראויים של מערכת הבטחון. הם ראויים לאשראי גבוה קצת יותר מזה של דיסקין. בלאו טוען שהוא עמד בהסכם שלו עם השב"כ, ומסר לו מסמכים שהיו מסוגלים לגרום נזק; מקריאה בין השורות ההתרשמות שלי היא שהשב"כ לא באמת חולק על העובדה. השב"כ דורש שבלאו יחזיר לו מסמכים נוספים שברשותו; "הארץ" מסרב; יש להניח של"הארץ" יש בקנה עוד כמה כתבות מביכות, שמתבססות על החומר של קם. בהתחשב בנסיון העבר, סביר שהאיום הוא על יכולת הסקי של בכירי צה"ל, ולא על בטחון המדינה.

יש דרג ויש זרג: בעבר, התרחשו כמה וכמה מקרים מביכים, שבהם בכירים בצה"ל הצליחו לאבד מסמכים רגישים באמת, או שהללו נגנבו מהם – וזאת למרות שהוצאת מסמכים מהבסיס הביתה אסורה על פי פקודות מטכ"ל. למיטב ידיעתי, אף אחד מהאנשים האלה לא הועמד לדין במשהו דומה לזה שמואשמת בו קם, אף על פי שהם אכן סיכנו את בטחון המדינה במעשיהם.

לפני כמה שנים, הדליף האלוף במיל' אלעזר שטרן מסמכים פנימיים של צה"ל ליאיר לפיד. קשה להגדיר את לפיד כעיתונאי, אבל לצורך הנאמר בחוק הוא "גוף בלתי מוסמך". על העובדה הזו אין עוררין. שטרן הודה בה בהליך משפטי, והמדינה שילמה פיצוי לחייל שאותו ניסה שטרן להכפיש. עם זאת, אני מתקשה להאמין שבקרוב יוגש כתב אישום כנגד שטרן בשל ריגול חמור.

כל הכתבים הצבאיים בישראל מקבלים ממקורותיהם מידע פנימי. לעיתים זה מעצבן את הצבא, במיוחד אם המידע המודלף פוגע בסיכויי הקריירה של קצינים בכירים, ובמקרים כאלה צדים את המדליפים ושמים קץ לקריירה שלהם. לעיתים הם מועמדים לדין באשמת "הוצאת דבר מרשות הצבא". עבדכם הנאמן, אגב, הועמד גם הוא לדין בסעיף זה, והורשע, לאחר שמסר מידע על קצין מתעלל לארגון "בצלם" בימים העליזים של האינתיפאדה הראשונה. במקרה הזה, אני בכלל לא בטוח שההעמדה לדין היתה חוקית, אבל על כל פנים אף אחד לא חשב להעמיד אותי לדין באשמת ריגול. הקצין ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלח, ואני שקלתי ברצינות לירות בו, אבל בסופו של דבר צה"ל הסתפק בחיסול הקריירה הצבאית של שנינו.

דיסקין והמערכת טוענים שקם פעלה כדי לפגוע בבטחון ישראל. מה שמסתמן הוא שענת קם פעלה כמו שאזרח מודע צריך לפעול – כדי להפסיק את ההפיכה הצבאית מרצון שאירעה פה, ולהחזיר את הצבא לשליטה אזרחית. סביר שעל העבירה הזו היא לא תחזור – ודי ברור שהיא לא עשתה אותה כדי לרדוף חייל, כמו שטרן, או כדי להתקדם במירוץ העכברים, כמו קצינים מדליפים אחרים. יש לקוות שהיא תמצא לה שופט הגיוני, שירשיע אותה בהוצאת דבר מרשות הצבא, יגרש אותה משורותיו ויגזור עליה שנתיים על תנאי – וידרוש ממערכת הבטחון הוכחה לקיומו של נזק בטחוני, לא פנטזיה על כזה.

(יוסי גורביץ)

הערה מנהלתית: הפוסט הזה נכתב בשבוע שעבר והוסר, לבקשתה של ענת קם. אני מחזיר אותו כפי שהיה. פוסט נוסף בנושא נמצא בתהליכי כתיבה.

חומת השתיקה נסדקת במהירות: המידע על מעצרה של ענת קם, עיתונאית בת 23 מוואלה, על ידי מנגנון חושך ישראלי – המלמ"ב – כבר איננה ניתנת להשתקה. "ידיעות אחרונות" שיחק שלשום משחק גבולי עם חוקי הצנזורה שלנו (בכללם הדור החדש של הצנזורה, צווי איסור הפרסום על עצם קיומם של צווי איסור פרסום), והציע לקוראיו לחפש בגוגל את הצירוף "Israeli Journalist Gag". עידן לנדאו פרסם את כל הפרשה בבלוג שלו, ועל משקל העקרון של הסיסמה במאבק במאפיה – "לא תוכלו להרוג את כולנו" – מגיע הפוסט הזה. לא תוכלו לעצור את כולנו.

עיקרו של הסיפור: קם, בהיותה חיילת, העבירה לידי "הארץ" מסמכים פנימיים שמעידים על כך שקלגסינו האמיצים הרשו לעצמם להתעלם מהנחיות בג"צ ולרצוח פלסטינים חפים מפשע, כמו גם להתעלם מההנחיות המורות על מעצר של מבוקשים במידת האפשר, ולהורות על הריגתם ללא משפט במקום מעצרם. ההנחיות לביצוע הרצח – והריגתם של אנשים לא חמושים או בלתי מסוכנים, כשהיא מתבצעת על פי הוראה מראש, היא רצח – הגיעו בין השאר מלשכת הרמטכ"ל, רב אלוף גבריאל אשכנזי.

"הארץ", כפי שהעיר חנוך מרמרי, ביצע שגיאה גסה ופרסם את המסמכים כלשונם. בכך שרף את המקור שלו, קם. זו נעצרה בנובמבר 2009; מתקבל הרושם שהעיתונאי שכתב את הכתבה, אורי בלאו, נמלט מהארץ מאימת המלמ"ב. קם עצמה צפויה להשפט בקרוב; מפרסום ב-JTA עולה כי קם חשודה בהפרת חוקי הריגול והבגידה, וכי התביעה תבקש לשלוח אותה ל-14 שנות מאסר.

איך זה קורה? איך אפשר לשלוח צעירה לכלא ל-14 שנה בגלל שפרסמה מסמכים צבאיים שאינם מסכנים איש – אחרי הכל, הם מתייחסים לפלסטינים שצה"ל כבר רצח? בגלל השתיקה הארוכה של התקשורת הישראלית באשר לעוול שנעשה למרדכי ואנונו.

* * * * *

החוק הישראלי איננו מכיר בחופש העיתונות; הוא קיים רק בשל פסיקות בג"צ, שהחשובות שבהן היא פסיקת "קול העם" מ-1953 (דווח כי בן גוריון רצה לשלוח חיילים למלחמת קוריאה, העיתון הקומוניסטי האשים את משטר בן גוריון ב"ספסור בדם הנוער", הממשלה סגרה את העיתון, העיתון ערער וזכה), ופסיקת שניצר (שבה נקבע כי הצנזור רשאי לפסול ידיעות רק אם יש בהן "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור").

קשה לחלוק על הטענה שהמידע שהדליפה קם איננו מסכן בשום צורה את בטחון המדינה, ודאי שאין בו "סכנה מוחשית וקרובה לוודאי". הוא מסכן את חופש התנועה של קודקודים בכירים, בלי ספק – יש לקוות שבעקבות תשומת הלב הבינלאומית המתגברת לפרשה, שעד הוושינגטון פוסט הגיעה, ייעצר אשכנזי בפעם הבאה שייצא מישראל, אולי אפילו בארה"ב – אבל זו בפני עצמה איננה סיבה לרדיפת עיתונאים, לא על פי הנוהל המקובל.

אבל יש עוד תקדים, ותקדים מסוכן מאד: פסיקת שמגר בפרשת ג'ון קרוסמן, המוכר יותר כמרדכי ואנונו. כזכור, ואנונו, לשעבר טכנאי בכור הגרעיני בדימונה, נמלט מישראל עם שורה של מסמכים וצילומים שקורעים את מסך ה"עמימות" של ישראל, זה שמאפשר לה ללכת עם ארסנל גרעיני ולהרגיש בלי. ואנונו מסר את המידע שברשותו לעיתון סאנדיי טיימס ב-1986, וזמן קצר לאחר מכן נחטף על ידי המוסד מאיטליה לישראל. הוא הועמד לדין באשמת ריגול חמור, והורשע.

ואנונו ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו, בטענה שכלל איננו מרגל ושמעולם לא נפגש עם סוכנים זרים. בית המשפט, בראשות הנשיא שמגר, דחה את הערעור. שמגר כתב (סעיף 28 ב'; זהירות, מסמך) כי "טענה זו איננה מקובלת עלי. חומרת מעשהו של המערער איננה נופלת במידתה ממסירת ידיעות סודיות במישרין לסוכן זר. נהפוך הוא. הסוכן הוא אמנם שליח של מדינת אויב או של ארגון מחבלים, והידיעות אשר אותן הוא מקבץ משמשות מדינה או ארגון בהכנותיהם הצבאיות לסוגיהן נגד ישראל. אולם, העובדה, שהידיעות מתפרסמות בעת ובעונה אחת לכל מדינות האויב על סוכניהם, ללא יוצא מן הכלל, ולכל ארגוני המחבלים, יוצרת כפל ושילוש של החומרה".

נראה שגבר כאן הפרקליט הצבאי שמגר על השופט הישר שמגר, שיכול היה לשחרר את רוצח ההמונים ג'ון דמאניוק במילים "הוואכמן ג'ון דמאניוק יוצא זכאי מלפנינו". עיקר הנזק שבריגול הוא שהצד הנפגע איננו יודע שפגעו בו; הוא סמוך ובטוח שהמידע שעליו רצה להגן עודו מוגן, ובעצם הוא חשוף לאויב ונתון למניפולציות מצידו. במשפט בעייתי אחר בפסיקתו, קובע שמגר (סעיף 27, ה') כי במקרה כזה, " אין כל טעם לחפש אחר עדויות בקשר לנזק (אף כי אלו הובאו לפני בית המשפט ותמציתן הוזכרה בסעיף 4לעיל), שכן הנזק, אשר חוששני שחלק מביטוייו רק יתגלו בעתיד, הוא ברור על פניו…".

היישום של פסיקת ואנונו לעניינה של קם ברור: היא מואשמת בבגידה וריגול כאשר לא יצרה כל מגע עם סוכן זר, אלא רק עם עיתון – כלומר, מערכת המשפט ממשיכה לראות בעיתונאים ישראלים שווי ערך של מרגלים ובמסירת מידע להם, גם אם מדובר במידע המוכיח שמערכת הבטחון עוברת על החוק, כשווה ערך לריגול. גם אם תטען קם שהמידע שמסרה לא גרם כל נזק, תקדים ואנונו אומר שזו לא תהיה הגנה.

* * * * *

המלמ"ב לא תמיד מצליח לרדוף אנשים חפים מפשע: למרות ההתעללות שלו, כולל מעצר ארוך, ביצחק יעקב – בכיר במערכת הבטחונית לשעבר, שנחשד בפרסום ידיעות הקשורות לכלי נשק שישראל לא רוצה שידעו שיש לה – האחרון זוכה משתי העבירות החמורות בהן הואשם, הורשע רק בקלה, ונענש "רק" בשתי שנות מאסר על תנאי. במקרה הזה, התנבלה המערכת עד כדי כך שתבעה מיעקב לפצות אותה על הוצאותיה במעצרו, והפעם בית המשפט בעט אותה מכל המדרגות.

אבל ענת קם איננה יצחק יעקב. היא חיילת שפעלה על פי מצפונה ותו לא, וכמו מרדכי ואנונו וטלי פחימה לפניה, מנגנון החושך – כשיגיע למסקנה שאין עוד טעם בנסיון הסתרת הפרשה – יהפוך אותה תוך שניות לאויבת העם. כשזה יקרה, צריך לזכור, לדעת מראש, על מה עומדים להשליך צעירה בת 23 ל-14 שנות מאסר: על ביצוע חובתה הפטריוטית לעדכן את הציבור בישראל בפשעים שמבצעת הנהגתו. הציבור לא רוצה לשמוע, ובית המשפט העליון ודאי לא יתבע את עלבונו ולא יעמיד את אשכנזי ושות' לדין אפילו על ביזוי בית המשפט – והמסקנה היא שצריך להוציא את הדברים החוצה, לבית דין בינלאומי.

פרשת קם, הרבה פחות דרמטית מפרשת ואנונו, מעידה סופית שישראל איננה מדינה דמוקרטית ולא מדינת חוק: השלטון מתיר בטובו פרסום מידע עליו, אבל ברגע שהמידע הופך למסוכן לאדוניה האמיתיים של המדינה, שליטי הקסרקטין ומנהלי המעבדות החשאיות, עיתונאי הופך למרגל וחשיפת פשעים – לריגול חמור. ישעיהו ליבוביץ' אמר בשעתו שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב"כ; לשב"כ יש מעצורים מסוימים ופעילותו מוסדרת בחוק. ישראל הפכה למדינת מלמ"ב.

(הערה אישית: הפוסט הזה נכתב לאחר חיבוטי נפש ארוכים. כמה אנשים הקרובים אלי פרסמו טקסטים הקשורים לפרשת קם, והסירו אותם לאחר שהיא עצמה ביקשה זאת מהם. היא בעליל איננה רוצה בפרסום, אבל הרמיזות בתקשורת הישראלית והידיעות הברורות בבלוגוספירה הישראלית והתקשורת הזרה מעידות שמאוחר מדי לנעול את האורווה הזו).

(יוסי גורביץ)

לכבוד מר לואיס מוראנו-אוקמפו,

תובע, בית הדין הבינלומי לפשעי מלחמה,

האג

נכבדי,

ברצוני לבקש ממך להורות על פתיחת חקירה כנגד:

1. לוטננט ג'נרל (רב אלוף) גבריאל אשכנזי, רמטכ"ל הצבא הישראלי

2. מייג'ור ג'נרל (אלוף) יאיר נווה, לשעבר אלוף פיקוד מרכז של הנ"ל

3. מייג'ור ג'נרל (אלוף) טל רוסו, ראש אגף מבצעים של הנ"ל

4. מסייעים משפטיים לנזכרים לעיל

בחשד לביצוע פשעי מלחמה, קרי הריגתם שלא לצורך של בלתי חמושים ובלתי מעורבים.

על פי החשד, ב-27 במארס 2007 אישר חשוד מס' 2 את הריגתם של וואליד עובייד, זיאד מלאישה, ואדהם יונס, שלושתם חשודים בחברות בארגון טרור, הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני. חשוד מס' 2 הורה על מבצע מעצר של פעילי הגא"פ, אך הורה כי במידה ואחד מהשלושה יזוהה על ידי חוליית המעצר, תפקידה יהפוך לתפקיד של "ירוט", קרי הרג.

ב-12 באפריל 2007 דן חשוד מס' 2 שוב בעניינו של זיאד מלאישה, ואישר לכוחותיו את הריגתו של מלאישה "ועוד שני [אנשים] נוספים לכל היותר"; חשוד מס' 3 צמצם, בפגישה באותו תאריך, את מספר הנפגעים המותר לאחד, עמדה שאימץ חשוד מס' 1 בפגישה שנערכה למחרת היום, ה-13 באפריל 2007. כחודשיים לאחר הדיונים, הרגו כוחות צה"ל את מלאישה ופלסטיני נוסף, אברהים אחמד עבד אל-לטיף עאבד. פלסטיני שנכח במקום טען כי מותו של מלאישה נראה כמו הוצאה להורג.

המידע מסתמך על מסמכים פנימיים של הצבא הישראלי, שפורסמו בעיתון "הארץ" ב-28.11.08. בכך, על פי החשד, עברו השלושה על הנחיות שהכתיב להם בית המשפט העליון הישראלי. למרות שחלפה כשנה וחצי מאז הפרסום, למרות העובדה ששלושת החשודים לא הגישו תביעת דיבה כנגד העיתון, ולמרות התרסתו של חשוד מס' 2 – "עזוב אותי מהנחיות בג"צ" – לא נקטה מערכת המשפט הישראלית בכל צעד כנגד השלושה.

בכך המשיכה מערכת המשפט הישראלית את העמדה שבה נקטה במהלך כל הסכסוך המכונה "האינתיפאדה השניה", קרי המנעות מבלימת פעולות בלתי חוקיות של הכוחות המזוינים הישראלים. הבג"צ הישראלי נזקק לשלוש שנים תמימות כדי לקבוע שהשימוש במגנים אנושיים מצד חיילי צה"ל – נוהל שמוסד וזכה לכינוי "נוהל שכן" – מנוגד לחוק.

בתי המשפט הישראליים מתעלמים בעקביות מהעובדה שכוחות הבטחון הישראליים מפירים את הוראותיהם. מעבר למקרה שצוין לעיל, שבו אישר בכיר בצבא הישראלי כי הוא מתעלם מהנחיות בית המשפט, הורה בית המשפט העליון במאי 2007 על שינוי תוואי גדר ההפרדה בכפר בילעין; הצבא מתעלם מהחלטת בית המשפט מזה שלוש שנים, מפעיל אלימות קשה כנגד המפגינים במקום, ולאחרונה נקט במדיניות דרקונית של הגדרת כל הכפר כולו כ"שטח צבאי סגור" בימי ההפגנות. בית המשפט נמנע מלהפעיל כל סמכות כנגד חריגות אלה של הצבא, ולמעשה הסכים איתן בשתיקה.

עד כמה מודעים בתי המשפט לכך שהצבא מתעלם מפסיקותיהם, או אומר להם אי אמת? נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, אמר ביוני 2009 כי לעיתים הונתה מערכת הבטחון את בתי המשפט. יצוין כי ברק אמר את הדברים לאחר שסיים את תפקידו הרשמי – והוא לא ציין אילו צעדי עונשין, אם בכלל, נקט בית המשפט כנגד מי שעל פניו העידו מולו עדות שקר.

מכלל זה מתקבל הרושם כי המערכת המשפטית הישראלית משמשת לא כמערכת עצמאית מול מערכת הבטחון הישראלית, אלא כעלה תאנה. בהנתן הדבר, לא מצאתי מנוס אלא בפניה אליך. אודה לך אם תפתח בחקירה כנגד שלושת החשודים שצוינו, ובהתבסס על תקדים "משפט השופטים" והחקירה בספרד של "פרקליטי העינויים" של ממשל בוש, גם כנגד השופטים והפרקליטים שבמעשה או מחדל אפשרו פשעי מלחמה, או גרמו למבצעיהם לחוש בטחון במעשיהם. אחרי 43 שנים של סיוע לכיבוש הישראלי בגדה המערבית, של הסכמה בשתיקה וחיפוי על עבירות על החוק הבינלאומי כגון בניית התנחלויות והיסטוריה ארוכה של תמיכה באמצעים אקסטרא-לגאליים כגון מעצרים מנהליים וצווי השתקה, נראה שהגיעה שעתה של קהילת המשפט הבינלאומי להפסיק ולקבל את טענותיה של מערכת המשפט הישראלית, ולראות בה חלק מהמנגנון המאפשר את הפשעים.

(יוסי גורביץ)

הפוסט הקודם הוסר לבקשת מעורבים בפרשה. הוא יעלה שוב, אני מקווה, בקרוב.

ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.

זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.

מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".

אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?

חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, היה בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר הזה היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו חי. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, זה היה חלש מהצפוי.

מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.

מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.

להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.

התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.

שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.

בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.

האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.

ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.

(יוסי גורביץ)