פעם, מזמן, מאיר שטרית נחשב להבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, דוגמא להצלחתם של מזרחיים בפוליטיקה. הוא נחשב לאדם שפוי, ובעל עמדות מתונות למחצה (למשל, בהצבעה על הסכמי אוסלו, הוא נמנע בעוד כל שאר סיעת הליכוד הצביעה נגד).

זה היה מזמן, בימים האחרונים עוסק שטרית בהטלת אימה על בלוגרים. אפשר לפתח כאן דיון על חולשתה של התקשורת החדשה – עיתון בעל גב לא היה ממהר להתקפל – אבל לא זה הנושא. גם לא החוק הביומטרי וטענותיו של שטרית בנושא (בהן טיפל היטב רחביה ברמן), אף שיש לי עמדה. הנושא הוא בריונות, בריונות ונהנתנות.

לשטרית יש עבר מפואר בבריונות, פיזית ומילולית. ב-2003 הוא התפאר, במהלך ראיון ב"הארץ", בתקיפתם של חסרי ישע: תלמידים שהיו נתונים למרותו כמורה. ב-2005, הוא הציע להחזיר ענישה גופנית בבתי הספר. זכורה לרע גם התגוללותו – כששימש כ"שר נוסף במשרד האוצר" – על פקידי הביטוח הלאומי שחשפו את טיעונים השקריים בדיון בכנסת. הוא התפרץ אז על סמנכ"לית המחקר והתכנון של הבט"ל, וצווח "את יודעת בכלל איך נראה מחשב?"

מטרתו של שטרית היתה "לחסוך כספים" על ידי סיפוח הביטוח הלאומי למשרד האוצר. שיטה נכונה יותר לחסכון כספים היתה יכולה להתחיל בביטול התפקיד המיותר לחלוטין של "שר נוסף", בזבוז מובהק של כספי ציבור שכל מטרתו היתה לעסות את האגו הפגוע של שטרית, לשעבר שר אוצר, ששרון לא הצליח למצוא לו תיק ראוי.

במהלך אותו דיון, הפריח שטרית שוב את האגדה על "מלכות סעד", ודרש שכל קשיש יתייצב פיזית כדי לקבל את הקצבה, כדי להוכיח שהוא חי. נזכיר שאין מדובר בסעד או בחסד: מדובר בכספים שהעובדים הפרישו כל ימיהם. אלה כספים שלהם – וניתן גם לשאול אם הם מגיעים את כל מה שמגיע להם – ולא של המדינה. הם מיועדים לרווחתם. זה איננו פרס והם אינם חייבים להוכיח שום דבר לאף אחד. גסות רוחו של שטרית הגיעה לשיאים חדשים באותו דיון: לשאלת ח"כ שאול יהלום, האם הוא ידרוש גם מקשישים נכים וחולים להתייצב פיזית לקבלת הקצבה, התיז שטרית ש"אז מה? הם ירוצו גם מהקבר".

פה אנחנו מגיעים לנהנתנות. כמו מורו ורבו, בנימין נתניהו, שייבב בשעתו שהפנסיה החודשית שלו היא רק אלף דולרים – שקר מוחלט – ואי אפשר לחיות מסכום כזה, תוך שהוא שוכח את המלחמה שניהל כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולר – כך שטרית התגולל בחוצפה על פקידים וקשי יום, בה בשעה שכלבו של השר התפרסם משום שהסתובב בחוצות עם סוודר של מעצב בגדים יוקרתי. כמו רבים אחרים במצבו, הנסיקה המהירה של שטרית גרמה לו לאמץ את הערכים של המעמד אליו שאף להשתייך – זה של האלפיון העליון – ולהגיע בכך לתיעוב ושנאה של אלו שמזלם לא שיחק להם כמוהו.

שטרית דחה בזעם את הטענה שהיה לו קשר כלשהו לאישור המכרז עם חברת OTI וטען שאיננו מכיר אותה כלל. אפשר להאמין לו ללא חשש: בשנות השמונים שימש שטרית כגזבר הסוכנות היהודית – הוא מתמחה בתפקידים מיותרים – ובמהלך התפקיד, השתמש בכרטיס האשראי של הסוכנות לרכישות פרטיות. הוא זוכה, לאחר שבית המשפט קיבל את הסברו, על פיו לא הצליח לעשות את ההבחנה שיודע כל שכיר לעשות: בין חשבון המעסיק ובין חשבונו הפרטי. אז אם בדבר כל כך פשוט הוא התבלבל ונכשל, איך אפשר לצפות שהוא ידע על מכרז ענק במשרד שלו?

שטרית סומך על זכרונו הקצר של הציבור. אבל חלק מאיתנו זוכרים דברים. מאגרים ביומטריים זוכרים עוד יותר. אולי על כן רצוי לו, למאיר שטרית, שהם לא יוקמו.

(יוסי גורביץ)