החברים של ג'ורג'

חסידי הדמון יהוה מתפרעים שוב ברחובות ירושלים. הסיבה הפעם איננה איזה חניון שנבחר בקפידה לפריקת ההורמונים המתפרצים של השבאב החרדי – כך הם מכנים אותו בעצמם – אלא עוד חברה בכת השטן ×¢"ש הרב אליאור חן: אם החשודה שהתעללה בילדה בן השלוש והרעיבה אותו.

יש מה ללמוד מכך. התפיסה המקובלת בקרב חובשי הכיפה – חרדים ואנשי הכיפות הסרוגות כאחד – היא שהחברה החילונית רקובה, אכולת סמים, שטופת זימה, חסרת "ערכים". אבל החברה החילונית לא היתה מגינה על טיפוסים כמו "אמא טאליבן" או אליאור עצמו, שהחברה החרדית סגרה מאחוריו שורות ושחבריה בברזיל ניסו להסתיר אותו מהשלטונות, שחיפשו אותו כדי להסגירו לישראל, למען יעמוד לדין בשל פשעיו. מסתבר שאי שמירת נידה והדלקת אורות בשבת חמורים בעיני חברי הכת עשרות מונים יותר מעבירה על הצו האנושי הבסיסי ביותר: ×”×’× ×” על ילדים. גם בקרב החילונים, אין צורך לומר, קיימות עבירות כאלה. ההבדל הוא שאף קהילה חילונית לא היתה מנסה להגן על העבריין ולטעון שהעמדתו לדין היא רדיפה.

נקודה נוספת היא שהחרדים דומים מאד לתושבי העיירה ספרינגפילד מה"סימפסונז": קל מאד, תמיד, לארגן מקרבם בהתרעה קצרה המון זועם. במקום לפידים וקלשונות, הם מציתים עגלות אשפה ומשליכים חיתולים. קל יותר לארגן את האינסטנט-אספסוף הזה בקיץ, כשחם, כשהיצרים בוערים, וכשהצעירים מתקשים להמשיך ולהעמיד פנים שהבלי התלמוד מעניינים אותם. הסיבה לכך, כמובן, היא שכלכלתם של הצעירים הללו היא עלינו. הם פטורים מעול הפרנסה. למעשה, בהתחשב בעובדה שהחרדים מצליחים לכופף מדי שנה את משרד החינוך ולמנוע מהם השכלה, סביר גם שחלקם הגדול לא יצליח למצוא פרנסה ראויה. המיתוס על "התלמוד המחדד את המחשבה" הוא עוד אגדה ריקה שהחרדים אוהבים לספר על עצמם, משהו שידחיק את העובדה שהם מכלים את חייהם לריק בהבלי אביי ורבא.

צריך כשרון פוליטי חריג כדי לצאת הבחור הרע בעימות עם האספסוף הזה. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ניחן בו.

* * * * *

ברקת הורה הערב (ד') להפסיק את השירותים העירוניים לשכונות מאה שערים וגאולה, שם מוקד ההתפרעויות. היה לו תירוץ נאה: הוא רצה "למנוע את סיכון חייהם של עובדי העיריה". בקצרה, ברקת השית על תושבי השכונות הללו עונש קולקטיבי.

אין ספק שיש מקום להפסיק את הפארסה הזו, שבה חרדים שורפים שוב ושוב ציוד עירוני שמועמד לשם רווחתם ומקבלים תמורתו ציוד חלופי. יש כמה דרכים לעשות זאת. הראשונה היא אכיפת חוק הדוקה: מאות שוטרים שעומדים שם דרך קבע, צילום של הפורעים, העמדתם לדין, ותביעה אישית כנגדם, רצוי בסכום מזעזע שיגרום להם לחשוב פעם שניה ושלישית. דרך אחרת, שמתחשבת בעובדה שהחרדים הם – על פי דבריהם שלהם – עדר נטול מחשבה הנתון למרותם של "גדולי תורה", היא תביעה של אותם "גדולים" על הנזק ששילוח הרסן שלהם גורם דרך קבע. דרך שלישית, שוב תוך ציון הקהילתיות ההדוקה של החרדים, היא העלאה דרמטית של דמי הארנונה בשכונות המועדות לפגיעה, בשל העובדה שנזק קבוע נגרם שם לרכוש עירוני.

ברקת לא נקט באף אחד מאלה. הוא הכריז למעשה על מצב חירום בגאולה ומאה שערים. רק חסר היה שברקת יבקש משר הבטחון כיבוש צבאי שלהן. הצעדים האלה כבר ננקטו בירושלים, בימי האינתיפאדות: הם הופנו אז כנגד פלסטינים. כעת אותו עקרון – ענישה קולקטיבית – מופנה כלפי ה"אחר" השני של החברה הישראלית. מי שחשב שהכיבוש הישראלי יוכל להשאר מהצד השני של חומת ההפרדה, התבדה.

ברקת עושה כאן מהלך ציני על חשבונה של קהילה מבוזה – מבוזה בצדק, אמנם – בנסיון לשמור על מה שנותר משמו הטוב הפוליטי. תומכיו החילונים, שאין להם עניין רב בזכויות אדם, ודאי יצהלו. אולי הם ישכחו את ההתקפלויות שלו מול החרדים בקרית יובל, בפרשת עמודי העירוב הבלתי חוקיים, בכל הפיאסקו של חניון-נפתח-התקפלות-נסיון-כושל-לפתוח-חניון-אחר. הוא עשה שריר. הוא יצא גיבור מול הקהל שלו.

ועוד קצת מהכיבוש חצה את הקו הירוק ונכנס לישראל. יש עכשיו קהילה שמוצדק לשלול ממנה, בשל מעשיהם של חלק קטן מאנשיה, את השירותים שהיא זכאית לקבל. לא במקרה, זה מתבצע במשמרתו של ראש עיר לאומן שבלאומנים, שהביע את רצונו לשלול את זכויותיהם של הפלסטינים, ושעכשיו יזכה בוודאי בתשואות מצד המיעוט הקטן והולך של "נאורי" ירושלים.

(יוסי גורביץ)