"שוברים שתיקה" פרסמו השבוע חוברת, המכילה את עדויותיהם של כ-30 חיילים ששירתו במלחמה האחרונה בעזה. העדויות עצמן לא צריכות להפתיע: הן מאוששות את מה שידע כל מי שטרח להקשיב כבר לפני חצי שנה, כלומר שצה"ל לא ניסה אפילו להעמיד פנים שאכפת לו מחיי אדם.

פעם אחר פעם, מדווחים העדים על כך שבעצם לא היו הוראות פתיחה באש; על מדיניות של "ירי קודם, שאלות אף פעם"; על ונדליזם, ששון אלי הרג, שימוש בבני ערובה; על סרטן הרבנות הצבאית, שההפרשים בינה ובין ישראל רוזן נראים מינימליים, אם בכלל; על כך שדובר צה"ל שיקר כהרגלו (הזכויות למשפט הזה שמורות לאלוף במיל' אורי שגיא).

זה אולי לא חדש, אבל זה חשוב: צריך לראות את הפיל שמול האף.

העניין הוא שהציבור הישראלי לא רוצה.

* * * * *

מעשי הזוועה של כוחותיה המזוינים של ישראל התחילו מזמן, ופעם הם היו מושא לגאווה. למשל, שלמה בן יוסף, שהשליך רימון לעבר אוטובוס אזרחי במהלך המרד הערבי הגדול, ונתלה בשל כך, הפך לגיבור בקרב היהודים שישבו בפלסטינה, במיוחד בעיני הפלג שלו, הרוויזיוניסטים. כל כך גדולה היתה תהילתו, עד שז'בוטינסקי – שתחילה נדהם ממעשה הטרור – הוציא "פקודה רטרואקטיבית" שכביכול הפכה את בן יוסף לחייל נאמן.

סיפורו של הפלמ"ח, למשל, מתחיל בכך שיצחק שדה מורה ליגאל אלון (עוד קודם להקמת הפלמ"ח עצמו) לירות לעבר נקודת אור מרוחקת, בישוב ערבי. אלון פוגע, האור נכבה. שדה מרוצה. לימים, פלוגות הסער – סליחה, פלוגות המחץ – שלהקמתן יהיה שותף יהיו אחראיות לטיהור אתני עצום מימדים, כשאלון (לימים חביב השמאל המתון) הוא האחראי העיקרי.

על אירועי 1947-1948, מצד שני, כבר אסור היה לדבר. המסך ירד. כולם ידעו שפעם היו פה ערבים ואינם עוד, וכולם ידעו איך הם נעלמו, אבל לא דיברו על זה. מעשי הטבח שחדרו לתודעה הודחקו. האנשים שביצעו ב-1947-48' את מה שעשה הדור הקודם גילו שפתאום, הם כבר לא גיבורים. היו כמובן חריגים: אותו קיבוצניק שעליו העיד יורם קניוק שהסתובב עם אוזן כרותה של ערבי; אותו מושבניק מתל עדשים, לימים רמטכ"ל, שמרח שבוי בדבש והשליך אותו לכוורת; אבל הם כבר היו חריגים, לא גיבורים.

ודוק: לא שפשעי מלחמה נאסרו. הם עדיין בוצעו ללא הרף; פשוט לא דיברו עליהם. יחידה 101 היתה פשע מלחמה משוטט, אבל כשביצעה את מבצע קיביה – "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש", הורה בן גוריון לשרון – שיקר בן גוריון לכנסת וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". רוצחי כפר קאסם נידונו לשנות מאסר, ושוחררו בלאט, כשהמדינה דואגת להם למשרות; רוצחי השבויים המצרים במלחמת סיני, באותה תקופה ממש, מעולם לא הועמדו לדין – אף שאחד מהם, תא"ל אריה בירו, התוודה עליהם 40 שנה לאחר מעשה ואמר שהטעות שלו היתה שהוא השאיר את הגופות כבולות. בירו אף לא נחקר. רפאל איתן הקפיד, כרמטכ"ל, להמתיק את עונשיהם של חיילים שהורשעו בעבירות על חוקי המלחמה.

במלחמת ההתשה, התחיל צה"ל – שאכן הותש – במדיניותו רבת השנים של הפיכת אזרחים למטרות מועדפות: משנוכח שאינו יכול לצבא המצרי העיקש, הוא הפציץ את ערי התעלה. ירי על אזרחים יהפוך למדיניות במהלך הכיבוש הארוך של דרום לבנון, במבצעים "דין וחשבון" ו-"ענבי זעם"; המטרה היתה "להפעיל לחץ על ממשלת לבנון" באמצעות ירי על האזרחים.

* * * * *

אבל, כאמור, אף שמאז 1968 התמחותו של צה"ל היא בתקיפת אזרחים, לא מדברים על כך. הישראלים לא מוכנים לשמוע על הזוועות שמתבצעות, כמעט על בסיס יומיומי, בשמם ובכספי המיסים שלהם.

התבוננות ישירה במתרחש תעלה את השאלה אם כל זה שווה בעצם. אם שווה להחזיק את ישראל כפי שהיא קיימת כיום, במחיר הזה של שליטה והתעללות באוכלוסיה כבושה, ובמקרים קיצוניים – תוך פשעי מלחמה כנגדה. האם היה שווה להקים את ישראל על גוויותיהם של אלפי חפים מפשע ונישולם של מאות אלפים. התבוננות במתרחש תאלץ את הישראלי – שאחרי הכל, תודעת השואה חלחלה כארס לגופו, וגבר במדים היורה בילד הוא גבר במדים היורה בילד, לפחות בשלב המיידי; הרציונליזציה מגיעה אחר כך – להסיק מסקנות לא נעימות על המדינה שהוא חי בה, על המתרחש מעבר לחומת ההפרדה. ולא, זה לא סבבה ושיגועים.

על כן הוא חייב לדחות את המידע. אבל כדי לדחות את המידע, הוא צריך להשמיץ את המקור. וכך הופכים מי שהיו עד לפני שבוע גיבורי ישראל, שנלחמו בעוז ברצועה – לא ממש; בפגישת "שוברים שתיקה" על בלוגרים השבוע, צוין שבאחת החטיבות נרשמו רק שתי התקלויות עם חמושים – הפכו באחת לבוגדים. הם אמרו את האמת, ולכן הם אויבי ישראל.

ומה שגרוע בכך הוא שהישראלים יודעים שאומרים להם את האמת. כולם ראו את פטריות הזרחן מעל עזה – אבל החיילים שמגלים אומץ אמיתי ומוכנים גם לומר את מה שכולם יודעים, מציגים בפנינו מראה לא סימפטית, של "עין עיוורת ולב אטום ומושחת".

"שוברי השתיקה" מעניקים שירות חיוני לחברה הישראלית. אתה רוצה לקוות שבסופו של דבר, כשיתפזר האבק ותשקע ההיסטריה, הם יזכו להערכה שלה זכו ותיקי מלחמת ויאטנם, שהסירו את מדיהם והצטרפו למתנגדי המלחמה – והכריעו את המערכה. אבל שנות דור חלפו עד שהגיבורים האמיתיים של המלחמה המיותרת ההיא זכו לקבל את שלהם, ואני מתקשה להאמין שיש סוכן ביטוח שיוציא לישראל פוליסת קיום לדור נוסף.

(יוסי גורביץ)