בנימין נתניהו, מדווחים, חש מבודד ופרנואידי – אולי מוטב לומר, פרנואידי מהרגיל. שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד עדיין אין לו לשכה מתפקדת, למרות נסיון רב בתחום הוא לא מצליח להפוך עוד אזרחים לעניים, התקשורת מחפשת אותו, העוזרים שלו קושרים נגדו, וגרוע מכל – יועציו של הנשיא אובאמה, רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, הם לדעתו "יהודים שונאי עצמם".

מעבר לשעשוע – "הוא חשב שנאום בר-אילן יהפוך לקריאת חובה בבתי הספר באמריקה, הבין שזו לא ממש ההנחיה של אובאמה ונכנס לתסכול", על פי מקורבו – יש כאן מבט עמוק על הפסיכולוגיה של ראש הממשלה, ושל הציבור שבחר בו. יהודים שאינם אזרחי ישראל, המנסים לקדם את מטרותיה של מולדתם על פי מיטב הבנתם (ואולי, באותה הזדמנות, גם להציל את מה שנשאר מישראל) הם "יהודים שונאי עצמם". משמע, חובתו של כל יהודי, בכל מקום, לקדם את מדיניותה הניצית ביותר של ישראל. מי שאיננו עושה כן, הרי שהוא "שונא עצמו". בקצרה, נתניהו סבור שיהודים, ודאי יהודים בכירים, צריכים לשמש גיס חמישי של ישראל בכל מקום בעולם. אני בטוח שקהילות יהודיות רבות שמחות לקרוא את דעתו של ראש הממשלה בנושא, כמו גם האנטישמיים המקומיים.

למרבה השמחה, ישראל איננו "עצמו" של איש, לא של יהודי מחו"ל ולא של תושביה. כי אם אכן שנאת מה שקורה בישראל היה מהווה מדד ל"שנאה עצמית", היינו צריכים לראות גל גדול של התאבדויות השבוע.

* * * * *

גוף חדש אחראי על רדיפת העובדים הזרים בישראל. הסנטימנט שלה דומה לזה שתיאר פעם אודן,

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

'If we let them in, they will steal our daily bread';

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

וכמו אז, מדובר בבולשיט מזוקק, שמסווה שנאת זרים. העובדים הזרים הנמצאים בישראל אינם גוזלים את מקום עבודתו של אף ישראלי. הם עובדים בסיעוד, חקלאות ובבניה. בתחום הראשון מעולם לא רצו הישראלים לעסוק, ובנאים וחקלאים עברים הם עניין לעבר הרחוק: הקבלנים ובעלי הלטיפונדיות התרגלו לעבודה זולה, פלסטינית או זולה. הם לא מוכנים להעסיק ישראלים. יקר מדי. ולאחר שנה, לעיתים קרובות בתנאי עבדות, הם מעדיפים להשליך את העובד לרחוב ולייבא אחר. זו הסיבה למספרם הגדול כל כך. עכשיו רוצה הרשות החדשה לגרש גם את ילדיהם.

ואם מישהו נזקק הוכחה לכך ששנאת הזרים היא המניע, הבהמה עצמה מעידה על כך. הלשכה בעכו של הרשות שלחה מייל לעובדים, בו בירכה אותם ש"תקיימו הכתוב 'וביערת הרע מקרבך'". כפי שאפשר להבין מלשון המייל, כותבו הוא חובש כיפה.

הביטוי "וביערת הרע מקרבך" מופיע מספר פעמים בספר דברים. בשתי צורות שונות בפרק יג': "וביערת הרע מקרבך" (פסוק ו') מתייחס להריגתו של "נביא שקר", שמנסה לשכנע את העם לסגוד לאלילים אחרים על פני יהוה; האחר ("ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך", שם, יב') מתייחס למצווה לבצע לינץ' ב"אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך", אם אחד מהנ"ל ממליץ על פולחן דווקא של דמון "אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (בניגוד, כמובן, לתועבה שהכהן שלה ממשיך, עד היום, לפדות בכורות – מעניין למה). בהמשך הפרק, מתוארת מצוות השמדת "עיר הנידחת", היינו עיר שתושביה החליטו לתת לכוחות השוק להחליט לאיזו ישות לא סימפטית שמעבר הם מעדיפים לסגוד. כל אלה הם פסוקים מובהקים של שנאת זרים ופחד מהם. הייתי אומר שזה מפליא שעובד ציבור ישתמש בטקסט כזה לתיאור המטרה הזו, או אף שהוא יראה בעובדים הזרים "רעה" שיש "לבער" – אלמלא זכרתי שביהודים אורתודוקסים מדובר, שינקו את שנאת המין האנושי עם חלב אמם.

ובהתאם לציווי ההלכתי להתייחס לכל מקום שבו נכתב בתנ"ך "גר" כאל "גר צדק" (קרי, מתייהד), הועבר לאחרונה חוק נתעב במקומותינו, ומעתה ישראלים שיהדרו במצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו" ויסייעו במזון, משקה או מחסה לאלו שנמלטו מעומאר אל באשיר, מובארק וברק, יהיו צפויים לעונש מאסר ארוך, כי המדינה שמתיימרת להיות מוקמת על חשבון "ספר הספרים הנצחי", לא מוכנה שהוא "עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר (כך! יצ"ג), באחד בשעריך, בטוב לו." יצוין שכותב הטקסט, שהכיר היטב את נפש בהמתו, הוסיף ציווי קצר בסוף החוק ההומני עד מאד הזה: "לא תוננו!".

בקצרה, יש לישראל חוק עבדים נמלטים. חוק כזה בארה"ב דחף למלחמת האזרחים, משום שמצפונו של הצפון לא עמד לו במשימה הלא אנושית הזו. בישראל, בקושי מקוששים כמה מאות מפגינים. כמה בעלי טורים הקימו קול זעקה קצר, וזהו. ידוע, הרי, שיהודים הם רחמנים בני רחמנים – אבל הם מתמחים בעיקר ברחמים עצמיים.

(כהערת אגב, כפי שמעיד התנ"ך עצמו, פולחן אלים זרים היה מקובל אפילו במקדש יהוה במשך שנים ארוכות, ותשובת הגולים לירמיהו – "עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" – מעידה שכבר אז היו יהודים עם שכל, שלא קנו את הבולשיט של כהני יהוה. חבל שאין לנו טקסט ישיר שלהם, ואנו נאלצים להסתפק בזה של אויביהם).

* * * * *

בישראל יש הרבה מאד דיבורים כנגד "משתמטים" למיניהם, והצבא הוא בהמה קדושה, שאין בלתה. צעיר כי ישתטה ויאמר שהוא מעדיף את הגיטרה על המקלע, יהפוך תוך שניות לאויב הציבור שבחר בו אך לפני זמן קצר לאליל, ויאבד את האלבום שהובטח לו בחוזה.

אבל אם יקום רב עוטה גלימה, ויקרא לחיילים לסרב פקודה – שקט, דממה. זה מה שקרה השבוע, והציווי הקדוש הושמע מפי הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו. הלז לא קרא לחיילים לסרב פקודה לירות על אזרחים, או לסרב להפגיז אזורים מיושבים באנשים שפעם נהגו לומר שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו; הוא לא קרא להם, חלילה, לסרב לשמור על התנחלויות, כל אחת ואחת מהן פשע מלחמה, שקיימת על גזל, חרב ודמע; לא, לא.

העילה לסירוב הפקודה של נביא השקר ("היה לא תהיה") היתה אחרת לגמרי: הוא הורה לחיילים לסרב פקודה ולא להקשיב לאשה שרה. למעשה, הוא גם קרץ להם ואמר שאסור להם גם להקשיב לקצינות שנותנות פקודה: "אסור לשמוע גם נאום של אשה, אם היא מדברת בתנועות ידיים".

כלומר, על פי אליהו (שחנפיו מתארים אותו כ"רב של הציונות הדתית", ומנפנפים בעובדה ששימש כרב ראשי כאסמכתא הלכתית, מה שהתפקיד הזה מעולם לא היווה), נשים הן בעצם סוקובי, היינו דמון מפתה שמטרתו לגזול את "נוזלי הגוף החיוניים" של הגברים. פחדיהם של גברים מקולן של נשים שרות מוכר לנו עוד מימי הסירנות של אודיסאוס, ומשירה של לורליי זהובת השיער; מסתבר שאליבא דאליהו, די בקולה של אשה ישראלית (כזו המדברת בתנועות ידיים) כדי לממש את האסון.

זו המיזוגניה בלבוש תיאולוגיה שמוכר לנו אליהו. העיתוי איננו מקרי, הוא אף פעם לא מקרי: חיילים דתיים כבר סירבו, דווח השבוע, לשבת ברכב אחד עם אשה – אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. עתה מטה אליהו את כל כובד משקלו כדי לשבור את צה"ל ולהפוך אותו למיליציה של חובשי כיפה, שלנשים אין בה מקום.

לזכותו של אליהו ייאמר שהוא עקבי: הוא ישב בכלא, כאמור, מטעם מחתרת חרדית שניסתה, בין השאר, למנוע את גיוס הנשים. ודוק: לא בנשים חרדיות מדובר – הללו היו פטורות מלכתחילה – אלא את גיוסן של הנשים החילוניות. למה? לא מחשש לתומתן – משאינן שומרות נידה הן נחשבות ממילא לשוות ערך לזונות – אלא מחשש לאדנותן. שנאת הנשים באגדה היהודית מתחילה בלילית, אשתו הראשונה של אדם, שגורשה מגן העדן משום שהתעקשה לקיים יחסי מין כשהיא מעליו. המערכה שמנהלים אליהו ודומיו היא המערכה לשימור מעמדו הדומיננטי של הזכר היהודי. פאטריארכיה, בלעז.

(ועדיין יש שוטים, שעישנו יותר מדי רלטיוויזם, שחושבים שפגיעה בזכותו של הגברבר חובש הכיפה להפגין את אדנותו היא "פגיעה בחופש הדת" שלו. אלה אותם אנשים שמסבירים לנו שרעלה היא אמצעי לשימור כבוד האשה ושהטלת מום באברי המין של נשים – בעקבות הטלת המום הטקסית היהודית, היא מכונה "מילת נשים" – היא מנהג תרבותי שאסור לנו להתערב בו. הרלטיוויזם הזה, באורח משונה, תמיד מאמץ את נקודת מבטו של המדכא – ממסד גברי כלשהו – על חשבון המדוכא. (הרלטיוויסט, אגב, נוטה להתהדר בכך שהוא "איש זכויות אדם" – בשעה שהוא ממלמל ששיח הזכויות הוא בעצם שיח מערבי, בלתי אוניברסלי מטבעו, ועל כן דכאני כאשר הוא מופנה אל תרבויות העולם האחרות.)

המערכה הזו איננה מקרית. יש לה צד פוליטי ברור. לפני חמש שנים, חיילים עם דרישות כאלה היו מיעוט מובהק, אם בכלל היו. אחרי ההתנתקות, החל פלג של "מהפכנים אמוניים" – בהנהגתם, בין השאר, של ישראל רוזן ואליקים לבנון – לדבר על השתלטות של קבוצות מאנשיהם על צמתי כוח בישראל. הם עסוקים לא רק במלחמה בצה"ל, אלא גם בהפניית הציבור שלהם ימינה ולמטה, אל החרד"ליות. המאבק על דחיקת הנשים בחזרה למטבח, לעזרת הנשים ולטיפול בילדים הוא קריטי – כי היחס אליהן הוא המבדיל בין חברה מודרנית לחברה פרה-מודרנית. הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד נשותיו, תוסס ופילוג שישלח חלקים ממנו אל זרועות הקונסרבטיבים והרפורמים סביר למדי. כנגד הסכנה הזו, מעלים הרבנים את הפסיקות הארכאיות ביותר – ראו לבנון על "נשים פסולות לעדות" – ומציבים דווקא אותן בחזית המאבק.

אליהו מתחבר לכנופיה הזו מתוך הצורך שלו להסיר מעל עצמו את אות הקין של נביא שקר, תוצאת הרגע הנמהר ההוא בימי ההתנתקות, כשהמתנחלים חשבו שהם ניצבים מול ראש ממשלה רגיל ולא מול אריאל שרון. וכפי שמסתבר, יש לכנופיה הזו חיילים בצה"ל, מספיק כדי לכופף אותו. ומאחר והרבנים המתונים תמיד מיישרים קו עם הקיצונים, ומאחר וכל הלכה בת שנה ורבע היא "הלכה למשה מסיני", נמצא שתוך זמן קצר יהיו רבנים שיטענו שההלכה "תמיד" אסרה שירות עם חיילות.

ואנחנו, בלשונו של מנקן, "מאמינים שאדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו," הוא אומר, "חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה".

וכן, אם מאלצים אותנו החרד"לים לבחור בין כפיפות לדיניהם לדחיקתם מכל תפקיד ציבורי – שהרי אינם יכולים לכהן בו, מתוקף שנאת הנשים והאדם שלהם – ראוי שנדחק אותם מחיינו הציבוריים ונקבע שמי שאינו מקבל עליו את שוויון האדם לא יוכל לשרת בשום תפקיד ציבורי, בכלל זה בצבא; נאמנותם לגורם עוין ידועה.

הרפובליקה הצרפתית כבר היתה בסכנה דומה, בעת פרשת דרייפוס; קצינים קתולים אדוקים קשרו אז כנגד הרפובליקה; ומששרדה הרפובליקה את המשבר, וזיכתה את הזכאי למרות איומי הצבא, היא טיהרה את שורותיו ואת שורות הפקידות מכל אותם האנשים שלא יכלו לשאת את המחשבה שהיא התכוונה ברצינות כשדיברה על שוויון. המפלצת נסוגה אחורה, לשנות דור, ולא קמה אלא בסיועו של כובש זר.

אנחנו מגיעים לרגע דרייפוס שכזה, רגע שבו יצטרכו חובשי הכיפות לבחור האם לנו הם או לצרינו. הבעיה, כמובן, שישראל מעולם לא היתה שוויונית, מעולם אף לא התיימרה לשוויון, ורוב אזרחיה מקבלים את דעות הבסיס של החרד"לים – עליונות הזכר היהודי על יתר הבריאה – כמובן מאליו. בהחלט יתכן שברגע משבר כזה, הרפובליקה הישראלית היא שתקרוס.

והשנאה שתופנה אליה ואל מחריביה לא תהיה שנאה-עצמית. היא תהיה השנאה שהרוויחו ביושר אנשי "משמרות המהפכה" המקומיים.

(יוסי גורביץ)