לפני כשבוע, בעט בג"צ מכל המדרגות את הפרקליטות הצבאית, לאחר שזו ניסתה לטעון שסעיף האישום הראוי לקצין שהורה – במקרה הטוב – על דימוי הוצאה להורג של עציר כפות הוא "התנהגות שאיננה הולמת קצין".

"מקורביו" (רשמית, לקצינים בשירות פעיל אסור להתראיין, אז מסתבר שלכולם יש "מקורבים") של הקצין האמור, סא"ל עמרי בורברג, ייבבו מרה על ההחלטה, וטענו שמדובר בקצין "ערכי". לראיה, הם אמרו, הוא חילץ פצועים וגופות תחת אש. מותר להתקטנן ולשאול מה "ערכי" בחילוץ בשר נרקב תחת אש, תוך סיכון חיי אדם, אבל בישראל הנקרופילית כנראה שהשאלה הזו לא תובן.

הבעיה של "המקורבים", אם אכן יש כאלה, בסיסית יותר: בלבול בסיסי. אומץ לב הוא אכן אחת המידות הטובות; אומץ לב הוא הנחותה שבהן. הלוחם האמיץ שהוא בו זמנית פושע מלחמה מתעלל הוא תופעה מוכרת, שימיה כימי אכילס. הרומאים, כל עוד שהצליחו לשלוט בצבאם ולא הוא בהם, הקפידו להעמיד את המשמעת מעל האומץ; על פי האגדה, משהורה הקונסול טיטוס מאניליוס טורקוואטוס על איסור על דו קרבות עם חיילי האויב, ומשהפר בנו שלו, שנשא אותו שם את הפקודה, ניצח לעיני החיילים והעלה משמעותית את המוראל שלהם, ציווה אביו להוציאו להורג בשל הפרת המשמעת.

אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול. בפני עצמו, אומץ איננו בהכרח "ערכי" יותר מזהירות; המרכיב ה"ערכי" הוא השימוש שנעשה באומץ הלב, מטרתו, לא הוא-עצמו. ודוק: אומץ הלב של בורברג מוגבל למצבי קרב בלבד. כשהסתבך, מיהר לטפול את האחריות – כמקובל בקרב פחדני הקצונה הבכירה; ראו פרשת אל"מ משה תמיר – על החפ"ש הזמין ביותר, שותפו לדבר עבירה החייל ל'.

גם קצינים בכירים בצה"ל הביעו תרעומת, ואמרו שמעתה יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני זכויות אדם, שלדבריהם מנהלים "מסע ציד" נגד קצינים שמרשים לעצמם לבצע פשעי מלחמה. אם צה"ל היה צבא נורמלי, קציניו הבכירים היו מבינים שניהול מסע הציד הזה היה חלק מתפקידו-שלו, כי ההבדל בין צבא ובין כנופיה חמושה בנוסח הצבא הרוסי הוא בדיוק זה: משמעת פלדה והענשת פשעי מלחמה.

זה, כידוע, לא המצב, ושר בטחוננו האמיץ, אהוד "ברח" ברק, כבר עדכן את הערכתו לגבי צה"ל: אין לומר עוד "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הזכויות שמורות לאושיה ערכית אחרת, שאול "חסר חוליות" מופז – אלא "אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם". מי אמר שהמערכת הצבאית לא מתעדכנת?

* * * * *

ובינתיים, מתבצעת לה בשקט הפיכה ערכית בצה"ל. בשבוע שעבר, אושר מינויו של קצין המילואים שגב לב-רן למ"פ בחטיבת המילואים ירושלים. לב רן, מתנחל, מעל בתפקידו בעת פינוי מאחזונצ'יק לפני כשנה, שימש כסוכן כפול של האנשים שכנגדם פעלה היחידה שלו, ועדכן אותם על פעולותיה. הוא הודה על כך בגלוי בשיחה בגדודו, ואף התרברב על כך בפגישה עם כתב "ידיעות אחרונות".

שכרה של הבגידה הזו היה, כאמור, קידום. דובר צה"ל אף מסר, בתגובה לאקונית, ש"נמצא שלב רן פעל כשורה". המסר – עוד צעד בדרך מצבא של מדינה עצמאית לצבא-מתנחלים – הובהר. ראוי להרהר מה יהיו, למשל, שיקולי הקידום של המ"פ הטרי; האם יעדיף לתפקידי מ"מ, למשל, קצינים שחולקים את משנתו הערכית, כאלה שבסירובם לא יאפשרו עוד להפעיל את הפלוגה למשימות של פינוי פולשים יהודים.

בינתיים, הצליח תא"ל אביחי רונצקי – האמאם הגדול של צה"ל – לייצר עוד שערוריה. רונצקי מורגל בהן עוד מהתקופה שבה פסק שמעיקר הדין, אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי אויב ויש להניח לו למות.

גם הפעם, רונצקי אמר את האמת ההלכתית המחודדת: מלכתחילה, אסור לנשים לשרת בצה"ל. בטוב הטעם הרגיל, הוא אמר את הדברים בכנס של חיילות דתיות. המשמעות היא ברורה: אתן המרתן את צו הרבנים, אבל אנחנו נטפל בכן למרות זאת.

חשוב להדגיש: האיסור איננו על שירותן של נשים דתיות בפרט, כפי שהוצג הנושא בטעות, אלא איסור על שירות נשים בכלל; אלו מהן שהן דתיות פשוט חשופות יותר להשפעתם וליכולת ההיזק של הרבנים.

כל הרבנים הראשיים לצה"ל סברו כך – זו עמדת ההלכה היהודית – אבל היה להם מספיק שכל לסתום את הפה. רונצקי, שמפגין קצת יותר אומץ מבורברג ומוכן לסכן את המשרה שלו, אמר זאת בפומבי.

הבעיה איננה רק בכך שרב צבאי קורא לנשים שלא להתגייס – אם כי זו הבעיה שרוב התקשורת התמקדה בה – אלא בכך שבהצהרותיו, רונצקי מיישר קו עם הקיצונים שבחיילים הדתיים. לאחרונה, הודיעה לשכת הרמטכ"ל שחיילים דתיים לא רשאים לנטוש הופעה בשל העובדה שיש בה נשים שרות; זו הופכת להיות בעיה. חיילים דתיים אחרים סירבו להשתתף בקורס שנוהל על ידי מפקדת.

זה לא רק נושא ה'צניעות', שאליו ניסה רונצקי להסיט את הדיון. חיילות על פודיום לא מהוות כל סכנה לתומתו של החייל הדתי. כך גם נשים ששרות על במה. הבעיה היא עם נוכחותה של אשה במרחב הציבורי, ובמיוחד במקרה של פיקוד; המצב שבו אשה מפקדת על גבר הוא, מבחינת ההלכה, בלתי אפשרי.

רונצקי ושאר החיילים מצוות הסוס הטרויאני לא מגלים אומץ סתם כך; הם יודעים שדבר לא יקרה להם, שאיש לא ידיח אותם על המאמץ הבלתי פוסק שלהם להפוך את צה"ל לסניף של ישיבת הסדר. הם רואים כבר את הישורת האחרונה. קיר הברזל, שאמור היה להבהיר שכל נסיון להשליט בישראל את ההלכה ייענש בחומרה, קורס חלק אחר חלק. וכשיצטרכו טיפוסים כמו בורברג הכשר "ערכי" למעשיהם, הם אלה שיספקו אותו. ואולי זה ההסבר לחיבוק הזה של החרד"לניקים והמתנחבלים מצד צה"ל: מהם הוא תמיד יכול לשמוע שהוא מוסרי. אפילו מוסרי מדי.

והספינה שטה.

(שבתי).

(יוסי גורביץ)